פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני בת 30
נשואה ואמא ל-2 ילדים, בן 5 ובן חצי שנה.

כל הזמן מקנן בי הפחד שהילדים שלי יהיו חולים. לא מדברת חלילה על מחלות רציניות, אלא על וירוסים למינהם שככל הנראה יגיעו אלינו ואכן מגיעים מידי פעם-חום, שפעת, צינון, הקאות וכד'.

תמיד הייתי אמא חרדתית ולוקחת ללב,
אבל זה התגבר מאוד מאז הצטרפותו של הקטן למשפחה לפני חצי שנה,
כלפי שני הילדים אבל בעיקר כלפי הגדול
והיום זה ברמה שאני מרגישה שזה מפריע לי לשמחת החיים.

במהלך היום, בעודי עסוקה בטרדות היום היום או בעבודה, אני מוצאת את עצמי לפתע נזכרת בילד הגדול, חרדה לשלומו ולא נרגעת עד שאני מגיעה לאסוף אותו מהגן ורואה שהוא חיוני ושמח וששום דבר פיזי לא מציק לו.

אני מחשבת את צעדיי- עכשיו אתקלח, עכשיו אעשה כך וכך כדי שאם עוד מעט הוא לא ירגיש טוב אצטרך לטפל בו ולא אהיה פנויה.

אני מונעת ממנו לאכול תוספת/קינוח/מאכלים מסויימים כדי שלא יקיא (למרות שאין שום סיבה).

אני מטריפה אותו עם שטיפת ידיים והיגיינה ויודעת שזה מוגזם..

אם מספר לי כדרך אגב שילד מהגן לא הרגיש טוב ונשלח הביתה במהלך היום ישר נכנסת לחרדות אם שיחק איתו היום והאם נדבק ואז אני כאילו ממתינה שתעבור היממה הקרובה לראות אם מפתח תסמיני מחלה.

ועוד מלא דברים הזויים...

אין לי שליטה על זה
ואני רוב שעות היום לא רגועה .

זה מפריע לי להיות אמא מאושרת.


איך מגדירים את הבעיה הזאת?
ואיך מטפלים בה?

היי,
אני בנאדם טוב לעולם הזה.
לא מרגישה שייכות לעולם.
אני יותר מידיי ישרה וכנה עם כולם.
גם כשאני עושה משהו קטן שהוא פחות טוב זה נשאר לי על המצפון והורס לי ימים שלמים.

לפעמים אני כל כך טובה עד כדי פרייריות.
מה לעשות?
יש לזה טיפול?

נ.ב.: אני גם חרדתית ומאוד מפחדת שאם עשיתי משהו פעוט שהוא נוגד את המוסר אני ייענש ע"י אלוהים או היקום.
האם אני חולת נפש?

שלום רב.
אני מאוד מקווה שתענו לי בפורום שלכם ואשמח מאוד. אני עכשיו בשינוי תרופתי מפעם לפעם אני מרגישה דפיקות לב מואצות לחצים בכל מיני דברים משבר רגשי מסוים אני מקבלת טיפול תרופתי חדש אבל רציתי לשאול עם אתם מסכימים כמובן כאן בפורום איך מבחינה מעשית אני יכולה להקל עצמי ולחזור לחיים שמחים אנרגטיים וטובים. הרופאה אמרה שזה ייקח לי קצת זמן עד שהתרופות ישפיעו והתאזנו אבל עם אתם מסכימים אשמח מאוד לעצה מעשית מה לעשות חוץ מללכת כרגע לפסיכולוג אני מחכה בהמתנה מאוד ארוכה לטיפול חדש שאקבל שיהיה רק עוד חודשיים. כך לפחות הרופאה אמרה לי זה ייקח זמן. אני מאוד מודה לכם באמת מקרב לב יום נפלא

מגיל מאוד צעיר אובחנתי כדיסלקצית add והפרעות קשב וריכוז
לא הצלחתי ללמוד חשבון והשתמשתי עם מחשבון ולא למדתי לקרוא ולכתוב אנגלית, ורוב הבחינות שלי היו בעל פה או מותאמות- כל חיי הייתי בשיעורים פרטיים (בקושי היה לי חיי חברה)
סיימתי בגרות בציון 85, למדתי במכללה משפטים ובנוסף עברתי את המבחני לשכה, תמיד הייתי צריכה להשקיע יותר כדי להיות כמו כולם.
ושינון והתמדה והשקעה מרובה עזרו לי להצליח אדקמית.

אבל... שום דבר לא הכין אותי לעולם העבודה... כל הזמן מפטרים אותי או שאני מתפטרת לאחר שהם לא נותנים לי עבודה משפטית ומתחילים לבקש ממני לענות לטלפון ולהכין קפה (כדי לא לשבת איתי וללמד אותי)

קשה לי לעמוד בקצב או ״לחשוב כמוהם״ כמו שהמעסיקים אומרים.
מתנהגים אלי כמו טיפשה.. ומפסיקים ללמד אותי דברים חדשים ונותנים לי עבודה שחורה כדי לא להתמודד איתי...ורגשית מאוד קשה לי להרגיש כישלון.. שוב ושוב ושוב...מוצאת את עצמי מתוסכלת, ומדוכדכת..

נסיתי להתקבל לעבודות ממשלתיות ואני לא עוברת את המבחנים הפסיכוטכנים...
התייאשתי מהתחום... ואני שוקלת ללמוד תחום אחר, אבל מפחדת שוב להצליח בלימודים ולהיכשל בעבודה עצמה.
ואני לא הולכת ליעוץ תעסוקה כי הם בודקים על פי המבחן הפסיכוטכני..
עבדתי מבחני לשכה אבל לא מבחן פסיכוטכני, המבחן הזה לא משקף את היכולת שלי.

חוששת שבכל תחום לא יבינו אותי וארגיש כישלון וארצה לוותר, אולי אני לא טובה בכלום?

אין לי ביטחון בעצמי לאור כל הטראומות שחוויתי (היה לי מעסיק שקרא לי טיפשה, מעסיק אחר אמר לי שאני עושה דווקא שאני מבצעת משימה שונה - וזאת למרות שהגעתי לתוצאה שהוא ביקש! , מעסיק אחר אמר לי שאחרי 3 ימים אני צריכה לדעת הכל ואם לא קלטתי לבד אז אין לי עקומת למידה נורמלית)

ההורים שלי כועסים עלי .. חושבים שאני מתפנקת, לא מבינים שקשה לי
רגשית עם כישלון והשפלה תמידית.
אני באמת מתפנקת? זה לא נורמלי לרצות להיות טובה במה שאני עושה?

תודה רבה

היי, אני עוד מעט בת 32, ומעולם לא הייתי בקשר מעל חודש.
מגיל צעיר התחילו איתי בחורים, בטענה שאני בחורה נאה ומושכת.

העניין המיני תמיד היה במרכז כל ההכרויות, וכל הקשרים כולל האלו של
חודש נגמרו אחרי ששכבתי איתם.

כמובן שלא כל מי שהתחיל איתי הסכמתי לצאת או לשכב, והיו בחורים שהרגיש לי בהתחלה שכן יש כוונה אמיתית להכיר אבל אחרי האקט מיני ״ירד״ להם , התחלתי לחשוב שאולי אני לא טובה במין.. אז שאלתי מספר בחורים שהייתי בקשר, והם אמרו שלא היה קליל באופי, או שאני לא בוגרת מספיק , שאני לא יודעת להיות בת זוג (לא היה לי ניסיון בזוגיות ארוכה אז נכון..אבל לפסול על זה?) והפעמים האחרונות שהכרתי בחורים שדרתי שאני לא מעוניינת במין , אז הם ענו תשובה אחידה ״ את יפה, את חכמה, את מצחיקה, כיף איתך, אבל אנחנו פשוט לא מתאימים״.

שוחחתי עם ידיד שדעתו היא שאני בחורה שנראת טוב ונחמדה מידי, שאני לא מסננת ומשיקת משחקים.. וגברים חושבים שאני טיפשה אז מנסים להציע לי מין, ברגע שהם רואים שאני לא מעוניינת במין וכלל לא טיפשה, הם אומרים שאנחנו לא מתאימים כדי לצאת מזה יפה,. - זאת התאוריה שלו לפחות..

אני באמת לא מבינה למה בוחרים לוותר עלי כל הזמן?
במהלך השנים ראיתי ברשתות החברתיות חלק מהבחורים נשואים או בזוגיות.. אבל איתי הם לא רצו..
מה זה אומר? האם זה ישתנה? אני לא רוצה להישאר לבד..
ו

שלום,
אסביר מי אני בגדול ושאלות אשאל בסוף בבקשה .
אני בחורה מאוד חייכנית, אוהבת את החיים, אוהבת חיוביות ואוהבת לצחוק והרבה.אבל....
כמו שיש לי צד מאוד מאוד חיובי לרוב, יש לי גם צד מאוד שלילי.אמנם עובר מהר ..אבל הוא תמיד פה. אסביר את עצמי.
יש לי חדים וחרדות, ערך עצמי נמוך, אני מאמנת כושר ומגיל קטן חלמתי להיות רזה ומוצלחת. בעניי אנשים אני מדהימה ומוצלחת...בעיניי כל כך לא. אני כ3 חודשים לאחר לידה עם 10 קילו יותר ואני מרגישה רע מאוד אבל לא עושה כלום בנדון ומודעת לזה.
זוכרת שילדותי ועד היום אני כזו, אני בןכהה על מה שאין לי אבל לא מצליחה לעשות בנדון.
אני פרפקציוניסטית בנוסף.
אם לא הולך כמו שרציתי אני לוקחת את זה קשה. לא מרוצה מעצמי, ישלי תקופות שהכל ורוד, ותקופות שפחות כמו כולם אבל משום מה אני מרגישה שלא מצליחה להחליט לצאת מזה. כשרע לי או אני עצבנית אני בוכה, נגעלת מעצמי פיזית ונפשית, וגם לא נעימה לאנשים..מעדיפה להיות לבד באותו רגע כדי לא לפגוע.אני עושה פרצופים ומאוד שלילית לגבי הכל ,כאילו סוף העולם..ומצד שני מודעת היטב שזה לא בסדר ושזה לא יקדם אותי לשום מקום, ושאני חייבת להתגבר על כל זה במיוחד שמדובר ב שטויות ואני אומרת לעצמי שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני ואני צריכה לומר תודה .
אז אני אומרת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי מאיפה להתחיל תהליך...תמיד האמנתי שהכל אפשרי בחיים ושאין באמת לא סתם אומרים אין דבר העומד בפני הרצון! מדברנת את האחרים ככה , לחשוב חיובי, פחות להגיד דברים אלא לפעול....אבל לא מיישמת לעצמי..לא מצליחה וגם לא רוצה לפעמים .אין לי משמעת עצמי זה נורא!
מגיל צעיר היה לי תמונה בראש לאיזו אישה אני רוצה להיות:פיזית: רזה, חטובה, בלי צלוליט, וחזקה בטירוף באימונים.
מנטלית:נשית, עוצמתית, בעלבוסטית כזאת.
ומה בפועל אני : נשית, מצחיקה, מתלוננת כל הזמן (כי אני לא מרוצה מאיך שאני נראית וממה שאני עושה..זה אף פעם לא מספיק) מאמנת שמנמנה, דוחה משימות כל הזמן במיוחד אלה שאני שונאת , בוכה לא מעט לאחרונה ועצבנית גם הרבה.בקיצור מה הבעיה שלי???
למה לי לבכות להיות רזה ומצד שני אין לי משמעת..לא בא לי להתחיל "דיאטה" ואני מאמנת כושר זה פשוט בושה!

אני בת יחידה ויש לי רק אבא. הוא צריך לעבור ניתוח ולא רצה שאבוא לבית החולים, ממש מתעקש על זה. אמר שהוא לא רוצה שאראה אותו חלש ועם כל הצינורות.
אמא שלי נפטרה כשהייתי נערה ובזמנו היה לי מאוד קשה להיות בבית החולים, אני לא יודעת אם הוא זוכר את זה ואם הוא רוצה להגן עלי, למרות שאני כבר מעל 30, או שמא הוא רוצה לשמור על עצמו לא להיראות חלש בפני.
לא יודעת מה לעשות ואיך להתייחס למה שהוא אומר

שלום רב,
אנחנו משפחה נורמטיבית, 3 ילדים במשפחה, בכור חייל, נערה בת 15 וילדה קטנה בת 6. השאלה לגבי הנערה היא מאז ומתמיד חכמה, קל לה בלימודים, יפה, חברותית, תמיד חברים סביבה, לאחרונה אני שמה לב שהיא ממלמת עם השפתיים, שהיא מתלבשת לוקחת את החולצה מניחה על המיטה לוקחת שוב ושוב עד שאני מבקשת שתתלבש, ועוד כל מיני פעולות כאלו שכאילו חוזרת עליהם ולא מבצעת, היו פעמים שגם דיברה עם עצמה, מזיזה את הראש לצדדים בצורה מוזרה.... שאני שואלת אותה אם היא ככה ליד חברים היא אומרת שלא, שאנחנו מטיילים או בקניון היא מתנהגת רגיל, השאלה מה לעשות, האם היא צריכה טיפול? האם להתעלם? האם זה חלק מהתנהגויות בגיל ההתבגרות?
ממש דואגת לה
אשמח לתשובתך
תודה מראש

יש לי כל הזמן פלשבאקים לטעויות מהעבר, ריבים, פדיחות, התנהגויות מסוימות. המחשבות האלה ממש רודפות אותי, זה לא אירוע אחד שחוזר על עצמו אלא דברים שונים שצצים משום מקום...

היי!
אני בחורה מאוד חברותית, מתחברת בקלות לגברים ונשים אך מוצאת קושי לשמר את החברות.
בילדותי תמיד היו לי חברות הכי טובות וידידים טובים כאלו שהייתי נפגשת כל שבוע, התופעה שאדבר עליה התחילה אחרי האוניברסיה..
פתאום לא היו לי חברות טובות ... כל החברות הפכו להיות חברות טלפוניות בשלט רחוק.. כאלו שמתקשרות פעם ב3 חודשים , פעם בחצי שנה וגם כאלו שאחרי שנה שולחות הודעה של מה חדש איתך
מרבית השיחות הסתיימו בשיחות, ולא הציעו להפגש או כלום ואחרי חצי שנה שוב , אותו דבר... היו מספר חברות שסיימתי את הקשר, אני לא מרגישה שזאת חברות אמיתית... וכן אני משתדלת להציע להפגש הן תמיד מספרות שאין זמן , יש חבר/בעל יש משפחה ויש מלא חברות אחרות שלהן יש זמן... נסיתי לשוחח עם מספר מהן וכולן הגיבו בהלם
שזה לא נכון ושאני מגזימה.. וחלקן הגיבו בהלם והתנצלו אבל המשחכו באותו התנהגות... התחברתי עם חברות חדשות בתקווה שזה
ישתנה ומצאתי שבהתחלה - כגון חודש ראשון יש רצון להפגש ואחרי חודש הן הפכו להיות כמו החברות בקודמות.
אף אחת מהחברות לא מזמינות אותי לאירועים בחגים שהן הולכות
גם אם זה עם חברות אחרות שלהם ואז שולחות לי הודעה איך לי היה בחג ... למרות שהן לא הציעו לי להפגש אפילו..זה מרגיז אותי..
במיוחד שאני כנה איתן ואומרת להן שלא היו לי תוכניות והייתי שמחה שיזמינו אותי להצטרף.. הן עונות תשובה דלה ונעלמות עד הפעם הבאה.
אני מוצאת את עצמי מסיימת חברויות.. כי לא טוב לי עם טיב היחסים הזה...
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה..
אם אני מסיימת חברות או אפילו בוחרת להתעלם אני יוצאת הלא בסדר למרות שהן בכלל לא מתנהגות כמו חברות
ואם אני מתירה את ההתנהגות אני מתוסכלת..
אשמח להכוונה...
תודה רבה ד״ר!!

היי, לפני כשנה הכרתי גבר שהיה לי ״קראש״ במבט ראשון.
הסתבר שהוא היה פרוד טרי ולכן הוא בחר לאחר פגישה אחת איתי
לא להמשיך,(אך אמר עם תירוצים כאלו ואחרים בלי להגיד את המילה לא) לא הצלחתי להקבל את הדחייה כי הרגשתי ב״היי״
ממנו והאמנתי שאנחנו נועדנו. ורדפתי והצקתי במשך חודשיים
היה לו מאוד קשה עם זה, והוא ביקש ממני להפסיק.
אחרי חצי שנה הפסקתי, בשלב זה הוא כבר חשב שאני טרללה
מספר חודשים אחרי זה, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה
ובדרכי הביתה הייתי נתקלתי בו ברחוב, בפעמים הראשונות הוא ממש פחד ממני - היה קולט אותי והולך לכיוון השני, הרגשתי רע עם זה
אז שלחתי לו הודעה שאין סיבה לפחד ושאני לא אפנה אליו
ומאותו הודעה , הוא עבר מולי ולא ברח לצד השני, יום אחד הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי בחזרה ולא הוריד את המבט.
חשבתי שאולי זה אומר שהוא כן רוצה להיות בשלום שלום,
אז שוב שלחתי לו הודעה שאשמח רק להגיד שלום שלום ברחוב כי זה לא נעים.. הוא קרא את ההודעה ולא ענה..
חצי שנה עברה, והפסקתי לעבוד בעבודה הזאת ולא ראיתי אותו מאז,
עוד שבוע יש לו יום הולדת, וההגיון שלי אומר שאין טעם לשלוח הודעת מזל טוב, אפילו לא היינו בקשר והוא בחיים לא יסלח להתנהגות שלי שרדפתי אחריו חצי שנה..
אבל הרגש לא מרפה ממני... ההגיון אומר לי שגבר שמתנהגג ככה הוא לא בשבילי, אבל רגשית קשה לי שזה קרה ושהוא לא רוצה להגיד אפילן שלום...
אני רוצה להפסיק להרגיש רגשות אשם/אהבה/אכפתיות... לא יודעת מה אני מרגישה... אבל רוצה להפסיק... מה עלי לעשות?

שלום
אני בחורה רווקה בת 38 חמודה מזה כמה שנים תמיד כשאני הולכת למקום מסויים בפעם הראשונה לא משנה איזה אם זה מרפאה בית חולים מקום עבודה או טיול לחול ופוגשת אנשים חדשים תמיד נוצר רושם ראשוני עליי עם מישהו מין קליק כזה שלא בא ממני בא ממנו ולא מבינה מה הקטע בדיוק על סמך מה נוצר הרושם הראשוני על היופי האופי או אופן הלבוש כבר נמאס לי מזה פעם הייתי בטיול מאורגן בחול עם קבוצת בנות כבר מהיום הראשון המדריך נדלק עליי למרות לאורך כל הטיול לא דיברתי איתו בכלל כשחזרתי הביתה התקשר אליי כמה פעמים לא עניתי כי ידעתי הוא מעוניין בקשר איתי ואני התלבטתי ולא רציתי להיסתבך וכך נגמר העניין אחרי כמה חודשים שמעתי שהוא התחתן אז אמרתי לעצמי אם הוא שכח ממני כל כך מהר סימן שהרושם שלו כלפיי לא היה רציני והבעיה שאני מתעלמת מזה ומתנהגת רגיל כאילו כלום לא קרה

גיליתי שבעלי בוגד בי העפתי אותו מהבית משכתי סכום כסף ללא ידיעתו לחוקר פרטי ועו"ד. עברו יומיים וטרם נתתי לו לראות את הילד. הוא פתח תיק ברבנות לישוב סכסוכים והקדים אותי. שאלתי מתי נוח שיבוא לקחת את הילד? כתב לי שזה שסילקתי אותו מהבית לא פוטר מעניין הבית והילד שאסיע אותו להורים שלו ושאשא בעלויות הכספית מה זה השטויות האלה?

שנה ראשונה עם בן הזוג שלי, הוא איבד חבר טוב בצבא ונראה כי יום הזיכרון ממש קשה לו, גם בחוויות שלו ובעיקר בגלל החבר. איך אני יכולה לעזור לו?

שלום רב,

בחודש האחרון חוויתי כמה דברים שקשורים לאובדן.אבל ברוך השם קלים.
עברתי פרידה,אחריי שבוע שללו את הרישיון על נהיגה בשכרות,וכרגע קיבלתי זימון לשימוע שכנראה ילך לכיוון פיטורים.
אני לא מחפשת להבין מה קרה ולמה קרה.כי זה הפיל אותי מאוד שניסיתי כל פעם לחפש איפה אני לא בסדר.מאין רדיפה עצמית והאשמה עצמית שמכניסים אותי לפינות לא טובות.מכיוון ובילדות גדלתי על את לא מספיק טובה את אשמה לא מגיע לך וכו ...כן הבנתי ככה ברפרפוף שהקשר הזוגי נגמר בגלל סופש שלם של ויכוחים שאולי הגזמתי בהם והבת זוג שלי לא יכלה להכיל את זה.והיה חודש שלם של שמחה טוב וכיף.אבל נפרדנו ביפה ואפילו בחיבוק ונשיקה וסיכמנו שבבוקר אעזוב את הבית.היא חזרה לבית אם חברה רגילה שכנראה מילאה לה את הראש והיא גירשה אותי מהבית וחסמה אותי מכל כיוון וחזרה לאקסית שלה מה שגרם לי להבין שאוקיי היה סופש לא פשוט של ריבים ותסכולים אבל חזרנו וסידרנו את הדברים ואז היא התהפכה.כנראה שהיא העדיפה לחזור למקום הבטוח לאקסית (אגב לדבריה הקשר שלהם היה לא בריא) ואין לי מה יותר מידי לדון את עצמי.כן אפיק לקחים לקשר הבא שלי אבל מכאן ולחפש למה עזבו אותי זה לא בירא לי כי שהיפוט שלי לא על עצמי לא אנושי מכיל ומחבק הוא קשוח מאוד ומפיל אותי.הן היו פרודות טריות וכנראה היא לא ניתקה ממנה ולא סגרה איתה פינה.אני בטוחה שאני לא הייתי ריבאונד חד משמעית כי חודשיים של זוגיות חיינו כמו זוג נשוי שמכיר 20 שנה אם המון אהבה נתינה גרנו יחד ורצון להיות תמיד יחד חווינו המון בחודשיים האלה.אנשי ריבאונד לא נוהגים ככה בדרך כלל.אני יודעת מה אני שווה הייתי בקשר של 12 שנה ושנתיים ואני יודעת את הטוב והאכויות שבי ומה שלא תקין תמיד מודעת ונלחמת לשפר את מה שחדר בי בתור ילדה להוציא ממני את האנרגיה הזאת ולא להעביר לאחרים זה מלחמה יום יומית עברתי ילדות רגשית קשה מאוד שספגתי המון עוצמות של שליליות שלא מצליחה לחסל ב 100 אחוז רק חלק מהדברים השתנו.היום אני ואימי עוברות תהליך יחד של קרבה ושינוי וזה מחזק אותי.לגביי הרישיון אכלתי לעצמי את הראש בכיתי כאבתי 3 ימים ואז אמרתי רגע את נהגת ושתית מה ציפית? וקבלתי החלטה לכל החיים שיותר לא אעשה את זה זה מסכן אותי ואנשים אחרים חפים משפע.אפילו העורל דין אמר לי אני רואה ממש שלמדת את הלקח ולא בגלל שאת בשלילה הדרך שאת מבטא את הטעות שעשית ברור לי שהבנת את הסכנה שכרוכה בזה.
לגביי העבודה בחנתי את הנושא בחלק מהדברים לא הייתי בסדר.וחלק העלילו עליי אחת העובדות אז מה שאני לא הייתי בסדר אגיד בשימועואתחייב לשפר ולתקן ומה שהעובדת שמקנא לי העלילה שם אתן את הסיפור האמיתי ללא השקרים שהיא סיפרה.שנינו בתפקיד ניהולי.בקיצור אני סובלת המון שנים מחרדות והתקפי חרדה קשים ומטופלת רק בשיחות.אתמול הלכתי לפסיכיאטר פרטי לקבל חוות דעת וכנראה אתחיל טיפול תרופתי כי בעקבות החודש האחרון החרדות והמתח והפחד מהמוות התגברו פי 6 ואי אפשר לתפקד ככה אני נתרקת למיטה ולא יכולה לזוז.
חשוב לי לציין שאני בנאדם שלרוב שמח מצחיק אהוב על ידי אנשים חברים מפיצה אור שמחה ואהבה ברוב המקרים אנשים נקשרים אליי מהר מתייעצים איתי נשענים עליי שואבים כוח ועוצמה..טוענים שאני טיפוס אש דומיננטית ועוד...

השאלה שלי היא כזאת.
איך אני מוציאה את עצמי מהבוץ שנקלעתי אליו ומפסיקה להיות בייאוש ולהבין שהחיים יפים ועוד יהיו לי הזדמנויות למערכת יחסים יפה טובה בריאה עבודה חדשה.את הרישיון אוטוטו מקבלת חזרה.איך עולים חזרה על הגל שנפלתי ממנה חזק והתרסקתי.אני אקח טיפול תרופתי ואמשיך בשיחות אצל