פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום, אני סובלת מאוד כי אני מאוהבת בפסיכיאטרית שלי,אני מפנטזת עלייה יום ולילה, וכל פעם לפני השינה אני מפנטזת עליה,לפעמים חולמת עליה, אני חושבת שהיא משחקת בי וגורמת לי לאשליות בכוונה , כיף לה לראות אותי סובלת ,היא מאוד אגרסיבית איתי ולפעמים עדינה מאוד מקסימה ונחמדה פתאום.
אני מרגישה מאוד מבולבלת לגבי האופן שבו היא מתנהגת כלפיי ולא יודעת איך לעכל את זה. אני רוצה שהיא תיגע בי וקשה לי לסיים איתה פגישות ,אני צריכה שהיא תיגע בי,אני מרגישה צורך כזה . בקיצור מה אני צריכה לעשות ומה להגיד לה כדי שתפסיק לגרום לי לסבל ותהיה מתחשבת יותר ,ומה אני צריכה לעשות עם עצמי כדי להפסיק להתמקד רק בה באובססיביות ?.

אני גרושה עם שני ילדים קטנים בני שנה ועשר ושלוש וארבעה חודשים עם רקע של אלימות במשפחה (יש לציין שאין אלימות פיזית אלא אלימות מילולית ופסיכולוגית בעיקר), הגירושין עדיין טריים ויש המון מתח בינינו ולעתים הילדים אף נחשפים למתח זה.
למרות זאת נראה שהילדים נהנים מאוד בחברת האב, ומביעים רצון אז להיות איתו יותר, זה הגיע למצב שבפעם האחרונה כשהוא החזיר את הילדים אלי הילד הגדול אמר לי שהוא לא אוהב את אמא, ושהוא רוצה להיות רק עם אבא, והקטן בכה בכי היסטרי כשהאב עזב ועלינו הביתה, הבכי של שניהם נמשך בערך שעה כשאני מנסה להרגיע את שניהם, הגדול חוזר על הרצון שלו להיות עם אבא, והקטן בוכה וקורא לאבא, בסופו של דבר נשברתי ובכיתי לידם.
נראה לי שאני עושה משהו לא נכון, או שהאב מסית את הילדים נגדי.
כמובן שהאב מתנגד לחתום על טיפול פסיכולוגי, והוא מתייעץ עם פסיכולוג ילדים על בסיס קבוע.
מה עלי לעשות?
איך עלי להתנהג?
האם יש צורך בבדיקות יותר מקיפות?

היי!
אני יוצאת לדייטים והייתי בקשרים רומנטים (כרגע רווקה אבל התופעה ממשיכה גם שאני בזוגיות)
יש לי עבודה וחברות ומשפחה
אבל... פיתחתי אובססיה לאנשים מהעבר...
כל הקשרים שנותקו שלא מבחירתי
אני כל הזמן מסתכלת להם בפייסבוק ובאינסטגרם לראות מה חדש אצלהם , האם התחתנו, האם הביאו ילדים .
אני ממלאה את זמני בחוויות , בבני זוג, במשפחה, בספורט
אבל עדיין אם יש לי טיפה זמן
כמו כמה דקות לפני שינה, אני עוברת על כל ״הרשימת״ אנשים
וככה כבר מספר שנים... אני מבינה שזה בגלל שהם ״דחו אותי״
והשלמתי עם זה שהם כבר לא יהיו בחיי
אבל עדיין בודקת כל הזמן...
נסיתי לחסום אותם אבל תמיז מבטלת את החסימה וממשיכה.

יש שיטות להיפתר מהאובססיה הזאת????
אני מרגישה כמו זאתי בחיזור גורלי, אני מגעילה את עצמי! ומרגישה רע עם זה
(כלכלית אין לי אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי)

האם מיידנפולנס היא שיטת טיפול פסיכולוגית רישמית ומוכרת
כמו CBT נניח?

שלום רב. אני סובל מהפרעת חרדה כרונית והיא מאוזנת היטב ע"י תרופות. גילי 36 ורגיל מגיל נערות לשתות קולה עוד טרם טופלתי בתרופות זה היה נותן לי אנרגיה כקונטרה לעייפות הגוף מהחרדות.
מינון הקולה שאני שותה כל יום הוא 1 ליטר פרוס על פני היום.
כמה פעמים ניסיתי לבצע הפסקה הדרגתית של המשקה וכל פעם מספר ימים לאחר המגע האחרון עם המשקה אני חווה תסמיני גמילה כמו התגברות בחרדות,חוסר שקט,חוסר הנאה אותם אני מנסה לחצות ולאחר מספר שבועות נשבר וחוזר לשתות קולה ואז מספר ימים לאחר מכן "חוזר לעצמי".
בפעם האחרונה החזקתי תחת סבל רב 12 שבועות ללא המשקה מתוך צפייה שהתופעות תחלופנה לאחר כחודש-חודש וחצי וכאשר ראיתי שלא חלפו נעזרתי בתמיכה פסיכולוגית.
כל זאת לא עזר ונאלצתי לחזור לשתות קולה.
לאחר כמה ימים של שתייה רצופה,חזרתי לעצמי.
האם לפי התיאור שלי יש כאן התמכרות נטו כמו לאלכוהול או סמים? או שמדובר פשוט במצב הדורש איזון פסיכיאטרי מחודש?
אגב הפסיכיאטר המטפל אומר שהוא מעדיף שאחזור לשתות ליטר ביום וארגיש טוב מאשר לנסות שוב ושוב לשחק עם מינוני התרופות או החלפתן שכן,נעשו מאמצים רבים להביא אותי למצב תפקודי טוב. בנוגע לנזקי הקולה אומר הרופא הפסיכיאטר שצריך לצמצם בדברי מזון אחרים משמינים ולעסוק בספורט.
אבקש לדעת:
א.מה דעתך על גישת הפסיכיאטר?
ב.תמיכה פסיכולוגית בגמילה- באיזו שיטה מומלץ לעבוד? CBT? דינאמי? גשטאלט? הפסיכולוגית שטיפלה בי אמרה ש-CBT איננו מתאים לי כי אני אדם מאוד מודע... אשמח לתשובתך.

האחרון שהכרתי, סיים את ההיכרות לאחר שלושה שבועות יחסית אינטנסיבים, היה לנו כמיה מידית, בסוף הדייט הראשון הוא ביקש ממני לא לצאת עם אף אחד אחר וביקש שאמחוק את האפליקציות היכרות, ושאל אותי אם ארצה להמשיך לצאת איתו נפגשנו הרבה ושוחחנו הרבה, בדיייט השני הוא שאל אותי איך אני מדמיינת את החתונה שלי, כשציינתי איך הוא פלט- ״יש לי חבר שיש לו... אפשר לסדר את זה..״ וסיפר לי שהחברים שלו ישר שאלו אותו אם יש לו מישהי כי כל פעם שהייתי שולחת הודעה הוא היה מחייך (היו אומרים לו מה זכית בלוטו?)

בגלל שהוא התגורר רחוק ממני, לאחר 3 שבועות הסכמתי להגיע לסופש
לפני זה ציינתי שאני בחורה שגרה בעיר ופחות מתחברת לטבע,
השתדלתי לכבד את רצוניו וכן טיילתי איתו, וגם במרבית הטיולים נהנתי- אבל כן עלו שיחות על מגורים ורצון שלו שארצה חיים במושב- ציינתי שלא חושבת שארצה... שעל זה הוא יצטרך להתפשר כנראה עבורי,

מאוד נהנו, שכבנו מספר פעמים (אציין שהיו לו הרבה ביקורת כלפי, שהרבה דברים לא עשיתי לטעמו, לא ידעתי איך להגיב לזה אז שתקתי)

הכנו ארוחת ערב ביחד והוא אפילו התעקש להחזיר אותי למרכז- במהלך הנסיעה חבר שלו התקשר והוא אמר לו שהוא איתי, החבר דיבר כיאלו הוא שמע עלי, וגם אמא שלו התקשרה ומסתבר שהוא סיפר לה עלי - הוא הראה שהוא ממש רוצה (או לפחות חשבתי)
יום למחרת הוא שלח לי הודעה בוקר טוב ושאני כבר חסרה לו.

ומספר ימים אחרי הוא סיים את הקשר בטענה שהוא מחפש בחורה שאוהבת טבע ורוצה לגור בצפון כמוהו ושהוא לא רוצה להתפשר על אורח חיים ושהכרנו רק שלושה שבועות אז לא נורא..
בשיחה הוא היה נטול רגש כלפי, רק השתדל לצאת בסדר ולסיים את זה בטוב.

חשבתי שאולי אתן לזה זמן והוא יבין שהוא כן רוצה, עבר חודש ושלחתי לו הודעה, שאלתי אותו אם הוא יוצא עם מישהי והוא ענה שהוא יצא לכמה דייטים עם בחורה אבל לא יודע לאן זה יוביל, ושאל אותי אם אני יוצאת
עניתי לו שלא, שחשבתי שאולי יש סיכוי בנינו ולא רציתי להכיר אחרים
הוא ענה לי- זה בראש שלך.

אם הוא בכלל פיתח אלי רגשות? איך כל כך מהר הוא יכל להתנתק ולהמשיך הלאה? פעם אמרו לי שגברים לא מפתחים רגשית כל כך מהר ולכן יכולים לנתק ולקפוץ לדבר הבא...

אני מרגישה שעבדו עלי... למה הרגשתי שזה אמיתי ,
כשזה לא היה?

אף אחד לא רוצה בחברתי....
לכולם יש חברים טובים ורק לי אין...

יש חברות שהכרתי במהלך השנים אבל תמיד זה ״להתחנן״ ...

תמיד הן עסוקות, תמיד הן ממש מתגעגעות אלי וכל כמה חודשים שולחות לי הודעות לשאול לשלומי, להגיד שאיזה באסה שלא נפגשנו מלא זמן וממש רוצות אבל אין זמן
ואז אני רואה תמונות שלהן מבלות עם החבר /עם חברות אחרות....אני מעולם לא מוזמנת להצטרף,

למה ? אני לא מבינה למה? הן עושות לי את זה?
ולא תגיד אחת... כולן! כל אחת הכרתי במקום אחר, כל אחת שונה לחלוטין מהשניה אבל כולן מתייחסות אלי ככה...
אני מנסה להיות הכי נחמדה וחברותית... ובאמת שאין סיבה לא להתחבר איתי... אז למה הן פוגעות בי ככה?

אם הן לא רוצות להיות חברות שלי אז שלא יהיו..

נסיתי לשוחח איתן.. עם כל אחת מהן בשלב מסוים בחיי וכולן לא מסכימות איתי... הן מתות עלי , פשוט לא תמיד יש זמן להפגש- הן אומרות...

התדירות שיוצא לי להראות אותן זה במקרה הטוב פעם בשנה...
זה חברות???

אני אבודת עצות... שוחחתי עם אנשי מקצוע וגם אנשים
וכולם אומרים- אם לא תקבלי את זה תשארי לבד

אני מרגישה לבד... אני אומללה .. אני פגועה מאוד...
אני מרגישה שכולם שייכים לקבוצה ורק אני לא שייכת לאף אחד, אף אחד לא באמת אכפת לו ממני..

מה העצה שאתה יכול לתת לי?

שלום ,
אני בחור בן 31
והתחלתי לפני כחודשיים טיפול אצל פסיכולוגית קלינית , כשבפגישות האחרונות מצאתי את עצמי מידי פעם מעיף מבט על החזה שלה , סורק את הגוף שלה...
הלק שהיא שמה ...
ומייד כשהייתי עושה זאת הייתי משפיל מבט כאילו נבוך מעצמי והממה שאני בוחן למולי. כנראה שזה היה מודחק אצלי אבל
לאחרונה הבנתי שאני נמשך אלייה מינית
ויש לי אלפייה פנטזיות מיניות ותשוקה אולי בגלל מה שאני מייחס אלייה.
אני לא יודע אם היא שמה לב לזה או לא אבל בפגישה האחרונה לפני שהלכתי הצטלבו בינינו המבטים לכמה רגעים והרגיש לי שזה יצר מתח באותו הרגע.

חשוב לי להדגיש שהיא אישה מבוגרת כבת 60

אני לא מרגיש שזה מפריע לטיפול מאחר ואין לי כוונות או ציפיות לממש את הפנטזיות שלי כלפייה.
השאלה שלי האם זה יהיה בסדר לשתף אותה בזה ?

לא מצליח להכניס אנשים לחיים שלי, לא נותן להם להתקרב. אני יודע שזה מגננה אבל לא מצליח להסיר אותה

מתעורר בי רצון חזק שהמטפלת פשוט תשנא אותי. שתכעס עלי שאני שולחת לה הודעות. שלא תגיב לי. שתגיד שאני סתם. שתתעלם. זה ממש חזק לי הרצון הזה. שתעמוד מולי ותשנא אותי. כמו שאני שונאת את עצמי. שתפסיק להיות טובה אליי.
ואני לא מבינה את הרצון הזה.
אם זה יעזור לתשובה אני מאומצת ועברתי פגיעה מינית במשך שנים

שלום
אני בת 37 ועוד כמה חודשים כבר בת 38 אני מטפלת בדודה שלי החולה מזה שלוש שנים לא יוצאת מחוץ לכפר לעבודה כי אין לי אפשרות כרגע יהיה לי לחוץ מדי עם המטלות של הבית וטיפול בדודה גם כשעבדתי עבדתי רק בעבודות עצמאיות טיפול בילדים ניהול משק בית ניקיון ניהול משרדי וכו... כל פעם כשאני לוקחת את דודה לבדיקה לרופאים לאחיות או לא משהו לאן השאלה הראשונה ששואלים אותי בת כמה את ?במה את עובדת ? הרבה רופאים שאלו אותי את השאלה הזאת וזה לא כל כך נעים לי מה זה אמור להביע ?

לאחר שקראתי את תגובותיך לפונים בשאלות החלטתי לשאול לדעתך בעניין זה:

אני בן 60, רווק, בריא וללא כל מחלות רקע, וחש סיפוק מלא מחיי בעבר ונהנה מכל רגע בחיי גם כיום.

לפני מספר שבועות התחלתי לסבול מתופעה של רעד ורטט בחזה ודופק מואץ, בנוסף לתחושת "גוש" בגרון, והייתי בטוח שמדובר בבעיה פיזיולוגית.

לפני מספר ימים, ובזמן שהתופעה הייתה בשיאה, החלטתי לבצע סדרת בדיקות רפואיות רלוונטיות, (חשבתי שמדובר בבעיה בקצב לב, יתר פעילות בלוטת התריס או השד יודע
מה), ומסתבר שמבחינה פיזיולוגית הכל תקין.

מאותו הרגע שבו הבנתי שלא מדובר בבעיה פיזיולוגית היה לי ברור שמדובר בסימפטומים הנובעים מלחץ/סטרס/חרדתיות, אלא שבזמן ההתקפים לא חשתי כל שינוי קוגנטיבי וכד', זולת התחושה הפיזית המאוד לא נוחה והמציקה.

מה שמעניין, זה, שמיד לאחר שהבנתי שמדובר בסימפטום נפשי, (ועברו מאז הבדיקות מספר ימים), הסימפטומים חדלו מלהופיע ולהציק, ואם לפעמים אני חש בתחילת הסימפטומים, אז אני מחייך לעצמי ומוכן לקבל את התחושה בהשלמה מלאה, ואז אפילו תחילת הסימפטומים פוסקת ונעלמת לגמרי, כך שמאז הבדיקות לא חזרו התופעות המדוברות.

הגעתי להחלטה שלא להיאבק בתחושות האלו כי התחושות הללו הן חלק ממני, נובעות מנפשי, ושעליי לכבדן ולקבלן, כי הסימפטומים הם אני, פשוט אני.

ומאז איני חווה אותם עוד, זולת לפעמים סימנים של תחילת הסימפטומים, אך הפוסקים מיד כאשר אני לא חושש מכך ושמחליט לחוש ולחוות אותם בהשלמה.

מה דעת אדוני על דבריי וחשיבתי זו?

היי, אני בת 31 מוכשרת ומצליחה ואני עשיתי חושבים במהלך חג ראש השנה.
הגעתי למסקנה שרוב החברות שלי הן חסרות ביטחון, או דימוי עצמי נמוך.
אני זו שמסייעת ומחזקת אותן ואין לי כמעט חברות נורמליות. אמנם, יש מעט נורמליות , אבל העיקר הן חברות כמו שציינתי מעלה. אציין, כי מטבעי אני מאושרת שאני שולטת ונחשבת טובה מאשר שאר החברות הנחותות והרגשה זו נפלאה.
אשמח לדעת אם זה מעיד על עצמי משהו? מדוע אני מתחברת דווקא לחברות כאלו?
אילו השלכות יכולות להיות למצב כזה?

שלום דר',
יש לי קושי בקבלת החלטות.

איך מקבלים החלטה?

נגיד כשאני מחפשת משהו, וכשאני מוצאת אותו, אני מוותרת בגלל שאני משנה את הדעה שלי.

השינוי הוא לעיתים תכופות.

לאחר מכן אני מצטערת ששיניתי את הדעה שלי.

ואני חושרת לנקודת התחלה ושוב פעם מחפשת מה שאני צריכה ושוב זה חוזר חלילה.

איך אני יודעת מה טוב?
איך מקבלים החלטות?

יש איזשהיא "פונקציה"??
אני מבולבלת.

שלום
אני בן 53. נשוי עם שני ילדים. ומזה 11 שנים אני סובל מדיכאון. זה התחיל בטראומה רומנטית נוראית והמשיך בהתקף חרדה ומאז אני חי חיי ריקנות. אני עובד ומתפקד אבל מבפנים אני כבוי. שם תחביב לא מענין אותי. הכי קשה זה בסופי שבוע. אישתי לוחצת לצאת ולטייל ולי אין שום חשק. ניסיתי כדורי צ׳יפרלקס ולוסטרל וחטפתי תופעות הלואי נוראיות. אז הפסקתי. הפסיכיאטר שלח אותי לקלמנרבין!. אני לא זוכר מתי צחקתי צחוק משוחרר. אני חושב שהמצב הנפשי משודר ממני לסביבה וכל החברים מתרחקים ממני. מה עושים לעזאזל.נשארנו כמעט בלי חברים . היומיום מונוטוני. הכל מגעיל. אני מנסה להתעודד.לחשוב חיובי אבל לא ממש הולך לי
לפעמים מתחשק לי לעזוב הכל... יש מצב שיש פתרון לזה???