פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני לא מגדיר עצמי כאדם עצבני, אבל כשדברים מעצבנים אותי אני מאבד שליטה ומגיב בצורה לא פרופורציונלית, אפילו אמרו לי שיש לי התנהגות בריוניות... הבעיה היא שאני אפילו לא שם לב שככה אני מתנהג...

שלום, עקב תאונת דרכים שעברתי חוויתי פוסט טראומה וכיום אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות. לפני התאונה התחלתי לעבוד במשרד החינוך בתור מורה. העניין הוא שכאשר אחזור לעבודה לאחר חופשת המחלה, יזמנו אותי לועדה רפואית מטעם משרד הבריאות. האם יש סיכוי שיפסיקו את עבודתי בגין שימוש בתרופות פסיכיאטריות?

אבא שלי חולה אלצהיימר, התחיל לו בגיל צעיר יחסית, לפני 60. גם סבא לי חלה במחלה. אני יודע שזה העתיד שצפוי גם לי, וזה מקשה עלי מאוד לחיות, יודע כמה המחלה הזו נוראית וחושב ברצינות שאולי כדאי לסיים עם החיים לפני שאני הופך לגוש בשר... אני לא אדם אובדני אבל מחשבות אלה בלתי נמנעות

היי מר פלד,
אני בנאדם לחוץ רוב הזמן.
גם כשאין סיבה להלחץ אני נלחצת.
כשאני מדברת עם אנשים אני מדברת מהר ועם לחץ וסו הסיבה שאנשים לא מאמינם לי וחושבים שאני ממציאה דברים.

איך אני יצורת אחתך קשר לטיפול?
האם אפשר דרך האינטרנט לשוחח וכמה עולה כל שיחה?

תודה.

אני יודעת שאני יכולה לשלוט רק על ההתנהגות שלי ושאני לא יכולה לשנות אנשים אחרים, אבל לפעמים התנהגות של אנשים אחרים מחרפנת אותי עד רמת הזעם ואז כבר ממש קשה לי לשלוט בתגובות שלי. מנסה לעבוד על זה אבל לא מצליחה...

שלום טובי ובאמת מתנצלת על ריבוי השאלות בזמן האחרון אבל מאוד חשוב לי לכתוב לך. היום עברתי את שיא המשבר ממש התמוטטות בעקבות שלושה אובדנים קשים שעברתי בשנה האחרונה וחברה שאיבדתי לפני שלוש שנים בפתאומיות ממש ישבתי ובכיתי והתפרקתי ואני יודעת שלהתפרק זה טוב. עכשיו אני מרגישה יותר טוב טיפה אבל קשה לי לקבל עדין את האובדנים את עצם העובדה שלאבא שלי יש דמנציה קשה את אובדן החברה שבעקבות זה איבדתי חברים אני כל הזמן חושבת על העבר על התקופה שהייתי צעירה שאבא שלי היה בריא על החברים שהיום כבר נפטרו על דוד שלי ודודה שלי ז"ל שאיבדתי בהפרש של שבוע שכולם היו חיים שהייתי בחורה שמחה מלאת חברים והיום כלום קשה לי גם לקבל את הגיל שלי 51 אני בגיל המעבר דיברתי גם עם פסיכיאטר בטלפון הוא הוסיף לי תרופה דיברתי עם הרופאת משפחה והיא היפנתה אותי לרופאת נשים היא אמרה שבין היתר שבגלל גיל המעבר והיא אמרה לא ללכת לפסיכיאטר או טיפול נפשי אלא לרופאת נשים רציתי לשאול לגבי מה שעברתי למרות שאני מרגישה טיפה יותר טוב ואחרי שיא המשבר שעברתי למרות שדיברתי עם גיסי והוא הסביר לי שאין מה לעשות וצריך לקבל את זה ואני באמת מתחילה קצת לקבל את זה עם אתה יודע על איזה אתר או ספר שאני יכולה לקרוא על המצב שעברתי שאני כותבת לך שאוכל לקרוא ולהיעזר במצב הזה שהייתי בו היום כדי להקל על עצמי עד שאלך לרופאת נשים אשמח מאוד למענה אני ממש מודה לך ושוב באמת סליחה על ריבוי השאלות שיהיה לך המשך שבוע נפלא

היי, אמא שלי מאובחנת במאניה דפרסיה. בשנים האחרונות חלה התדרדרות במצבה. היא אף פעם לא אוהבת להשאר בבית ומנסה לצאת כל הזמן החוצה, לפעמים מתחילה לשתות לבד מסביב או מאחורי הבית(גם בלילה) ועושה כל מיני דברים שברגיל היא לא עושה.
היכולת שלה ירודה, אני מגיעה לפעמים לנקות לה את הבית. בסך הכל מתפקדת אבל נראה שהיא מאוד עמוסה נפשית. היחסים בינה לבין אבי לא טובים. הוא לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו והם רבים וזה יוצר עומס יותר.
אני לא יודעת מה לעשות על מנת שזה ישתפר, קשה לי עם זה מאוד גם כן.אני מאוד כועסת על שניהם אבל מבינה בסופו של דבר ששום דבר ממה שהם עושים הוא לא בכוונה ושהם בני אדם אבל עדיין קשה לי עם המצב הזה. בסך הכל היא מתפקדת, היו לה בעבר הרחוק ימים הרבה יותר גרועים, אנחנו הולכים כל 3 חודשים לפסיכיאטר.

אוקיי אז שלום אני בת 23 ואינני יודעת אם השאלה שלי בהכרח קשורה לפסיכולוגיה אך אשאל בכל זאת.
יש לי אח גדול (גדול ממני ב 11 שנים)
ויש לו נטייה לבקר כל דבר, אבל כל דבר.
הוא בא אלינו פעם בשבוע ואם אמא שלי רואה איזו תוכנית הוא ישר מתחיל להגיד "איזה חבורה של מפגרים יושבים שם, שני טמבלים"
(על התוכנית)..
אם לדוגמא אני אומרת שאני לא אוהבת טכנולוגיה, ישר הוא מגיב "אין מה לעשות זה חלק מהחיים וצריך ללמוד"
אבל אני אומרת (אפילו לא לכיוונו) "מי צריך מסכי מגע וכל המולטימדיה הזו, זה יותר מבלבל"
וישר הוא מתחיל "מה מבלבל? מה הבעיה? לומדים".
הוא חושב שכל העולם רואה, מנוהל ומתפעל דרך עינייו.
כאילו אם מישהו אומר משהו אחר הוא ישר מתחיל לתחקר, לשאול ולהעביר ביקורת, מן ממש מרמור שכזה.
אין לו את הקטע הזה של פשוט לשחרר, אם אתה למשל אוהב תוכנית מסויימת שהיא לא מינימום זוכת פרסים אז מבחינתו זה לא בסדר..
וכו וכו..
זה ממש להלבין פנים אדם ברבים ועוד משפחה.
וזה מצחיק כי הוא חושב שהמשפחה זה הכי חשוב אבל תכלס מתנהג בדיוק ההיפך.
את כל התסכול והמרמור הוא מוציא עלינו.
זה מגיע למצב שכבר שנים שאחי השני פשוט מתחמק ממנו, כשהוא בסביבה..
איך להתמודד עם זה?
זה ממש להשליט טרור בבית שהוא מגיע אליו פעם בשבוע ופשוט מעביר ביקורת על כל פיפס, אי אפשר ללכת כמו שצריך בלי לשמוע ביקורת.
ואם הוא שואל אותי שאלה על החיים שלי שאין לי איך בדיוק לענות אלייה ואני אומרת "זה לא בדיוק, לא משנה" אז הוא אומר כזה "לא הבנתי.. אבל מה זאת אומרת לא בדיוק לא משנה?"
הוא ניתפס לקטנות וזה מעורר בי זעם ושם אותי ואת כל משפחתי במצבי מבוכה רבים.
ממש הוא מלבין את פנינו מאי נוחות, מבוכה, ביקורת תמידית.. ועוד..

מה לעשות..?

שלום מר פלד,
השאלה שלי היא:

מה כדאי ומה עדיף להיות טוב כלפי אחרים? ולהרגיש בגלל זה בלחץ ולאכול את הלב?

או לעשות מה שטוב לי ולא לרצות אחרים?

הרי אני חיה בשביל עצמי, נכון?

אם אני עושה למישהו טוב ומוותרת לו למשל על תור בחנות, כשאני ממהרת, ובאותו הרגע מרגישה בלחץ, ועדיין וויתרתי לו. האם זה נכון לעשות?

מה גם שאני סובלת מחרדות ואמונות טפלות.

אני יודעת שאמונות טפלות הן אמונות טפלות כשמן כן הן.

זה חשוב מה חושבים עליי אחרים?

זה כל כך נחוץ בחיים?
כל כך נחוץ איזה רושם משאירים?

האם כשעושים משהו טוב חייב לקבל על זה תמורה?

מה שכן אני יודעת שאני יותר מידיי טובה ובגלל האוסידי לפעמים אני מלחיצה אחרים ומלחיצה את עצמי מעל הכל.

איך אני משנה את זה?
נקודה חשובה שהמבט של אנשים גורם לי לרגש חזק שאי אפשר לבטא.
בגלל זה לפעמים אני נמנעת מלהסתכל לאנשים בעיניים.

גם ההתנהגות של האנשים מטרידה אותי.
למשל מישהו לא הרגיש בטוב או נלחץ זה מציק לי.

מה אפשר לעשות ?

שלום,
מגיל צעיר אני חרדה באופן קיצוני מהקאות. מפחדת להקיא בעצמי ושיקיאו סביבי. נמנעת מכל מה שיכול לזרז או לגרום הקאה מלכתחילה ותמיד יש עלי כדורים נגד הדבר.
אני בת 24, מסיימת שנה א' ללימודי סיעוד במטרה להיות מיילדת. החלטתי שלא לוותר על החלום שלי ולטפל באמטופוביה שלי. מאוקטובר שאני בטיפול פסיכולוגי ושנה הבאה אמורה להכנס כסטודנטית לסיעוד למחלקות שונוצ בבתי חולים.
השאלה שלי אם יש עוד דבר חוץ מטיפול פסיכולוגי שיכול לתת לי כלים להתמודד עם החרדה הזו? למרות שהתקדמתי מאז שהתחלתי אותו אני עדיין מוצאת את עצמי סובלת מהתקפי חרדה כל פעם שיש חשש מבחינתי להקאה בסביבה שלי או חלילה-שלי.
אני מבינה שהדבר לא רציונלי, שאין לי ממה לפחד ושיום אחד זה יפגוש אותי ואני אהיה חייבת להתמודד עם זה- בין אם במחלקות במסגרת הלימודים והמקצוע או בין אם במהלך החיים שלי או אצל הסביבה.
האם היפנוזה יכול לעזור בנוסף לטיפול הפסיכולוגי?
תודה

שלום
החיים שלי כבר לא חיים, כבר אין לי את מי לחבק ולספר לו את חוויות יומי בכל סוף יום. האישה שצמחה לצידי נובלת.
התחתנו לפני 4 חודשים והחתונה הייתה שמחה מאוד והחיים שאחרי היו בסדר גמור עד שלפני כחודש וחצי היא נכנסה לחדר המקלחת למשך 4 שעות אך לא הצליחה להתקלח (לא ידוע בברור ממה זה נגרם לטענתה אך ככל הנראה חוותה הפרעות חרדה מתוך לחץ של לימודים ועבודה). מאותו יום, היא חדלה ללכת לעבודה ולהיות זמינה בטלפון. בימים שאחרי היא יצאה רק בצוהריים מהמיטה וכמה ימים אחרי, לאחר שאמה הגיעה לראות מה קורה איתה, היא חזרה לבית הוריה ולמעשה עברה לגור שם מאז מבלי להתייעץ איתי בטענה שאני לא יכול להיות איתה בצורה ממושכת ביומיום עקב הלימודים והעבודה שלי ושהיא לא רוצה להיות נטל עליי (אני אמנם עמוס אבל כן יש לי זמן סביר בשביל קיום מערכת זוגית נורמלית). בנוסף, בהזדמנות אחרת סירבה להעלות לדירה והחלה לבכות. כיום כדי לדבר איתה אני נאצץ להתקשר לאמא שלה או לטלפון הביתי בבית הוריה.
מהטיפולים (NLP ועוד משהו) שהיא כרגע עוברת נודע לי ממנה שככל הנראה יש לה OCD והפרעות חרדה. אני שם לב שבאמת יש כל מיני סימנים שמחברים את הפאזל (אין סמרטוטים על השיש, היא מתיישבת באוטו רק על סדין וטוענת שהמושב מלא אבק למרות שהוא במצב סביר, היא הייתה מעבירה מגב בבית כמעט כל פעם אחרי החזרה הבייתה, מתקלחת לא מעט זמן, לא מוכנה לשבת בחצר אלא אם כן זה מפגש משפחתי, לא מורידה אף פעם את הפח, זורקת לסל כביסה את התחתונים והמכנסיים כאשר התחתונים מולבשים בצידם החיצוני של המכנסיים למרות שביקשתי ממנה להפריד)
במשך התקופה שגרנו ביחד לפני החתונה (שנתיים וחצי) כלל לא הייתי מודע להתנהגות יוצאת דופן ברמה כזאת.


שאלות:
1. האם בחורה כזאת יכולה לחזור לעצמה? האם ב100%?
2. האם כדאי להמשיך את הזוגיות? איך אני יכול לעזור לה במידה ואני רוצה להמשיך את הזוגיות?
3. האם כדאי להתגרש? מה עליי לעשות במידה ואני רוצה להתגרש?


תודה רבה ובריאות לכל עם ישראל

אני כבר כמה שנים עם המטפל שלי, הגעתי להרבה הישגים אבל אני מרגישה קצת תקועה. חושבת שצריכה טיפול אבל לא יודעת אם זו רק תקופה או שהגיע הזמן להחליף מטפל או להחליף שיטה טיפולית.
איך יודעים?

אני מסתובבת כבר כמה שבועות עם תחושת מועקה ללא סיבה, החלו להופיע לי בעיות רפואיות אבל הכל תקין, אני משערת שזה פסיכוסומטי... אני לא יודעת מה לעשות כי על פניו הכל תקין

אמא של אשתי נפטרה מסרטן השד, אשתי לא מוכנה ללכת להיבדק. ברור לי שאלה חסמים נפשיים ופחד מגורל דומה אבל הוא באמת יהיה דומה אם היא לא תלך להיבדק באופן קבוע... אני מאוד מתוסכל

שלום רב וסליחה מראש על החפירה(:
האקס שלי נפרד ממני לפני כחצי שנה. אני בת 26 והיינו יחד 5.5 שנים. זו הזוגיות הראשונה שלי (ושלו גם) וכמובן האהבה הראשונה שלי.
הזוגיות בינינו לא הייתה פשוטה. אנחנו אנשים מאוד שונים בבסיס שלנו.
הסיבה לפרידה הייתה בעיקר השוני הזה בינינו. הוא טען שהוא לא יכול להכיל אותי. אציין כי אני אדם חרדתי ומתמודדות עם הרבה אישיוז בתחום הזה. תמיד הייתי משתפת אותו בהכל והרגשתי הכי בנוח. סמכתי עליו וקוויתי שהוא יצליח להיות שם בשבילי. אבל די מההתחלה הוא לא הרגיש עם זה בנוח. הוא אמר לי מספר פעמים במהלך הזוגיות שקשה לו עם ההצפות הרגשיות שאני נתקפת בהן מידי פעם והציע לי ללכת לטפל בזה באופן מקצועי. עשיתי את זה אבל אני לא באמת יכולה לשנות את בסיס האישיות שלי. כלומר, היה שיפור בחרדות וזה גם היה ניכר אבל הוא טען שזה האופי שלי ושתמיד אהיה חרדתית והוא בעיקר פחד מהעתיד כשיהיו ילדים ויותר קשיים, איך נצליח להתמודד ככה. זה המקום לציין שגם לו יש המון בעיות לא פתורות עם עצמו- הוא אדם מאוד מאוד סגור ומופנם ויש לו בעיה עם רגשות והצפה. הוא הודה בפניי שלא באמת הצליח להיפתח בפניי במשך השנים האלה, שזה תחום מאוד בעייתי עבורו ושזה לא בא לו בקלות.
בסופו של דבר, נפרדנו בגלל כל הדברים האלה אבל הבעיה היא ששנינו מאוד מאוד אוהבים אחד את השני. ואני הייתי מאוד רוצה שזה יצליח בינינו.
אנחנו עדיין מדברים מידי פעם אבל הוא לא מעוניין לחזור כי הוא טוען שעדיין לא פתר את הבעיות שלו, שהוא לא רוצה לפגוע בי ובעצמו שוב. הוא מבחינתו יודע שאם נחזור כרגע התוצאה תהיה אותה תוצאה ושוב שנינו ניפגע.
אני חושבת שלשנינו יש בעיות, אני בטיפול פסיכולוגי והוא לא. הוא נעזר באבא שלו שהוא האדם הקרוב אליו ביותר אבל אני לא חושבת שזה מספיק- אני חושבת שהוא צריך טיפול עם איש מקצוע.
בכל מקרה, השאלה שלי, על פי כל מה שתיארתי כאן, האם לדעתכם זוגיות כזאת יכולה להצליח?? אדם סגור עם אדם רגשי? מופנם עם מוחצן?
קראתי קצת באינטרנט והאישיות שלו קצת מתכתבת עם סכיזואידם. כמובן שלא בכל הפרמטרים כי יש לו חברים וקשרים קרובים אחרים- אבל מצאתי הרבה דמיון בעניין הקושי הזה באינטימיות.
מה האפשרויות שלי? אני כל כך אוהבת אותו והלוואי שהיינו יכולים לחזור!!
קשה לי מאוד לצאת עם אנשים אחרים,אני מרגישה תקועה עליו :(