פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

יש לי הרבה מכרים אבל חברה אחת טובה באמת והיא עוברת לגור בחו"ל... אני מאוד שמחה בשבילה על ההזדמנות אבל אני חוששת מאוד משני דברים - א' ברור לי שהקשר שלנו ישתנה אבל אני מפחדת שלא נצליח בכלל לשמור על קשר ב' שאני אהיה לבד בלי חברים. אין לי עוד חברה כמוה שאני סומכת עליה ומשתפת אותה ובלעדיה אני אהיה ממש בודדה...

שלום רב,
שמי יובל בת 32 ואני תוהה לגבי התנהגות של זוג מסויים. לבן זוגי יש חבר-ציון ולו בת זוג- ענת. ענת היא בחורה נורא ילדותית ומאוד מפונקת יש כאלה שיגידו עליה שהיא סנובית. מאז ומתמיד החברה' לא אהבו אותה כי לא אומרת שלום כשנכנסת לחדר וכד', מדברת בצורה בוטה ולפעמים גם נורא מניפולטיבית במיוחד כלפי הבן זוג שלה ציון. ציון לעומת זאת שונה ממנה ויותר רכרוכי איתה ומוכן לסבול כל דבר שהיא עושה גם אם היא תקרא לו מפגר/טיפש מול כולם. לאחרונה יצא לנו להיפגש עם הזוג הזה אצלנו בבית (חנוכת בית) וכאשר פתחתי את הדלת שניהם עברו לידי כאילו כלום בלי להגיד שלום אך אמרו לכל שאר החברים שישבו בסלון. אמרתי שלום בכוח והמשכתי לסלון. במפגש אחר של חברים שוב הזוג הזה מגיע אומר שלום לאחרים אך גם הפעם חלה התעלמות ממני ושוב אני זו שאומרת שלום אחרי שקולטת שהם לא אומרים (כאשר היא כן אומרת שלום בעצמה לאנשים בודדים בחבורה לרוב אלה גברים). באירוע האחרון שקרה הגענו אני ובן זוגי למסעדה שבה ישבו כל החברים כולל הזוג הזה התיישבתי לידם עם בן זוגי אך הפעם לא אמרתי שלום כלל (רק נופפתי מהכיסא לאחרים שישבו מולי). ובהתאם לכך הם גם לא הסתובבו לכיוון שלי וכל הערב היא ישבה עם הגב שמופנה כמעט במלואו אליי והתנהגה בהתעלמות מוחלטת ממני גם כאשר העברתי לה מים שביקשה ממישהו אחר לא אמרה תודה.
ציון מדי פעם כן אומר שלום, לרוב כשהוא מגיע בלעדיה אך משום מה כל פעם שהיא נמצאת יש אווירה מאוד מתוחה ולא נעימה. יש לציין שאנחנו לא מכירות כלל וההיכרות הראשונית שלי עם הזוג הזה החלה כאשר התחלתי לצאת עם בן זוגי (לפני כמה שנים).
אין לי שמץ של מושג מה עובר על הבחורה הזו ולמה היא מתנהגת כך. פעם אומרת שלום נורא מאולץ או לרוב מתעלמת מקיומי לגמרי ובכך כנראה גורמת גם לבן זוגה להתעלם.


האם להחזיר לה באותו המטבע וגם לו ולהתעלם מהם לגמרי? או שלהגיד שלום מאולץ בכוח? בן זוגי אומר שכרנאה היא מרגישה "מאויימת"ליידי ובגלל זה מנסה "לשבור" אותי, אך אינני רואה שום סיבה. אני רגילה להיות מצטיינת בהכל והיא בחורה לא מוצלחת ונורא מוחצנת וכל מה שהשיגה זה בזכות המשפחה העמידה שלצידה. אני די חיבבתי אותה בהתחלה וחשבתי שהיא פשוט מעופפת אך עם הזמן מרגישה שהיא עושה את זה דווקא.


תודה מראש והמשך יום מקסים

יש לי משפחה מתוסבכת מאוד, על פני השטח אנחנו נראים נורמטיביים וכאילו הכל סבבה אבל הקשרים בינינו הם לא טובים בלשון המעטה. מאז שאני ילדה אני מקנאה בילדים אחרים על הדינמיקה המשפחתית שיש להם ועל התמיכה והאהבה שהם מקבלים. אני יודעת שמשפחה לא בוחרים אבל זה מאוד מציק לי

שלום לך,

אני ובן זוגי מכירים כבר שנתיים וחצי, לפני שנה הפכנו לזוג ולפני 3 חודשים עברנו לגור ביחד.
אנחנו מאוד אוהבים. ורוצים לבנות משפחה בעתיד.

יש לנו זוגיות חזקה וטובה, אנחנו צוחקים הרבה ביחד,אני מרגישה שהוא כתף רחבה בשבילי, אני יכולה לשתף אותו בהכל. אני חושבת שהוא מרגיש כמוני. אוהבים לבלות ביחד ובמקביל לכל אחד מאיתנו יש את הספייס שלו. אני מרגישה שהזוגיות שלנו בריאה.
יש לנו בעיה, אני הורסת את הזוגיות שלנו. ואני לא יודעת איך להפסיק.
יש מקרים שמשום מקום אני יכולה להתעצבן על איזו שטות, וזה צומח לריב.
באותו רגע כמובן זה לא מרגיש כמו שטות, אבל אחרי שהרוחות נרגעים רואים שהכל יצא לגמרי מפרופורציות.
מדובר על שטויות כמו טיפות מים על הרצפה, או הוא הוציא מגבת חדשה כשרק החלפתי לנו למגבות חדשות.
אבל בכל מקרה לא משנה מה הוא עשה "לא בסדר", יש מצידי דרך הרבה יותר נחמדה להגיב, כזו שלא תהרוס לנו ערב.
אחרי ריב אנחנו מדברים על זה ומנסים להבין מה קרה ומה צריך לעשות שזה לא יקרה יותר.

אנחנו מגיעים להסכמה וממשיכים הלאה, אבל כשפעם הבא קורה איזה טריגר אני שוב מתעצבנת.
אני מאוד אוהבת אותו, אני פגעת לא רק בו אלא גם בי.

אני לא יודעת איך להפסיק, כל פעם קורה אותו הדבר.
לא היתי רוצה להגיע לטיפול פסיכולוגי, אני מקווה מאוד עם עצה טובה אני אוכל לשלוט על הרגשות והתנהגות שלי טוב יותר.
אני אתן לו לקרוא שאלה שלי ותשובה שלך, אם לפי דעתך הוא יכול לעשור לי להתמודד עם עצמי, את מוזמנת לכוון גם את תשובתך אליו.

תודה רבה לך.

לא טוב לי בעבודה אבל אני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הבוקר הודיעו לי שכנראה מפטרים אותי... מצד אחד אני יודע שעשו בשבילי את העבודה הקשה ושאני חייב עכשיו לחפש חלופה אבל עכשיו החשש הפך לאמיתי ולמציאותי ואני באמת לא יודע מה לעשות עם עצמי...

אני כבר חצי שנה חולה ובבדיקות, עובדת מהבית ותכלס בכלל לא יוצאת מפה כי אני חלשה. אנשים לא באים לבקר אותי כי הם מפחדים להידבק וגם בגלל שהמצב הזה נמשך כבר הרבה זמן אז כל הדאגה של התחלת המחלה הלכה ופחתה. אציין שאני לא בקשר עם ההורים שלי כבר הרבה מאוד שנים. אני ממש לבד ובדיכאון ומרגישה שאין לי מוצא ואין לי מה לעשות...

כשהייתי צעירה יותר הייתי אומרת לעצמי שאני לא אחזור על טעויות של אמא שלי ושאצלי דברים יראו אחרת. היום, כשאני אמא בעצמי, אני רואה שאני עושה בדיוק את אותם הדברים שסלדתי מהם בנעוריי וכמה שאני מנסה להימלט מזה אני חוזרת לאותם הדפוסים בדיוק. למה זה קורה, גם כשאני מודעת לזה, ואיך אני יכולה להפסיק את המעגל ואת הנזק שאני עושה לילדי שלי?

אחת הבעיות שהו לי מאז ומעולם זה חוסר אסרטיביות, עד החיים הבוגרים זה לא הפריע לי במיוחד, אבל עכשיו כשאני כבר בוגרת זה ממש הופך למכשול. במיוחד עכשיו שאני רוצה לבקש העלאה בעבודה ואני כבר חצי שנה דוחה את הפגישה עם הבוס שלי כי אני מפחדת ומתפדחת. איך אפשר להתגבר על זה?

התינוקת שלי בת חודש וחצי. כבר מצליחה לישון 4-5 שעות בלילה. אך לרוב שעתיים אחרי שנרדמה היא גונחת, מחרחרת ואפילו לפעמים קצת צועקת. מזיזה את כל הגוף ומטלטלת את הראש מצד לצד. לפעמים זה יכול להיות במשך שעתיים ברצף כל כמה שניות. העיניים שלה עצומות במשך כל הזמן הזה, וגם אם היא מתעוררת היא לרוב נרדמת במהירות חזרה. ניסיתי להשתמש בשמיכת עיטוף וזה לא ממש עזר. האם להעיר ולהניק אותה? להזיז קלות את המיטה? לתת לה פשוט לישון שינה מופרעת שכזאת? מיותר לציין שאני לא מצליחה לישון כשהיא ככה....

קודם כל אני חייבת לציין שאף פעם לא הייתי בשום ייעוץ פסיוכלוגי וכו כי חשבתי שזה יסתדר לבד ..
אבל אולי אני צריכה טיפול תרופתי?
אז ככה אני יספר ממש בקצרה,אני בן אדם שתמיד נמצא במצב לחץ ,בן אדם שהוא חסר ביטחון .. זאת אומרת שאם יש לי ראיון עבודה נגיד אני ממש נכנסת לסטרס בראיון עצמו יש לי רעידות (מורגשים ונראים) בגוף ,טיפה נבלעות המילים וזה באמת הורס לי את החיים כי איזה מעסיק יירצה מישהי כזאת? הרי תמיד שופטים על הכמה דקות ראיון ומחליטים וזה גם כל מיני מקומות שאין מה להילחץ מהם כמו סתם אצל הרופאה ..ניסיתי רסקיו וכל מיני וזה לא משפיע. מה אתה ממליץ לי לעשות? אני נראת טוב,המשפחה לא מחסירה ממני כלום אבל עדין יש לי מחסום מסויים .אשמח לעצה תודה מראש.

שלום. בת 35. בשנה האחרונה ישנם חודשים בהם אני חשה לקראת המחזור (ומספר ימים לתוכו) דכאון חזק. תחושת אימה, חוסר אונים וחרדות אשר לעיתים גורמות לי לחוסר תפקוד ולכשעוברות מותירות אותי מזועזעת. לאחר שחולפות אני ממשיכה בסדר יומי כרגיל, פעילות מלאה בעבודה וכו'.. נאמר לי כי ייתכן ומדובר בתופעות הורמונאליות, ואני מניחה שישנו קשר. אך אני מתייעצת כאן מאחר והדבר אינו קורה בכל חודש (אלא רק לעיתים) ומכייוון שבשנים לפני לא סבלתי מדבר כזה. יש לציין כי אני צמחונית והתגלה לי חוסרים בברזל, ואני מניחה שחסרים לי עוד לא מעט ויטמינים בשל תזונה לקויה. אודה לכם על כל הכוונה בנושא.

אני מאוד ביישן וקשה לי לפתח שיחה או לקחת חלק פעיל בשיחה. בשלב מסוים גיליתי שאם אני שותה אז אני משתחרר מהעכבות שלי ואני הופך לזורם וקליל וזה מאוד כיף לי. עכשיו אני במצב שבו אני חושב שפיתחתי תלות פסיכולוגית באלכוהול ואני מרגיש שבלי כוס בירה אני לא יכול לנהל שיחה נורמלית. אני לא אלכוהוליסט, אני יכול לעבור שבועות בלי לשתות, אבל ברגע שאני מגיע לסיטואציה חברתית אני נהייה משותק בלי כוס ביד.

שלום,
אני בבעיה רצינית.
הבטחתי משהו למישהי ולאחר מכן התחרטתי ואמרתי לה שזה לא רלוונטי.
לאחר מספר ימים הצעתי לה שוב את הדבר הזה והיא שמחה על כך.
משיקולים נוספים ובגלל שאני סובלת מחרדות שוב פעם התחרטתי על זה ואמרתי לה שאני לא מעוניינת לתת לה.

מה זה אומר עליי?

היא בטח חושבת שאני אדם רע.
אבל אני חרדתית ולא יודעת מה לעשות בעניין הזה.
תודה.

לפני כשנתיים חויתי משבר של זוגיות ארוכה שהסתיימה. ארוכה מעל 5 שנים מאז אני מרגיש שאני כבר לא אני.
כאילו בן אדם אחר השתלט עליי.. פעם הייתי מדבר ויודע להקסים את כולם זה פשוט היה בטבע שלי הייתה לי כריזמה גבוהה ותמיד ידעתי להצחיק את כולם הייתי במרכז העניינים במעמד חברתי גבוה לכל מקום שהייתי הולך כולם היו רוצים להיות קרובים אליי, לא הייתי מתרגש מכלום ולכל בעיה שעמדה לי בדרך מיד הייתי מוצא פיתרון כמו שאומרים: עובד דרך הקיר.. אין מכשולים אצלי. ובכל מקום בנות היו מתחילות איתי בלי סוף וזה לא כי אני הכי יפה בעולם, זה כי הייתי משדר משהו מסויים שכנראה אני כבר לא מצליח לשדר. ובין רגע הכל הסתיים התחלתי להרגיש שאני לא יכול להסתכל לאנשים בעניים, שאני משעמם אנשים, התחלתי לוותר על לדבר בחברה כי זה כבר לא אותו הדבר ואני כבר לא סוחף את כולם כמו בעבר ולאט לאט הפסקתי לנסות אפילו להיות מה שאני באמת. אני לא מצליח לחזור לעצמי מה שאני לא עושה. אשמח לעצה טובה איך לעזור לעצמי לחזור להיות מה שתמיד הייתי..

אמא שלי נפטרה לפני שנה וחצי ומאז אבא שלי לא מתאושש. הוא אמנם מבוגר אבל הוא לא זקן, אם הוא רק היה רוצה היו יכולים להיות לו חיים פעילים. חצי שנה נתנו לו להתאושש, אבל כבר עברה שנה וחצי ואין ספק שהוא בדיכאון, בקושי יוצא מהבית, בקושי אוכל, ישן רוב היום ומדבר בעיקר על מוות. לא משנה מה אנחנו עושים הוא לא משתף איתנו פעולה, שלא לדבר על ללכת לטיפול. מה עוד אנחנו יכולים לעשות?