פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

שלום רב,

ריגשת אותי בפניה שלך.
אכן ילדים בני 6-7 לעיתים מחקים את המבוגרים, ומשתמשים במילים מעולמם (של המבוגרים) מבלי להבין את המשמעות של מה שהם אומרים.
התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לשמש מודל חיובי ותקין.

אין לך שום אחריות לחנך ילדים זרים . האחריות היא על האנשים שמגדלים אותם.

לגבי האחיין שלך בן ה- 5 : אכן חוויה לא נעימה כשילדים דוחים אותו ומכנים אותו בשמות.
אולם אלה הם חוויות שבני אדם חווים במהלך חייהם. זה חלק מהאינטראקציה של ילדים ובכלל של בני אדם.
מערכות יחסים מאופיינות ב: אהבה, שינאה, קינאה, חיבה, חום, דחייה, תסכול וכו'...

כשילד חווה דחיה ההתנהגות המתבקשת היא לתמוך בו ולהפגין כלפיו אמפטיה ורגישות.

לגבי הביטוי: "כושי" - ניתן להסביר לו את הביטוי והמשמעות (כפי שאפשר להסביר לילד בן 5).

ולסיום, תשאלי את עצמך מדוע מילה זו גרמה לך לזעם כה רב?
באיזו נקודה רגישה מילה זו נגעה אצלך באופן אישי, כאישה בוגרת?
מדוע לא הגבת בסלחנות, לביטוי שילדים בני 6-7 אמרו (מבלי שהם מבינים באמת את המשמעות)?
ואולי דווקא התגובה האמוציונאלית שלך היא זו שעזרה לאחיין שלך לחשוב שאולי ילדים אלה לא אוהבים אותו?

בברכה,
טלי מנדיוק

שלום רב,

יפה שבמשך 20 שנה הצלחתם להגיע להבנה ולאיזון במערכת היחסים עם החמות. זה מלמד ומראה על היכולות האישיות והזוגיות שלך, ושל בעלך - כל הכבוד!

חבל מאוד שהחמות חשה ברע, אולם נראה כי המצב דורש מתן עזרה וסיוע.
המצב מלמד על שינוי, ועל הצורך כי המערכת מסביב תגמיש את גבולותיה.
שינוי - הוא לעיתים מצב לא קל, כל שכן הגמשת עמדות וגבולות שנקבעו בעמל רב.

אני מסכימה עימך כי מגורים בבתיכם עלולים לגרום לתסכול רב לכל הצדדים.
אי לכך, אנא מיצאו פתרון אחר - למשל עזרה חיצונית בביתה (עם לינה / לא כולל לינה) של מטפל/ת המוסמכים לכך, תורנויות סביב השעון של בני המשפחה חברים וכו'...
'תפתחו את הראש', ותנסו למצוא פתרון שיתאים לה וגם לסביבה.

אמצו גישה חיובית ובוגרת, ונסו למצוא פתרון חיובי אחר.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

לאמא הצעירה,

אני מטפלת באזור המרכז. לא ממש מכירה בצפון. אולי תפני לאגודה לטיפול זוגי ומשפחתי (097467064) להם יש את שמות המטפלים מכל הארץ.
בנוסף, לכל קופ"ח יש רשימת מטפלים שהן ממליצים לחבריה. (אני אישית נמצאת גם ברשימת המטפלים של כללית מושלם)

לגבי הטיפול התרופתי - אם את לא מעוניינת בטיפול קונבציונאלי אולי תפני לטיפול תרופתי אלטרנטיבי (הומאופטיה, פרחי בך, צמחי מרפא - גשי לבית טבע הקרוב למגוריך, או פני לקופ"ח בה את חברה, לכולן יש היום מחלקות אלטרנטיביות כחלק מהשרות שהם נותנות)

טיפול תרופתי - נותן הקלה מיידית.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

תודה

לאם הצעירה שלום,

אכן לא קל. את מתארת שני ילדים קטנטנים שמגיבים בבכי, צרחות ואי שקט. בעל שמתקשה לתמוך ולעזור לך. ואני מניחה שאת מרגישה כרגע יאוש, חוסר אונים ודיכאון.

אני ממליצה לך במיידי - לפנות עוד היום לרופא המשפחה ולבקש עזרה תרופתית. דבר שיסייע לך להתאזן נפשית במיידי. כך תוכלי להיות רגועה יותר, שמחה, סובלנית.

בנוסף, אני ממליצה לך /כם לקבל עזרה מקצועית בנושא הזוגיות, וכן הדרכת הורים לגבי 'סדרת חינוך' לקטנטנים.

אמא ואבא הם הקברניטים של האוניה. ברגע שאתם במצב לא מאוזן, האוניה לא מתפקדת. וה'עובדים' על הסיפון מסתובבים בה 'כשיכורים'.
בבקשה ממך, קומי ועזרי לעצמך.
התחזקותך חשובה ודראמטית לך ולכל המשפחה.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

אין ספק שאת, והזוגיות שלכם, מושפעים מאד מהאירועים הקשים שעברת בילדותך. אחרי הכל, חוויות הילדות מעצבות את אישיותנו, את התנהגותנו וכו'. למזלנו, אנחנו לא חייבים להיות קורבנות לכל חיינו בשל הנסיבות בהן גדלנו! כאשה בוגרת, את יכולה לבחון שוב את נסיבות חייך ואת המסרים להם היית חשופה, ולשנות את כל הטעון שינוי. בחינה שכזו דורשת הרבה אומץ, תובנה (ואת דווקא מגלה במכתבך מודעות מפותחת לעברך), ומאמץ נפשי רב, אבל מי שעושה זאת כהלכה יכולה ממש "ללדת את עצמה מחדש"! כמעט בלתי אפשרי לעבד את העבר ולעבור תהליך צמיחתי שכזה ללא הנחייה מקצועית, והמלצתי לך היא לגשת לטיפול פסיכולוגי. מרבית המטופלים שלי, ללא קשר לתלונות איתן הם מגיעים, עוברים תהליך כזה בדיוק.

לבן המסור שלום רב,

אכן מצב מדאיג.
עם זאת, אני מוצאת כי אמך מוגנת באופן יחסי ולו מהעובדה כי היא תחת טיפול תרופתי התואם את נטיותיה (לגבי מינונים יש להיוועץ עם רופא בעניין).
הסימפטומים הפיזים שפוקדים אותה אכן מראים על הכאב הנפשי והפיזי בו היא נתונה.
אני ממליצה מאוד כי תעודדו את אמא לקבל עזרה מקצועית . מקום בו תוכל לקבל ליווי, תמיכה וצמיחה מהמשבר שנוצר.
ובנוסף:
בן כמה אתה?
האם יש ילדים נוספים במשפחה?
מה מצבו של האבא?
האם אמא עובדת?

בברכה,
טלי מנדיוק

תודה על התשובה המהירה, בהחלט עזר לנו לשמוע דעה מקצועית.

להשלמת התמונה, אני בן 27 ויש לי שתי אחיות בנות 29 ו 25. לאבי שני ילדים מנישואיו הראשונים בני 34 ו 32, אנחנו לא ממש בקשר איתם. בעבר היו הרבה בעיות ביניהם ובין אימי מה שהוביל בסופו של דבר לניתוק ומגיל לא מבוגר הם לא מגיעים אלינו הבייתה.
אבא שלי למרות שאין ספק שלא קל לו עם כל הסיפור הזה... לא קיבלנו את הרושם שגם קשה לו מידי. הוא לא מנסה ליצור קשר איתנו כדי להביע חרטה ואפילו להפך משתמש בנו כתירוץ מדוע לא רצה לפרק את הבית.. למרות שאנחנו מתקשים להאמין. הוא כתב לי רק כמה משפטים במסנג'ר.. וגם בהם הביע צער על כך שהילדה גדלה כמוסתרת. יש לציין שהוא כן ביקש מאימי שלא תספר לנו על כל זה כדי כביכול לא לפגוע בנו.. לדעתי העדיף לא לפגוע בשמו בטוב.
ביום הראשון לאחר הבשורה הזאת אימי לא ישנה בבית ולכן ניסה להתקשר איתנו מספר פעמים לברר לשלומה, לא ענינו.. הרגשנו יותר מידי כעס והעדפנו לא לדבר איתו בשלב הזה. מאז שחזרה הבייתה הוא לא מתקשר.
כאשר הוא מספר לאימי מה קרה הוא אומר את הדברים בצורה קשה ופוגעת... מה שיותר מתמיד מקשה עליה להתמודד עם המצב.. משפטים כמו "אפשר לאהוב שתי נשים" יוצאים מפיו מבלי לחשוב פעמיים.
אמא עובדת חצי משרה, היא בת 63 והוא בן 62, שניהם בעתיד הלא רחוק כנראה בפנסיה.

שוב תודה, אשמח לקבל מידע נוסף.

לבן המסור,

טוב היה לקרוא שלאמא יש תמיכה ממך ומשתי האחיות, מה גם שכולכם בוגרים. זה טוב.
אני מאוד מבינה את הכעס שלך / כם על אבא, עם זאת סבורה כי גם הוא זקוק לתמיכה בימים אלה.

עצתי בעינה עומדת - לעודד את אמא (גם את אבא) לקבל תמיכה מקצועית חיצונית,
כך שהמשבר הזה, עם כל הכאב הגדול - יהפוך למנוף לצמיחה ולשינוי חיובי .

הצמיחות הכי גדולות של בני האדם הם מהמשברים אותם הם עוברים.
לעיתים זה כואב, מתסכל ואכזרי - אבל זו המציאות.
אנשים יכולים לבחור לצמוח ממשבר, ויכולים לבחור להישאר קורבן.
כולי תיקווה שכולכם כיחידה משפחתית ובפרט אמא תבחרו בעתיד לצמוח מהמשבר, ולצאת ממנו חזקים ומחושלים.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

את פותחת במצוקה שאת חשה בגלל העדר התשוקה לבעלך (ותמהה למשל מדוע זה קורה לך אחרי ארבע שנות נישואין, כאילו חוץ מזה הכל בסדר) ומסיימת בשורה של טענות כלליות יותר כלפי בעלך. תחושתי הראשונה (למרות שלא ציינת בן כמה הילד) היתה שאולי העדר התשוקה קשור לשינויים הורמונליים (וקשיים אחרים) בשנה שלאחר הלידה. למקרא שאר הטענות כלפי בעלך, נעשתה שאלת יחסי המין משנית – הרי ברור שעם תחושות קשות כאלה מובן גם שלא תרגישי רצון לקרבה.
את מעידה על עצמך שהתחתנת צעירה ותמימה. ארבע שנות הנישואין גרמו לך לראות דברים רבים מנקודה בוגרת יותר, ואת מבקשת כעת לבחון מחדש את החוזה שביניכם. אין ספק שעליך לשים את מכלול הנושאים שאת מעלה "על השולחן" – אך תתקשו מאד לעבד את הדברים ללא ליווי מקצועי. מה לעשות, אף אחד לא טורח – לא בתי הספר ולא משפחותינו – ללמד אותנו כיצד לבנות זוגיות בריאה! (אני הייתי מחייב בתואר ראשון או לפחות בבגרות 5 יחידות בזוגיות כתנאי לרישיון נישואין...) ליווי כזה לא חייב לעלות (הרבה) כסף – בקבוצות תמיכה או סדנאות לזוגיות, למשל. וכשאת לוקחת בחשבון מהן עלויות הפרידה (בנזקים כלכליים ורגשיים), לעיתים קרובות טיפול זוגי איכותי, למרות עלותו הגבוהה יחסית, הוא ההשקעה המשתלמת ביותר בסופו של דבר.

השאלה האם במצב בו תארתי יש סיכוי לצאת מהתסבוכת הריגשית הזו ע"י ייעוץ מקצועי?

מדובר בצמיחה האישית של שניכם, ומובן שהסיכוי שלכם לפתח זוגיות בריאה תלוי בנכונות וביכולת של שניכם להירתם לתהליך הטיפולי, ולהטמיע וליישם את השינוי.

מה שחסר ביניכן מזה שנים היא שיחה רצינית – כנה, פתוחה, ישירה – על תחושותיך! אם, כצפוי, הגברת לא תואיל להיענות לבקשותיך – או אפילו להקשיב לך – אין מנוס מלהציב בפניה גבולות. (משהו בנוסח, "אשמח לארח אותך אצלנו בתנאי שתודיעי לי/ תתאמי איתי את בואך מראש/ לא תעירי הערות פוגעות" וכיו"ב.) אם הגברת לא תעמוד בתנאים, הפעילי את הסנקציות שנקבעו מראש (כמו לנעול את הבית בפניה), כך שבכל מקרה תצאי נשכרת ככל האפשר בנסיבות הנתונות – או ש"תרוויחי" חותנת שאפשר לחיות איתה, או שתפטרי מחותנת בלתי אפשרית. (גם בעלך מבין שאתן צועדות ממילא לקראת פיצוץ, כך שאין לך כאן מה להפסיד.)

ניתן כמובן לסייע לבתך, אך לא "על רגל אחת" כאן. את יכולה לגשת לפסיכולוג (לבדך או יחד איתה) כדי ללמוד את פרטי הרקע יותר לעומק - ודרכים לסייע לבתך לפרוח.

את יכולה להשיג יותר על ידי תגמול (חיזוק) התנהגויות ראויות של הילדה באמצעות מילה טובה, עידוד, או מתן פרס. תגמול עדיף על ענישה כי הוא אפקטיבי מאד, מציג את המתגמל באור חיובי (לעומת ענישה המציגה את המעניש באור שלילי) ותורם לאווירה נעימה ולקרבה ביניכן. הפטנט הוא ללמוד לזהות כל התנהגות חיובית או שינוי לטובה אצל הילדה (וזה דורש תשומת לב ותרגול לא מבוטלים מצדך!), לתגמל אותה מייד על התנהגות טובה, ולהתעלם, ככל שניתן, מהתנהגויות שאינן ראויות. (התעלמות אפקטיבית יותר מצעקות ועונשים, שכן גם צעקות מהוות עדיין תשומת לב מצדך, וכל תשומת לב – כולל שלילית! – מתגמלת את הילד יותר מהתעלמות.)
אם את מוצאת שישום הנחיות אלה קשה לך בפועל, אני ממליץ לך על פגישה איתי (או מטפל אחר) שילמד אותך כיצד לעצב את התנהגותה של הילדה.

העובדה שהבן שלך מגלה שני רפרטוארים התנהגותיים שונים בתכלית (ז"א שהוא מתנהג בצורה יפה במקום א' ובצורה בעייתית במקום ב') מעידה, ראשית, על העובדה שאכן הוא יודע היטב להתנהג כהלכה כשצריך, ושנית, שהוא מרגיש חופשי להתנהג שלא כהלכה במקום ב' משום שלא חלים עליו הגבולות והסייגים המושתים עליו במקום א'.
אני מציע לך ולבעלך לפנות לטיפול (עם הילד או בלעדיו!) כדי לרכוש כלים שיאפשרו לכם להציב גבולות בבית באופן אפקטיבי – ואז תראי יותר ויותר את רפרטואר ביה"ס גם בבית.

תודה על הייעוץ, האם תוכל להמליץ על משהו מאיזור השרון, הוד השרון, כפר סבא.

ברצוני לציין כי אנו שמים לו גבולות כשהוא רק עם אחיו או אחותו אנו מנתקים את המחשב אבל זה לא עוזר הוא עוד יותר מציק ומציין שמשעמם לו שניתן לו את המחשב הוא יפסיק.
וגם אחיו נענש כי אין לו מחשב,

את יכולה למצוא פסיכולוגים באזור מגוריך באתר פסיכולוגיה עברית (hebpsy) –
http://www.hebpsy.net/pl.asp

נסי "הפוך על הפוך"... תוכלי להרגיע את אמא (במידה) דווקא אם לא תחסמי אותה בחוסר סבלנות אלא תשתפי אותה יותר ברצון. את יכולה לנסות אפילו להגיע איתה להבנה שבתמורה ל"גילוי נאות" (עם מי את מסתובבת וכיו"ב) היא תתחייב להפסיק "לנג'ס" מסביב לשעון...

ראשית, אני מציע לך לבחון בכנות את הממשק עם הילדה – האם היא מקבלת יותר מדי חומרית ופחות מדי רגשית (ממך ובכלל)? האם את נוטה להיות שיפוטית או ביקורתית מדי? עד כמה את באמת מעבירה לבתך את המסר שהיא אהובה ומוערכת ושאת קשובה לה? מצד שני, זה שבתך אינה מקבלת את מגבלות החיים בבית ומרגישה לעיתים "לא מובנת" אינו אומר בהכרח שאת שוגה. בכל מקרה, שוחחי איתה בפתיחות על הנקודות הכואבות לשתיכן.

ביתי מאוד סגורה ולא כל כך משתפת פעולה בשיחות נפש, אני ממש צריכה לחלוב ממנה מידע, היא מסתירה דברים רבים שמתגלים לי מאוחר יותר, הכל תחת ענין הדרישה לפרטיות, נוצר מצב של חוסר אמון בעקבות שקרים שנחספו , מתוך מידע שאספי בבלוג ויחד עם זאת למדתי בדרך הנ"ל שהיא אחראית מאוד ומפעילה שיקול דעת נכון ושומרת על עצמה, לדוגמא לא הסכימה לחברות עד שאותו בן התחייב להפסיק לעשן,

בעיתי העיקרית שהמידע שברושתי מתקבל בדרך עקיפה ולא מביתי, ולכן אין באפשרותי לשוחח עימה על דברים שאני יודעת מתוך הבלוג מחשש לחסוף את נושא המעקב אחריה וחוסר רצוני לסגור את ערוץ המידע שברשותי,

אני חוששת מחוסר שיתוף פעולה ואז לא אדע מה מתרחש.

כיצד עלי לפעול ?

לפי דבריך, נראה שאת יודעת לא מעט על בתך למרות סגירותה... טוב לדעת גם שלמרות הסגירות, בתך מגלה אחריות ושיקול דעת נכון – זה אומר שאת יכולה להיות רגועה יותר גם כשאינך יודעת הכל. האמת היא שהמעקב אחרי הבלוג נותן לך מידע די מפורט – נכון יותר לומר חשיפה נדירה – אל עולמה של בתך. המשיכי לנסות ולדובב אותה תוך הקפדה על ההנחיות שלעיל (ללא שיפוטיות וכו') – וגם לקרוא בבלוג כדי להישאר קרובה גם מהזוית הזו.

לאחרונה בעקבות הענין עם ביתי הבכורה עלה נושא התקשורת בבית , אני ובעלי מרגישים שמשהו מתפספס עם הבנות , היינו מצפים ליותר פתיחות ושותפות בחיים שלהן ופחות תחושה של נותני שירות . בת ה11 משתפת הרבה יותר והגדולה ממש מסננת אינפורמציה, קימנו שיחה פתוחה בבית על הנושא הנ"ל והגענו להבנה שיש מקום לשיפור, חשבנו יחד על פתרונות , יותר זמן אחד על אחד ויותר פעילויות משפחתיות משותפות
חשוב לי לציין שאנו מקיימים ארוחה אחת ביותר משותפת , האם רצוי גם ללכת לטיפול משפחתי או לנסות לבצע שינוי מתוך התובנות שעלו בשיחה , ולבדוק היכן אנו עומדים עם הנושא מדי פעם

למרות תחושותיך לעיל, אני מתרשם שאת עושה עבודה טובה מאד בהתמודדות עם משפחה בגיל ההתבגרות... אני לא מוצא כאן צורך בולט בטיפול משפחתי, אם כי האפשרות הזו תמיד פתוחה בפניך וללא ספק תטיב עמכם.

תגובותיך נותנות לי כוח ועוד אויר לנשימה, תודה

רשמת כמובן מאליו שקראת לה בבלוג, כאילו זה לגיטימי, אבל בהמשך רואים שאת יודעת שזה לא בסדר כי ציינת שאת מסתירה ממנה, כמובן, את מקור המידע. זה שזה במחשב לא הופך את הקריאה בבלוג ללגיטימית, אלא אם היא הזמינה אותך לשם. אם לא, זה שקול לקריאה ביומן אישי שמצאת במקרה.
אם את יודעת שאת עושה משהו לא בסדר, שחודר לפרטיות שלה, וממשיכה לעשות זאת בכל זאת, איך את מצפה שלבת שלך יהיה אמון בך?
אם את רוצה לבסס יחסים טובים איתה, אולי תתחילי בלתת לה כבוד?

יש הבדל גדול מאוד בין יומן אישי שמנוהל בחדרי חדרים לבין בלוג
בלוג מטבע הדברים כשהוא מפורסם באינטרנט הוא פרוץ לעיני כל ומכאן שגם אני וגם חבירה או כל אחד אחר יכול לקרוא את הכתוב בו, לצערי היום הבלוגרים לא יודעים לעשות הבחנה זו וחבל,
יש דברים שהפרסום שלהם עושה יותר נזק מתועלת

אכן, זו גם היתה תחושתי...

האם היית קורא בלוג של מטופל שלך (שלא נתן לך רשות לעשות זאת, ולמעשה, לא נתן לך כלל את שמו הבדוי) ומשתמש בחומר בטיפול בלי להודיע לו מאיפה זה הגיע, או שזאת זכות ששמורה לאמהות בלבד?

אם אכן הכניסה לבלוג היא לגיטימית, למה להסתיר ממנה? אם תהיה לך תשובה טובה לזה - אני אשתכנע. אם לא, תחשבי טוב טוב עם עצמך לגבי היושר שלך כלפי עצמך וכלפי בתך