פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום אורית,

לא תיארת כיצד היה נרדם טרם המעבר למיטה פתוחה. יתכן שכבר אז היה קושי להירדם בעצמו וללא נוכחות מבוגר בחדר. נשמע שתהליך ההרדמה הארוך מתיש אתכם. בצדק. אז זהו, שבגילו, יש לאפשר לו את המרחב להירגע ולהירדם בעצמו. הוא אינו עוד תינוק שההורים מרדימים אותו, ועליו ללמול לעבור מערות לשינה בכוחות עצמו. הדבר לא יוכל להתרחש כל עוד אתם ההורים כה מעורבים בהירדמות שלו. אין ספק שגם המעבר למיטה פתוחה והחופש לצאת ממנה הוא דבר חדש ומלהיב עבורו. המטרה היא לחתור לתהליך השכבה קצר וממוקד, שבו הוא מבין שברגע שנכנס למיטה, לא יוצא ממנה (או לפחות לא יוצא מהחדר). אחרי טקס ההשכבה בערב (מקלחת, אוכל, סיפור וכו') מנמיכים גירויים בסביבה (רעשים, אורות וכו'). יש להביא אותו למצב שהוא במיטתו, מנומנם או ער, אפילו משחק בשקט בצעצועיו או מאזין לקלטת שקטה ונעימה. אתם תיפרדו ממנו לאחר טקס פרידה קצר, תסבירו לו שעכשיו ינסה לישון במיטתו, אסור לו לצאת מהחדר, וכן שאתם שומרים עליו מבחוץ. במידת הצורך אפשר להיכנס לחדר מדי פעם להרגעה, כניסה קצרה ויציאה. (אפשר ליישם את שיטת ה- 5 דקות המפורסמת, שבה נכנסים להרגיע בקצרה כל 5 ד', משכיבים במיטה ויוצאים.)
תהליך ההסתגלות למיטה החדשה ולחוקי השינה החדשים דורש עקביות ורצף שלכם במשך שבוע-שבועיים. מאחר שאת מותשת ועייפה , עדיף שבן זוגך יוביל את התהליך. כשהוא שוכב במיטתו, כדאי להסתייע בחפץ מעבר (דובי וכו') שקשור אליו או כל אמצעי אחר שמרגיע אותו.

יש לקחת בחשבון שלעיתים קשיי הירדמות מבטאים את הקושי שלו לוותר על הנוכחות שלכם, במיוחד אם יש ירידה בפניות הרגשית או המעשית שלכם אליו במשך היום. יתכן שההריון המעייף הופך אותך לפחות זמינה עבורו. לעיתים יש לזה קשר עם שעות עבודה מרובות של ההורה וחזרה בשעה מאוחרת הביתה. על כן כדאי להשקיע ככל הניתן בזמן המשותף שלכם במשך היום, ולבלות אותו יחד בהנאה במשחק.

שיהיה בהצלחה רבה ולילה טוב,

בשמת

יעל שלום,

שאלתך חשובה. לאחר גיל 4 הרוב המוחלט של הילדים כבר רכש שליטה בצרכים. מאחר שכך ולאור זאת שהבעיה לא חלפה מעצמה כאמור, רצוי מאוד לבדוק את העניין אצל איש מקצוע. המשך התעלמות מבעיה זו אינה דבר של מה בכך, שכן בנוסף לעניין ההתלכלות הרי שהיא עלולה לפתח קשיים נוספים כמו דימוי עצמי פגוע או לסבול מדחיה חברתית. סימפטום שכזה עלול להתפתח על רקע של הרגלי גמילה לקויים בשילוב עם קשיים רגשיים (האם יש קשר לגירושי הוריה?), ועל כן בהחלט מומלץ בירור שיתייחס גם למצבה הרגשי, ובהקדם. ברצוני לחזק כאן את הערנות שלך אשר במקומה.

שיהיה בהצלחה רבה,
בשמת

ענבל שלום,

לצערי, התמונה שתיארת אינה ספציפית מספיק על מנת לקבוע בוודאות את הסיבות לאותן "קריזות" או התפרצויות. צריך לאפיין באופן ממוקד יותר את נסיבות ההתפרצות: האם מתרחשת כבר בבואך לגן או הביתה, מה הגורמים המחזקים או מפחיתים התפרצות, האם יש קשר לאי נוחות פיזית כמו רעב/עייפות/צרכים וכו', האם התפרצויות גוברות במעברים בין מצבים שונים. כיצד את מגיבה ברגע נתון. האם מדובר בתסכול על כך שלא מקבלת את שרוצה, או אולי על זה שרצונה אינה מובן לסביבה וכו'. את מתארת שההתפרצויות מתרחשות בעיקר אחה"צ במהלך השבוע ולא בסופ"ש. אם כן, מה מייחד את אותם אחהצי"ם מבחינת הדמויות שמטפלות בה, אופי הפעילות המשותפת שלכן, סדר היום וכו'.
גם אם את אינך מבינה בדיוק כרגע את הסיבות להתפרצות, הרי שחלק מהותי בהורות הוא התהליך המתמשך של למידה הדדית של ההורה את ילדו ולהיפך. זהו תהליך ארוך טווח, שבו התשובות אינן ברורות ומיידיות, ובמהלכו על הילד ועל ההורה להסתגל בכל פעם לשינויים שמביאים עמם הגדילה. וכך אט אט מתרחבת ההבנה באשר לצרכים הרגשיים והאחרים של הילד, מה מעניין או מרגיע אותו וכו'. בכל שפעם שהיא מתפרצת ואת אינך מבינה את רצונה, נסי לשים עצמך "בנעליה", כלומר לדמיין, מה את היית רוצה באותו רגע לו היית היא. יתכן שעם הזמן רצונותיה יתבהרו לך, ובמקביל תוכלי להתייחס אליהם בהתאם ויפחתו ההתפרצויות. אם בכ"ז תרגישי שאין שיפור ושהדבר מקשה עליכן מאוד, הרי שניתן לברר את העניין בהרחבה בהדרכת הורים.

בהצלחה,
בשמת

שלום רינת
ראשית אתחיל בשאלה האחרונה שלך-האם ילדים מבינים גבולות בגיל זה-לא רק שהם מבינים , הם דורשים אותם בתוקף מהמבוגרים, למען התפתחותם הרגשית התקינה ובטחונם העצמי. שנית, רציתי להתייחס לעובדה שלא פשוט להציב גבולות לילדים, בטח כשמדובר בתאומים. ואם את שוהה איתם בבית לאורך היום-על אחת כמה וכמה-משימה לא פשוטה..אם אכן הם עדיין לא במסגרת-איני יודעת מה השיקולים להחלטה זו, אך חשוב לי לציין כי המסגרת מסייעת מאוד לנושא הצבת הגבולות, הנפרדות ופיתוח הזהות האישית-בעיקר כשמדובר בתאומים.
ילדים מבינים הצבת גבולות-יותר מהמעשים שלנו מאשר מהדיבורים שלנו. אנחנו יכולים להביע את מורת רוחנו מהתנהגותם"אסור להרביץ" אך ברגע שאנחנו עושים דבר מה בפועל שאינו מחזק אמירה זו-אין משמעות למה שאנחנו אומרים. מדברייך עולה, כי בתך "למדה" לתקשר את רצונותיה ממך דרך הצקה לאחיה התאום, אני מניחה שבאופן לא מודע שיתפתם פעולה עם למידה זו ולכן היא חוזרת עליה-ולכן חשוב להבין מה במעשים שלכם חיזק אותה להמשיך ולנהוג כך. בכל מקרה של אלימות-מצד בתך או מצד בנך, עליך לנסות למנוע מראש את משיכת השיער למשל, ככל שאת יכולה, מאחר שההצלחה בכך -תגובת הבכי של האח, תגובת הכעס של ההורה-מחזקת את השנות התופעה. כאשר הם כן מצליחים להציק אחד לשני-יש להרחיק את האח הפוגע בדיוק כפי שעשית-באותו הרגע, בליווי הסבר קצר מדוע מורחק, ולכמה דקות קצרות-וחוזר חלילה.
את מתארת שהמציקנות היא הדדית,אך מדברייך עולה כי את מרגישה שאת זקוקה להגן יותר על בנך מאשר על בתך-האם יש לכך סיבה? לעתים, דווקא הילד שנראה חלש וחסר ישע, משתמש בחולשה שלו ומבקש את הגנת ההורים ותשומת הלב היתרה, בזמן שהשני-כביכול התקפן, הוא זה ש"סובל" מפחות תשומת לב ולכן פועל בשטח על מנת להשיג את שלו-ובאופן לא מודע, ההורים משמרים את הדפוס הלא מותאם, בעיקר בדינמיקה של תאומים.
יש הרבה סוגיות חשובות ואתגרים בגידול תאומים ואני מרגישה שהפורמט של הפורום מוגבל ביכולתו לתת מענה מספק. אני ממליצה לך מאוד להתייעץ באיש מקצוע להמשך הכוונה.
בברכה
אודט

התופעה של חפצי מעבר היא נומטיבית ואף חשובה להתפתחות הרגשית , אך כפי שאת הבחנת, בנך התרגל להשתמש בהם באופן שמפריע לתפקוד המצופה ממנו-הם מפריעים לו למשחק שהוא פעילות חשובה וחיונית להתפתחות הבריאה, וכן מפריעים לו לפעולות היומיומיות כגון אכילה. חסר תאור שלך את בנך, את התפתחותו בתחומים השונים-שפתי, תקשורתי, חברתי, וכו'.
נשמע, שהאובייקטים חדלו לשמש אובייקט מעבר-שהוא אובייקט המסמל את ההורה , הקשר הבטוח איתו, הם לא באמת מצליחים להרגיע ולתת בטחון-ונוצרה בהם תלות לא בטוחה.
הצורך האינטנסיבי של בנך בנוכחות האובייקטים בידיו לאורך היום, יכול להעיד על תחושת חוסר בטחון שיתכן וקשורה לכך שאינו בטוח ביכולות שלו ולכן הוא מעדיף להצטמצם-לא לנסות לשחק ולהתמודד עם תחומי קושי. יתכן כי הדבר מעיד על קושי שלכם בהצבת גבולות, קושי לתסכל אותו מחשש שייגרם לו נזק, האם זה קיים גם בתחומים נוספים בקשר שלכם איתו? בנוסף ללא ספק ישנה תרומה לדינמיקה בינו לבין אחותו התאומה-יתכן כי חש שהיא מובילה עליו ביכולותיה ולכן הוא מעדיף לא להתמודד ולהצמד למוכר ולבטוח. כיצד היית מתארת את הקשר שנצר בינך לבינו? האם בנך יעדיף להרגע בנוכחותך על ידי החפצים או שיעדיף את מגעך על פניהם?האם את מרגישה כי את מצליחה להבין אותו ואת צרכיו? האם את חשה צורך להגן עליו יתר על המידה וחוששת שיפנה כעס כלפייך?כיצד את מתמודדת עם הצורך לחלק את תשומת הלב שלך בין השניים?
לצערי כל אלו שאלות רחבות מאוד וקשה מאוד באמצעות הפורום לדון בהם.
אני בהחלט חושבת שמתפקידכם כהורים להגביל את השימוש בחפצי המעבר באופן הדרגתי, להבין מה מקור הצורך בהאחזות הצמודה בהם, ולחזק את בנכם על ידי כך שתאפשרו לו להתחבר לכוחות שלו-על מנת שלא יחוש שרק דרך אותם אובייקטים הוא יכול להרגיש בטוח ומוגן.
אשמח להפנות אתכם לייעוץ בהתאם לצורך-על פי מקום מגוריכם.
בהצלחה
אודט

שלום ליזי
על פי תיאורייך את התהליך שעוברת בתך לאחרונה, נשמע יותר שהיא דווקא עשתה קפיצה התפתחותית משמעותית בתחום הרגשי והחברתי, ואני נוטה לזקוף זאת לכניסתה למסגרת הגן לפני חודשיים. בעבר, בתך השתלבה בקלות בכל אירוע ומקום, דווקא מתוך בשלות רגשית נמוכה יותר וחוסר יכולת לקרוא את הסיטואציה החברתית, בהתאם לגילה. כעת, משגדלה, היא מתחילה להבין את הרעיון של היותה נפרדת ממך, את מה שכרוך בכך-התמודדות לא פשוטה בין ילדים בני גילה, בין מבוגרים שמצפים ממנה לנהוג על פי כללים השונים מאלו שהיא מכירה בבית. היא מתחילה להכיר בקיומה של המציאות החיצונית ולהבין שהיא אינה שולטת באובייקטים בסביבתה (אנשים/חפצים) כפי שפינטזה באופן התואם להתפתחותה. הבנה זו היא תהליך הדרגתי של גדילה ובשלות, והיא כרוכה גם בתחושת וויתור וכאב. לכן, כיום היא מודעת יותר לפגיעות שלה ולצורך שלה בהגנת המבוגר-לכן היא נצמדת אלייך, במשאלה שלא תלכי יותר ממנה ולא תפרדו-ההבנה שלך יש חים משלך וצרכים ורצונות משלך שאינם תמיד זהים לשלה-אינה פשוטה עבורה. דווקא תהליך השחרור ההדרגתי במצבים חברתיים לא מוכרים-הוא התהליך הטבעי יותר והבריא יותר-בתך רוצה ללמוד את הסביבה החדשה אליה נקלעה-ממקום בטוח-צמוד אלייך, ומתוך צפייה באחרים-מה הם עושים, "מי נגד מי" וכו'. רק כאשר תרגיש בטוחה, היא תתחיל להשתחרר. תפקידך הוא לאפשר לה את הקצב הזה, וללוות אותה בהדרגה עד שהיא תפרד ממך ותרצה להשתלב, ולא להקדים את המאוחר-מה שמעורר בדרך כלל את התגובה ההפוכה-הצמדות ובהלה.
לגבי הגן, לא ברור למה כוונתם שאינה כתמול שלשום-הם בסה"כ מכירים אותה תקופה קצרה ואין להם בסיס מוצק להשוואה-מה שלך כן יש.
בכל אופן, אם את מרגישה שמעבר להתחממות האיטית שלה כיום, ישנה מצוקה שמתבטאת בתחומים אחרים-בכי מרובה במהלך היום, חוסר תאבון, חוסר עניין במשחק, התפרצויות זעם וכו'-אז יש מקום לבדיקה מעמיקה יותר.

בברכה
אודט

פעוטות בגיל של בתך, בעיקר כאשר חלים שינויים בחייהם-כניסה למסגרת חדשה, הולדת אח, מעבר בית וכו'-מעבדים את החוויות וההתמודדויות שהיו להם במהלך היום-בחלומות. הדבר אינו אומר בהכרח שבתך במצוקה ועובר עליה משהו לא טוב, אלא שלרוב מדבור בעיבוד של רגשות שלא נמצא להם ביטוי מספיק במהלך היום. במהלך היום, באופן נורמטיבי, ילד מתמודד עם חוויות לא פשוטות עבורו-כמו למשל, ילדים שחוטפים לו צעצועים, למשל הצורך שלו לחלוק בצעצועים עם חבריו והקושי המתלווה לכך, התמודדויות דומות מתרחשות גם בבית, בינו לבין אחיו(אם יש). בגיל זה, יש פער גדול בין תחושת היכולת ההולכת וגדלה של הפעוט-אני יכול לטפס, אני יכול לרוץ, אני יכול לדבר ולבקש דברים, לבין תחושת חוסר היכולת הכואבת והמשפילה לעתים-בהבנה שהוא לא באמת יכול הכול, שהוא לא זה שמכתיב את סדר היום, שהוא גם נופל ופגיע, שלא תמיד מסוגל להגן על עצמו וכו'.. כך שמרבית התחושות , גם אם מדובר בתחושות לא קלות, הן חלק מההתפתחות הבריאה ולא צריך להבהל.
מתי כן צריך לדאוג? כאשר מעבר ל"סיוטים" בלילה, במהלך היום מצב הרוח של הילד אינו כתמול שלשום, סף התסכול שלו ירוד במיוחד בהשוואה למה שהיה קודם, אוכל פחות וישן שינה טרופה במיוחד, אינו משחק כהרגלו וכו'.. אז הייתי בודקת יותר לעומק מה קורה איתו במהלך היום-מטפלת או גננת, ועוקבת אחר הדברים למשך תקופה.
לגבי הנחת הידיים על האוזניים, בדרך כלל מדובר בילדים עם רגישות תחושתית לרעש ואולי לדברים נוספים (ריח/מרקמים/מגע וכו'..). מאחר שאת מציינת שרק לאחרונה היא נוהגת כך ולפני כן לא הופיע רגישות, הייתי מנסה לשחזר, אם נכחה באירוע מסוים בו הרעש היה בלתי נסבל ומלווה בחוויה לא נעימה(אולי מכשיר שמפעיל גנן בגן והרעש בלתי נסבל עבורה), וכעת היא משחזרת את האירוע "מכלילה" בכל סוג של רעש. אפשר לעזור לה על ידי כך שנסביר לה אחרי כן מהו מקור הרעש, באופן ענייני-מראה לה את האובייקט שמייצר את הרעש, ומנסה בבית לחשוף אותה בהדרגה למכשירים שמייצרים רעש(שואב אבק/מיקסר וכו'), כאשר היא שולטת בהגברת הרעש והפסקתו, על מנת להחזיר לה את תחושת השליטה בחוויה מוגנת יותר.
בברכה
אודט

נראה כי בנך עובר שלב התפתחותי בו גם בהעדרך הוא זוכר את קיומך-מה שלא היה קודם לכן מאחר שהיכולת הקוגניטיבית שלו שקשורה בזכרון ובקביעות אובייקט-טרם התפתחה. בנוסף, הוא מקשר כעת בין סיבה ותוצאה ברמה הבסיסית-כשאני צורח-אמא מופיע. לא תארת מה את עושה כאשר את מגיעה-האם את מרימה אותו?מנדנדת את המיטה/לול/עגלה? מה לדעתך מרגיע אותו בהגיעך-עצם המצאותך בטווח ראייתו? הבעת הפנים שלך, טון הדיבור, המגע, התנועה?
ללא ספק, תינוק בן ארבעה חודשים זקוק להרבה מגע מהדמויות המטפלות בו, אך במקרה זה, נשמע, שהתפתחה התנייה שלילית שבה, דווקא ההענות שלך המיידית לצרחות שלו, מחזקת את הופעתן יותר ויותר. נראה גם שבכיו אינו נובע ממצוקה פיזית(רעב/עייפות/כאב) כלשהי-מאחר שהמעבר בין בכי לרגיעה הוא מיידי.
אז כמובן שלא צריך להשאיר תינוק צורח להרגע לבד, אבל חשוב בהדרגה לאפשר לו ללמוד להיות לבד ולהשהות את המענה שלנו מעט, ולהפוך את המענה המרגיע שלנו למשהו סמלי יותר ופחות קונקרטי כמו הנוכחות הפיזית שלנו.
האם ישנם רגעים בהם בנך מסוגל להיות רגוע ולהעסיק את עצמו בצעצוע כלשהו?(אוניברסיטה, מובייל וכו'..) אם כן, כדאי שתגיעי אליו דווקא ברגעים אלו, תחייכי אליו ותשתתפי בהנאה שלו מאותם צעצועים, ביכולת שלו "להעסיק" את עצמו לבד. כך יישבר המעגל שנוצר, בו את מגיעה כאשר הוא צורח-הוא ילמד שאמא מגיעה גם כאשר הוא רגוע ונינוח והוא לא חייב לשם כך לצרוח.
בנוסף, כאשר הוא צורח, אל תגיעי בבהלה, התחילי מהשמעת קולך ואמירה שאמא כבר מגיעה, כשתגיעי, נסי ככל שתוכלי להשתמש בחפצים על מנת לעניין אותו, הפעלת מובייל או כל צעצוע אחר שמפיק אורות או קולות, תני לו חיתול בד או דבר מה מרגיע אחר-מוצץ וכו'.. והשארי לידו, מדברת ברוגע ומלטפת-לא בהכרח מרימה-את זה תשמרי רק למקרה שאין מגמת רגיעה. כך בהדרגה, תלמדי אותו להרגע בדרכים נוספות ולא רק באמצעותך ונוכחותך הפיזית. כך גם תשדרי לו שהכל בסדר ואת סומכת עליו שיירגע, שלא קרה לו שום דבר נורא ומבהיל. שוב, זאת אני אומרת מתוך הבנה שהבכי שאת מתארת משדר "אני לא רוצה להיות לבד, אני צריך שתהיי איתי בכל רגע נתון" ומפסיק מיד כשאת מגיעה. לא כשמדובר בבכי של מצוקה (גזים/רעב/כאב/עייפות)שנדרש מאמץ להרגיעו ונוכחותך (או נוכחות אביו) הכרחית.
בהצלחה
אודט

לצערי, אין לי מידע רב בנושא. אוכל רק לומר שקיים גוף הקרוי "איגוד המעונות הפרטיים" אך רק חלק ממעונות היום שייכים אליו. ישנם מעונות רבים ללא פיקוח לצערי, הן מבחינה דידקטית והן מבחינת התשלומים. באופן כללי, עד גיל שלוש משרד הרווחה והתמ"ת הם האחראים על החינוך בגיל הרך(ולא משרד החינוך) כך שתוכלי לפנות אליהם על מנת לקבל אינפורמציה לגבי חקיקה בגיל הרך.

בברכה
אודט

את מתארת כי את ישנה עם תינוקך במיטה מזה כמה חודשים-האם לפני כן נהג לישון במיטה משלו? בחדר משלו?מה הניע אותך להעבירו לישון איתך?שיקולי נוחות, צורך שלך בקירבה שלו כבטחון עבורך או אמונה שלך שכך נכון עבורו?
בכל מקרה, החשיבה שלך לבצע הפרדה בשינה היא חשיבה נכונה, ראשית משום שלך ולבנך צרכים נפרדים-בזמני השכבה, במרחב מוגן ומותאם פיזית עבורו בשינה(שינה של פעוט במיטת הוריו כרוכה בסיכון). כמו כן , קיימת חשיבות רבה להשכבה נפרדת בהקשר של תהליך הנפרדות ורכישת העצמאות של בנך-תהליך שמקבל משמעות רבה יותר בהיותך חד הורית. אני סבורה שבתהליך הפרדה נכון עקבי והדרגתי, בנך יבנה בטחון עצמי-וודאי שלא יעבור טראומה.במקביל כמובן, חשוב שהדגש על נפרדות יופיע בתחומים נוספים בחייכם-בהכנסת דמויות נוספות למרחב בניכם-סבא/סבתא/דוד/ביביסיטר/גננת/מטפלת וכו', על מנת שבנך יצור אמון באנשים נוספים בסביבתו מלבדך.
לגבי ההשכבה-אני מאמינה שבשלב זה בנך זקוק למיטת תינוק או מיטת מעבר כלשהי, אשר מותאמת למידותיו ואינה גדולה מדי. הסיבה להמנעות ממיטת תינוק בשלב זה (והעדפה של מיטת מעבר עם פתח לירידה )יכולה לנבוע בעיקר ממניעים בטיחותיים-כאשר הילד מגיע לשלב בו הוא מסוגל לקפוץ מן המיטה.
עלייך לייצר עבור בנך טקס השכבה קבוע, אשר יאפשר לו לצפות מה עומד להיות:למשל, אמבטיה לפני שינה, סיפור, מוסיקה רגועה , ליטוף ומילים מרגיעות, חפץ מעבר אהוב-מוצץ/חיתול-כל זאת כאשר החדר בתנאי החשכה(בלי טלויזיה ברקע, למשל). כעבור מספר דקות מההשכבה במיטתו, צאי מהחדר ואמרי שאמא לא הולכת -אמא בסלון. בתחילה צפי לבכי לגיטימי של מחאה על שינוי בתנאים ובהרגלים. מיום ליום משך הבכי יתקצר אם תמשיכי להיות עקבית. כאשר יבכה, השתדלי לא להוציאו מהמיטה, מה שיתפרש עבורו-אמא באה להציל אותך מהמיטה, המיטה אינה מקום טוב בשבילך. כן חשוב שתדברי אליו בקצרה ובמסרים מרגיעים, תלטפי ותגידי שאת סומכת עליו שיירדם בכוחות עצמו.
מה שהכי חשוב הוא האמונה שאת עושה דבר חשוב ביותר לטובת ההתפתחות הרגשית שלו-אל לך להשבר מבכי או לפרשו כטראומה-קחי נשימה ארוכה ותני לתהליך את הזמן שלו.
בהצלחה
אודט

שלום לירון,
כפי שתארת יפה, ישנן מגוון סיבות בגללן תינוקות לא ישנים ברציפיות, לכל שלב וגיל ה"סיבה" הרשמית הרלוונטית: גזים, שיניים, מוצץ ועוד, אבל הסיבה העיקרית היא, שלתינוקות מסוימים קשה לרכוש הרגלי שיה יותר מלתינוקות אחרים...והמשמעות: יש הורים יותר עייפים מהורים אחרים כי הם פשוט ישנים פחות טוב...
כל הדברים שציינת מאוד נכונים: חשוב מאוד סדר היום והוא משפיע על הרגלי השינה; טקס ההשכבה מובנה נחוץ וכן ציפיה שיירדם לבד כי רכישת היכולת הזו הוא מאפשר לתינוק לחזור ולהירדם כאשר הוא מתעורר באמצע הלילה. אני חושבת שכל ההחלטות שעשיתם: לא לאפשר שינה איתכם, להפסיק את ארוחת הלילה ועוד הן נכונות, ועליכם לדבוק גם בהרגלים נוספים, למשל, לא להוציא אותו מהמיטה כשהוא מתעורר אלא לחזור וללטף אותו, להחזיר את המוצץ אם צריך ולצאת מהחדר כדי שיישוב ויירדם. ייתכן שיהיו לילות עם התעוררויות רבות, יהיו לילות עם פחות, אבל בהדרגה זה עתיד להפסיק. אם ההתעוררות לא תהיה מלווה ב"פרס" (למשל, סיבוב בבית על הידיים, שירים וסיפורים ליליים), הרי שלא תהיה לו סיבה לשוב ולהתעורר.
מכיון שמדובר בתינוק ש"יודע" להירדם ולישון, היכולת הזו קיימת אצלו. נדרשת רק התמדה מצידכם בשימור ההרגלים האלו, אבל אני מבינה שלעיתים, כשכל כך עייפים ומותשים, הרבה יותר קל ונוח פשוט לקחת אותו למיטתכם....נסו, מתוך העייפות, לזכור שזה פתרון רק לטווח המיידי, אבל חינוך וגידול ילדים זה עיניין למרחקים ארוכים...
בהצלחה,
מיכל

שלום לי,
מדברייך אני מבינה שהתופעה אומנם מטרידה ומבהילה, אך אינה תדירה מאוד כיוון שמדובר רק בהתעוררות משנת אחר הצהרים בבית כלומר לא בהתעוררות משנת לילה ולא בהתעוררות בגן. אם כך, הרי שלרוב מתרחש רק בסוף השבוע, נכון? ואם כך, הרי שכנראה מושפעת גם מהשינוי בסדר היום ומאירועים אחרים, משפחתיים, שמתרחשים באותו היום (למשל, שנלקח בגן בצהרים, שנלקח על ידי אבא, שמתוכנן ללכת לפעילות משפחתית ועוד).
השאלה המרכזית היא כמה זמן הצרחות נמשכות ועד כמה הן מפריעות להמשך סדר היום שלו. אני חושבת שאם מדובר בקושי או בהלה מההתעוררות שנרגע דקות ספורות לאחר מכן, הרי שלא מדובר בהפרעה משמעותית בחייו או בחייכם. אם מדובר בסצינה ארוכת-טווח שמפרה את שלוות סוף השבוע, מקשה על היכולת להתארגן לפעילות משפחתית ומבהילה את כולכם, הרי שמדובר בחוויה קשה יותר. סביר שבנך - מילולי ומפותח ככול שיהיה - לא יידע להסביר "למה זה קורה", וגם אנחנו כנראה לא נבין את המקור, אבל עדיין אפשר לסייע לו בהתעוררות הדרגתית איטית יותר ורגועה שכוללת ליטופים, הישארות עוד זמן מה במיטה בחדר חשוך מעט, לשיר משהו שהוא אוהב או לספר סיפור נעים וכדומה. אגב, האם זה קורה גם כשמעירים אותו?
עצתי העיקרית, לא להיבהל ממנו גם אם הצרחות רמות ומבהילות, זאת חוויה קשה הרבה יותר עבורו לדעת שהוא "מפחיד", מעורר בכם חוסר אונים ואני מניחה שדווקא הניסיונות שלכם להבין אותו כל כך ולעזור לו - מתוך הרצון שלכם - הן הדבר שדווקא מגביר את הבכי.
בהצלחה,
מיכל

שלום יעל,
בפנייתך כתבת על השינוי שבמעבר הדירה ובגן, אבל אני מניחה שהשינוי העיקרי והמרכזי שעבר על בתך בספטמבר - ואולי ייקרה שוב - הוא הנוכחות של אבא שלה. יותר מהחלפת הגן ומקום המגורים, הקרבה המחודשת לאביה, על כל משמעויותיה, היא הגורם המהותי יותר שיש להתייחס אליו. האם הקרבה תשנה גם את הסדרי הראייה? האם מדובר בהתקרבות מתוך רצון לבדיקת האפשרות לחזור לחיים זוגיים משותפים? האם יהיה שינוי בסדר היום שלה כתוצאה מכך מבחינת האחרים שמטפלים בה פרט אלייך, למשל, במידה וגם סבתא אחראית בטיפול בה, האם המעורבות שלה כעת תפחת? ומהן המשמעויות לגבייך מבחינת קשרים חברתיים, מקום עבודה וכדומה? כל אלה מרכזיים יותר בעיני בהשוואה לשינוי במסגרת הגנית, למרות שגם זה כמובן מהותי ביותר.
לפיכך, הייתי ממליצה לך לא להיחפז, לבדוק הייטב מהן המשמעויות של המעבר הזה, לגביה ולגבייך, לפני שאת מקבלת החלטות וממהרת לבחור לה גן חדש. אומנם, אם מדובר בילדה עם יכולת הסתגלות טובה אני מניחה שהיא תצלח עוד מעבר, אבל השאלה היא האם זה אכן נחוץ כעת, אחרי תקופת זמן קצרה כל כך, תמורת מה יהיה "שווה" לאבד את התמיכה והבטחון שהושגו אחרי השינוי הגדול שבפרידה. ה"צלקת" עליה דברת עשויה להיווצר כתוצאה מהחלטות זוגיות ומשפחתיות שאינן לוקחות אותה בחשבון, מבלבלות אותה או מעוררות חרדה כיון שמעוררות חוויה של חוסר שליטה וחוסר וודאות ואלו משמעותיים הרבה יותר מאשר מעבר של גן...
מקווה שלא בלבלתי אותך יותר ואני מציעה לך לפנות להתייעצות מקצועית במידת הצורך.
בהצלחה,
מיכל

שלום רן,
אשית ברצוני לעודד את נסיעתבגילה, בתך יכולה להישאר בטיפול של כל אחד שדואג לצורכיה והיא עדיין אינה מעדיפה דווקא את הוריה בתור מי שנענה לצרכים, מנחם ומרגיע. לפיכך, דווקא עזיבה בגיל צעיר זה עשויה להיות קלה הרבה יותר בהשוואה לעזיבת תינוק בן 8-10 חודשים.
יחד עם זאת, חשוב מאוד שהסבאים אצלם תושאר יהיו איתכם זמן רב ככול הניתן קודם לכן על מנת ללמוד את ההרגלים שלה - כיצד מואכלת והיכן (סוג בקבוקים, טמפ', תנוחה, מקום ישיבה...), כיצד נרדמת והיכן (נענוע, על הידיים, במיטתה, מוזיקה, תאורה...), זמנים של סדר היום, צעצועים מועדיפים ובעצם כל דבר שרק ניתן לחשוב עליו. כמובן שעדיף יהיה אם הם יבואו לשהות אצלכם על פני העברה שלה אל בית אחר. אם מדובר בתינוקת יונקת, על אימה להיערך לשאיבת-חלב גם בזמן השהות בצימר כדי לשמור על הכמויות הנדרשות, וחשוב מאוד "להתאמן" באכילה מבקבוק מספיק זמן לפני זה.
למען שלוותכם ושלוות הסבאים, אני ממליצה לנסות למצוא יעד נסיעה קרוב יחסית: על מנת לייצור תנאים מייטיבים לחופשה של זוג הורים עייפים, דיי במיטה נעימה ושקט, ואת זה תוכלו למצוא גם באיזור המגורים שלכם. אל תבזבזו זמן חופשה יקר על נסיעה לצימר רחון ומבודד, זה גם ירגיע את הנשארים שאתם במרחק הגעה קצר (אני מכירה הרבה זוגות תל-אביבים שאת החופשות "מהילדים" עושים בבית מלון בהרצליה...)
ולסיום ברצוני לפרגן - חופשות זוגיות בנפרד מהילדים הן חשובות ביותר עבור הורים!!! זה ייתן לכם כוח לחזור ולטפל בה...
תבלו יפה.
מיכל

שלום שלי,
כמה טוב שכיום הכשרתך המקצועית פותחת לך אפשרויות תעסוקה רבות - הוראה בחינוך פרמלי/ב"ת פרמלי, גננת צהרון/גן/פעוטון וכו'. נהדר שבתוך כל זה תוכלי לבחור לך את שמתאים לך יותר מבחינת דרישות התפקיד ומבחינת מה שמאתגר אותך. נדמה לי שבעצם את "מבקשת רשות" מעצמך לעבוד עם פעוטות בני שנה שנתיים (תפקיד אליו את מתחברת יותר), על אף שהכשרתך המקצועית המקורית כגננת, לכאורה מאפשרת לך תפקידים "נחשבים" יותר. אם עבודה עם פעוטות בגנון מושכת אותך יותר מעבודה בגן, היכן הקושי? הבחירה היא שלך. כמו כן, קרוב לוודאי שתיכנסי לתפקיד שאת אוהבת עם יותר מוטיבציה ויכולת ביצועית , מאשר לתפקיד שאת פחות אוהבת.
לגבי החשיבות של גננת בפעוטון- אמנם המסגרת אינה מחייבת נוכחות גננת, אך לטעמי ומניסיוני, גננת בפעוטון בהחלט עשויה להעניק למסגרת ערך מוסף.
שיהיה בהצלחה בבחירה
בשמת