פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

אכן נשמע לפי דברייך שבנך נמצא בשלב התפתחותי תקין שבו מופיעה חרדת נטישה (בין גיל שנה לגיל שנתיים וחצי) . החרדה מתעוררת מתוך תחושה נורמלית של הפעוט כי אתם ההורים מכירים אותו הכי טוב ובנוכחותכם הוא מרגיש בנוח ובטוח. כמו בכל חרדה, ישנן התנהגויות של הסביבה שמגבירות אותה והתנהגויות שמסייעות בהפחתתה. את שאלתך, האם להיות קשים איתו ולהתעלם או לא, הייתי מגדירה-האם לשתף פעולה עם החרדה ולמנוע מצבים מעוררי חרדה ככל שניתן-להשאר צמודים אליו אחהצ, לא להשאיר אותו בידיים של מטפלים אחרים וכו'..תשובתי היא -לא. הדרך הנכונה להתמודד עם חרדה היא לטעת בטחון בפעוט שהוא כן מסוגל להתמודד בלעדיכם, להכין אותו ככל שניתן לפרידה מכם ולמה שהולך לקרות (מי ישמור עליו, מתי תתראו שוב וכו') ולשדר לו שאתם בטוחים שהוא נשאר בידיים טובות (סבא/סבתא, מטפלת/בייביסיטר). כמו כן חשוב לקצר את הפרידות-פרידות ארוכות משדרות את חוסר הבטחון שלכם בפעוט או בסביבה עמה השארתם אותו. גם בסביבת הבית, כאשר אתם משאירים את בנכם בחדר אחד ועוברים לחדר השני-מתעוררת בו חרדה כשאינו רואה אתכם, דברו איתו ואמרו לו שאתם עוברים חדר, הזמינו אותו לבוא עמכם. חשוב לא להבהל מכל בכי ולגשת מיד לאסוף אותו-זה עלול להתפרש כמסר שלילי "זה מסוכן להיות לבד לכן מיהרנו לקחת אותך אלינו". מצד שני, אין להתעלם מהבכי, מאחר שמדובר במצוקה אמיתית ולא פינוק, אשר עם הזמן תחלוף-כך שחשוב לגלות רגישות והבנה, לא לכעוס על הפעוט שבוכה, אך גם לא להמנע ממצבים מעוררי חרדה באופן גורף. כשבאים אורחים לביקור, אפשרו לפעוט להיות לבד בנוכחותכם ואל תהיו צמודים אליו ביוזמתכם. כך הוא ילמד בהדרגה כי ישנם אנשים נוספים שיכולים לתת מענה לצרכים שלו והוא אינו חסר אונים בלעדיכם.
עם ההתפתחות שלו, כאשר בטחונו יגדל הן מבחינת היכולת השפתית לבטא את רצונותיו, הן מבחינת היכולת המוטורית-לנוע בחופשיות-כך תפחת בהדרגה תחושת התלות שלו בכם וחרדת הנטישה תקטן. כל יום שעובר, הוא הזדמנות עבורו ללמידה שאתם הולכים אך גם חוזרים וה"נטישה" היא זמנית. הוא גם לומד בגן(בשאיפה..) שהוא יכול לקבל מענה לצרכיו מדמויות נוספות, גם אם באופן שונה ממה שהורגל.
בברכה,
אודט

שלום אורית
ראשית רציתי להחמיא לך על הפתרונות היצירתיים שהצעת לבתך עד כה בהתמודדות עם חלק מפחדיה.
שנית, התופעה שאת מתארת היא שכיחה בגיל הרך ולעתים אופיינית לילדים עם רגישות יתר תחושתית אשר עוברת עם הגיל אצל רובם. את מתארת שבתך מתקשה לנוכח שינויים בחיי ה/\\יומיום-מגע של שטיח חדש באמבטיה, רעש של משאית זבל, של גשם ועוד אירועים חריגים שאין
לה עליהם הכנה מוקדמת והם נחווים על ידה כמאיימים. ילדים שונים ביכולת שלהם להסתגל לשינויים ומעברים-ישנם כאלה שעוברים אותם בקלות יחסית, אחרים שמחפשים אחר שינוי מתמיד ומתקשים עם חד גוניות, וכאלה שנדרשת להם תקופת הסתגלות ארוכה. בגיל הרך התופעה אופיינית מאחר שמרבית התופעות נחוות על ידי הפעוטות בפעם הראשונה-פעם ראשונה בגשם, בים, בהצגה וכו'..
מתי התופעה דורשת יחס מיוחד? כאשר הפחדים מפריעים לתפקוד התקין של המשפחה או של הפעוט (הפעוט אינו נרדם באופן קבוע בשל חשש מגוקים, מרעש הגשם, נמנע מלעבור ליד המחסום וצריך למצוא דרכים חלופיות)וכאשר הפעוט נחשף שוב ושוב לגירוי המאיים ואינו מראה מגמה אפילו קלה ביותר, של תחילת הסתגלות לשינוי(עוצמת ומשך הבכי כאשר עוברים ליד המחסום אינם משתנים וכו'..).

אותם ילדים זקוקים מסביבתם (גן או בית) להכנה מוקדמת לכל שינוי-אורח שאמור להגיע, גשם שעומד לרדת וכו'..כמו כן, הם זקוקים לחשיפה הדרגתית לגירוי החדש או לשיתוך האקטיבי שלהם בשינוי-למשל, לפרוס יחד איתה את השטיח באמבטיה, לבחור יחד איתה וכו'..ככל שמתאפשר.

מבחינה תחושתית, אם אכן קיימת רגישות יתר-לרעש, למגע, לריחות ולטעמים-נדרש ייעוץ של ריפוי בעיסוק.

בברכה
אודט

שלום תמר,
הרגלי השינה של תינוקות צעירים כל כך מושפעים במידה רבה ממרכיבים נוספים בסדר היום שלהם, כמו אכילה, זמן משחק וכדומה. יחד עם זאת, מדובר בתקופה רצופת שינויים מהירים ותדירים, ובגלל ההתפתחות המואצת בגיל הזה והצרכים המשתנים במהירות רבה כל כך, קשה מאוד להסתמך על ניסיון העבר: מה שהיה רלוונטי כשהוא היה בן 10 שבועות, כבר לא רלוונטי בגיל 12 שבועות... מדובר בהבדל משמעותי מבחינתו והיכולות שלו בכל תחומי ההתפתחות כבר אחרות לגמריי...
על מנת לדעת האם הוא "באמת" רעב, נסי לעשות רישום של זמני הארוחות שלו ואולי אפילו לשאוב חלב על מנת להעריך את הכמות שהוא אוכל בארוחה אחת (כידוע לך, בהנחה שאת מניקה לסירוגין מכל שד, שדייך מתמלאים בדיוק בכמות לה הוא זקוק בכל ארוחה). אבל, סביר שהוא אינו רעב, אלא עייף מכדי להירדם בדרך אחרת, או אולי מסמן שהוא זקוק למשהו אחר, למשל, לקרבה שלך... בגילו הוא כבר יודע שנעים להיות בקרבתך כי את מדברת ושרה בצורה הנעימה לו, ואולי בבכייו הוא דווקא רוצה לומר לך שהוא רוצה שתשחקי איתו קצת?...
אני מסכימה איתך שחשוב ללמוד להירדם שלא באמצעות הנקה והאכלה, ועל כן כדאי לנסות לייצור שגרה בה לאורך כל היום הוא מתעורר לארוחה ולא נרדם כך. אך יחד עם זאת, חשוב לומר שקשה מאוד לייצור שגרה בגיל הזה ונדירים התינוקות בני גילו אצלם הזמנים וההרגלים קבועים וזה עוד לגמריי בסדר... חשוב מאוד שאת תספיקי לנוח ולצבור כוחות בזמנים בהם הוא כן מצליח לישון על מנת שתהיי פנויה אליו ותצליחי להיענות לבכי שלו מבלי להפוך מותשת!
בהצלחה,
מיכל

שלום קארין,
כפי שבעצמך ציינת, מדובר בהרגלים, כלומר האופן בו בתך למדה להירדם. מכיון שבמרבית הזמן את זו שמסייעת לה לעשות זאת על ידי החזקתה בידיים (ובהנחה שהיא לא נמצאת עם מטפלת או במסגרת חוץ-בייתית אחרת), היא יודעת שרק ככה מגיעה הההתרגעות והשינה, ולא למדה דרך אחרת לעשות זאת, עם מישהו אחר או - חשוב יותר - בעצמה. ההרגלים שאותם היא תרכוש במהלך היום הם אלו שיעמדו לרשותה גם בלילה ועל כן אם ברצונך שהיא תלמד להירדם בעצמה, לא נותר לך אלא ללמד אותה לעשות זאת על ידי הנחתה במיטתה כשהיא ערה. חשוב להיות עיקביים ולייצור שגרה של השכבה, להתחיל מוקדם יותר ולא כשהיא כבר עייפה מאוד ואז מגיעה לאפיסת כוחות ולאותו טראנס בכי שתארת. אם את מרגישה שזה קשה לך מידיי חשוב לעשות זאת בסיוע של מישהו נוסף ( בעלך, סבתא, מטפלת). וגם, בהתחלה לא בהכרח צריך לצאת מהחדר, אבל חשוב שהיא תהייה במיטה ואתם מחוץ למיטה....
את מוזמנת לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו בנושא הקניית הרגלי שינה...יש הרבה!
בהצלחה,
מיכל

היי מיכל, דבר ראשון תודה על התגובה...
לאחר נסיונות רבים של מה שכתבת לי לעשות ולאחר קריאת ההודעות הקודמות של הגולשים עדין אני עובדת עצות... יש קצת שינוי אני חייבת לציין אך עדין- אין לילה ללא בכי וצרחות ובסוף חוזרים לידיים.
במהלך היום היא נרדמת יפה כשהיא עייפה- אני מניחה אותה במיטה ( שלי אומנם אבל במיטה) והיא נרדמת, אבל בלילה זה סיפור אחר.... ההתקדמות זה שלעיתים גם בעלי מצליח להרדים אותה או בידיים או בעגלה בנדנוד- אבל מלווה בבכי... לא קלטת לא שירים רק ידיים. ( עם סבתא לא הולך)
התייעצתי גם עם אחות טיפת חלב והיא אמרה לי פשוט להיות חזקה ולתת לה לבכות אבל אני פשוט יושבת איתה בחדר ושנינו בוכות יחד... ובלילה שאחרי אני פשוט נשברת.
מה עושים??? ובבקשה אל תגידי לי לא להישבר או לצאת מהבית כי גם זה לא עובד... אני לא מסוגלת לחשוב שהיא בבית בוכה...
אולי אני זה חלק גדול מהבעיה?

רציתי להוסיף כי הטקס כן מתחיל מוקדם ( בסביבות 19:30 ) והוא מלווה במקלחת, מסאג' ואוכל במידה והיא צריכה ( לפני או אחרי- תלוי בשעה) מה גם שאני מקפידה שהיא כן תהיה עייפה ולא תישן בשעות שלפני השינה- השינה הכי קרובה לשעת השינה היא 15-16 ומאז היא ערה.... כך שהיא כן רגועה ועייפה לפני השינה ואין סיבה לבכי.
כשאנחנו משכיבים אותה לישון היא במיידית מתהפכת ונעמדת במיטה , קוראת לאחד מאיתנו שניקח אותה ואז ברגע הזה מתחיל טקס הבכי. ואם אני בסביבה אז הטונים עולים יותר מהר...

תודה....

ראשית חשוב להגיד שהשגתם התקדמות גדולה בעובדה שמישהו נוסף מלבדך יכול להיות מעורב בהשכבה שלה! התיאור שלך משקף גישה כללית נכונה להרדמה כיון שאת יוצרת את הסביבה המתאימה לקראת שינה. העובדה שהיא בוכה, או אף צורחת, היא כנראה בגלל שהיא כבר יודעת שנעים יותר להיות אתכם יחד מאשר לבד, וזה טבעי מאוד. אני חושבת שאת לא חייבת לצאת מהחדר אם את מרגישה שזה קשה לך מידיי, אבל הקפידי להשאיר אותה במיטה ולא להוציא אותה משם, ובוודאי לא להוציאה מהחדר המוחשך. בגמר טקס ההשכבה, הכולל אולי שיר או סיפור קצרצר וקבוע את יכולה לכבות את האור, לומר לה שעכשיו היא הולכת לישון ופשוט להשכיב אותה במיטה. את יכולה לשבת על כסא לידה ובכל פעם שהיא נעמדת במיטה להשכיב אותה בלי הרבה מילים, או בלי מילים בכלל, ועם מעט קשר עין. בהדרגה, ועם עיקביות מצדכם, הבכי פשוט יפחת והיא תסכים להישאר במיטה. אם את נוקטת בגישה זו לא כדאי לצאת לפני שהיא מספיק מנומנמת כי אם תתעורר לחיים בבכי הכל יתחיל מחדש....
בהצלחה,
מיכל

מיכל תודה על ההתיחסות והעזרה מאוד עזרת לי!
ואני חייבת לציין שהפורום הזה מדהים - תודה!

שלום דנה,
ראשית ברצוני לומר כי ההשוואה שעשית בין דפוסי הפרידה של בתך בגן לבין המקרים בהם נפרדת מכם בהקשרים אחרים נכונה מאוד: כנראה הסיטואציה הקשורה במעברים קשה עבורה, היא זקוקה לזמן ממושך על מנת לבטוח ולתת אמון ועל כן פרידה נחווית כמשהו קשה הדורש ממנה מאמץ רב. בהקשר זה אפשר אולי להשוות גם פרידות נוספות שלה, מסוגים אחרים, למשל מהנקה או תחליפי חלב, ממוצץ או חפץ ממעבר אחר וכדומה.
אומנם ישנם ילדים שמתקשים בפרידה בבוקר ומרביתם מתקשים בכך לא בגלל שהם לא אוהבים את הגן, אלא בגלל שהם רוצים להישאר עם הוריהם, ועל כן גם נכונה הגישה לפיה הפרידה צריכה להיות קצרה והמסר המרכזי הוא - 'אימא הולכת לעבודה ואת נשארת בגן לשחק ולהנות ואימא תבוא בצהרים לקחת אותך'. יחד עם זאת, למרות שהפרידה קשה, מדאיגה אותי יותר ההתרשמות שלך שהיא מסרבת לדבר על כל מה שקשור בגן: האם זה קורה רק כאשר אתם יוזמים שיחה בנושא או גם היא עצמה נמנעת מאיזכורים אלו (בהנחה שכבר מדברת מעט)? האם היא נהנית לשתף אותך בדברים אחרים שקשורים בגן למשל, הנאה כשאת מתבוננת על דברים שעשתה בגן כמו יצירה? איך היא מגיבה כשאתם באים לקחת אותה בסוף היום? האם נפרדת מהצוות והילדים, משתהה במשחק מהנה או 'נמלטת' החוצה? וגם - האם רתיעה משיחה על חוויות מאפיינת אותה גם בהקשרים נוספים? למשל, כאשר רוצים לדבר על חוויה משפחתית כלשהי מחוץ לבית כמו נסיעה לחברים וקרובים, טיול, בילוי וכדומה?
מכיוון שבשלב זה של השנה הציפיה היא להסתלות טובה יותר, הייתי מנסה לייזום שיחה עם הגננת על דאגותייך בהקשר להשתלבות שלה, ניתן לשאול אולי במה היא נהנית לשחק, מה בדיוק אוהבת לעשות בגן, עם מי מהילדים ומהצוות יוצרת קשרים וכדומה על מנת להבין מעט יותר את החוויה שלה.
אני מניחה שטרם שילובה בגן זה ווידאת שמדובר במקום מוצלח ומומלץ ושאת מרגישה נוח עם הצוות ועם אווירת הגן, ואם אכן כך, סביר שגם בתך מרגישה כך. ועדיין, אם את עדיין לא מרגישה בטוחה ולדעתך המצב לא משתפר, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
בהצלחה,
מיכל

שלום טלי,

התחלתם את תהליך הגמילה בגיל צעיר למדי, לפי סימנים שהעידו לכאורה על בשלות לגמילה, ואילו עתה ישנה רגרסיה. הבשלות נמדדת לא רק לפי המוכנות של הילד להיפרד מהטיטול ולסגל לעצמו הרגלי ניקיון, אלא גם לפי היכולת של הילד לעמוד לאורך זמן בתהליך. לידת האח והכניסה לגן חדש העמיסו על בתכם דרישות נוספות בנוסף לדרישות ההתארגנות השונות (התאפקות, ניקיון עצמי וכו') שחייבה הגמילה. נכון להיום, ככל הנראה היא מספרת לכם בתגובותיה שהיא עדיין אינה בשלה לכך, במיוחד כאשר הוריה ממוקדים בתינוק קטן שהצטרף למשפחה. אמנם הסביבה מצפה ממנה להיות האחות הגדולה, גמולה ומתפקדת יפה בכיתת הגדולים בגן, אך היא שבה ומזכירה לכם שהיא עדיין קטנה בעצמה, ואינה מוכנה עדיים לעצמאות הנובעת מהגמילה. לאחר שתסתגל מעט ללידת האח ומקומה החדש במשפחה, ולאחר שתבטיחו לה שהיא אהובה וחשובה כמו פעם ואינה מאבדת אתכם מול אחיה, יתכן שתוכל להרשות לעצמה להרגיש גדולה יותר ומסוגלת לגמילה. לאור זאת, ומאחר שהיא עדיין צעירה ("מותר" לה להיגמל אפילו בסביבות גיל 3), יתכן שהגמילה תהיה מוצלחת יותר עוד מספר חודשים, באביב.
שיהיה במזל טוב ובהצלחה,
בשמת

שלום רוז,

יתכן שלקראת הלידה הצפויה ובעקבות הירידה בפניות שלך אליה (עייפות וכו') וכן השהייה בבית בבקרים, ישנה התגברות של חרדת פרידה אצל בתך. מומלץ להרגיע את הקטנה ולהסביר שלמרות שאמא יותר עייפה מכרגיל, ושעוד מעט ייוולד תינוק חדש, הרי שאת אוהבת אותה מאוד, מחכה לה בשובה, ותשמחי להיות איתה ולשחק איתה לאחר הגן. במקביל להסביר את המצב הנוכחי- אבא הוא זה שמכין ומביא לגן כי אמא צריכה לנוח, גם אם מעדיפה אחרת. ההתנהלות שלכם בפועל היא זו שתלמד אותה על מה שניתן או לא ניתן כרגע לעשות. ככל הנראה אתם מתקשים לעמוד בלחץ שמפעילה, ולבסוף מוותרים. כך היא חוזרת ודורשת את שהשיגה באותם אמצעים. אם תוכלו לעמוד לפחות לתקופה קצרה זו בלחץ שלה למרות הקושי, במקביל לגלות הבנה כלפי החרדה שלה, וכן להתחיל התארגנות בשעה מוקדמת יותר, לבסוף תסתגל למציאות החדשה. את זמן ה"ביחד" איתה היא תלמד שמבלים לאחר שעות הגן. מומלץ מאוד יהיה להקדיש לה זמן בלעדי כזה גם בעתיד, לאחר שתלדי.
שיהיה במזל טוב ובהצלחה
בשמת

את מתארות תחושות קשות שבתך מעוררת בך ותסכול רב מחוויית האימהות. אני מניחה שלא כך דמיינת את הקשר איתה וזה בוודאי פוגע באופן משמעותי ביכולת שלך לטפל בה ולמצוא פתרונות יצירתיים ואחרים הדרושים על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של בתך ולחוש מסופקת יותר בגידול שלה.
לא ציינת אם יש שותפים נוספים לגידולה: אבא, סבתא, מטפלת, או האם היא נמצאת במסגרת גנית כלשהיא, אני מניחה שבנוכחות תחושות מורכבות אלה, חשובה מאוד עבורך גם פרידה ממנה למספר שעות בהן את יודעת שמישהו אחר דואג לכל צורכיה ואת יכולה מעט לנוח.
אני חושבת שהמחשבה לפנות לעזרה מאוד נכונה ולא כדאי לחכות!! הקשר ביניכן יוכל להשתנות בצורה משמעותית אם תינתן הכוונה והתערבות על ידי איש מקצוע מתאים ובגילה הצעיר ניתן לייצור שינוי בפרק זמן קצר. ישנן מרפאות המתמחות בקשר אם-ילד ובגיל-הינקות במספר מקומות בארץ, השירות ניתן בחינם ובמרביתן ישנם אנשי מקצוע מצויינים (בגלל שהשירות הוא ציבורי יתכנו תורי המתנה אבל ניתנת קדימות למקרים דחופים של ילדים צעירים מאוד). אשמח להמליץ לך על מקום מתאים הסמוך למקום מגורייך,
בהצלחה רבה, ואנא, פני בהקדם,
מיכל

בתכם בשעה טובה עברה למיטת מעבר, שמסמלת שלב נוסף בהתפתחות העצמאות שלה-והיא אכן חוגגת אותו-לדברייך, רק שאתם -בצדק-לא מוכנים להיות שותפים לחגיגה שנמשכת שעתיים לתוך הלילה..
אז כמו בכל דבר בחינוך-מדובר כאן בתהליך למידה, שלוקח את הזמן שלו-ונדרשת סבלנות רבה מצדכם-לא להתייאש! מה שעשיתם עד כה הוא טוב ונכון-בכל קימה של שקד ממיטתה אל מיטתכם-החזרתם אותה חזרה בעקביות-ובלי הרבה מילים. זה אמנם תהליך מתיש אבל הכרחי-והמטרה היא להמשיך בו בנחישות, ואין לי ספק שמערב לערב הקימות יהיו פחות תכופות כי היא תלמד שזה לא משתלם לה. כאן חשוב לציין שאין מקום אפילו לקפיצה אחת על מיטתכם או משחק קצר עם אחיה-ככל שיהיה קצר, הוא משמש תהליך של "אנטי למידה" לכל מה שהשגתם, מאחר שהוא מחזק את הצורך לקום-יש בשביל מה, גם אם זה במקרה אחד מתוך עשרים קימות-הוא נותן לה "תקווה" שגזר הדין עוד יכול להשתנות.. עוד כדאי, שאותו ההורה יחזיר אותה למיטה באותו הערב, על מנת שלא לשדר שהצליחה להתיש אתכם.. לא תארתם מה קורה עם כפיר במקביל, אם הוא ממשיך לשכב במיטתו, אפשר להשתמש בחיזוקים חיוביים על מנת ללמד את שקד שכדאי לה להשאר בחדר . למשל, להקריא לו סיפור. לתת לו כוס מיים כשהוא מבקש ממיטתו-"מי שקם מהמיטה לא מקבל" . להשמיע מוסיקה/סיפור מדיסק-שמי שיהנה ממנו הוא מי שנמצא בחדר. למשל-כל הכבוד לכפיר, הוא ילד בוגר ויודע שעכשיו ישנים ולא קמים". אפשר גם להכניס אלמנט של תחרות-בוא נראה מי נכנס ראשון למיטה, מי מניח את הראש ראשון על הכרית, עוצם ראשון עיניים" וכו'..
כל תהליך למידה דורש מההורים התגייסות לימים הראשונים. כמו גם בגמילה, זה אומר שההורים זמינים ולא קובעים לעצמם תכניות מעבר לשיגרה אלא נשארים סביב הבית באותה תקופה. כך גם בשינה-תצטרכו לזנוח לכמה ערבים את העיסוקים שלכם (ישיבה על המחשב..צפייה בטלויזיה..טלפון וכו'..) על מנת להיות זמינים ברגע שאחד הילדים יוצא מהחדר-בעקביות ובמיידיות -להחזירו-ללא כעס אם אפשר, ובנחישות רבה.

בהצלחה,
אודט

למה עדיין לא ענו לי??

ישנן מרפאות ינקות (גילאי 0-3 שנים) טובות במקומות שונים בארץ, אשר נותנות ייעוץ והדרכה הורית-אוכל להפנות אותך בהתאם לאזור מגורייך.
בברכה
אודט

להחלטה לקחת על עצמך טיפול בתינוק נוסף ישנן משמעויות רבות כיוון שבעצם יהיה זה מעבר לטיפול בתאומים, על כל המשתמע מכך, ולצד היתרונות, יהיו לכך השלכות גם על הקשר שלך עם בתקך. בהנחה שאת אם 'טרייה', ללא ניסיון בטיפול קודם בתינוקות או בילדים נוספים, איני יודעת מהי המוטיבציה שלך לעשות זאת (אולי כלכלית? דרך להישאר עם בתך בבית ולא לחזור לעבודה?), אולם אני מניחה שהחוויה הנוכחית שלך עם בתך טובה, מעניקה לך תחושה קומפטנטית, ועל כן עלה בדעתך להרחיבה וזה בוודאי יתרון: נדרשת סבלנות רבה לטיפול והשקעה בתינוק נוסף.
ובכן, כדאי לנסות לצוא תינוק/ת בגיל זהה או לפחות דומה, הטיפול בתינוקות משתנה מאוד על פי הגיל שלהם ויש הבדל מהותי בין צרכיו של תינוק בין 3 חודשים לאלו של תינוק בן 9 חודשים למשל. כמו כן, עלייך להיערך מבחינת אביזרים וציוד כמו עגלת-תאומים לצורך יציאה לטיול או לול לצורך שינה (בהמשך גם כסא אוכל או לפחות טרמפולינה להאכלת מוצקים). כמובן שיהיה עלייך להגדיר מראש את השעות, בדומה לטיפול בתינוק יחיד, וכן מה קורה אם בתך, או חלילה את, חולות: האם כאשר בתך תהיה חולה לא ניתן יהיה להביא את התינוק?
אני מניחה שיעלו עוד ועוד שאלות אם וכאשר תחליטי לקחת את זה על עצמך,
בהצלחה,
מיכל

א

שלום שרון
את בהחלט צודקת בכך שאת ובתך צריכות לעבור תהליך לקראת חזרתך לעבודה, על מנת שהמעבר יהיה הדרגתי ככל שניתן. לציין, שאמהות רבות המיניקות את ילדיהן וחוזרות לעבודה ממשיכות את ההנקה אך בדפוס שונה-כל אחת לפי הדפוס המתאים לה. לפי דברייך אני מבינה שאת לא היית רוצה להפסיק להניק את בתך בעקבות חזרתך לעבודה ואני סבורה שזה לא הכרחי. בתך תצטרך לעבור כמה מעברים במקביל: רוב ההאכלות ביום ייעשו על ידי המטפלת, היא תקבל את האוכל מבקבוק ולא ביניקה, ואם הבנתי נכון-היא תקבל חלב של פורמולה ולא את החלב שלך. כמובן שכל זה משליך על הרגלי השינה שלה-היא תצטרך ללמוד להרדם שלא תוך כדי הנקה..
ובחזרה אלייך-את תהיי בעבודה ומן הסתם הגוך שלך ימשיך לייצר חלב בשעות הקבועות, ותצטרכי למצוא לכך פתרון. אחד הפתרונות הוא שאיבת חלב, והוא נותן מענה גם בנושא של מניעת גודש אצל האם, וגם באפשרות להמשיך להניק-כך שהגוף ימשיך לייצר חלב כאשר את כן נגישה לבתך(בשעות הערב, הלילה והבוקר). בנוסף, תוכלי לשמור על החלב השאוב וכך המטפלת תוכל לתת לבתך אותו, במקום את אבקת החלב.
זאת, כל עוד השאיבה מתאימה לך ולתנאי העבודה שלך.
מעבר לכך, כדאי להתחיל להרגיל את בתך לאמצעים נוספים להרדמות-מוצץ, חיתול בד, נענוע וכו'..
רצוי גם שבתקופה הנוכחית, כאשר בעלך נמצא בבית, שהוא יאכיל אותה -עדיף שלא בנוכחותך כדי להקל עליך ועל בתכם. ללא ספק היא תמחא ותתנגד , אך מפעם לפעם המחאה תרד בהדרגה, כאשר יווצר הרגל/דפוס קבוע. בכך את תאפשרי לה למידה של מצב האכלה /שינה שאינו תלוי בנוכחותך.
אם תהיי מעוניינת , אוכל להפנות אותך ליועצת הנקה המתמחה בנושא.
בהצלחה
אודט

כן, גם אותי זה מעניין
ביתי בת שנה ו3 עושה את זה לעיתים קרובות כאשר היא לא מרוצה ממשהו או שלא מקבלת משהו שהיא רוצה

מה עושים?

שלום לצח ולאלינור,
שניכם מתארים תופעה בה תינוק/ת מכים את עצמם בעת תסכול וכעס ומתוך סערת רגשות. מדובר בתופעה דיי שכיחה אצל תינוקות, אם כי לא חיובית ואף קשה לעיתים להורה העומד מן הצד. לרוב התינוקות שנוהגים כך הינם תינוקות בעלי מזג סוער יותר בעלי קשיים בוויסות ובהרגעה עצמית. כשהם נסערים מחוויה רגשית כלשהיא: נעלבים, כועסים, עצובים, מאוכזבים וכדומה - הם לא מצליחים להיעזר באחר על מנת להירגע ולא מצליחים בעצמם לווסת את רגשותיהם או להגיב בדרך מעט יותר מאוזנת. לעיתים קרובות התנהגות זו גוררת תגובות הלם וזעזוע אצל ההורים והתינוקות קולטים את עוצמת האפקט עד שהם מגבירים את התנהגותם ואף לומדים להגיע במהירות רבה יותר לעוצמת תגובה כזו, באופן לא מודע, על מנת להשיג התייחסות. תופעות דומות הן למשל תינוקות שמקיאים מתוך בכי או מתוך תסכול וכדומה.
אז מה לעשות? חשוב לנסות להקנות לתינוק אמצעי-הרגעה והרגעה עצמית נוספים בטרם התפרצות הבכי מגיעה לעוצמות אלו ולנסות להעביר את התחושות למילים. גם אם הם אינם מבינים עדיין את המשמעות המלאה של הדברים, תינוקות בני שנה יוכלו להרגע ולהתנחם למשמע הקול המרגיע של ההורה המנחם אותם, וכמובן להציע אלטרנטיבה לתסכול: "את כועסת עכשיו כי אימא לא נתנה לך את השרשת אבל הנה אנחנו יכולות לשחק ביחד בכדור". כשמדובר בתינוקות צעירים כל כך, אני לא ממליצה להתעלם כיוון שזה אולי יעיל בשלב הראשון, אבל לטווח הרחוק זה פוגע בחוויית האמון של התינוק בעולם ובתחושה שההורה נמצא שם עבורו כדי להרגיע, לנחם ולעזור לו להרגיע עת עצמו.
אם התופעה תדירה ונמשכת אני ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי.
בהצלחה,
מיכל

שלום יפית,
ובכן, בתך מתפתחת בדיוק לפי המצופה בגילה..... בגלל ההיכרות הוותיקה שלה איתך, היא כבר יודעת שהכי כדאי לה להיות עם אימא: את נמצאת איתה כל הזמן, מכירה אותה הכי טוב, יודעת בדיוק איך היא אוהבת לשכב ולשבת, באיזה חפצים אוהבת לגעת, על מה אוהבת להסתכל, מתי רוצה לאכול ומתי מתעייפת, ולכן, אימא כיום עדיפה על כל אדם אחר. זהו שלב התפתחותי טבעי, חיוני וחשוב שמשקף את התבססות האמון ביניכן. בתך סומכת עלייך שאת תרגיעי ותנחמי אותה ולכן למרות שהיא אולי יכולה להיות עם בני משפחה וחברות אחרות, היא רוצה להזכיר לעצמה ולך שהיא הכי מעדיפה להיות איתך ורוצה בקרבתך. השלב הזה ייחלוף במהירות רבה יותר אם בתקופה זו דווקא תעני למבוקשה ותאפשרי לה להיות איתך כשהיא מבקשת (במידת האפשר כמובן): כך היא תהיה בטוחה יותר שאת "שם" בשבילה ובהדרגה תזדקק פחות, תרגיש נוח יותר גם להתרחק ממך ולהתעסק בעינייניה.
בהצלחה,
מיכל

שלום אלה,
אני מסכימה איתך שאחיינך צפוי להתמודד עם שני שינויים משמעותיים מאוד הדורשים הסתגלות והתמודדות וכדאי להיערך מבעוד מועד על מנת לסייע לו בכך. יחד עם זאת, האופן בו יגיב תלוי מאוד גם בדפוסי ההתמודדות האישיים שלו: במזג, ביכולת התמודדות עם שינויים ומעברים נוספים (למשל, הפסקת הנקה, מעבר לאוכל מוצק, שימוש במוצץ, שינויים בדמויות מטפלות וכדומה), יש תינוקות המתמודדים טוב יותר בעוד אחרים זקוקים להרבה יותר זמן והדרגתיות, ואני מניחה שהוריו יידעו להעריך כיצד הוא עתיד לשאת זאת (לפחות באופן כללי).
בגלל המרחק אני מניחה ששלא אפשרית נסיעה לפעוטון טרם המעבר לצורך כניסה הדרגתית, אז אולי אפשר לדחות את השתלבותו שם עד לאחר התבססות בבית החדש? לאחר תקופה בה ייתרגל לסביבה החדשה, לארגון המבנה החדש, הקולות והמראות, וייצבור שוב ביטחון, ניתן יהיה לעמוד בייתר קלות בשינוי נוסף. מוטב כמובן שאחד ההורים יישאר איתו בבית החדש בימים ראשוניים אלו, ולאחר מכן יחלו בהסתגלות הדרגתית אל המסגרת הגנית (על הסתגלות הדרגתית למסגרת חינוכית תוכלו לקרוא בהרחבה בדיונים קודמים בפורום שלנו). אם מחליטים בכל זאת להתחיל בשילוב במסגרת, לא יהיו יעילות נסיעות אקראיות, נדרש שבוע לפחות של ביקורים רצופים, הולכים ומתארכים, בו ינסה להשתלב בהדרגה עד שייצליח לשהות יום שלם לבדו. חשוב יהיה לוודא מי מהצוות בפעוטון יוכל להתפנות לקליטה שלו בשלב זה של שנת הלימודים בגן בהנחה שמדובר במסגרת שכבר פעילה ועובדת.
בהצלחה,
מיכל