פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

היי.
אני אומנם לא פסיכולוגית ולא בעלת הכשרה בנושא, אך אני אמא לילד בן שנה וחודש שנכנס לגן לפני שבועיים. אנחנו עשינו סקר גדול מאוד של גנים אצלנו בכרמיאל. היינו בשישה גנים שונים, שאלתי אמהות לילדים בחלק מהגנים, קראתי באנטרנט, נעזרתי בדעתה של הפיכולוגית בפורום זה, שאלתי את אחותי, שיש לה בת בגיל שנתיים וחודש שהולכת לגן מגיל 4 חודשים בפתח תקווה והספיקה להחליף גן כבר פעמיים ועוד.
דעתי הצנועה בנושא הינה כדלקמן:
אני לא הייתי מוסרת את ילדי בגיל שנתיים + לגן עם עוד 30 ילדים (ולא משנה העובדה שיש 3-4 מטפלות על 30 ילדים אלו) זה הרבה מאוד לילד קטן כזה ולמרות שלהיות בחברה זה טוב לילד אך לא בחברה כל כך גדולה. זו לא רק דעתי האישית אלא גם דעתן של גננות עצמן ואמהות לילדים . אחרים יגידו, כי בגן נעמת או וויצו יש 30-35 ילדים ויהיו כאלה שיגידו שכשילך לגן עירייה יהיו שם 35 ילדים. אני אומרת שעד גן עירייה עוד הרבה מים יזרמו בנהר והרבה שנים יעברו ועד אז הילד יגדל ויכיר איך זה להיות בחברה. לגן וויצו אני לא הלכתי בסקר גנים שעשינו, היות ויש שם הרבה ילדים כאמור.
גם לגן עם גנן שתיארת לא הייתי מוסרת את ילדי. ולמה?
למען הסר הספק, בעיניי אין הבדל אם זה גנן או גננת. גם גברים יכולים לטפל למופת בילדים קטנים כגדולים. לצורך העניין אתייחס לגננת (אך זה אותו דבר גם לגבי גנן). לא טוב כשהגן חדש והעובדים הם חסרי ניסיון בטיפול בילדים ( למרות שהם יכולים להיות טובי לב ומקסימים). חייב להיות בסיס ידע מסויים בטיפול במספר ילדים ביחד. לנו הייתה אפשרות למסור את ילדינו לגן שהחברים שלנו פתחו ובהרבה פחות כסף, ממה שאנו משלמים היום. לא הסכמתי. ולגבי עניין נוסף, של להביא סייעת מהילד השיש בלבד , לא טוב!
תתארי לעצמך מצב שיש רק מטפלת אחת עם חמישה ילדים ואין עיניים/ ידיים נוספות וילד אחד שילשל וכולו בקאקי וצריך לשטוף אותו ולהחליף לו טיטול ובגדים. אותה מטפלת בודדת צריכה לעזוב 4 ילדים וללכת ןלטפל בילד הזה. מי בינתיים שומר על 4 הילדים שנשארו לבד? ילדים קטנים יכולים להחבל ולהפצע באמצע מקום ריק מכל דבר קטן . חייבים להיות עוד עיניים על הילדים.
לדעתי עדיפה ביותר מסגרת קטנה מ 30 ילדים ועם יותר ממבוגר אחראי אחד.
בנוסף, יש מספר פרטים שאני למדתי במהלך חיפוש גן שאסור לסגור עליהם את העיניים.
אם תרצי לדעת אשמח לפרט לך.
בהצלה

אשמח לתת לך תשובה עיניינית:
מירב המומחים בתחום התפתחות ילדים בגיל הרך שמים דגש על חשיבותה ויתרונה של המסגרת החינוכית הקטנה (מבחינת מספר הילדים). במסגרת זו יש אפשרות למבוגר המטפל להכיר, ללמוד ולהיקשר טוב יותר אל כל אחד מהילדים ולילדים אליו. במסגרת זו הצפיפות הפחותה מאפשרת לכל ילד את המרחב החברתי שהוא זקוק לו ושעימו הוא יכול להתמודד בשלב מוקדם זה של התפתחותו, ככשריו החברתיים עדיין בהתהוותם.
לקבלת ידע מקיף יותר אמליץ לך לחפש מאמרים בנושא. מומלץ האתר לגיל הרך.
בברכה, דפנה.

יש לי תאומים שיהיו בספטמבר בני שנה וחודשיים.

אני מתלבטת לגבי גן ששמעתי עליו הרבה דברים טובים. יש בו כמה שכבות גילאים (שנה עד גיל 4), באותו מבנה אך בכיתות נפרדות.

בקבוצה של גיל שנה לוקחים עד 12 ילדים, למרות שהם אף פעם לא הגיעו למספר הזה..
בדרך כלל הם מתחילים עם 4-6 פעוטות, ולקראת סוף השנה מגיעים ל-8-10.
שמעתי דברים מאד טובים על המטפלת, היא נראית אשה טובה וחמה. יש גם סייעת מאד אנרגטית, חייכנית וחמה, אבל היא מסתובבת בין הקבוצות ועוזרת היכן שצריך - היא נמצאת הרבה עם הקבוצה של גיל שנה, אך לא רק.

הפחד שלי הוא מהכנסה למסגרת כל כך "רועשת" ולא ביתית, ממש גן אמיתי, עם כל כך הרבה ילדים - למרות החלוקה לכיתות... ממש כואב לי הלב על כך שאני לכאורה מכריחה אותם להתבגר כל כך מהר.. מצד שני חיפשתי יחסית הרבה, אין היצע גדול של משפחתונים והטובים כבר מלאים.

אני לא יודעת אם כדאי להמשיך לחפש - אולי משפחתון, אולי מטפלת.. אשמח לעצה טובה!
תודה רבה!

אכן התלבטות ראויה...
יפה את יודעת לעשות כשאת מפרידה בין תחושותייך האישיות כלפי המטפלת לבין טיב הטיפול שהיא מעניקה לבנך, ואת גם מבינה שטיב הטיפול חשוב לך כרגע יותר מהכימיה האישית שלך איתה (האם יתכן ששיחה גלויה איתה בה את מבהירה את עמדתך תעזור?).

יחד עם זאת את חוששת שמא בהמשך תהיה לה השפעה לא טובה על בנך.

נכון שמומלץ לתת לתינוק טיפול יחידני עד גיל שנה לפחות ואם ניתן אז אף יותר, אך לאור חששותייך נראה לי שנכון תעשי אם בעוד כחצי שנה-עד שנה תעבירי אותו למסגרת איתה את שלמה יותר.
בהצלחה, דפנה

מהתמונה העולה מתיאורך אני מקבלת את הרושם ששנות האמהות הראשונות שלך עוברות עלייך כתקופה מתישה, מתסכלת ושוחקת.
את עושה כמיטב יכולתך בתנאים אליהם נקלעת, כגון בניית סדר יום, קביעת כללים ונסיונות העסקה של בנך, אך יתכן שיכולותייך אינן מספיקות.

הטיפול בפעוט בגיל זה דורש הרבה משאבים מצכל מיני סוגים. הפעוט זקוק לחוש שההורה שאיתו פנוי אליו לא רק מעשית, אלא גם מבחינה רגשית. שההורה נהנה מהשהות עימו, מהמשחק איתו ומהטיפול בו.
כשזו אינה החוויה של הפעוט, או כשהוא חווה הורה מתוח, שקוע בקשייו, שגם חיי הזוגיות שלו מלאי קשיים - התנהגותו של הפעוט עשוייה לשקף את כל אלו: הוא נעשה חסר שקט, חסר ריכוז, משועמם, מתוסכל ותוקפני. בנוסף לכך הוא ממילא נמצא בגיל הנחשב מאתגר ("גיל שנתיים הנורא") בו הוא בודק גבולות וזקוק להצבת גבולות מתאימה.

אני חושבת שעלייך למצוא מקורות תמיכה משני סוגים (ועפ"ר הדבר יתבטא בעלויות מסויימות):
האחד- מסגרת או מישהו שישחרר אותך מהטיפול בילד מדי יום/פעם לכמה שעות, רצוי מסגרת בה יהיה לילד ענין וגירויים מתאימים.
השני - מסגרת או מישהו איתו תוכלי לשוחח וקבל תמיכה והדרכה בתקופה זו של חייך.
שני אלו יאפשרו לך "למלא מצברים" ולשוב לטיפול בפעוט בכוחות מחודשים.
כל טוב, דפנה.

תודה דפנה . רציתי לשאול עוד מספר שאלות .... המצב הכלכלי שלנו בנתיים כל עוד אני לא מצאת עבודה לא מאפשר לנו ללכת לקורס או משהו שיכול לעלות בכסף כך גם לגביי גן לילד. אני מחפשת עבודה המון המון זמן ולא מצאת המצב בשוק לא טוב ואת זה כולם יודעים לצערי אני לא מצאת ועושה מאמצים רבים ומרובים אך ללא תוצאות . מה כן יש את חמתי שהוא אוהב ללכת לשם מידיי פעם נחמד לו שם יש שם ילדים בגילו .... לשם זה אפשרי פעם בשבוע לקחת אותו? ומה לגביי יעוץ והכוונה זה אפשרי דרך קופת חולים (ללא עלות )? יש לך אולי איזה ככה רעיון או דרך לתת לי איזה סדר יום מומלץ לעשות עם הילד כל עוד אנחנו במצב הזה?ולגביי המריבות שלי ושל בעלי יכול להיות שזה מה שגורם לילד גם להרביץ ? אשמח אם תעזרי לי ....

מצער לשמוע על כל הקשיים שהתעוררו אצליכם לאחרונה וקל להבין עד כמה קשה לך במצבך להתמודד עם זה. יחד עם זאת יש לזכור שכל ההתנהגויות שהזכרת שכיחות ומאפיינות פעוטות בגיל זה.

למרות אורך פנייתך מובן שהיריעה תיקצר מלאפשר הדרכה הורית מקפת - שהוא הדבר שאתם זקוקים לו, ובדחיפות (גם לאור הלידה הקרבה ובאה). לכן אמליץ לכם לחפש את המסגרת או את איש המקצוע המתמחה בכגון אלה. לאור דוגמאות של תגובות לא מוצלחות שנקטת בהן (כגון להיות איתו קשוחה לאורך כל הערב) נראה שאתם זקוקים להבהרה בסיסית ומקפת של תהליכי חינוך.

נקודתית לענין הסחבת, תרתי משמע, של החזרה הביתה מהגינה:
כשאת מחליטה שהגיע הזמן ללכת הביתה, תני לו יד והובילי אותו איתך. אל תשאירי בידיו את האפשרות לבחור אם הוא מזדחל מאחורייך או לא או אף מתחיל להתל בך ולברוח.
נסי להסיח את דעתו תוך כדי לקיחת ידו ואמרי לו שתספרי לו סיפור בדרך הביתה או הציעי לו שתאספו פרחים בדרך, או שתחפשו נמלים או כל רעיון מהסוג הזה. עוררי את סקרנותו כך שיצעד לידך ומבלי משים ילך איתך בשיתוף פעולה. חזקי אותו במילים מחמיאות על התנהגותו הטובה.
כמו כן איני רואה מדוע לא תקחי איתך את העגלה אם את יודעת כבר מניסיונך שעלולים להתעורר קשיים.
ואחרון חביב: ותרי לעצמך על ענין המבוכה. הורים רבים מתמודדים עם קשיים דומים ועלייך ללמד את עצמך להתעלם מהתחושה שאחרים צופים ב"פאדיחות" הקטנות שבנך עושה לך. זיכרי: כולנו (היינו או עדיין) באותה סירה...
כל טוב, דפנה.

שאלתך מזמנת לי אפשרות נוספת לבטא את עמדתי בנושא:
בנך בהחלט יכול לעבור בהצלחה תהליך גמילה, וכך היה גם לולא היה מפותח כפי שאת מספרת.
כל תינוק בגיל הזה מסוגל להיגמל אם המטפלים בו יובילו את התהליך בגישה הנכונה, ואז אין סכנה להשלכות פסיכולוגיות.
אני מפנה אותך למאמר שלי בנושא המופיע באתר שלי (שכתובתו רצ"ב).
בהצלחה ו... ד"ש חם לאימך (:,
דפנה.

תקופה של הופעת פחדים אופיינית ביותר לילדים רבים בגילו של בנך.
עבורם אלו פחדים ממשיים ביותר, אך אנו המבוגרים יודעים שפחדים אלו אינם רציונליים (הרי שום מפלצת/מכשפה/אריה לא באמת מסתובבים בחדר) ולכן אנו יכולים בלב שלם להרגיע את הילדים ולהבטיח להם שאין ממה לפחד.
את המסר הזה רצוי שנעביר לא רק במילים אלא גם במעשים שלנו, הווה אומר - אל לנו להכנע ולשתף פעולה עם הדרישות השונות שלהם לשמור עליהם ולהגן עליהם, כי בעצם שיתוף פעולה מעין זה אנו משדרים להם מסרים שאינם מעצימים אותם:
1. שיש להם כנראה ממה לפחד באמת.
2. שאנו לא מאמינים ביכולת שלהם ובמסוגלות שלהם להתמודד עם הפחד ואף לגבור עליו.

לפיכך, רצוי שלא תשתפי פעולה עם דרישותיו של בנך. מנסיוני אני יודעת שכשהורים טועים ונענים לקפריזות של ילדם - זה רק מביא להסלמה ולהרעה נוספת בהרגלי השינה שלהם. כמובן שתשובי ותרגיעי אותו ותהיי סבלנית אליו, אך הישארות שלך איתו והיצמדות אליו לא יתרמו לשלווה של אף אחד מכם.

ובשולי תשובתי, אני תוהה לגבי העובדה שאתם ישנים באותו החדר ומהם הסיבה והרציונל המסתתרים מאחורי נוהג זה שלכם, מה מטרתו ומהן השפעותיו ותוצאותיו
בברכת לילות טובים,
דפנה..

ואולי הוא רואה אותכם, הורים, ישנים מחובקים וגם רוצה?!?!?!

זוהי השערה לגיטימית ואולי אף נכונה, אך הורה חכם יודע שלא כל רצון של ילד חייב להיענות.

הוא הולך לישון לפנינו וקם אחרינו. אנחנו באמת לא ישנים מחובקים....

אין שום רציונאל ובוודאי שמבחינתנו זה מצב לא אידיאלי כלל. אבל בשל אילוצים כלכליים אנו שוכרים דירה פיצפונת.

ראשית-מזל טוב על כניסתו של בנך למסגרת גן-ארוע משמעותי בחייו של ילד ושל משפחתו-בעיקר אם הוא בכור!
ללא ספק, בנך נכנס לסביבה שאינה סטרילית מבחינת הרעשים, השונה מאוד מהסביבה הביתית לה היה רגיל, לדברייך, בשעת הצהריים הקפדתם על שקט מוחלט. מצד אחד, מדובר ברגישות מאוד גדולה ויפה מצדכם, לאחר שהבחנתם כי בנכם מאוד רגיש לרעשים. מצד שני-ההקפדה על שקט מוחלט, מקשה עליו לעבור תהליך של הסתגלות הדרגתית לרעש. כך שכבר אוכל לומר לך במקרה זה, שיש מה לעשות-לחשוף את בנכם בהדרגה ליותר ויותר רעשי בית, כך שהוא לא יתעורר מהרעש הכי קטן כשהכל שקט סביב (די הגיוני שזה יעיר אותו).
באופן כללי, נראה שהגננת מעט מיהרה(האם מדובר בגננת מנוסה?) בכך שזימנה אותך לשיחה(כבר מלחיץ כשלעצמו) ובקשה למצוא פתרונות לבכי של בנך בגן מאחר ומדובר בשבוע שני להסתגלותו ומותר לו לבכות -זו הדרך היחידה שלו כרגע להביע קושי/חשש/תסכול/געגוע וכו'..מצד שני, חשוב שתמנעי מהתחושה שהגננת מתלוננת על כך שבנך מפר את השקט בבכיו ורואה בך כאחראית לפתרון, אלא יותר כמוטיבציה של הגננת להקל על הסתגלותו באמצעות הכרה טובה יותר של הקושי, דרכך כדמות הדומיננטית, ואולי דרך אינפורמציה התפתחותית.
על מנת שנוכל לחשוב איך ניתן להקל על בנך במעט את הסתגלותו בגן, חשוב שתנסי להרחיב את ההסתכלות על הרגישות של בנך לתחומים נוספים, מאחר שבדרך כלל ילדים שמגלים רגישות גבוהה לרעשים, חווים גם רגישות גבוהה (ולעיתם תת רגישות) בתחומים נוספים כגון, מגע, ראיה, טעם, תנועה וכו'..יתכן גם, כי את פתחת תגובות מסוימות לבנך באופן אינטואיטיבי, בתגובה לרגישויות שלו, ואולי חשוב לשתף את צוות הגן בידע שלך-כיצד נרגע, מה מלחיץ אותו וכו'.. כמובן, שלא כל דבר יהיה אפשרי לביצוע, מדובר בכל אופן במסגרת קבוצתית, אך עדיין אם מדובר בצוות קשוב (ולפי מה שספרת על הגננת נשמע שכן) חלק מההרגלים יוכלו להשמר גם במסגרת הגן, לפחות בשלב ההתחלתי של ההשתלבות ובמיוחד לאור העובדה שבנך היחידי שמסתגל, מה שמאפשר יתר קשב אליו.
ככל שהגננת תיטיב לפרט באילו הקשרים בנך נוטה לבכות ומתקשה להרגע, כך תוכלי ביתר קלות לעזור לה להבין את צרכיו.
ולסיום, אם אכן מדובר בילד בעל רגישות תחושתית במספר תחומים, מומלץ לפנות לייעוץ של מרפאה בעיסוק שתוכל בהתאם להנחות אתכם כיצד לנהוג.

בברכה
אודט

קודם כל תודה על התשובה המפורטת.
מעט אינפורמציה נוספת על מה שענית.
הגננת אמורה להיות מנוסה, היות והגן קיים כבר כ 9 שנים והיא הבעלים. הגננת והמטפלות נראות על פניו די מתחשבות בבקשות של ההורים ובילדים. על פניו זה נראה בסדר, אך איני יכולה לדעת בוודאות של 100% , כי אני לא נמצאת שם איתו והילד שלי עוד קטן מלספר. כאשר אני מבקשת לעשות דברים , לגבי הילד שלי, אני רואה פחות או יותר, כי הדברים אכן נעשים.
יש לציין פרט חשוב הבא,
בשבוע הראשון לכניסתו לגן אני והוא הכרנו שם מטםלת ממש נחמדה (של הקבוצה שלו) והוא נקשר אליה טוב. זה התבטא בכך שהלך אליה בקלות ובכיף ונפרד ממני בקלות. בשבוע השני המטפלת חלתה ולא הגיע ביום ראשון ועד יום שישי. הילד נאלץ להכיר מטפלות אחרות ואז התחיל כל הבכי והסבל שלו. גם אני סבלתי וסובלת לראות את זה. בגן הגננת אומרת לי , כי זה בסך הכל הסתגלות ופשוט "נפל לו האסימון". אני לא מסכימה בשקט. לעבור לילד קטן מידיים לידיים בייחוד בשבוע השני שלו בגן זה קשה מאוד. גם בבית הוא נהייה לא רגוע, מפגין אופי מרדני מתבכיין ודורש שיעשו כרצונו וכו'. מה את אומרת?

אכן לא היה מזל לבנך וכבר בשבוע השני להסתגלותו נעלמה לו הדמות אליה נקשר כדמות בטחון. אלו דברים שלא ניתן לשלוט בהם או לתכנן אותם. עם זאת, אני צופה שכאשר המטפלת תחזור בנך ימשיך את תהליך ההסתגלות הטוב שהחל, זכרי כי בחודש הראשון להסתגלות עדיין "מותר" לו לגלות סימני קושי וזה בהחלט נורמלי.
לגבי התבכיינותו בבית ורצונו שהכל יעשה על פי דברו, מדובר גם כן בתגובה נורמלית למצב בו בנך חש ששגרת חייו השתנתה וכי הוא לא שולט בשינוי והוא חווה את עצמו יותר מקודם-חסר אונים. גם אם בסופו של דבר השינוי הוא נכון ומתאים(כך נשמע על פי תיאורייך את הגן). לכן, כשהוא חוזר הבייתה הוא זקוק לתחושת השליטה-בך ובשאר הדמויות /חפצים בסביבתו. כאשר דברים לא מסתדרים לו כפי שהוא מצפה הוא מייד פורץ בבכי מאחר שהוא שוב מוצא עצמו בתחושה של חוסר אונים. חשוב מאוד לכן שתכילו את חוסר האונים שלו, תיענו להזדקקות שלו בכם (כמובן בגבול האפשרי והמתאים)בתקופה הקרובה בה הוא מגלה רגישות יתר. אל תבהלו, זה לא אומר שהוא יישאר כך לעד וזה גם לא אומר שהמסגרת אינה מתאימה לו. גלו סבלנות ואופטימיות שבנכם יעבור את הסתגלות בסופו של דבר בהצלחה.

בברכה
אודט

חשוב לעשות אבחנה מבדלת בין שתי תופעות: האם החזרה על דברי אחרים מבטאת קושי של בנך בתקשורת עם הסביבה, או שמדובר להרגשתך בקושי רגשי ובדימוי עצמי נמוך, בו בנך מתקשה להביע את עמדותיו ונוטה לרצות אחרים על ידי חזרה על דבריהם והתנהגויותיהם.

אגב, מה אומרת עליו הגננת בגן וכיצד היא מבינה את התנהגותו?

לגבי קושי בתקשורת-האם לבנך יש שפה ספונטנית ויצירתית משלו(מרכיב משפטים משל עצמו), מעבר לנטייה שלו לחזור על דברי אחרים? האם כאשר הוא חוזר על דברי האחרים הוא משנה את התחביר במשפט או מצטט את דבריהם מילה במילה? האם הוא נוטה לצטט דברים הנאמרים בתכניות הטלויזיה? אם חלק מהתאורים הללו מאפיינים את בנך, חשוב שתפנו להערכה התפתחותית מקיפה במכון להתפתחות הילד, אוכל להפנות אותך בהתאם למקום מגורייך.

לגבי קושי רגשי-לעתים הרצון של הפרט להיות חלק מהקבוצה גובה מחיר של ביטול עמדותיו ורצונותיו. ישנם ילדים בעלי אופי של "מנהיגים" שיוזמים קשר, אחרים משתפים פעולה ויש אחרים ש"נגררים". לעתים הרצון להשתייך לקבוצה, שהוא חשוב כשלעצמו, גובל בתחושת ביטול עצמי אצל הילד, ולעתים הילד חש בנוח באופן השתלבותו בקבוצה מאחר וזה מה שמכתיב המזג המולד שלו. במקרים כאלה, הקושי המשמעותי יותר הוא של הורי הילד הנגרר, אשר היו רוצים לראות אותו יותר דומיננטי ומסיקים, לא תמיד בצדק (לעתים מתוך עברם שלהם כילדים עם קשיים חברתיים), כי הוא קורבן וסובל.
גיל שלוש הוא גיל בו ילדים מתחילים לפתח באופן מואץ קשרים חברתיים, במסגרתם הם לומדים על עצמם ועל האחר. חשוב לי לציין שמדובר בשלב התחלתי בהתפתחות החברתית ודפוסי התנהגות שמופיעים כעת לא בהכרח ישתרשו בעתיד.
ללא ספק, לסביבה של הילד-הורים וצוות הגן, יש תפקיד חשוב בתיווך לילד כיצד לפלס דרכו בחברה.

אשמח להפנות אותך לייעוץ פסיכולוגי על מנת להבין האם מדובר בהתנהגות שמבטאת קושי, מהו מקור הקושי וכיצד עליכם לפעול כהורים.
בברכה
אודט
בברכה
אודט

שלום רב

לצערי הבן שלי חוזר מילה במילה אחרי הילדים ואפילו באותם תנועות גוף, דווקא טלויזיה הוא לא מצתת רק שיש שירים שהוא אוהב

בבית אין לו קושי לבטא מה שהוא רוצה. אבל אני לא יכולה לענות האם זה קושי תקשורתי עם הסביבה או דימוי נמוך (או אולי אפילו שניהם)

הגננת אומרת שהוא מאוד מאוד רגיש משהו שגם אני רואה
בוכה מכל שטות ונעלב אבל לא נגרר

היותו נגרר באמת מקשה עלי אבל אני רק צריכה להיות בטוחה (בעיקר עם עצמי) שזו התפתחות תקינה

אני גרה ברמות מנשה ליד יקנעם אם תוכלי להפנות אותי למישהי אני אשמח

תודה
מיכל

יש באפשרותך לפנות למרכז להתפתחות הילד שנמצא בעפולה או בחיפה, באמצעות הפנייה מרופא הילדים. לעתים התורים בשירות הציבורי מעט ארוכים, אך זו הכתובת הנכונה לצורך אבחנה מבדלת, מאחר שיש במרכזים אלו צוות רב מקצועי.משום כך, אני פחות ממליצה במקרה זה לפנות לפסיכולוג באופן פרטי.

בהצלחה
אודט

אכן מצפים לכם ולבנכם שינויים רבים ומשמחים במהלך התקופה הקרובה וחשוב לנסות ולהערך כמה שאפשר בצורה המתאימה. התשובה למה מתאים נעוצה גם בילדכם-האם הוא ילד שעובר שינויים בקלות יחסית ומסתגל למעברים ושואף להיות עצמאי ו"גדול"? אם כן(ולפי כך שגמל עצמו לבד), רוב הסיכויים שהוא יקבל בברכה את המעבר ל"מיטת הגדולים" ולבית חדש. מעבר לכך, כמובן שצריך לקחת בחשבון את צרכי יתר בני המשפחה.
לגבי המיטה-השיקול לעבור למיטת מעבר הוא לדברייך מטעמי בטיחות ואני מנחשת שאתם חוששים שבנכם ינסה לצאת ממיטת התינוק ויפול..אם מדובר בילד שובב וזה רק עניין של זמן עד שהוא יצליח לטפס, מובן שחשוב למנוע זאת מבעוד מועד. היתרון בהשארות במיטה הקיימת והורדת המעקה הוא בצמצום השינויים בשגרת חייו. בנוסף, אם מדובר בילד שמתקשה לעשות מעברים התפתחותיים, חשוב להעביר את המסר " אתה לא חייב לגדול פתאום רק בגלל שעומד להוולד לך אח". היתרון במעבר כעת למיטת מעבר הוא בהפרדה בין הולדת האח לבין הפרידה ממיטת התינוק -אתה לא נפרד מהמיטה בגלל שאח שלך זקוק לה (בעוד כמה חודשים) אתה נפרד ממיטת התינוק כי אתה כבר גדול (אם אכן זו תחושתו). וכך, כאשר תועבר מיטת התינוק לאח הצעיר, זה יהיה כבר אחרי תקופה שבנכם נהנה ממיטתו החדשה וממעמדו כגדול ותחושת הוויתור תהיה פחות דומיננטית.

לגבי עיתוי מעבר הדירה-לפני או אחרי הלידה- מדובר בשיקול שלכם המבוגרים, מה יעמיס עליכם פחות, ככל שהמעבר יהיה לכם יותר נוח, כך בנכם יעבור אותו יותר בקלות. לי אישית נשמע פחות עמוס לעבור לפני הלידה(בהנחה שמדובר בחודש לפני או חודש אחרי), כך שההגעה ללידה תהיה בראש שקט יותר, וכאשר ארגון הבית כעת הוא עם ילד אחד שזקוק לכם ולא עם ילד ותינוק, שיקח את רוב המשאבים הנפשיים והפיזיים בתקופה הראשונה.

בהצלחה רבה!
אודט

מתיאורייך נשמע שבתך הגיבה קשה לשני שינוים משמעותיים בשגרת חייה-יציאתך לעבודה וגמילה מהנקה-פרידה מנוכחותך הקבועה בסביבתה ופרידה מגופך כמקור הזנה ורגיעה. מכל מה שתארת -שינוי בדפוסי השינה והאכילה, שטבעי שיופיעו בתגובה לשינויים כאלו,דווקא סימני העייפות שלה והירידה בפעלתנות-הם המדאיגים יותר, מאחר שיתכן ומעידים על קווי דיכאון (כן, גם תינוקות חווים דיכאון).
חשוב לי לציין-רגרסיה התפתחותית מתארת מצבים בהם תינוק/פעוט רכש יכולת מסוימת אשר אבדה לו בהמשך ההתפתחות-למשל, תינוק שמלמל ופתאום הפסיק למלמל, תינוק שיצר קשר עין ופתאום נמנע מקשר עין ועוד..במקרה שתארת, בתך עדיין מתהפכת רק בתדירות נמוכה יותר, ואין להסיק מכך על רגרסיה בהתפתחות.
ראשית, מומלץ לפנות לבדיקה אצל רופא הילדים ולשלול בסיס רפואי להתנהגותה.
בהמשך, אם אין מגמה של שינוי בהתנהגות שתארת בשבועיים הקרובים, גם לפי אנשים נוספים שמכירים את בתך(אביה, סבא וסבתא) בהחלט מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי-ישנן מרפאות ינקות מצויינות שיכולות לסייע לכם.
עד אז, השתדלי להמשיך כדברייך ולא לעשות עניין מנושא האוכל. נסי ככל שאת יכולה לשמור על שגרה בחייה של בתך-אם נהגת לטייל איתה כל בוקר-בקשי מסבתה שמטפלת בה כעת להמשיך בהרגליה הקודמים ועשי כך גם את בימים הפנויים של שתיכן.
לא ציינת כיצד נעשתה הגמילה מהנקה ומתי. בכל מקרה, רצוי להתייעץ עם יועצת הנקה כיצד לנהוג במקרים של סרבנות אכילה לאחר גמילה.
ולבסוף, אני תוהה כיצד את הגבת ליציאתך לעבודה(האם ציפית לכך וחזרת מתוך בחירה? האם החזרה הייתה מלווה ברגשות אשם?), וכיצד את מסתגלת לשגרת חייך החדשה. ללא ספק, המעבר היה גם לך לא קל ומצבך הנפשי(עצב/חרדה/מתח?) משפיע על בתך. ככל שאת תרגישי טוב יותר עם שגרת חייך החדשה כך המעבר יהיה קל יותר לבתך.

בהצלחה
אודט

שלום לאיה,
ראשית - תודה על הפרגון...זה חשוב לנו לדעת שישנם קוראים מרוצים......
ולגבי עינייני שינה, בתור קוראת קבועה (?) את בוודאי יודעת שאנחנו מאוד תומכות ביצירת הרגלים בכל תחום, ובוודאי בתחום ההרדמות. אומנם מקובל להגיד ששיטות ההרדמה אינן יעילות לפני גיל חצי שנה, אבל זה לא גורף לכל התינוקות. עובדה: אצל בתך זה דווקא עבד, ויתכן שהשינוי שהופיע כעת הוא רק רגרסיה ואחרי מספר לילות קשים נוספים היא תשוב להרדם עצמאית. המשותף לכל השיטות הוא כמובן היכולת להרדם לבד מתוך מחשבה שכך ניתן יהיה לשוב ולהרדם עצמאית גם במהלך הלילה. לפיכך, כל שיטה שתלויה בך (נדנוד, ידיים, הנקה וכו') פחות עדיפה על פני שכיבה במיטתה-שלה וכניסה למצב שינה בנוכחותך ואז גם בהעדרך.
בהנחה שלך ולבתך ישנו דיי זמן איכותי משותף של קרבה והנאה משותפת, בהן את נענית לצרכיה ומרימה אותה כשהיא מבקשת או זקוקה לכך, אני לא חושבת שגרמת 'נזק' כשאר נקטת בשיטה הזו, מה גם שהיא אכן פעלה. יתכן וניתן יהיה לחזור לזה בעוד מספר ימים, לנסות שוב למשך כמה ימים: אם היא למדה את זה בעבר, משך הלמידה בשנית צפוי להיות קצר יותר.
בהצלחה,
מיכל

מיכל

ראשית תודה רבה רבה על התשובה המהירה והמרגיעה!!!
אני איתה כל היום ואני מרימה אותה כשהיא בוכה מכל סיבה שהיא. מעולם לא נתתי לה לבכות במהלך היום סתם כך...אני תמיד נענית לה ולצרכיה......בגלל זה גם נורא קשה לי עם עניין השינה כי היא תינוקת מקסימה שכמעט אינה בוכה ורק בזמן ההשכבה היא בעצם בוכה עד כדי שעתיים בכי
אני כן רואה שהמצב השתפר והיא אכן למדה כי יש אפילו ימים שאחרי דקה של בכי קל היא כבר נרדמת......ואני אמשיך עם שיטת הדקה מחוץ לחדר ואז ליטוף ותפיחות....

ושוב המון תודה
איה

שלו ליאן,
כפי שכתבת, ת\בתך עברה שינויים אדירים בחייה. בגילה הצעיר היא מתבקשת להיות 'אחות גדולה' ובתוך זה מתרגלת את העצמאות שלה: מנסה לקבוע ולהחליט, מפגינה תובענות ומרדנות ובודקת מי יישבר קודם....
אומנם חלק מזה מתאים מאוד לגילה ומאפיין את השלב, וכאמור גם ניתן להסבר והבנה בגלל המציאות המשפחתית של ילדים צעירים קרובי-גיל ועדיין צריך להבהיר לה שהתנהגות אלימה אינה מקובלת עליכם ולהגיב בהתאם כשזה קורה (להרחיק אותה מהילד שמותקף, לעודד אצלה תגובת אמפתיה לכאב שלו וכדומה).
ולגבי הגן - קשה לי לדעת מהתיאור שלך האם לא טוב לה בגן, או שמא מדובר רק בניסיון התנגדות : רוצה להישאר בבית כי אימא והתינוק בבית (האומנם?), מסרבת ללכת לגן כי רוצה לקבוע ולהחליט או אולי באמת מתקשה להסתגל לשינוי הזה. הייתי מנסה להבין יותר מהגננת איך היא משתלבת שם, כיצד משתתפת, האם יוצרת קשרים חברתיים, האם נעזרת בצוות, מה אוהבת לעשות וכן הלאה. כדאי לנסות להבין האם העצבנות והתוקפנות המאפיינת בבית מופיעה גם בגן, ואם כן, מתי - האם רק בעת מצוקה או כשגרה? האם מול צוות הגן, מול הילדים? וכדומה.
אני חושבת שאת נוהגת היטב בכך שמחפשת ליצור עבורכן זמן איכות, משותף רק לשתיכן בלי התינוק, אך אולי כדאי לעשות את זה גם בבית ולא רק ב'הפעלות' מחוץ לבית הדורשות גם התגייסות ושיתוף פעולה מצדה וצורך ב'תפעול' שלך. אולי כדאי למצוא זמן לשחק איתה בצעצועים שהיא אוהבת, לצייר, לשיר ולרקוד כפי שבוודאי עשיתן בעבר.
בהצלחה,
מיכל

שלום דנית,
ילדים שמתמודדים עם איחור התפתחותי נוטים לעיתים לפתח משחקים חזרתיים - הם נצמדים לדפוס משחק שמוכר להם או מתעניינים בצורה מוגברת בתחום-תוכן ספציפי. לא תארת בהרחבה את משחק הדימיון שלו: האם ישנן דמויות נוספות שמשתתפות, למשל, האם הוא לפעמים 'אבא' אך לפעמים גם אימא/סבתא/ גננת וכו'? האם במסגרת המשחק ב'אבא' גם עושה דברים נוספים שאבא עושה, למשל נוהג במכונית, מתקן בכלי עבודה ועוד? האם ישנם משחקי דימיון נוספים?
אמרת שאינך מודאגת מהקושי השפתי, אך אני חוששת שזה עשוי להיות קשור להתנהגות שתארת, מה גם שנלווה לכך בידוד חברתי.
אני ממליצה לך לפנות בהקדם לייעוץ מקצועי של פסיכולוג התפתחותי או קלינאית תקשורת.
בהצלחה,
מיכל

שלום מאיה,
כשכתבת "האם להחזיק אותו על הידיים או לתת לו לבכות??" הרגשתי שאת מבקשת חילוץ משתי האפשרויות האלה, ששתיהן גרועות....את בוודאי לא יכולה להמשיך להחזיק אותו על הידיים כיון שכך הוא לא לומד להתמודד בעצמו, לחוש מסוגל ובטוח בעצמו ולהתנסות בחוויות של בני גילו; ומאידך לא היית רוצה להתעלם מהבכי שלו כי חשובה עבורו התחושה שנענים למצוקה שלו ושהוא יכול לסמוך על הוריו ועל מבוגרים אחרים שיעזרו לו כשקשה.
אז כמובן שאין פתרון אחיד או מתכון של 'מה לעשות', וזה תלוי במקרה, בסיטואציה, במצב שלו ושלכם. חלק מהתבגרותו יהיה להתמודד עם תסכול אך כמובן שאפשרי יותר להתמודד כשלא עייפים, רעבים או חולים. את אומרת שבגן הוא עצמאי ופעיל - אני מניחה ששם לא מרימים אותו על הידיים בכל פעם שהוא לא שבע-רצון, אך מקווה שמידיי פעם כן...
השתתטחות על הרצפה מאפיינת פעוטות שמנסים לעמוד על דעתם ולפתח את העצמאות שלהם - הכעס נחווה כל כך עוצמתי עד שהם חשים 'מתפרקים': אני לא בטוחה שהתנהגותו זו כבר מתארת את השלב הזה, נראה לי שתגובותיו קשורות יותר לקושי להיות לבד וליכולת נמוכה לשאת תסכול. אבל נראה לי שהדרך בה 'הוא יפסיק את ההתנהגות השלילית הזו' כפי שכתבת, גם אתם תצטרכו לעשות שינוי כלשהוא ולהתחיל להרחיב את מגוון הדרכים בהן הוא יוכל להרגע, שלא רק דרך החזקה על הידיים שכבר פחות מתאימה בגילו.
בהצלחה
מיכל

שלום לש.
הסיבה שכנראה הומלץ לך לפנות לייעוץ קשורה במחיר שבנך משלם על התנהוגותו וקשייו הנוכחיים: מכיון שהוא משקיע משאבים רבים בהתנגדות ובסירוב, הוא אינו פנוי למשחק וללמידה באופן המתאים לבני גילו. כמה זמן הוא כבר בקוצת הקטנים? האם השינוי בהתנהגותו היה הדרגתי (הפחתה של העיניין והגברה של הסירוב והבכי) או פתאומי? שאלת על חוסר עיניין - האם להרגשתך הוא איבד עיניין גם בדברים נוספים שאהב לעשות: משחקים וצעצועים שלו, פעילויות איתך ועם אביו, מצב רוח כללי?...
קשה לדעת מהתיאור שלך מהו הגורם להתנהגותו, האם מדובר בתקופה חולפת או בקושי רגשי-נפשי משמעותי יותר, אך את מציינת כי הוא רגיש מאוד, קשור אלייך, ואני תוהה האם תגובותיו לאחרונה קשורות בעובדה שאת הפסקת לעבוד: האם הוא יודע שאת נמצאת בבית ורוצה להיות איתך עוד? האם לעובדה זאת יש השפעה אחרת על סדר יומו?
את שואלת האם "באמת" עלייך לפנות לייעוץ....מניסיוני כדאי להקשיב להמלצה של צוות חינוכי שמכיר ילד כבר תקופת זמן משמעותית. הרי ההמלצה להעבירו קבוצה התבררה כנכונה ומועילה אז אולי היא מבינה עיניין....
אוכל להמליץ לך על איש מקצוע באיזור מגורייך,
בהצלחה,
מיכל

מיכל שלום,

אודה לך אם תוכלי להמליץ על איש מקצוע באזור רמת גן - גבעתיים.

תודה לך,
ש.

מצטערת....איני מכירה...האם אפשרי לכם להגיע לרמת השרון לאודט (ממנהלות פורום זה)?