פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום טל,
החלוויה שתארת אכן הייתה כנראה טראומתית עבורו ומשפיעה על תגובותיו כעת. חשוב לדעת: כמה זמן חלף מאז אותו אירוע? האם התגובה ההיסטרית מופיעה בעיקביות מאז או לסירוגין? האם מתרחשת גם כאשר מתקלח במקומות אחרים: אצל סבתא? חדר-מקלחת אחרת בבית? גיגית? כניסה למים אחרים כמו בריכה או ים? הוגם - אם הוא מטבעו ילד חששן וחרד?
כפי שהתחלת לנסות בעצמך , חשוב מאוד ליצור אווירה נעימה ורגועה על ידי שירים וצעצועים, וגם באמצעות הכנה רבה מראש, גם למשל להיכנס לתוך האמבטיה כשהוא עם בגדים וללא מים, ולהוסיף את המים בהדרגה, תוך כדי שאת נותנת לו לשלוט בקצב ההתמלאות של המים. אם לא היו ניסיונות רחצה אחרים מאז, כדאי גם לנסות זאת, למשל בגיגית או בחדרי מקלחת אחרים, בבית ומחוץ לבית, למשך תקופת-מה.
חשוב מאוד לדבר איתו על המקרה, משהו כמו :"לפני כמה ימים החלקת באמבטיה ומאז אתה מפחד שזה יקרה שוב ולכן אתה בוכה, אבל אימא ואבא שומרים שזה לא יקרה עוד פעם ואנחנו נעשה יחד מקלחת נעימה" .
אם הדברים לא נרגעים תוך זמן-מה מומלץ לפנות לייעוץ.
בהצלחה,
מיכל

שלום שיר,
בתהליך הגמילה האחריות לגבי הדאגה לכל פירטי עשיית הצרכים בעצם מתחילה אצל ההורה ועוברת בהדרגה אל הפעוט. את כתבת שבתך 'לא מבקשת' , אבל להצביע או להחזיק באיזור הטיטול ולהסתכל עלייך זה בעצם סוג של 'סימון', שימוש בתקשורת לא-מילולית. אם כך היא מכוונת לרצונה ללכת לשירותים, הרי שבהדרגה תוכל ללמוד את הקישור בין האחיזה לבין ההתרוקנות ולהתחיל לרוץ בעצמה. החידוש יהיה בכך שהיא לא תצטרך את עזרתך על מנת ללכת, אלא רק תודיע על כך שיש לה פיפי ושהיא הולכת.
לגבי גמילה בלילה: מבחינה פיזיולוגית יש הבדל מהותי בין גמילה בזמן עירות ביום לבין גמילה בלילה, ולעיתים עוברים שבועות וחודשים רבים עד שמושגת שליטה גם בזמן שינה. אל תדרשי זאת ממנה, ורק כאשר השליטה ביום מלאה, וישנה תקופה ממושכת של טיטולים יבשים גם בלילה, ולאחר תקופה של שנת-צהרים ללא הרטבה, הצעי לה גם להיפרד מהטיטול בשינה. ישנם ילדים שכשלב מעבר עדיין זקוקים לקימה לשירותים מתוך שינה (אפשר שההורה יקח לשירותים שעות ספורות לאחר ההירדמות, למשל לפני שהוא-עצמו הולך לישון, חלקם עדיין מנונמנמים).
בהצלחה,
מיכל

שלום נועה,
התשובה שניתנה לך יצאה מנקודת מבט של חינוך להרגלים, כלומר, הרגלי אכילה ונימוסי שולחן צריך ללמד, ומדובר בתהליך של חינוך, שהוא כידוע, איטי, חזרתי ורצוף תהפוכות. בתך כנראה פעוטה סקרנית ונלהבת, קולטת בחושיה המפותחים את עמדתך לגבי העיניין ונהנית מכל חוויית האכילה שלכן. ועכשיו השאלה היא עד כמה העיניין מפריע לך, וזה כתלות בהרגלי הניקיון והאכילה של הבית והמשפחה, ולשם כך עלייך להיות עירנית לרגשותייך-שלך: אם מדובר בחוויה שהיא אולי גם משעשעת, כיפיית במובן מסויים, הרי שאפשר לפתור את העיניין בחיוך, להראות לה מתי היא עוברת את הגבול ולצאת מנקודת הנחה שבעוד מספר חודשים העיניין ייפסק. אם הסיטואציה היא בלתי נסבלת עבורך ואת מרגישה שהארוחות איתה הופכות לסיוט, שאת מאבדת סבלנות ואת החשק להאכיל אותה, הרי שאת מוכרחה להציב גבולות הרבה יותר ברורים ונוקשים גם במחיר של סיום הארוחה כשהיא עדיין רעבה (מצטערת...).
בשני המקרים מומלץ כמובן ליצור חזית אחידה בין שני ההורים, עד כמה שניתן.
ולגבי האכילה מהרצפה...בהנחה ששוב מדובר בחינוך להרגלים ההמלצה היא דומה, אבל אולי כדאי שהדגש יהיה להתעקש לא לאכול מהרצפה מחוץ לבית ואילו בתוך הבית אפשר פחות להקפיד...
בהצלחה,
מיכל

טל שלום,
לא ציינת מה עשיתם עד כה בניסיון לסייע לבנך בהתאפקות, או מדוע החלה (האם סובל מרגישות תחושתית? מקשיים בוויסות?) אך נשמע שמדובר בעצירות קשה ביותר שרק הפכה נוקשה יותר כעת, כאשר הצטרפה הדרישה להפסיק את השימוש בטיטולים. תארת סיטואציה קשה, עבורו ועבורכם ההורים, אשר רואים אותו סובל כל כך ובעיקר כה טרוד עד שאינו מתפנה למשימות רגילות של משחק ולמידה ככול ילד בן גילו (האם התפתחותו תקינה?).
אני ממליצה לכם לפנות בהקדם לייעוץ מקצועי שייסייע ביצירת תוכנית התנהגותית לגמילה תוך העמקת הבירור הרגשי לגבי מקורם של קשיים אלו.
בהצלחה,
מיכל

תיאורך את התנהגותו הרכושנית של בנך מעלה חיוך, אם כי אני מניחה שיתכן שאתם רוב הזמן לא מוצאים אותה מבדחת במיוחד.
לבטח את יודעת שזוהי התנהגות האופיינית לגיל בו נמצא ילדיכם, ומהבחינה הזו היא לא מדאיגה. יתכן שבאופיו בנך טיפוס רכושני/טריטוריאלי במיוחד - מה שמגביר את ההתנהגות הזו. אגב - האם הוא מזכיר בתכונה זו מישהו מכם?

אני חושבת שניסחת יפה איפה עובר הגבול: מה ששלו - שלו, ומה ששלכם - לא שלו. הוא אמנם רוצה שהכל יהיה שלו, אך המציאות ואתם תעזרו לו להבין שאין זה כך. העולם לא סובב סביבו.
אתם תעשו זאת באמפטיה, באהבה ובהבנה, אך עם זאת תהיו חד משמעיים. את יכולה, לדוגמה, לטאטא ואם הוא רוצה את המטאט או טוען שהוא שלו את תקפידי להבהיר לו שאת מבינה שהוא רוצה את זה אבל זה לא שלו וכעת את מטאטאה. כשתסיימי לטאטא תהיי מוכנה לתת לו את המטאטא (ובכך תדגימי לו את ההתנהגות הרצויה).
שקפי לו את רגשותיו כשהוא מביע רכושנות, והוסיפי תיאור קצר של האמת האובייקטבית אם החפץ שהוא רוצה אינו שלו. כשהחפץ כן שלו - הסכימי איתו לגבי העובדות ושקפי לו שהוא עכשיו רוצה את החפץ לעצמו, אך נסחי גם משפט אופטימי על האפשרות שלמרות שזה שלו אולי עוד מעט הוא יסכים לתת את החפץ קצת למישהו אחר.
אל תקחי ממנו בכוח את מה ששלו ואל תאלצי אותו לוותר או לחלוק במה ששלו אם אינו רוצה בכך. לכשיתבגר מעט יהיה מקום כן לדרוש ממנו לחלוק ולשתף, אך לעת עתה הניחי לו למצות את שלב ההתפתחות הזה עד תומו.
כל טוב, דפנה.

בשעה טובה בנך החל לאכול מוצקים, ונראה שהוא עושה זאת בתיאבון בריא (טפו, טפו, טפו :)
עם זאת מתעוררות אצלך תהיות לגבי סירובו שאת תאכילי אותו. לשאלה אחת משאלותייך יש לי מענה חד משמעי:
כן, בודאי שאת שוגה כשאת מניקה אותו בסופו של דבר. מעשה זה שלך נוגד את מטרתך ובדרך זו את בעצמך מכשילה את המהלך. ללא ספק הוא מעדיף שאת תניקי אותו ולא תאכילי אותו, וברור שהוא למד מהר מאוד שהוא יכול לגרום לכך - אם פשוט יסגור את פיו ויחכה שתישברי.
עלייך לקבל החלטה ברורה ועקבית:
או שאת מאכילה אותו תוך ידיעה שלך אין סיכוי שתניקי אותו, לא משנה מה, או שאם את סבורה שלא תעמדי בכך - הניקי אותו ודי. חבל על המשחק המיותר שאתם מנהלים.
אם אינך יכולה לעמוד בהחלטתך לא להניק אותו יתכן ולא תהיה ברירה ובתקופה הקרובה תאלצי לתת לאחרים להאכיל אותו את שתי הארוחות האלה. אפשרות אחרת היא שתתחילי את הארוחה במעט הנקה, דווקא כדי שלא יהיה מאוד רעב, ואז תפסיקי אותה ותנסי להציע לו את האוכל האחר.
ולבסוף - נסי לפנות לפורום העוסק בהאכלת תינוקות, יתכן ושם תקבלי רעיונות נוספים לפתרון הבעיה.
בברכה, דפנה.

את מונה מספר סיבות אפשריות בהחלט לנשיכות של בנך, ועליהן ניתן מן הסתם להוסיף עוד כמה. אולי זה שילוב של מספר סיבות ואולי לא נדע אף פעם מדוע הוא נושך.
מה שאת כן יודעת הוא שעלייך להביא להפסקת התנהגות זו, ולא משנה מה הסיבה לה.
הדרך להפסיק התנהגות זו, כמו כל התנהגות שאיננה רצויה, היא להפוך אותה לבלתי כדאית או אפשרית לבעל המנהג. במצב הדברים כיום לבנך יש ללא ספק רווח כלשהו מההתנהגות, ועלייך לשנות את מאזן הרווח וההפסד על ידי העלאת ההפסד.
ניסית כבר את שיטת ההסברים, ונוכחת במה שידוע - הסברים אינם דרך להצבת גבולות בגיל הרך.
מעשים הם הדרך להצבת גבולות בגיל זה. מעשים ומילים בודדות אשר ביחד משדרים מסר ברור, קצר וחד משמעי.
לפיכך, כשבנך נושך עלייך להגיב בכעס ולומר בטון מתאים: "לא!" אסור!", תוך שאת מרחיקה אותו פיזית ממקום הארוע ומבודדת אותו לדקה-שתיים (גם פינה אחרת בסלון מספיקה לשם כך). חיסכי את ההסברים והטפות המוסר לשלב מאוחר יותר והתפני לנחם את ביתך. אם הוא יבכה כתוצאה מתגובתך, מה שאפילו רצוי - תהיה זו הוכחה טובה לכך שהוא מתחיל להבין שלא כדאי לו לנשוך.
בנוסף, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות הוא להשקיע במניעת ההתנהגות: נצלי הזדמנויות שאת נמצאת עם ילדייך וחכי לרגע שהוא זומם לנשוך. היי זריזה יותר ממנו ותיפסי אותו שניה לפני שהוא מצליח לבצע את זממו ופעלי בדיוק על פי ההנחיות בפיסקה הקודמת. אפקט ההפתעה ומניעת ההתנהגות חזק יותר מאפקט התגובה שאחרי ולכן אם את באמת רוצה להכחיד את הנשיכות שווה להשקיע מאמץ בכך.
בהצלחה, דפנה.

הי
דמי דולי אני אמא לארבע ילדיםת בני האחרון בן שנה ושמונה חודשים גם הוא נושך את הילדים בגן ואני כבר ממש בדיכאון מנהלת הגן המליצה לי לפנות לריפוי בעיסוק.לציין שאין לו שום בעיית היתפתחות ההפך הוא ממש מבריק ומיתקדם מייתר בני הכיתה אבל הוא נושך סתם בלי התראה
אציין עוד שאנו גרים בארה"ב.אצלינו יש את השירות הזה בחינם דרך קופת החולים אשמח לשתף אותך כשהם יבואו וייתנו לנו הצעות ייעול נישמע שילדינו די דומים בהיתנהגות

GOOD LUCK

היעיד הנחתום על עיסתו? :)
את מוזמנת לבקר באתר שלי ולבחון אם גישתי וניסיוני נראים לך.
אשמח לעזור.
בברכה, דפנה.

נשמע שזהו הזמן האידיאלי לחופשה זוגית-אוטוטו יוולד תינוק וזו תהיה משימה קשה פי כמה!

אין אפשרות לדעת מראש כיצד יגיב בנך לנסיעתכם, אך מתיאורייך המעטים נשמע כי בנך הוא ילד בעל התפתחות נורמטיבית, המסתגל יפה לשינויים (נגמל ביום ובלילה). שיגרתו תשמר כמעט ללא שינויים, ומדובר בחופשה לא ארוכה במיוחד.

עד לנסיעה, מה שניתן לעשות על מנת לנסות להקל על העדרותכם, להשאירו להשגחת סבא סבתא ללילה אחד(אתם לא חייבים לנסוע לשם כך, מספיק שתחזרו הבייתה אחרי ההשכבה), על מנת לתרגל את כל הטיפול הכרוך בסוף היום (מקלחת, ארוחת ערב, השכבה). בכך גם תסייעו לסבא/סבתא לרכוש בטחון בהדרגה. בנוסף, מאחר שסבתא היא גם הגננת במהלך היום וגם תהיה בתפקיד ההורה במחצית השנייה של היום, כדאי להקל עליה את האינטנסיביות שכרוכה בטיפול הרציף בבנך, ולארגן לשעה שעתיים בייביסיטר מוכרת, דודה/חברה וכו'..

נסיעה מהנה!
אודט

שלום אילנה
ראשית מזל טוב על רכישת הליכה עצמאית של בנך-שלב משמעותי ביותר בהתפתחותו!

את שואלת אם זה לא מוקדם מדי לחנך את בנך להפסיק ולא ברור לי מה בדיוק את שואלת-האם את חוששת שבנך קטן מדי מכדי להבין מה שמבקשים ממנו, או שאת חוששת מלדרוש ממנו להפסיק משהו שהוא רוצה/נהנה לעשות, משום שהוא קטן מדי וכדאי לאפשר לו להנות מחופש פעולה?אולי את חוששת מלגרום לו נזק נפשי באיסורים ובהגבלת רצונותיו?

בכל מקרה, ממה שאת מתארת את כן מנסה להפסיק אותו שוב ושוב, אך ללא תוצאה. בגיל בו בנך נמצא, מסר מילולי מצידך אינו מספיק ונדרש גם אקט מעשי. למשל, אם הוא נוגע בחפץ שאסור לו, חשוב להעביר לו מסר תקיף וקצר "אני לא מרשה לגעת ב..." אפשר להוסיף בהתאם למקרה הסבר קצר "זה מסוכן"/"זה לא שלך" ולבסוף לקחת את החפץ מידיו ואם יש צורך- להרחיקו. מובן שעדיף למנוע מראש נגיעהבחפץ /לקיחה של החפץ, אבל זה לא תמיד אפשרי.
ללא ספק הצבת הגבול תלווה בבכי מר או בהשתוללות, ואין זה אומר שעשית את הדבר הלא נכון. התסכול הוא שלב הכרחי בלמידה, וככל שתתמידי להגיב באותו אופן בכל פעם, כך תרד מידת התסכול והאיסור ילך ויופנם. זכרי כי בדיקת הגבולות היא שלב טבעי והכרחי בהתנהגותו של בנך ובלמידתו כללי התנהגות, בייחוד כשמדובר בילד סקרן. זה דורש ממך כהורה סבלנות רבה אך בעיקר אמונה כי את עושה את הדבר הנכון שבסופו של דבר לא רק שלא מזיק לבנך אלא מקנה לו בטחון..
ללא ספק עצמאותו המוטורית של בנך תורמת לבדיקת הגבולות. במעבר משלב התפתחותי אחד לשני, על ההורים לבצע התאמה מחדש לתפיסתם את ילדם-כך יתכן כי בנך דורש ממך כעת "לעבור פאזה" ולהפסיק להתייחס אליו כתינוק שמתנייד בעגלה מרבית הזמן,אלא כאל פעוט עם רצונות משלו וביניהם הצורך במרחב לתנועה והתנגדות להגבלתה. מציאת האיזון בין הצבת הגבולות לעידוד העצמאות-היא אמנות בפני עצמה..

אם תרגישי שהזמן חולף ואת מתקשה להתמודד עם הצבת הגבולות-מומלץ לפנות להדרכה הורית.
בהצלחה
אודט

שלום אורית,
ראשית הרשי לי להתפעל מהעובדה שאת מצליחה "לתפעל" שלושה קטנטנים בצורה המאפשרת להם, גם אם רק 'לרוב' לשחק יפה יחד!!! זה כלל לא מובן מאליו כשמדובר בילדים כל כך צעירים ביניהם מפרידים רק 20 חודשים....בגידול של כזו 'קבוצה' יש כמובן הרבה מאוד יתרונות (ובעיקר גאווה!) אבל המחיר הוא שלכל אחד מהם דפוסי התמודדות קצת אחרים והתימרון הוא קשה...
אין לי פתרונות 'קסם' ואני לא חושבת שיש: ילדייך יאלצו ללמוד להסתדר יחד ולהוציא מקרים בהם הפגיעה משמעותית (כפי שציינת - נשיכות, אלימות מילולית או פיסית קשה) כדאי לא להתערב ולרק לעזור להם להתפייס.
אני ממליצה לנסות להימנע מלעשות את החלוקה (האינטואיטיבית) של גדול/קטן כי שניהם קטנים, וגם לא את החלוקה מופנם/דומיננטי. דפוסי מזג שמופיעים בשלב כזה נוטים להתקבע ולהקצין כשההורים מחזקים אותם, כלומר, אחד יגדל להיות מופנם עוד יותר בעוד שהשני ליותר דומיננטי, זה בא האחד על חשבון השני. כאשר אחד מהם פוגע בשני יש להוקיע את ההתנהגות הזו, ולעודד את שניהם להתחשב האחד בצורכי השני, בלי קשר לגיל. כלומר, בן ה 4 לא צריך לוותר לבן ה 2:4 בגלל שהוא קטן יותר. כמו כן כדאי לנסות, במידת האפשר, לעזור להם להיפגש עם בני גילם - ילדים מהגן שבאים רק לאחד מהם. כמובן שכדאי גם - שוב, עד כמה שניתן במציאות שלכם, למצוא זמן עם כל אחד מהם בנפרד.
יחסי אחים מטבעם כוללים התמודדות רגשית אינטנסיבית של כל מנעד הרגשות וזה מלווה לכל החיים, לטוב ולרע...חשוב לנסות ליצור אוירה ומסר שיגבש אותם כקבוצה, ככוח, שיהיו תמיד האחד בשביל השני - זאת המתנה שאת נותנת להם להמשך החיים...איך זה היה בבית בו את או אבא שלהם גדלתם? עם האחים שלכם?
בהצלחה,
מיכל
מיכל
בהצלחה,

שלום חיה,
לא תארת את דפוסי המזג של הנכד, את מהלך ההתפתחות שלו, או את המועדים בהם התנהגויות אלה מופיעות. וגם בעקבות מה: האם זוהי תגובה לתסכול? האם מדובר בהתנהגות אקראית? האם מופנה לילדים או למבוגרים? האם עוצמת הכוח שמפעיל מתאימה?
כפי שאת מבינה אין תשובה אחת וזה מאוד תלוי..., אך בהנחה שמדובר בפעוט המתפתח בהתאם לגילו, הרי שהתנהגות זו עשויה להצביע על ניסיונות שליטה או על קשיי ויסות. אך מעל הכל, פעוטות שנוקטים באלימות ובתוקפנות זקוקים להצבת גבולות עקבית ותקיפה על מנת ללמוד חוקי התנהגות. בנוסף, ישנה השפעה לסדר היום ולפעילויות וכן לדמויות אליהן חשוף. אני מבינה שמתחנך בבית, אך האם פוגש באופן תדיר ילדים אחרים? מי הן הדמויות המטפלות המעוררות אצלו קושי? בכל מקרה, חשוב מאוד להגיב מיידית ובאופן אסרטיבי בכל פעם שהוא מנסה להכות - פשוט להרחיק אותו ולומר בפירוש 'לא!' או 'אסור!'. זה עשוי לקחת זמן, אבל כמו בכל תהליך חינוכי, היישום וההבנה ישקעו בהדרגה.
אני מזמינה אתכן לקרוא עוד בפורום שלנו בנוגע להתנהגות תוקפנית של פעוטות ועל הדרך להצבת גבולות.
בהצלחה,
מיכל

שלום דפנה,
נדמה שבתיאור שלך את בתך כללת בעצם את כל השיקולים העומדים בעד ונגד ההחלטה לגבי המסגרת החינוכית. המטפלת מעניקה טיפול אישי, חום קרבה והגנה, שגרת יום מובנית והקשר עימה משמעותי וטוב. אלה הם דברים חשובים ומשמעותיים ביותר ולדעתי בגילה הנוכחי ערכם עולה על התועלת שבשהות במסגרת חינוכית. לקראת גיל שנתיים הצרכים מעט משתנים כיוון שלצד הצורך בטיפול רגיש וזמין, יש יותר צורך בחברת ילדים קבועים ובהעשרה חינוכית.
ציינת כי אינה הולכת ולא נראה שזה יקרה בקרוב (למרות שעד ספטמבר זה יכול לקרות!) בגילה זה עדיין בגדר הנורמה, אך ברור שזה מגביל את העצמאות שלה ועל כן השהות במסגרת, בה ההיענות אליה נמוכה יותר, פחות מומלצת (האם מהלכת סביב רהיטים או עם בימבה? האם זוחלת על שש?).
אני חושבת שהפשרה לשלבה במסגרת לקראת נובמבר ("אחרי החגים") שמקובלת בהרבה מקומות, או ליום חלקי-קצר היא פתרון טוב, אך כמובן שעליכם להיערך לפרטים הטכניים שציינת (למשל מי יוציא אותה בימי גשם ואיך).
בהצלחה,
מיכל

עוד אוסיף כי בסה"כ אני מאוד מקפידה על סדר היום שלו וההירדמות - ישן שנת בוקר וצהריים טוב מאוד- אפילו נרדם במיטתו לבדו. גם בערב יש טקס של מקלחת, בקבוק (עדיין לא אוכל ארוחת ערב של "גדולים") כאשר לצערי לעיתים אינו מחזיק מעמד ונרדם לי בידיים תוך כי אכילה (אני מאכילה אותו בסלון ואז משכיבה אותו במיטתו). אבל אני משתדלת שלא ירדם ולהניח אותו במיטה רגע לפני שנרדם. אתמול אף הנחתי אותו במיטתו ער והוא מצליח להרדים עצמו יופי, אבל זה לא עזר להמשך הלילה. מה לעשות?

שלום לירן,
ישנן מגוון סיבות הגורמות לשינויים בהרגלי השינה אצל תינוקות. החל בגורמים 'שגרתיים' כמו צמיחת השיניים, טמפ' החדר שהינה חמה/קרה מיידי, עקיצות יתושים, בהלה מהחשכה וכדומה, ועד לסיבות יותר משמעותיות ועמוקות יותר הקשורות למשל ביחסים הורה-תינוק. הבשורה הרעה היא שלצערנו, במרבית הפרעות השינה לא יודעים מה היא הסיבה האמתית. אבל הבשורה הטובה היא שמרבית התינוקות להם הרגלי שינה כללים טובים, מזג נוח, התפתחות תקינה, סדר יום קבוע וקשר רגשי משמעותי עם הוריהם הכולל זמן משחק משותף, חוזרים דיי מהר להרגלים שלהם, גם אם לאחר תקופת-מה.
מהדברים שכתבת קשה לי להעריך מהי הסיבה להתעוררויות הפתאומיות שבוודאי יכולות להתיש מאוד, אבל אני מבינה ששנת הצהריים והבוקר לא נפגעו, כלומר, מדובר בקושי שמופיע ספציפית בלילה. ההשערה שאולי הוא רעב אומנם אינה חסרת-שחר, אך קשה לי להאמין שתינוק שזמן רב כל כך לא אוכל בלילה ושהרגלי האכילה והשינה שלו בסך הכל קבועים (ועל כך כל הכבוד לך!!), באופן פתאומי דורש ארוחה. על כן, למרות שכמובן אפשר לנסות להציע לו לאכול או לשתות, אני מניחה שזה לא יהיה הפתרון אלא רק יגרור מסכת השערות ולבטים נוספים שמו האם הוא אכל מספיק....
מכיוון שהוא עצמו לא מתנהג אחרת בשבועות האלה בגלל חוסר שינה, הרי שאת המחיר הכבד בנתיים רק את משלמת. האם יש מבוגרים נוספים בבית שיכולים לקום אליו - אבא, סבתא, מטפלת?באופן מעשי, נראה לי שדווקא קימה מיידית אליו (ולא אחרי שנותנים לו לבכות קצת ולהרגע לבד) עשויה אולי להועיל כיון שאז לא 'יתעורר' לגמריי ויהיה קל יותר להרגיעו בפרק זמן קצר יותר.
אם הדברים לא משתנים בפרק זמן של 6-8 שבועות, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי .
בהצלחה,
מיכל

אכן גם בעלי נמצא בבית וכעקרון יכול לקום אליו, אלא שלעיתים יותר קשה להעיר את בעלי מאשר לקום בעצמי. וממילא ככל אמא גם אם איני קמה אליו אינני מסוגלת לישון כשהוא בוכה ופשוט יושבת במיטתי בדריכות. בכל מקרה מתשובך לא ברור לי האם כדאי להציע לו לאכול בלילה או לא- כפי שציינתי כעקרון תזונתו מאוד מסודרת "לפי הספר" ולכאורה לא צריכה להיות סיבה שיהיה רעב (כאמור אני גם פוחדת שיפתח כתוצאה מזה הרגל רע של קימה בלילה לאכול ואת זאת אינני רוצה). עלי לציין כי הלילה האחרון באופן מפתיע ישן מצויין. הדבר היחידי שהשתנה זה שהפעלנו מאוורר ולכן אינני יודעת אם זהו הגורם בכל מקרה אנסה גם היום. ובהמשך לעצתך- ניסיתי לקום אליו באופן מיידי אלא שגם זה לא עזר הוא פשוט ישב במיטתו ובכה עלועל אף שניסיתי להשכיבו בעדינות, ללטפו, להשקותו לעיתים במים ולתת לו מוצץ זה לא עזר והוא שוב התיישב והמשיך לבכות. השאלה האם עלי להרימו בידי ולהרגיעו- האמת שאני יודעת שלא ממליצים לעשות זאת מחשש שיפתחו תלות בהירדמות בידיים. אני פשוט צריכה חיזוקים. אם כן, כיצד עלי להמשיך לפעול, האם ליישם פחות או יותר את שיטת 5 הדקות?

לירן,
כוונתי הייתה אכן לא להאכיל ולנסות להימנע מלהרים - עד כמה שניתן. כדאי לנסות להרגיע במיטה בליטופים ולנסות להשכיב שוב כאשר מתיישב או קם. מכיון שהיכולת לישון טוב יותר כבר הושגה בעבר, אני מניחה שבהדרגה הוא יצליח שוב, ומדובר רק בעיניין שיחלוף.
מאוד יתכן שלמאוורר ישנה השפעה: כפי שכתבתי אתמול לגבי הפרעות 'פשוטות': קשה מאוד למצוא תנוחה כשחם, תינוקות נוטים להזיע, ומאוורר גם מסייע בהרחקת יתושים...אני מקווה שזה יהיה פטנט מוצלח.
בכל מקרה, לדעתי את נוהגת נכון מאוד!
מיכל

שלום יעל,
ראשית ברצוני לחזקך על הגישה הברורה שלכם לפיה 'מותר לכעסו אבל אסור להרביץ'. זה מסר מרכזי וחשוב שמסייע לפעוטות לבטא את הרגשות שלהם במילים ולא במעשים, וכמובן שמדובר בשיעור חשוב לכל החיים ולא רק בעיניין של ביטוי כעס או תסכול. מכיון שמדובר בתהליכי חינוך, זה עשוי לקחת זמן, ונדרשים הסברים חוזרים ונשנים עד להפנמה מלאה.
את מעלה התלבטות לגבי מתכונת רצויה של ענישה. הגישה של הרחקה ("פסק זמן", "פינת המחשבה" וכל יתר הוואריאציות של זה) היא גישה יעילה שעשויה מאוד להתאים עם פעוטות, אם כי אני מסכימה שזה לא פשוט ליישם את זה: שתי דקות של פעוט צורח מעבר לדלת סגורה זו חוויה קשה ביותר שאינה מתאימה לכל משפחה. בעצם לא ציינת האם זה עבד אצלכם...: מה היה לאחר שהוא הוצא מהחדר חזרה: האם הייתה התפייסות? האם ההתנהגות חזרה על עצמה בתוך פרק זמן קצר שוב?
אני מניחה שיהיה לכם קל יותר לבצע את זה אם יהיו מספר 'דרגות' קודמות של ענישה, עד להרחקה הסופית. כלומר, העונש מוכרח להתאים ל'גודל העבירה' - צריך לשמור את ההרחקה להתנהגות חמורה במיוחד (ולהכות את אימא זו התנהגות חמורה!), או למקרים בהם דרכים אחרות לא עזרו. אפשר לא לסגור את הדלת אם זה קשה לכם מידיי, אבל לעמוד על כך שהוא יישאר בתוך החדר גם אם עליכם לשמור על דלת הכניסה בגופכם ולחסום את דרכו גם אם הוא בוכה. המסר צריך להיות: "אימא כועסת עכשיו על מה שעשית ואני שומרת עליך בתוך החדר כדי שתבין שאסור לעשות את זה!". חשוב שאם נוכחים שני ההורים באותו אירוע, ההורה המעניש הוא גם ההורה ה'מחלץ' (שלא אחד יהיה הרע והשני הטוב), וכן שפרק הזמן בו נמצא בחדר יהיה קצר (מקובל להגיד - דקה על כל שנת חיים...). חשוב מאוד בסיום הסצינה להתפייס: לחבק אותו ולהגיד - אימא כבר לא כועסת יותר.
מבחינת החלופות, אפשר לנסות להשתמש בכל אותם אמצעים לפירוק אנרגיה שלילית כמו שקי איגרוף וכפפות, נחום תקום למיניהם, מרבץ כריות וכו': מקומות בבית בהם כן מותר להשתולל מבלי לפגוע באחרים.
בהצלחה,
מיכל