פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום לשירה,
לא ציינת כמה זמן נמשכה 'תקופת ההצלחה' - הלילות והימים בהם ישן טוב יותר, אך אם מדובר ביותר מכמה ימים בודדים (מספר שבועות), הרי שבנך הוכיח שהוא מסוגל להיעזר בשיטה הזו ולהייטיב את שנתו ואת שנתכם. לפיכך, לא הייתי 'נלחצת' מהשינוי המתואר - זה עשוי להיות קשור לסיבות חיצוניות כמו מזג האויר, יתושים וכו', או לעומת זאת דברים שקשורים בו-עצמו כמו למשל, צמיחת השיניים....:גם לתינוק מפריעים גורמים דומים לאלו של מבוגרים, ותינוקות שממילא סובלים מקושי בהרדמות מגיבים לזה לעיתים אף יותר.
מבחינת התגובה שלכם, נסו לא לשנות דבר מהשגרה הקיימת, לחזור ולהשתמש בשיטת ההשכבה שסיגלתם לו: מכיוון שכבר נרכשה היכולת הוא בוודאי יצליח להשתמש בה שוב בקרוב. היכולת להרדמות היא בעצם יכולת להרגעה עצמית, לוויסות, וישנן תקופות בהן קשה יותר לעשות זאת...
בהצלחה,
מיכל

חסרה אינפורמציה על מנת להבין יותר את התמונה. מהשאלות הבאות תוכלי להבין מה ההשערות האפשריות להתנהגותו זו:
האם הרגישות/רגשנות הזו היתה מאז ומתמיד או שהופיעה לאחרונה/אחרי לידת אחותו?
האם הוא ילד רגיש גם לתחושות של אחרים או בעיקר פגיע בנוגע לעצמו?
האם הילד בגן? מה התרשמות הגננות ממנו ומהשתלבותו החברתית?
האם הוא מגיב בהעלבות בעיקר כשאת בסביבה? כיצד את מגיבה להעלבויות שלו?
האם סביר להתרשם מהילד באופן כללי שהוא מפונק מדי/"עטוף"/ מוגן מדי?
האם גם את סבלת בילדותך או אף היום מפגיעות יתר?
בברכה, דפנה.

תינוקות ופעוטות יגעו באברי מינם, כמו גם באיברי גוף אחרים שלהם, כשתינתן להם ההזדמנות לכך. הם אינם מבחינים בהבדל ומבחינתם כף רגל או פות - הם היינו הך, ואם הנגיעה מסיבה להם הנאה הם ייגעו.

לפיכך, השתדלי להתייחס לנגיעות שלה באיברי מינה בדיוק באותו אופן שבו את מתייחסת לנגיעותיה באיברים אחרים. אין שום סיבה לדאגה או להתרגשות מיוחדת מכך.
בברכה, דפנה.

שינויים , גם חיוביים, נחשבים למצב לחץ. מידת וטיב ההסתגלות אליהם תלויים באופיו הבסיסי של האדם (סתגלתן או מתקשה בשינויים), בעמדתו לשינויים שלפניו ובמקורות התמיכה שלו. סביר גם להניח שעם הגיל כוחותיו ויכולותיו של האדם להתמודדות מפותחים יותר, אם כי מאידך יתכן שבגיל צעיר יותר ישנה גמישות גדולה יותר המקלה על ההסתגלות.

אתם יכולים להקל על בתכם בכך שתשתשדלו, עד כמה שאפשר, לשמר את המוכר לה: האנשים שהיא קשורה אליהם (סבים וסבתות וכד'), הרגלים שלה, סדר היום שלה וסביבה וחפצים המוכרים לה (כגון צעצועיה, מיטתה ועיצוב חדרה).
השתדלו לשמור על הצבת גבולות גם בתקופות מאתגרות, לצד גילויי רגישות וקשב מוגברים לצרכיה. ומעל הכל - נסו לא לסבול מרגשי אשם ויסורי מצפון ומתחושה שגרמתם לה עוול - אלו לא יתרמו להתמודדות טובה עם השינויים ועלולים אףלהזיק.
בברכה, דפנה.

אני מניחה שרבים וטובים היו מסכימים עם הנחותייך.
אני - לא* .

אני חושבת שגמלתם בגיל מתאים לגמילה, בלי קשר לכך שהפעוט מראה או לא מראה סימנים. אמנם ניתן היה אולי לתכנן עיתוי פחות עמוס בשינויים, אך עם זאת איני חושבת שהקשיים שהופיעו קשורים בהכרח לשינויים אלו.
קשיים בגמילה מחיתולים צפויים, כפי שהם צפויים בכל תהליך למידה של הרגלים חדשים.

חד משמעית איני ממליצה על החזרתו לחיתולים! לשוא את חוששת שפגעתם בבטחון שלו וגרמתם לנזקים בשל הגמילה, אך לתפיסתי לא כך. נהפוך הוא: אם כעת תחזירו אותו לחיתולים - במו ידיכם אתם תורמים לנסיגה בהתפתחות שלו. נזק ופגיעה בבטחונו ייגרמו לו דווקא מכך שאתם משדרים מסר של הרמת ידיים ושל חוסר אמון בו וביכולותיו.

אם אתם מעוניינים לתרום לו עליכם להמשיך ולקדמו על ידי כך שתשובו לניהול סמכותי של התהליך, תיקחו אחריות שתתבטא בכך שתשלחו אותו לשירותים באותן פעמים שאינו עושה זאת מיוזמתו ותדאגו לכך שלא יהיו פספוסים על מנת שיצבור חוויות של הצלחה.

באם התהליך לא יתקדם באופן מצביע רצון רצוי שתפנו לקבלת ייעוץ והדרכה על מנת להגיע לסיומו המוצלח של התהליך.
בברכה, דפנה.
*הסבר נרחב יותר על גישתי ניתן לקרוא במאמר בנושא הגמילה המופיע באתר שלי שכתובתו רצ"ב.

קראנו את המאמר שלך וכל מה שניתן לומר זה שחבל שלא פגשנו אותך לפני :). כשהתחלנו את הגמילה בגיל מוקדם "זכינו" רק להערות שזה מוקדם מדי ושהתהליך אמור לבוא ממנו.הרגשנו שפיזית הוא מסוגל לכך כי מגיל צעיר לא אהב להיות פיפי בחיתול ואת הקקי החל לבקש כבר מגיל שנה וחודשיים. עם הפיפי עד היום יש בעיה ולדעתי היא פסיכולוגית (עקב כל השינויים). פנינו ליעוץ בנושא ונאמר לנו להחזירו לחתולים מיד עד שיבקש לבד פיפי כי אם לא יבקש הוא לא נחשב גמול ואין שום אפקטיביות לתהליך. מאז חלפו ארבעה-חמישה חודשים והייעוץ והפספוסים המרובים כי אנחנו לא מזכירים גרמו לבטחוננו להתערער ומכאן הלבטים הקשים.
כרגע, החלטנו להזכיר ללכת כל שלוש שעות בערך. השאלה היא אם זה תקין שהוא לא מבקש לבד (ילד מאד פעלתן,נבון ושקוע במשחקיו) וכמה זמן זה עוד יכול לקחת עד שייקח אחריות לבד? האם לפי גישתך התהליך הארוך עלול לפגוע בדימויו ובטאחונו בדרך כלשהי?
תודה מראש

אין לי אלא להסכים אתך... חבל על כל ההערות ועיצות האחיתופל שקיבלתם.

כשאנחנו מגדלים ילדים אנחנו עסוקים בעשרות ומאות תהליכים שהילד יתחיל לקחת עליהם אחריות רק בהמשך ואט אט. לא רק ענין הגמילה הוא תהליך שבו את עדיין נושאת באחריות.
לדוגמה: האם את משאירה את ענין הארוחות באחריותו? הוא יקבע מתי, איפה מה הוא אוכל? האם את משאירה את ענין האמבטיה בערב או ההליכה לישון באחריותו או שאת זו שקובעת, מזכירה, מבקשת, דורשת?

לפי התפישה שאת מציגה, כל התהליכים הארוכים והמתישים האלו, שבהם הוא לא בהכרח "מבקש לבד" , אמורים לפגוע בבטחונו העצמי ובדימויו. האמנם?
מדוע דווקא בנושא ההליכה לשירותים יש משהו שגורם להורים לצפות שהפעוט יקח על זה אחריות מלאה כמעט למין הרגע הראשון??

אשוב ואומר: אם משהו פוגע בפעוט הרי שאין זה בהכרח התהליך הארוך אלא ההססנות של ההורים וחוסר בטחונם בהנהגת התהליך (ולצערי, לא פעם בשל עיצות מטעות שהם מקבלים).
בברכה, דפנה.

מצער אותי לשוב ולפגוש מקרה נוסף של קשיים בגמילה מחיתולים שכה אופייניים לתהליכי הגמילה הנהוגים כיום.
מניסיוני, ניתן למנוע קשיים אלו אם ניגשים לאתגר הגמילה בגישה שונה (על הגישה האחרת ניתן לקרוא במאמר שלי בנושא המופיע באתר שלי שכתובתו רצ"ב).

ניסיתם לגבור על התנגדותו בעזרת הסחות ותחליפים (השתנה בחוץ, קקי בחיתול) ובעזרת שיכנועים ופרסים. לתפיסתי, אין זה מפתיע שכל אלה לא צלחו בידיכם.
בנכם זקוק ליד בטוחה שתוביל אותו בתהליך המאתגר הזה. הוא צריך לחוש שאתם יודעים מה אתם עושים ושאתם בטוחים בהצבת דרישותיכם ממנו, לצד זה שאתם אמפטיים לקשייו ותומכים בו. עליכם להבהיר לו את ההתנהגות הנדרשת ממנו (עשיית צרכיו באסלה) באופן סמכותי, תומך וחד משמעי.

באם תחושו שהתהליך אינו מתקדם כרצוי, אמליץ לכם שלא למשוך זאת אלא לפנות לקבלת הדרכה וייעוץ מקצועיים.
בהצלחה, דפנה.

ראשית - יש להתעודד מדיווחן של המטפלות על השיפור ההדרגתי. אם כך - אתם בכיוון הנכון וכנראה ככל שהוא מתבגר הרגישות שלו מתמנת.
יתכנו שני מקורות לרגישות שלו באינטקראקציות החברתיות: האחת - רגשית. יתכן ובאופיו הוא ילד עדין ורגיש שאינו שש להתחככות קרובה מדי עם ילדים רבים מדי. רב הסיכוי שעם השנים הסתייגות זו תתמתן, כפי שקרה עד היום, ואם לא או אם היא אף תתחזק - יהיה מקום לשקול טיפול רגשי.
השניה - תחושתית. יתכן והוא מסוג הילדים שסף הרגישות התחושתית שלהם נמוך ולכן הם חשים מוצפים בסיטואציות שאת מתארת. פעוט כזה יכול להיתרם מטיפול דרך ריפוי בעיסוק.
בברכה, דפנה.

תודה על התשובה.
ברצוני להוסיף שבני מרבה לאגרף את כפות הידיים ולכפוף מרפקים במיוחד במצבים אלה.
האם זה מצביע על משהו? איך עלינו לנהוג איתו?
עם אחיו הגדולים ואיתנו הוא משתולל, שמח "אי אפשר לעצור אותו...." ובמצבים חברתיים כמו שתארתי מרגיש מאויים
האם ניתן כבר לטפל בבעיה?

אני מציעה שתתייעצי עם מרפאה בעיסוק.

מתוך קריאת תיאורך עולה תמונה של הרגלי שינה טובים שהצלחתם להנחיל לבנכם.
גם כשנראה שיש איזשהו קושי בשבועיים האחרונים, עדיין ההתמודדות שלו/שלכם טובה (וזאת למרות הדחיפות -מה וקוצר הרוח שאת מפגינה :)
איני יודעת ממה נובע השינוי בהרגליו: יתכן שהוא בשלב של תאוצת התפתחות מסויימת, יתכן והוא מתעורר כי החיתול מלא מדי, או מרעש כלשהו או מיני סיבות שכאלה. מה שברור למדי - שהוא לא מפגין מצוקה.
אמנם הוא מתעורר, אך כל עוד הוא מוכן להישאר במיטה, לא בוכה, לא מתלונן, לא אוכל וכד' - אין אלא לאפשר לו לשכב לו ולשעשע את עצמו עד שירדם מחדש. נראה לי שהתגובה הכי מתאימה מצדכם תהיה במקרה זה התעלמות.
הבה נקווה שבמהרה הוא יחזור לדפוסי השינה הקודמים שלו.
בברכה, דפנה.

כמו במגוון נושאים אחרים הנוגעים להתפתחות תינוקות, גם בנושא שאת מעלה אין תשובה חד משמעית או נורמה שכולם מסכימים עליה.
המנהג יכול לנוע מהקצה של גישת עיקרון הרצף המדברת על לינה צמודה של התינוק אל אימו (וחשוב להדגיש - אימו, ולא זוג הוריו!) עד שיבחר לעזוב למיטה משלו, ועד להשכבת התינוק מיום היוולדו במיטה משלו בחדר משלו.
אני אישית איני תומכת בגישה של הלנת התינוק במיטה הזוגית מסיבות מעשיות ופסיכולוגיות. אני מבינה את הצורך להלנת התינוק בעריסה משלו בחדר ההורים למשך מספר שבועות עד החודשים הראשונים בלבד.
בברכה, דפנה.

היי
תודה רבה על המענה המהיר.
אני מבינה את העניין שאין המלצה חד משמעית. בעלי ואני לא חושבים להלין את התינוק במיטה שלנו אלא השאלה שאנחנו מתלבטים בה היא- עד איזה גיל להשאיר אותו בלול (מיטצת תינוק) בחדר שלנו? האם אחרי 3 חודשים למעשה עדיף להעביר אותו לחדר משלו?

ממש תודה!! אתן מסייעות לנו רבות!
רונית

תודה, תמיד נחמד לקבל משוב חיובי.

כפי שציינתי - ישנן גישות שונות ושיקולים שונים.
לתפיסתי, גיל שלושה חודשים בהחלט עשוי להיות גיל מתאים להעברת התינוק לחדר משלו.
בברכה, דפנה.

היי דפנה

דעי לך שאתן עוזרות מלא !!! אשמח תמיד לכתוב עליכן משוב חיובי :)
אנחנו שואלים את שאלת מיקום התינוק כי איננו יודעים האם לעבור דירה למקום מרווח יותרף עם חדר פנוי לתינוק, או שמא ניתן להישאר עדיין באותה דירה, כאשר בעת הלידה ועד גיל 8 חודשים לערך, הוא יישן באותו החדר שלנו, במיטת תינוק הצמודה למיטת ההורים....

מה דעתך?

בברכת שבת שלום,
רונית

ושוב - תודה.

לדעתי זה בסדר וזה לא "אסון", אם נסיבות חייכם מכתיבות לכם, להשאירו לעת עתה בסמוך אליכם ולהעבירו רק בגיל 8 חודשים.
בברכה, דפנה.

אני מאוד מודה לך על תגובתך ולקחתי לתשומת ליבי,אין לי ספק שאת צודקת וגם אני צריכה ללמוד להיפרד ממנו, הבעיתיות נובעת (ולא סתם תירוץ) ממקום מגורינו - סין, אין לנו כלל משפחה ושמעתי סיפורים על מטפלות בסין שלא נדע לכן מהיותו קטן לא סמכתי על אף אחת , חוץ מאביו כמובן שמסוגל להיות עימו גם ימים שלמים לבד בלי שום בעיה לכן הקושי בלמצוא מישהי שאפשר לסמוך עליה זה כנראה חלק מהסיבות לבעיות אבל אין לי שום ספק שגם לי יש צד בעניין, תודה על התייחסותך, שאמצא מישהי מתאימה אנסה להיעדר לכמה שעות (גם אני צריכה קצת אוויר) ויהיה טוב, תודה

רגרסיה בהישגים התפתחותיים, כמו למשל הרגלי שינה שהשתבשו, היא תופעה מוכרת כתגובה לשינוי משמעותי בחיי הפעוט כמו כניסה למעון. הסיבה לכך היא שהכניסה למעון שכרוכה בפירדה מכם מעוררת חרדת נטישה, אשר שבה ומתעוררת לקראת השינה, שהיא שוב אקט של פרידה במהותה.
תארת הסתגלות סה"כ תקינה של בנך למעון וחשוב להבין שלעתים ביטויי ההסתגלות לא מופיעים באופן ישיר במעון אלא יכולים להתבטא במשך היממה בצורות שונות ולעתים דווקא יבוטאו בבית, משום שהפעוט במשך היום השקיע מאמצים רבים על מנת לתפקד כמצופה ממנו וכעת כשנמצא בסביבתו הטבעית הוא מרשה לעצמו לבטא ביתר שאת את צרכיו בתלות. נראה, כי ביטוי אחד לקשיי ההסתגלות הופיע בתור מחלה-שלעתים מבטאת את העובדה שהגוף נחלש בעקבות המאמצים הכרוכים בהסתגלות לשינוי משמעותי בחיי הפעוט. המחלה כשלעצמה, יכולה להוות גורם משבש של הרגלי שינה לתקופה מסוימת. בהנחה שמדובר אכן בתגובה רגשית שתחלוף עם הזמן, לכם נותר לגלות סבלנות ולהשתדל לא להנציח התעוררויות אלו על ידי חיזוקים כגון הדלת אור בלילה, הוצאה מהמיטה, דיבור או האכלה לילית.

לשאלתך, האם יכול להיות גורם רפואי שיכול להסביר התעוררויות תכופות( שלא היו קודם לכן ) המלוות באנחות של כאב ושפשוף עיניים ממושך, תשובתי היא שהסיכוי קטן אבל ישנו. לכן, אם ההתעוררויות לא במגמה של ירידה בתקופה הקרובה, הייתי ממליצה לכם לפנות לרופא משפחה ובהתאם לשקול עמו אפשרות של בדיקות רפואיות, לרבות שינה במעבדת שינה.

בהצלחה
אודט

עלייך להתייחס בתקיפות, לא בחומרה, ולומר כדברייך שאסור להכות. רגע לפני שאת מזמינה את בתך ללטף את הקורבן למכותיה, מאוד חשוב לשקף לה את הרגש שלה שהוביל אותה להכאה. את טוענת שהיא מכה גם כשאינה מאויימת, ואני סבורה כי יש תמיד סיבה להתנהגות תקפנית וחשוב מאוד שתנסי להבין אותה(ואין הדבר אומר לקבל אותה), על מנת לעזור לה להתמודד עם רגשותיה (תסכול/קנאה/כעס/חוסר אונים) בדרך אחרת מאשר הכאה. ציינת בתחילת דברייך כי בתך אינה מדברת פרט לשלוש מילים, ויתכן כי היא חשה חסרת אונים בדרך להביע את רגשותיה ורצונותיה.
את מציינת כי בתך מבינה היטב שאת כועסת וכי היא לא אוהבת זאת. בכל זאת, היא ממשיכה את התנהגותה. מצב זה מתאפשר כאשר יש לה רווח משני מהתנהגותה-חשוב שתנסי להבין מהו אותו הרווח (תשומת לב מצד הקורבן למכותיה, מצדכם ההורים וכו') , או כאשר תגובתכם להכאה אינה עקבית, והיא בודקת אתכם.

בכל מקרה, אם עד גיל שנתיים את מרגישה כי אין התקדמות משמעותית מבחינת אוצר המילים שלה (גיל שנה וחצי הוא גיל בו יש גדילה מואצת באוצר המילים), מומלץ לנפות לייעוץ של קלינאית תקשורת.

בברכה
אודט
בהצלחה

אכן זיהית כי מדובר בחרדת זרים. הסיבה לכך שילדים חווים אותה בעצמות שונות כרוכה הן באופיו של הילד המסוים (מזג, יכולת וויסות רגשית ותחושתית וכו') והן בסביבתו. כך, תינוק שהורגל להיות כל הזמן עם דמות מטפלת אחת, יגלה קושי להסתגל לדמויות אחרות. לעתים, נוכחות של סבא/סבתא מאפשרת מעט נפרדות מהאם תוך למידה של צורות שונות של "להיות ביחד" עם אחרים, החזקה אחרת, מגע אחר, קול אחר, ריח אחר ועוד.. הרפרטואר של "להיות ביחד" יכול להתרחב גם דרך קשר קרוב של תינוק עם ההורה השני- הדרך בה אבא מקלח אותי, הדרך בה הוא מחליף לי חיתול, הדרך בה הוא מרים אותי.

לשאלתך, האם הכנסת מטפלת יכולה לעזור, אני חושבת שמדובר בשניים שצריכים ללמוד להפרד אחד מהשני-כמו שבנך ילמד להפרד ממך, כך את צריכה להיות מוכנה להפרד ממנו ולסמוך עליו שיסתדר עם אחר-ולא רק לשהייה קצרה על ידיה של חברתך שבאה לבקר, אלא לזמן ממושך בו משהו אחר יצטרך ללמוד להענות לצרכים שלו, מלבדך.

בתכלס,אני חושבת שכדאי לעשות את התהליך בהדרגה, ולהתחיל ככל שמתאפשר להשאיר את בנך לבד בבית בנוכחותך, למשכי זמן ארוכים יותר ויותר ולא להבהל מבכיו, לנסות להרגיע אותו מרחוק עם מילותיך. אחר כך, להשאירו לכמה שעות עם דמות שאת סומכת עליה ומרגישה כי בנך בטוח איתה, כמו למשל עם אביו, סבא סבתא (אם מצויים בקרבתכם...). בהמשך כן רצוי לשלב מטפלת לשעות קצרות ביום ובהדרגה להרחיבן, על פי צרכייך וצרכי בנך. זיכרי-עצם הפרידה הפיזית מבנך אינה מבטאת את היכולת שלכם להיות בנפרד, אלא היכולת שלך לסמוך עליו שהוא יסתדר ועל אחרים-שיבינו את צרכיו.

בהצלחה
אודט

הסימנים שתארת אכן מתארים מצב של בשלות לתהליך גמילה-בנך מזהה את התחושות המטרימות של לחץ בגופו ואף מצליח לבצע ביניהן הפרדה יפה-איזה לחץ קשור לפיפי ואיזה-לקקי. היכולת "הבאה בתור" לאחר זיהוי תחושות הגוף ושיומן היא יכולת ההתאפקות. יכולת זו נלמדת בקצב שונה אצל כל ילד וככל שהילד גדול יותר כך הבשלות שלו בשליטה על הסוגרים גדולה יותר.
משום שתהליך זה יכול להיות ארוך, חשוב שתערכו לכך ותקחו זאת בחשבון , משום שהתהליך דורש פניות רגשית, סבלנות וזמינות. חלק מהילדים מעדיפים לעשות צרכיהם בסיר, אחרים בשירותים עם ישבנון-חשבו להציע לילד את החלופות השונות שיבחר מה מתאים לו.
בתחילה תדרשו גם אתם כהורים וגם צוות הגן (אם יש) להזכיר לבנכם בפרקי זמן קצרים לגשת לשירותים ולבדוק אם יש פיפי/קקי. בהמשך השאיפה כי הילד יקח את האחריות יותר ויותר על עצמו. זכרו כי הפספוסים הם חלק חשוב ביותר מן הלמידה וקבלו אותם בהבנה. אכן הקיץ הוא זמן מצויין לגמילה.

ולסיום, אני מציעה לך להכנס לאתר של דפנה תייר שהיא אחת ממנהלות הפורום, מאחר ויש לה גישה ייחודית לנושא הגמילה בגיל צעיר.

בהצלחה
אודט

שלום שרית,
אפתח בציטוט שלך: כתבת "נאלצתי לצאת..." כאילו זה לא בסדר, או אסור, שאם מניקה תצא קצת מידי פעם....
נראה לי התינוקת שלך שהתינוקת שלך הגיבה באי שביעות רצון נגד השינוי - העובדה שלא אימא הייתה שם כדי להרגיע אותה, לנחם ולהרדים באופן שבו היא רגילה. ואכן מדובר בהרגלים שהיא רכשה ויש להרחיב אותם כדי לתת לה יותר אפשרויות נחמה, ולך יותר מרחב.
בתור התחלה כדאי להפריד את השינה מההנקה: מומלץ יותר להתעורר לארוחה ולא להרדם בארוחה, במיוחד כשמדובר בתינוק יונק, אז התלות היא רק בדמות אחת שמאכילה - האם. ברגע שההנקה היא לצורך הזנה וקרבה, ואילו הרדמות נעשית גם באמצעים אחרים, הרי שניתן לפחות ללכת לישון על ידי עוד מישהו - אבא, סבא וכו'.
שנית, כדאי להתחיל להרגיל אותה לאכול גם מתוך בקבוק חלב שאוב או תמ"ל: זה עשוי לדרוש הרבה ניסיונות וסבלנות מצד שתיכן, אולי כדאי שמישהו אחר ינסה לעשות זאת קודם, ואולי אף בהעדרך. לפעמים כדאי להשתמש באותם 'סימנים חושיים' על מנת שזה יצליח - הכורסא בה אתן רגילות לשבת, שימוש בריח המוכר על ידי בגד שלך שעוטף את הבקבוק וכן הלאה. יתכן וגם יידרשו מספר סוגים של בקבוקים ופטמות עד שהיא תסכים.
אני חושבת שהרחבה של הרגלים היא חיונית עבור שתיכן ואפשר לעשות זאת כבר בגיל הזה.
בהצלחה,
מיכל

אני בהחלט מבינה את הצורך בהרחבת הרגלים שלה וחשה את הצורך שלי להתאווררות ,
אך ברור לי כי שינוי ההרגלים במיוחד ההירדמות והרגעה בהתעוררות קשורים בתיסכול.
שאלתי היא האם הגיל הרך שלה (3.5 חודשים) אינו מוקדם מידי ליצירת תיסכול כזה שכרוך בבכי היסטרי רב?
לתשובתך אודה,
שרית

שלום דניאלה,
ברכות על תחילת תהליך הגמילה!
אם הזדמן לך לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו שעוסקים בנושא, בוודאי את יודעת שמדובר בתהליך שעשוי להיות ארוך וממושך, מעצם הגדרתו רצוף פספוסים והחמצות, וככול תהליך למידה אינו ישיר ורציף. נכון למועד כתיבת ההודעה, אתם רק ביום השלישי לגמילה !!!! זה שלב מוקדם מאוד על מנת לקבוע כי 'כל זה ללא הועיל', לא?! ועל כן עצתי לך היא קודם כל להצטייד בסבלנות....ציוד נוסף שנדרש כאן הוא הרבה זוגות תחתונים והרבה חומרי ניקוי.....
אני מניחה שהתחלתם בתהליך מתוך הרגשה שבנך מוכן לצאת לדרך, לאחר שהסברתם לו את הציפיות ממנו. חשוב ללוות אותו לשירותים מידי זמן מה וליצור חוויה נעימה של הצלחה. בן הדוד או ילדים נוספים עשויים לשמש מודל, אבל כדאי שקודם כל יהיה זה תהליך שלו בבית, בשירותים המוכרים לו ובליווי שלכם. יתכן כי ידרש תהליך הדרגתי בו יסכים תחילה לעשות בסיר רק כאשר הסיר ממוקם באמבטיה, ולאחר מכן ניתן יהיה להוציא אותו ואף לעבור לישבנון. חשוב מאוד לא לדחוק בו לעשות זאת זה אך יחד עם זאת לעודד אותו לשימוש ולתת מסר לפיו אתם סומכים עליו שהוא יצליח בכך. חשוב גם להפריד את הגמילה בלילה: זו שליטה 'מסוג אחר' ואין כל ציפיה שזה יקרה בו-זמנית, יש להמשיך ולהשתמש בחיתולים לזמן שינה. פרסים יכולים לעזור, אבל חשוב לעשות את זה בתהליך מובנה יחד עם הילד (ופרס לא חייב להיות מתנה...).
ולגבי הנזק הנפשי: גמילה שנתקעת מסיבות שונות עשויה ליצור מגוון של קשיים, אבל אתם עוד לא שם...
בהצלחה רבה!
את מוזמנת לשוב ולעדכן על ההתקדמות ועל הלבטים ותודה על החיזוקים...
מיכל