פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

לאימו של הנסיך שלום...
בגיל שנה וחודשיים עוד אין ציפיה שילדים ידברו, מדובר בשלב בו מתרחשת 'קפיצה' בהבנה (ולכן הצורך לעבור לאנגלית...), וכן ישנה יכולת תקשורתית טובה מאוד - יכולת להסביר את הכוונות ללא מילים וזה הזמן לשימוש בג'סטות שמבהירות כוונה, כמו שאמרת למשל 'טובה לאמא'. ואת זה בעצם את מלמדת אותו בדיוק באופן הזה. אני מניחה שכאשר הוא מטושטש בלילה, הסטירות והמשיכות אינן מכוונות אלייך בתור מתקפה, אלא נעשות מתוך שינה ועל כן זה לא הזמן ל'חינוך' - בלילה עלייך רק להרחיק את ידיו ולהגיד לו 'לא!', בעוד שבמהלך היום, בסיטואציות דומות תוכלי לעודד אותו לליטופים, כלפייך וכלפי ילדים אחרים. הוא כעת לומד קודים של אינטראקציה חברתית, מה נעים לאחרים, מה מותר וכדומה, והתפקיד של המבוגרים הוא לתווך את ההתנהגויות למילים. למשל, אני מניחה שבמשפחתון אומרים לו שאפשר להתחלק עם חברים בצעצוע, כדאי לשחק יחד, אסור להכות ולדחוף, הצעצוע שייך לכולם ועוד. כל אלה הם הערכים החברתיים הראשונים שפעוטות לומדים בצעדיהם הראשונים בעולם החברתי וזה חשוב ביותר.
ולגבי חיבוק...לא תארת את דפוסי המגע האחרים שלו, אבל יתכן שהוא ילד שלא מאוד נהנה ממגע קרוב?
מיכל

שלום רומי,
נסי לחפש את עבודותיה של Mary Main - עסקה ב disorganized disoriented attachment.
בהצלחה,
מיכל

הוא עדיין מתעורר יבש משנת צהריים

אקדים ואומר שסביר שלו מישהו אחר היה עונה לך היית מקבלת תשובה אחרת לחלוטין מזו שאתן אני.
(בהקשר זה אני מפנה אותך לקרוא את המאמר שלי בנושא הגמילה מחיתולים שמופיע באתר שלי וגם באתר זה).
אני מסכימה איתך שהסתבכתם בתהליך.
אני לחלוטין לא מסכימה איתך במסקנה אליה הגעת לגבי הסיבה להסתבכות - שבנך לא היה בשל.

בנך היה ועודנו בשל לחלוטין לגמילה. יותר מכך: מן הסתם יכולת להתחיל לגמול אותו גם לפני שנה - לו רק האמנת בזה וידעת איך.
למרות שראית את המודעות שהיתה לו כשהתחלתם - את נסוגה מדברייך ומטילה עליו את האחריות להסתבכות.
צר לי, אך אני נאלצת להחזיר את האחריות להסתבכות אלייך. שימי לב - אין בדברי בשום אופן הטלת אשמה וזאת מפני שאני יודעת שעשית כמיטב יכולתך וידיעותייך, אך חוששתני שעשית כמה שגיאות והדבר ההוגן הוא לקחת אחריות על כך.

לתפיסתי הטעות הבסיסית שלך היתה המסר המבלבל שהעברת לו בכך שחלק מהזמן חיתלת אותו וחלק מהזמן לא. רצוי ביותר שהורה סמכותי שרוצה לעצב התנהגות חדשה אצל ילדו יעביר מסר ברור, ממוקד, חד משמעי. במקרה שלנו - הורדת חיתולים טוטאלית.
על השגיאה הזו נוספו בהמשך תגובות הססניות שלך שגרמו לו לחוש מבולבל עוד יותר ומתוסכל. יתכן שהתפרצויות הזעם היו קשורות לכך במידה מסויימת, אך יתכן גם שלא.
מה שנכון לדעתי בניתוח שלך את המקרה הוא שאכן הוא רצה להיענות לציפיות (הלגיטימיות) שלך ולשתף פעולה, אך את היית מבלבלת ולא נסחת בו ביטחון שאת אכן יודעת מה את עושה, ולכן הפסיק לשתף פעולה ואתם הסתבכתם.

לו היית מתייעצת אתי בזמן הייתי מנחה אותך, חד משמעית, שלא להחזיר את החיתולים.
במצב הדברים כיום אני חוששת שיקשה עלייך להמשיך בתהליך. לדעתי את זקוקה לייעוץ וליווי אישי משום שנקלעתם למצב מורכב, אם כי פתיר, ומן הסתם איבדת את הביטחון לגבי איך לנהוג. אני מאמינה שעם ההדרכה הנכונה תוכלי להמשיך ולסיים את התהליך בזמן קצר ובהצלחה מלאה.
בברכה, דפנה.

לפני שאייעץ מה לעשות אענה על שאלתך האחרונה:
הסיבה שזה קורה נמצאת במשוואה הידועה של גירוי -תגובה- תוצאה.
לדוגמה - כשלתינוק ניתן צעצוע שעליו כפתור אדום בולט (הגירוי), התינוק ישלח את ידו ללחוץ עליו (התגובה) ומהר מאוד ילמד שאז נשמע קול מצחיק (תוצאה). אם התוצאה מצאה חן בעיניו (חיזוק חיובי) הוא ירבה לחזור על התהליך שוב ושוב.
במקרה שלכם - לביתך ניתנה אחות תאומה עם שיער (הגירוי), שכשהיא שולחת יד לאחוז ולמשוך בו (התגובה) מתקבלת תגובה מעניינת מאחותה - בכי וצרחות (התוצאה). מכיוון שהתוצאה מצאה חן בעיניה (חיזוק חיובי) היא מרבה לחזור על מעשיה אלו שוב ושוב.
כל מה שקורה אחרי זה (ההערות והעונשים שלך) מגיעים באיחור ואינם משפיעים על המשוואה.

עצתי:
עלייך לקטוע את התהליך וליצור תוצאה לא נעימה עבור התאומה ה"מתעללת".
לשם כך הייתי מציעה שתקדישי זמן ותשומת לב מיוחדים ותשבי איתן לשחק. ברגע שאת מזהה שה"מתעללת" זוממת להציק לאחותה ועומדת להרים ולשלוח ידה על מנת למשוך לאחותה בשיער, את מפתיעה אותה ובעוד ידה באויר את תופסת בה, ותוך שאת אוחזת בה את אומרת בקול תקיף ורם: לא!! אסור!! (ותו לא - כל מילה נוספת מיותרת ואף מקלקלת את הרושם) ומרחיקה אותה מכן.
תגובה זו אמורה להפתיע (ולא במובן החיובי!) את התאומה המציקה, ולקטוע את הרצף אליו היא רגילה. אם היא תבכה כתוצאה ממעשייך - לא נורא: אז תדעי בוודאות שהצלחת.

אך הצלחה אחת לא תספיק. תצטרכי לחזור על כך עוד מספר פעמים עד שתהיי בטוחה ש"האסימון נפל" והיא הבינה שלא כדאי לה למשוך לאחותה בשיער, וזאת מכיוון שהתוצאה כבר אינה חיובית עבורה, אלא הפכה לתוצאה שלילית ולא נעימה.
בהצלחה,
דפנה.

וואו תודה על תשובתך המפורטת וההסבר הנפלא.

את מייעצת לי לשבת לידן שהן משחקות ואז לתפוס על חם את האחות המתעללת.
זה קצת קשה לעשות זאת, אני לא יכולה כל היום לשבת לידן שהן משחקות. הן ילדות מאוד עצמאיות ומשחקות לבד ומטיילות בבית, בזמן שאני מידי פעם עושה דברים ומשגיחה תוך כדי כמובן....
יש רגעים ביום שאני יושבת ומשחקת איתן ואז באמת אני מצליחה לתפוס אותה שניה לפני שזה קורה. אבל שאני קצת לא בסביבה אז זה שוב קורה ופספסתי .... והיד שלה כבר בשיער של אחותה....
קשה להיות על המשמר כל היום........

בודאי שזה קשה, לרגע לא טענתי שלא. וקשה כפליים כשידייך מלאות עבודה מהטיפול בשתיים.
עם זאת, אנו כהורים צריכים לדעת שלפעמים, כשמשהו ממש ממש חשוב לנו, אין לנו ברירה אלא להתפנות במלוא המרץ לאותו ענין, גם אם שאר מטלות הבית יחכו.

השאלה היא - עד כמה זה חשוב לך? למשל - אם היית יושבת איתן לצד כביש סואן, האם היה עולה על דעתך להסיר את עינייך מהן ולהתפנות לדברים אחרים? אני בטוחה שלא.
אז נכון, משיכת השיער אולי אינה עומדת באותו סדר עדיפות כמו סכנת הכביש, אך את זו שצריכה לשאול את עצמך עד כמה חשוב לך להפסיק את ההתנהגות השלילית של ביתך.
רק כשהורה נחרץ במאת האחוזים להציב גבולות (כן, גם הענין הזה סוג של הצבת גבולות) - רק אז גדל הסיכוי ליצור שינוי.
טוב שבכל זאת את מצליחה פה ושם למנוע ממנה את המעשה המכאיב. חבל על שאר הפעמים בהם אחותה נאלצת לסבול...
בברכה, דפנה.

את מתארת מצב בו בתך נמצאת תקופה ארוכה במצוקה ובעקבות כך מן הסתם גם את חווה קושי רב, קשה לתפקד כאשר בתך צמודה אלייך ואינה מאפשרת לך לבצע את המטלות היומיומיות כגון הליכה לסופר, ופחדיה מוכללים לאנשים רבים וסיטואציות רבות של יציאה מהבית.

לצערי, אין לי יכולת לייעץ לך מה לעשות מאחר שאיני מכירה את הרקע לקשיים אלו (האם התנהגותה קשורה בטרואמה שעברה, האם קשורה לקשר ביניכן, להישגיה ההתפתחותיים וכו'..)ורק איש מקצוע שיכיר אותך ואת בתך ואת הקשר ביניכן מקרוב יוכל לעזור לך להתמודד עם המצוקה של בתך.

אני ממליצה לך מאוד לפנות למרפאת ינקות אשר נותנת מענה לילדים בגיל הרך ולמשפחותיהם. אשמח להפנות אותך בהתאם לאזור מגורייך.

בברכה
אודט

ראשית - התנהגותו של בנך סבירה ומתאימה לגילו.
שנית - יש לי תחושה שאת יודעת מה התשובה...
מה יקרה אם תחזרי מיד ותנחמי? האם בתגובה כזו מצידך תאפשרי לו להתמודד עם הרגשות הלא נעימים שמתעוררים בו? האם תגובה שכזו תתרום להתפתחותו, תצמיח אותו? או שמא הגנת היתר הזו תהפוך אותו לחסר אונים, לפעוט שלא מאמין שהוא מסוגל להתמודד ולו עם המצוקה הקלה ביותר?
האם בכלל אפשרי במציאות שהוא לא יחווה פה ושם תיסכול מועט?
כיוון שלא תצליחי באמת למנוע ממנו מצבי תיסכול מעטים פה ושם שהמציאות היומיומית תזמן לכם, הרי שגם במקרה שאת מתארת יש הזדמנות עבורו "להתאמן" קצת בדחיית סיפוקים ובהתמודדות עם מצבי מצוקה קלים.
עשי זאת בהדרגתיות: הגדילי מדי פעם את זמן ההעדרות שלך בעוד מספר שניות בודדות. דברי אליו מהחדר השני כדי שידע שאת שם. כשאת חוזרת לחדר אל תיגשי מיד לחבק אותו בחרדה כאילו מי-יודע-מה קרה אלא האירי פנייך אליו ובטון רגוע ביותר חזקי אותו על כך שנשאר לבד ורק אחרי מספר שניות נוספות, אם עדיין לא נרגע, צרי איתו מגע גופני מנחם.
בברכה, דפנה.

ראשית - ברכותי על החלקים המוצלחים בתהליך הגמילה.
לצערי הרב הקשיים והתופעות שמתוארים בשאלתך שכיחות ביותר.
לתפיסתי הדבר נובע משני מאפיינים מוטעים הנהוגים כיום:
*גיל גמילה מאוחר מדי ההופך את התהליך לקשה ולמסובך.
*גישה הססנית וותרנית של ההורים מול כל קושי הנקרה בדרכם.
(להבנה מעמיקה יותר של תפיסתי בנושא ניתן לקרוא את המאמר בנושא זה המופיע באתר שלי).

ה"פתרון" שנקטת בו, כפי שעושים הורים רבים, הוא בעצם יצירת בעיה חדשה. בתך תתרגל במהרה להתאפק ולא ללכת לאסלה עד שיגיע החיתול לתוכו היא עושה קקי.
לשאלתך אם זה חלק מהתהליך - לא ולא! אלי מגיעים לייעוץ הורים רבים לילדים ש"תקועים" בשלב הזה חודשים על חודשים ואף שנים!

אין לך ברירה אלא להתעמת עם הפחד של בתך. הרי ישנם עוד נקודות בחיים שהילדים שלנו מפחדים ממשהו (למשל - זריקה) ואנו עוזרים להם להתמודד עם הפחד ולעבור זאת. כך גם במקרה הזה, מה גם שבאמת הרי אין מה לפחד מהאסלה, הלא כן?
עלייך להקרין בטחון ורוגע בהנהיגך את המשך התהליך.
באם לא תצליח להתמודד עם הקשיים בכוחות עצמך אזי הייתי מציעה לך לפנות לייעוץ והדרכה מקצועיים.
בהצלחה, דפנה.

בנך עבר לאחרונה, ועודנו עובר, שינויים וקשיים רבים ביותר. גם את עוברת שינויים אלו איתו. אני מניחה שזו לא תקופה קלה עבורך ואיני יודעת עד כמה את פנויה להעניק לבנך את התמיכה והביטחון שהוא כה זקוק להם. יתכן ששינויים אלו הם למעלה מכוחותיו של בנך.

את שואלת האם זה שלב שיחלוף. אין פה ענין של שלב אלא ענין של תקופה רצופת קשיים, חיצוניים ופנימיים, בחייכם. הרבה תלוי בכם אם זה יחלוף או לא.

בשל עומס השינויים והקשיים שאת מתארת קשה יהיה, לצערי, לתת לזה מענה ביריעה הקצרה שלנו.
אני חושבת שאת ובעלך זקוקים לתמיכה ולליווי של איש מקצוע על מנת שתוכלו לחצות תקופה סוערת זו בחייכם בשלום תוך ניסיון למנוע מבנכם נזקים רגשיים.
בברכה, דפנה.

אני מפנה אותך לתשובה מפורטת שלי לאחרונה מה-19/5 בנושא פחד מרעשים, שם יש התייחסות למקור התופעה ולדרכי התמודדות. תוכלי לקרוא גם דיונים בנושא מלפני כן. אם תהיינה לך שאלות /התלבטויות ספציפיות לאחר הקריאה, את מוזמנת לשוב ולפנות.

בקצרה: ככל שהפחד מרעש גורם לצמצום התפקוד היומיומי של הילד, כך חשוב להתייחס אליו מוקדם יותר ולנסות להבין כיצד להקל על המצוקה -אילו תגובות של הסביבה מאפשרות הסתגלות הדרגתית, ואליו תגובות מנציחות את ההמנעות.

בברכה,
אודט

חרדת נטישה יכולה להמשך גם עד גיל שנתיים וחצי.
ללא ספק ילדים מבצעים הקשרים בין העובדה שאבא "נעלם" למספר ימים ובין העובדה שגם אמא יכולה להעלם ואז מופיעה הצמדות יתר. לא תארת את טיב הקשר בין בנך לבינך ובינו לבין אביו. אם הקשר בינו לאביו קרוב מאוד, יתכן כי בסירובו להמצא בחברת אביו בימים הראשונים הוא ביטא בעצם כעס על העלמותו של אביו. אפרט כמה גורמים שמעצימים את חרדת הנטישה, תחשבי אילו מהם יכולים להתייחס למקרה של בנך:
היעלמות של הורה לילד בפרידה לגן, כביכול על מנת להקל עליו את הפרידה. חשוב מאוד גם אם הילד בוכה ומגלה מצוקה גדולה, לבצע את טקס הפרידה על מנת שיווצר אמון בין הילד להורה

הארכה של זמן הפרידה בבוקר-פרידה של הורה מילד צריכה להיות מאוד עניינית וקצרה, אחרת מפלס החרדה לקראת הפרידה עולה אצל הילד ולא מאפשר לו להתנתק מההורה ולהתפנות לפעילויות הגן.

תגובות רגשיות מדי של הורה לילד שמבטא מצוקה ומבקש להצמד, מעצימות עוד יותר את הבהלה של הילד ובאופן לא מודע מספקות לו אישור לכך שאכן הוא זקוק להגנה מצד הוריו.

קושי בנפרדות בקשר אם-ילד וקושי בעידוד עצמאות הילד על ידי ההורה גם כן מחריפים את עצמת חרדת הנטישה.

בכל מקרה, חשוב לא להבהל מעוצמות החרדה של בנכם. נשמע שבתחילה חווה חרדת נטישה טבעית, ובהמשך בשל בהלה מצדך/כם והתגייסות יתר להגן עליו, החרדה הונצחה ואף התרחבה לתחומים נוספים ביומיום. נסו לשקף לבנכם את הצורך שלו בכם ואת היותכם כאן בשבילו, במקביל, הציבו לו גבולות-ארים אותך עד שנגיע ל...אח"כ תמשיך בעצמך ברגל כי אתה יכול. כך לגבי כל פעולה בה הוא משדר תלות. ככל שתעודדו אותו ותסמכו עליו שהוא יכול להתגבר ותראו לו את כוחותיו, כך הוא בהדרגה ישחרר את אחיזתו בכם ויאמין בעצמו. זכרו-אתם מראה עבורו, דרככם הוא לומד עד כמה הוא חלש/חזק עצמאי/תלותי וכו'..

ולסיום, ראו בכך הזדמנות להכניס עוד דמויות לחייו בהדרגה, סבתא-סבא, בייביסיטר, הגדילו את זמן הבילוי שלו עם אביו בנפרד ועוד.
בהצלחה

אודט

אני לא מתיימרת לתת אבחנה לבנך בנושא כה רגיש אך אחלוק איתך מעט מהקווים המנחים להבחנה בין התפתחות נורמטיבית ללא נורמטיבית.

ראשית, הרשי לי לציין כי מתיארוך דווקא יש רושם שמדובר בילד תקשורתי במיוחד, המשתף את סביבתו בחוויותיו ובל נשכח שמדובר בחוויות ראשונות ומרעישות עבורו:הוא גילה את כוח המילים, השפה והתקשורת והוא מבקש ליישם את הידע שלו בכל הזדמנות, לתרגל את היגוי המילה הנכון, להפגין את יכולתו ולקבל מכם אישור על כך. על פי דברייך, ברגע שאתם מאשרים לו את נכונות דבריו, הוא נרגע, כך שמדובר בדיבור עם מטרה תקשורתית, כלומר דיבור פרגמטי בו הילד משתמש בשפה להעברת מסר לסביבה.

בהמשך, אגב, בהתפתחות התקינה, ילדים לא מפסיקים לשאול "מה זה" גם כשהם מקבלים תשובה, ואחכ ישאלו שוב ושוב "למה?" ויבקשו להקריא בפעם המי יודע כמה את אותו סיפור אהוב. בהקשר זה, החזרתיות היא חלק מההתפתחות התקינה.

מתי ההתפתחות אינה תקינה? כאשר הילד נראה כעסוק בעולמו מרבית הזמן, לא מגלה עניין בנעשה סביבו, מדבר אל עצמו, לא יוצר קשר עין, לא מבטא עצמו בג'סטות כגון הצבעה על חפץ שרוצה שיביאו לו, או חפץ שרוצה להראות לסביבה. או כל ג'סטה אחרת-נפנוף יד בשעת פרידה, מחיאת כפיים מותאמת לסיטואציה, וכו'..

אם את עדיין מוטרדת, מומלץ לפנות למכון להתפתחות הילד הקרוב לאזורכם.

בהצלחה
אודט

שלום דנה
לפני הכל חשוב לי לציין שני דברים: האחד, נהניתי מאוד לקרוא על התנהלותך היצירתית מול בנך, שנשמע שמאוד הועילה לו בהתמודדות מול הסיטואציות המתסכלות אך החשובות. השני, ממה שתארת נשמע שתגובותיו של בנך נורמטיביות מאוד. בלקיחת הצעצוע של בל,הוא מציג מספר התנהגויות:הוא צופה בכם משחקים עם בל ורוצה לחקות אתכם. עם זאת, הוא אינו מבין עד הסוף, בהתאם לגילו, את כללי המשחק והרציונל, בו תפיסת הצעצוע על ידי בל היא חלק מהמשחק, ולכן מגלה תסכול מכך שהיא מבקשת אותו חזרה, במקום לראות בכך משחק. בנוסף, הוא מקנא באופן טבעי בתשומת הלב שניתנת לבל וברכושה ובודק גבולות-מה בל תעשה כשהוא יקח לה?מה אתם תעשו (או במילים אחרות-לטובת מי אתם?...) דרך בל הוא מתנסה בנושא הרכושנות-מה שייך לי?מה שייך לאחר?
עם זאת, אין להסיק מדפוסי ההתנהגות של בנך מול בל דבר מה על יכולתו לחלוק ולשתף ברכושו מאחר שמה שתארת הוא משחק ולא שיתוף. אם תהיה סיטואציה הפוכה, בה בל תרצה לקחת לבנך צעצועים שהוא יסרב לתת, אז חשוב יהיה לכבד את רצונו ולתת תוקף לתחושה שצעצועים אלו חשובים לו ושייכים לו.
בנך ילמד כיצד לשתף את בני גילו באמצעות אינטראקציה עמם, במהלכה יתנסה בתפקידים הדדיים-הן בנתינה והן בקבלה.
בגיל שנה הפעוט מאופיין בתפיסה אגוצנטרית בה הוא מרכז העולם והוא עדיין מתקשה בהבנת הצרכים של האחר. להורים (ובהמשך לגננת) יש תפקיד חשוב ותיווך הכללים החברתיים, כמו גם בהיותם מודל ישיר ללמידה של שיתוף. חשוב ללמד שיתוף, ובמקביל יש חשיבות ללמד את הזכות שלנו על חפצנו האישיים ועלינו כהורים לכבד את בקשתו של הילד לא לחלוק עם אחרים צעצועים מסויימים שהם בעלי ערך משמעותי עבורו. ככל שיועבר מסר כי שיתוף נעשה מתוך רצונו של הילד ולא מתוך הכרח, כך הילד יחוש יותר שליטה בשיתוף ולא חוויה של פלישה או חוסר אונים.

לסיום, המשיכי לנהוג בדרכך הרגישה והקשובה ואני בטוחה שבנך יגדל להיות רגיש לאחרים כמוך!

אודט
.

תודה רבה לך על תשובתך המפורטת. רציתי לציין שאנחנו לא מרשים לבל בכלל לגעת בצעצועים שלו, מאחר שהיא משחיתה אותם בשיניה (זה משחק בשבילה, כמובן. היא לא משחיתה שום דבר אחר בבית...), וכמובן שעידן נחשף לזה שאנחנו אוסרים זאת עליה (אומרים לה "לא" וזהו) - האם הוא מבין מזה מסר שגוי? ובנוסף רציתי לדעת מה מההתנהגויות שתיארתי בשאלה הקודמת היא הנכונה ביותר? האם ניתן ללמד אותו את "כללי המשחק"? האם להסיח את דעתו מזה בצעצוע אחר עד שיגדל? האם להגיד לו "זה של בל" ולתת לו לחוות את התסכול? האם לומר לו "תגיד לבל קחי" ובעצם כך לתת לו את השליטה במשחק וכלליו? אציין שבעלי לפעמים צועק על בל שתעזוב את המשחק שלה ותתן לו (וברור לשנינו שהיא לא מבינה למה...) רק כדי למנוע את התסכול ממנו, ואני לא חושבת שזה נכון לעשות כך, כיון שאחרי הכל המשחק אכן שלה והוא צריך לדעת את זה...לא?

אני חושבת שהתשובה לשאלותייך נעוצה בהבנה שלך את מהות ההתנהגות של בנך. האם כאשר הוא לוקח את הצעצועים של בל הוא מבקש לשחק איתה וזקוק לתיווך שלכם לגבי כללי המשחק (=לזרוק איתו יחד, להדגיש-תראה:אנחנו זורקים ובל מחזירה! רוצה שנזרוק ונראה איך בל מחזירה? או לפעול בדרך שאת ציינת בסוף דברייך ). במקרה זה, חשוב להדגים לו את משחק הזריקה גם עם חפצים אחרים נייטראליים(ענפים וכו'..), כמו כשנמצאים מחוץ לבית, על מנת שהדגש יהיה על המשחקיות ופחות על הרכושנות.

מקרה אחר הוא כאשר הוא לוקח את הצעצועים שלה ולהרגשתך הוא בעצם רוצה אותם לעצמו, אז מדובר בבדיקת גבולות וחשוב שתהיו עקביים בנושא-אלו הצעצועים של בל ואתה לא יכול לשחק בהם/לקחת לה אותם. תסכול שנגרם כתוצאה מאיסור ברור יילך ויפחת והוא חלק מהלמידה ואין צורך להבהל ממנו. תסכול מתמשך יקרה לרוב כאשר המסר אינו ברור, מתי מותר לגעת ומתי אסור ולא מתאפשרת למידה.

בהצלחה
אודט

רגרסיות בתהליך הגמילה מחיתולים צפויות, בדיוק כפי שהן צפויות בכל תהליך למידה של מיומנות חדשה. לפיכך לא צריך להיבהל מכך.
כן צריך במקרים שכאלה לקחת חזרה את ה"מושכות לידיים" , להנהיג ולנהל את התהליך תוך לקיחת אחריות הורית: כיוון שהפעוטה לא לקחה אחריות - עליכם לקחת אחריות.
פירוש הדבר:
עליכם לעשות את המקסימום על מנת שלא לאפשר לה לפספס. זאת אומרת - לקיחה שלה לשירותים ביוזמתכם, כל אימת שאתם סבורים שיש לה פיפי, ו מ ב ל י לשאול אותה אם יש לה או אם היא רוצה לעשות. אין טעם בשאלות המיותרות הללו - כפי שראית בעצמך.

לרגרסיה אין, לדעתי, כל קשר ישיר להריון שלך (איך יתכן קשר אם היא בכלל לא יודעת מזה, אני תוהה...). עם זאת, יתכן קשר עקיף - למשל שאת עייפה או טרודה מדי ומתקשה להתפנות לגמילה במלוא המרץ.

במידה ולא תחול הטבה בזמן הקרוב, הייתי ממליצה לכם לפנות לייעוץ והדרכה משום שרצוי ביותר לכולכם שענין הגמילה יהיה מאחוריכם לפני הלידה.
בהצלחה, דפנה.

בחוסר מזל, דברים מהסוג שאת מתארת עלולים לקרות מדי פעם - הפעוט נבהל ומאותו הרגע הוא מקשר בין הארוע (ההחלקה בזמן הרחצה) לבין התחושה (הבהלה) ומכליל את התחושה גם לפעמים הבאות שהוא מתרחץ, גם אם לא קורה כל רע.
איני יודעת מה ניסיתם עד כה: האם, למשל, ניסיתם לעשות לו מקלחת קצרצרה במקום אמבטיה?

עקרונית, ישנם שני אופנים בהם ניתן לגשת לבעיה:
אפשרות ראשונה - להתעקש ולחשוף אותו באופן ישיר ביותר לנשוא הפחד שלו (האמבטיה) ולהמשיך לעשות לו אמבטיות, קצרות ככל האפשר, תוך שאתם רגועים ומנסים להשרות עליו שלווה ובטחון, עד שפשוט "יוותר" על עמדתו השלילית לגביה ויחזור וישתף פעולה. במקרה כזה עליכם להושיב אותו באמבטיה (אולי אף ללא מים) ולגרום לכך שישאר בה עד שיתרצה ויירגע, ובשום - אופן לא להוציאו כל עוד הוא בוכה ומפחד. להוציאו רק לאחר שהפסיק לבכות ונרגע. זיכרו: רק כך תתחיל לחלוף החרדה שפיתח לגבי האמבטיה. ניתן לתת לו דבר מה מתוק שהוא אוהב על מנת לזרז את הרגעתו. קחו בחשבון שזה כלל לא ענין פשוט לעבור את הדקות הקשות איתו כשהוא צורח, ויתכן מאוד שיקשה עליכם לעמוד בכך. במידה ואתם לא בטוחים שתעמדו בזה א ל תבחרו לפעול בשיטה הזו.
אפשרות שניה - עשויה לקחת זמן רב ודורשת אורך רוח. בהדרגתיות איטית ביותר לחשוף אותו לנשוא הפחד שלו (האמבטיה). למשל, ניתן לוותר על האמבטיה בימים הבאים ולהציע לו לעשות "בריכה" בגיגית שבה התרחץ כשהיה תינוק. אפשר אף להלביש לו בגד ים אם זה יסייע לו לחוות באופן חיובי יותר את החוויה. ניתן אף למקם את הגיגית בחדר שלו, ורק בהמשך למקמה בחדר האמבטיה, ואז בהמשך למקם אותה בתוך האמבטיה הריקה ממים, אחר כך באמבטיה עם קצת מים עד שתגיעו למצב שאפשר יהיה לוותר על הגיגית.
מקווה שאחת מהשיטות תתאים לכם.
בהצלחה, דפנה.

גלי שלום,
מתוך הדברים שכתבת אני מעלה שני כיווני מחשבה ונסי את - על סמך ההיכרות עם בנך, לבחור מה מתאים לכם....:
את מעלה תמונה שעשויה להתאים לכיוון של רגישות תחושתית מדפוס של חיפוש אחרי גרייה מוגברת. כלומר, נטייה של בנך להעדיף את מגע הנעליים על רגליו בגלל הצורך בחוויה חושית-מגעית חזקה. המונח המקצועי הוא sensory seeking והוא מתייחס לילדים אשר בגלל קושי בעיבוד החושי שלהם מחפשים חוויות חושיות עוצמתיות יותר כיון שחוויות 'רכות' הם אינם מרגישים. למשל, האם בנך מעדיף מגע חזק על עורו בזמן רחצה (למשל, קרצוף בספוג)? האם נהנה לחכך את עורו או גופו בחפצים שונים? האם מעדיף טעמים חזקים (חריף, מטובל) או טמפרטורות מסיימות? אם נראה לך שזה הכיוון הרי שמדובר בתחום בו עוסקות מרפאות בעיסוק וניתן לסייע לו ולכם באמצעות הדרכה מתאימה.
כיוון מחשבה אחר קשור בנטייה לתבניתיות: ישנם ילדים שמאוד נעזרים בשגרה ובתבניות קבועות. מכיון שהוא התרגל שבכל בוקר, טרם היציאה לגן, נועלים נעליים, הוא מעוניין לשמור על ההרגל הזה גם בשבתות ונתקף בחרדה מהשינוי. למען שמירה על ה'סדר הטוב' הוא רוצה שגם אתם תנהגו כמוה. זה עשוי להתאים לתקופה בה יש הרבה שינויים (הגן? הקיץ?) שעשויים לעורר בו חשש והוא מנסה לשמור על החוויה המוכרת שלו. האם בנך נוטה להקפיד על סדר בתחומים נוספים (למשל, שחפצים יוחזרו למקומם?) איך הוא מתמודד עם שינויים בתחומים אחרים? עד כמה הוא ילד גמיש ומסתגל לחוויות חדשות?
מניסיוני, לעיתים שני הדפוסים קשורים זה בזה: ילדים שסובלים מרגישויות תחושתיות נוטים להעדיף את הגירוי המוכר והנוח להם ומתקשים להחליפו באחר. וגם, יש הרבה ילדים שקשורים מאוד לנעליים שלהם, או בכלל לבגדים של עונות השנה שזה עתה נסתיימו, והתחלופה של הבגדים על פי העונה קשה להם - למשל, מתעקשים ללכת עם מכנסיים ארוכים או עם גרביים למרות שכבר חם מאוד.
אם כל הדאגה קשורה לרצון שלך לקנות לו סנדלים ואין כרגע תחום-תפקודי נוסף שנפגע מההתקבעות שלו, נראה לי שלא כדאי להתעקש, ובהנחה שהכפכפים הנוכחיים יציבים דיים, וותרי לו...בעוד כמה שבועות הוא בוודאי יתרצה וירצה סנדלים כמו כולם....לעומת זאת, אם את מרגישה שהדפוסים הקבועים שלו משתלטים על תחומים נוספים בחייכם, כדאי לפנות להתייעצות.
בברכה,
מיכל

מיכל
קודם כל ברצוני להודות לך על התשובה המפורטת והמלאה !
לגבי חויה חושית עוצמתית אני לא חושבת שזה המצב , שום דבר ממש שתארת אינו דומה. הוא לא אוהב מגע חזק בכלל
אני מתחברת יותר לחלק השני של התשובה , הוא מאד אוהב סדר , אנחנו כל הזמן צוחקים על כך כי זה כ"כ ההפך ממני ... (אמא שלי אוצרת שהוא התיקון שלי...)
האם בעצם הסידור שלו "לא משעשע" וזוהי איזה שהיא זעקה לעזרה?
אתן דוגמה, כאשר הוא חולץ נעליים לפני האמבטיה הוא רץ לשים אותם במקום וכמובן שהוא נתקל בנעליים שלנו אז גם אותם הוא שם במקום, אנחנו צוחקים והוא עצמו מאד מבסוט ומקבל מאיתנו חיזוקים חיובים על כך - כל הכבוד אתה מסדר מאד יפה...
או כשאני אומרת לו בוא נאסוף את הצעצועים הוא באמת מסדר אותם בהנאה גדולה....
האם בעצם אני צריכה לנהוג אחרת? ולא לשבח אותו על היותו מסודר?
עכשיו אני דיי מבולבלת... כי הדפוסים הקבועים שלו לא משתלטים על חיינו , כמו שציינתי הוא ילד מאד נוח שמח וחברותי