פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

את מתארת את בנך כחייכן, חברותי וחיובי. עם זאת, ההתנהגות הזו שלו מעוררת בך דאגה. הרופאה שמכירה אתכם מצאה שאין סיבה לדאגה. יחד עם זאת ברור שבנך, משום מה, נוגח אחרים או מכה את עצמו בראשו, מדי יום ביומו.

מה שלא ברור מדברייך הוא על איזה רקע התנהגויות אלו הופיעו: האם הוא מתוסכל? כעוס? עצוב? עייף? אם כן, אזי ניתן לראות בתגובות אלו ביטוי לחוסר היכולת שלו לויסות רגשי - חוסר יכולת שאופייני לחלק מהתינוקות בגילו. הוא פשוט מצא את הדרך הפחות נעימה לבטא חוסר יכולת זו. באם זה המקרה אזי יש מקום לנסות ולהתעלם לעת עתה מההתנהגות עצמה, אך כמובן לא להתעלם מהרגשות שמסתתרים ומזינים אותה. יש להכיל את רגשותיו, לשקפם, להיות אמפטיים אליו ולנסות לנחם ולעודד. בעתיד הוא יפנים התייחסות זו אליו וידע טוב יותר לווסת את רגשותיו. במידה ולא תיווכחו בשיפור שחל עם הזמן יש מקום לפנות לייעוץ מקצועי.

לעומת זאת, אם התנהגות זו מופיעה ללא כל סיבה, לכאורה (הווה אומר הוא אינו נסער או מתוסכל), יתכן מאוד שלבנך סף תחושתי גבוה. משמעות הדבר שגירויים תחושתיים חלשים, יחסית, "לא עושים לו את זה" והוא חייב לגרות את עצמו בגירויים חזקים על מנת לקבל את הסיפוק שבתחושה. אם זה המקרה יש מקום לבדוק פנייה למרפאה בעיסוק לשם איבחון.
בהצלחה, דפנה.

בני בן ה-4 וחצי אובחן עם קושי של וויסות תחושתי המתבטא באלימות רבה במיוחד בגן, התופעה הופיעה רק בשנה האחרונה כך שבוודאות זה לא מולד.
לאחר שהיה באיבחון אצל מרפאה בעיסוקמסקנותיה אין צורך בטיפול אצל (שיחה מעמיקה אצלה טרם היתה) השאלה מה הטיפול בבעיה? איך אוכל לעזור לילד?

קושי בוויסות תחושתי הוא נטייה מולדת, אשר באה לידי ביטוי בצורות שונות לאורך ההתפתחות. לעתים קשיי וויסות עלולים להפוך לקשיים התנהגותיים ורגשיים, כאשר צרכיו של הילד אינם מובנים על ידי הסביבה ומפורשים באופן לא נכון. למשל, ילד הסובל מתת רגישות למגע, יהיה עסוק ללא הרף בניסיון לקבל פידבק תחושתי מהסביבה-ירבה להתחכך עם ילדים ואנשים בסביבתו, ירבה לנוע במרחב ולגעת בחפצים וכו'. כאשר מקור ההתנהגות אינו מובן, היא עלולה להתפרש כהתנהגות לא ממושמעת, תקפנית וכו'.. בהתאם, כאשר ילד נמצא במסגרת בה הצוות מכיל את התנהגויותיו ומבין את צרכיו של הילד, קשיי הוויסות אם ישנם, לא יבואו לידי ביטוי באופן בולט.

לא ציינת מהי הסיבה לפנייתך לאבחון מרפאה בעיסוק ולא הצלחתי להבין מדברייך האם חלק ממסקנות האבחון הן שבנך אינו זקוק לטיפול ריפוי בעיסוק. ללא ספק רצוי להמתין עד לשיחה עם המרפאה בעיסוק על מנת להבין את מסקנותיה והמלצותיה.

מאחר שחסר רקע, קשה לדעת מהי הסיבה לאלימות שבנך מבטא בגן. אם האלימות מופיעה בעיקר בגן ולא בבית, חשוב שתעשה עבודה מול צוות הגן בנושא, בגני עירייה ניתן לפנות לפסיכולוג של השירות הפסיכולוגי.
אם את מרגישה שגם בבית את מתקשה להבין את התנהגותו של בנך ולהתמודד עמו, מומלץ בהחלט לפנות לייעוץ פסיכולוגי.

בברכה
אודט

תגובותיו של בנך לרעשים שאת מציינת הן נורמליות ומתאימות לגילו, ופעוטות רבים מאוד בגילו מגיבים באופן דומה.
אין צורך לקחת אותו לשום טיפול.
כל מה שאת צריכה לעשות הוא לנסות למנוע ממנו חשיפה מיותרת לרעשים שמפחידים אותו, וכשבכל זאת הוא נחשף ומפחד (ואינך יכולה להרחיקו ממקור הרעש) פשוט החזיקי אותו בזרועותייך, היי סבלנית, חמה ואוהבת והרגיעי אותו.
עם הגיל הפחד ילך וייעלם.
בברכה, דפנה.

את מתארת בהגינות את תגובותייך להתנהגותו של בנך שנמצא בשלב בדיקת הגבולות.
בהגינות - משום שלצד התגובות ההוריות הנכונות של הצבת גבולות - כגון שמירת סדר יום קבוע או לקיחתו הביתה מיידית כשהוא תוקפני בגינה, את גם מודה וכותבת "אנחנו לא כל הזמן תקיפים ובחלק מהמקרים מוותרים / ממתינים וזורמים איתו"...
וכאן נעוצה הבעיה וכאן מקור חוסר הסמכות שלכם: אתם עושים עבודה חלקית.
לכן גם הפירות שאתם קוטפים הם חלקיים בלבד.

לא ניתן לבנות סמכות הורית ולא ניתן ללמד את הילד גבולות מהם כאשר חלק מהזמן אתם לא תקיפים, בחלק מהזמן אתם מוותרים ובשאר הזמן זורמים איתו.
אחד ממרכיביה החשובים ביותר של הסמכות הורית היא העיקביות. הילד חייב לדעת ש ב כ ל פעם שהוא מתנהג שלא כראוי, בכל ענין שהוא, תגובת הוריו לכך תהייה נחרצת. ואם ההורים מדי פעם מוותרים/זורמים וכיוב' אין להתפלא שהילד לא מפנים את כללי ההתנהגות הנדרשים ממנו.

לפיכך, כל שאת צריכה לעשות הוא להמשיך עם אותן תגובות נכונות שציינת - אך לעשות אותן בעיקביות ו ב כ ל פעם שהתנהגות שלילית תופיע.
זיכרי - על כל ויתור שלך בהווה את תשלמי בריביתד/ריבית בעתיד. לכן - לא כדאי לוותר.
בהצלחה, דפנה.

אם יש באפשרותכם להשאיר את המטפלת מבחינה כלכלית ובידיעה שמדובר במטפלת מוצלחת-תשובתי היא שלא תתלבטו הרבה ותשאירו אותה בבית. בגיל שנה עד שנתיים צרכיו של הפעוט הם קודם כל במענה הולם ואישי ואין שום סיבה שבגיל זה כבר ייחשף להתמודדויות במסגרת חוץ ביתית, בה לא יקבל מענה אישי לצרכיו, ייאלץ להאבק על מקומו בתשומת לב הצוות, בהחזקה בחפצים וכו'.. זהו שלב בו הפעוט , יהא מפותח ככל שיהא, אינו מסוגל לבטא עצמו באופן מילולי בשליטה טובה ואינו יכול לתווך את צרכיו באופן ברור לסביבה, מה גם שלא תמיד ימצא אוזן קשבת כשהוא אחד מתוך קבוצה. בגיל זה, המפגשים החברתיים שקיימים בין פעוטות בגינה הציבורית מספקים בהחלט, והיתרון הוא שמטפלת אישית יכולה לתווך לפעוט את המפגש עם יתר הילדים-מה נהוג, מה מותר מה אסור, מה זכותו, מהם רגשותיו שלו ושל האחר באינטראקציה, וכו'..

טוב תעשו אם תתנו לבתכם שנה נוספת של טיפול אישי , כך היא תוכל להשתלב בגן כשהיא כבר בשלה ומחוזקת מבחינה מוטורית ושפתית.
אם עדיין תרגישו כי היא משועממת בבית, יש כל מיני מסגרות של משחקיות המתפקדות כמו גן (למשל, "עננים" בהרצליה) שם תקבל בתכם חשיפה למגוון משחקים, לעוד מספר ילדים, ולשעת מפגש בהתאם ללו"ז של אותו המקום.
ועוד: ישנו רישום לגנים גם באמצע שנה, כך שניתן יהיה לשלב אותה לקראת פסח, אם תרגישו שמיצתה את המסגרת הביתית.

בהצלחה
אודט

מדברייך, נראה לי שהקושי יבוא יותר מצידך-לא בטוח עד כמה תרגישי בנוח רחוקה מבנך ועד כמה תצליחי להנות, כך שלפני שאת חושבת על בנך, כדאי שתבדקי עם עצמך איך את מרגישה. אני הייתי מציעה לעשות מעין ניסיון לפני הנסיעה לחו"ל, לנסוע בארץ לסופשבוע ולראות איך את מגיבה לכך.

אם את תרגישי שלמה עם נסיעתך, כך הפרידה ממנו והפגישה מחדש יהיו פחות טעונים ובכך יאפשרו לבנך להתמודד איתם באופן נורמטיבי. באופן כללי, אם בנך רגיל לסבתו במהלך השיגרה שלו, והיא מכירה את צרכיו והרגליו, לא צריך להגרם נזק לבנך מנסיעה לחו"ל. מובן שעדיף שמי שיטפל בו ישהה בביתכם על מנת להמעיט את השינויים בשיגרתו של בנך, אך אם אין אפשרות כזו, רצוי להרגיל אותו לפני כן לשהיות ממושכות ולשינה בבית הסבתא.

חופשה להורים של תינוק בן שמונה חודשים היא דבר חשוב מעין כמוהו, נצלו את ההזדמנות וסעו!

אודט

בתך בת חצי שנה מגלה התנהגות אופיינית לגילה-בגיל זה מתחילה להתפתחת קביעות האובייקט, שמשמעה הוא שבתך יודעת שכאשר את (או כל דמות משמעותית אחרת) נעלמת לה מטווח הראייה, את עדיין קיימת. לכן, היא בוכה כדרך לבטא את רצונה-כמחאה על עזיבתך וכרצון לשובך(אם אבכה, אמא תחזור). לפני כן כשהיית נעלמת מטווח ראייתה, היא לא חפשה אותך ממש , גם כי יכולתה התקשורתית הייתה פחות מפותחת וגם כי מבחינתה מה שלא נראה לא קיים.
הבכי הוא טבעי, הבכי ההיסטרי עלול לנבוע מתגובת הסביבה-אם הסביבה משדרת בהלה ומיד בתך נלקחת על הידיים , היא תצדיק בכך את העובדה שלהיות לבד זה מפחיד וטוב שהצילו אותה. אם לעומת זאת היא תבכה ותנסי בדרכים שונות להרגיע אותה, לאו דווקא על ידי לקיחתה על הידיים-אז היא תלמד לפתח דרכים שונות להרגעות-למשל, על ידי המראה שלך או הקול שלך, לאו דווקא המגע. למשל, אם לא מייד תעני לבכייה היא תצליח להעסיק עצמה במשחק עוד כמה רגעים שילכו ויגדלו וכו'..
הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להרגיע את החרדה (שלך בעיקר) ביציאה לעבודה, הוא לוודא שבשעות שאינך עם בתך, היא מקבלת מענה הולם לצרכיה. שמי שיטפל בה יכיר את צרכיה טוב כפי שאת מכירה אותם. שתפרדי ממנה בבקרים עם חיוך על הפנים וידיעה שיהיה לה יום טוב ומהנה, במשחק עם צעצועיה, בטיול בגינה. פרידה מהורה שיוצא לעבוד היא אמצעי עבור התינוק להחשף לעוד תגובות ובכך לטפח את יכולת ההסתגלות שלו לסביבה.

בהצלחה לשתיכן!

אודט

ישנם ילדים רבים בעלי רגישות לרעש, אשר הולכת ונעלמת עם השנים ואין לדעת מראש מתי ואצל מי תעלם. אין טיפול לתופעה, יש מספר אפשרויות שיכולות להקל על ההתמודדות עמה. מה שחשוב לדעת הוא האם בנוסף לרגישות לרעש ישנן רגישויות נוספות (רגישות יתר או תת רגישות) בחושים אחרים, כגון רגישות למגע (דגדוגים, מיים, לכלוך, תוויות של בגדים, דשא, מרקמי אוכל וכו') או רגישות לתנועה (פחד מנדנדות, מלהיות מורם מהתנתקות מהקרקע בכל אופן). אם כן, מומלץ לפנות למרפאה בעיסוק שבונה פרופיל תחושתי על בסיס שאלון ההורים, ובהתאם מרכיבה תכנית טיפולית שמסייעת בוויסות התחושות.
לגבי הרגישות לרעש, ככל שבנך יכיר יותר טוב את מקורות הרעש ויוכל בהמשך לקשר כל רעש למקורו, כך תפחת הבהלה והחרדה ותגבר תחושת השליטה שלו. כל דבר שיוכל להגביר את תחושת השליטה שלו עשוי לעזור. למשל, אם מדובר במכונת הכביסה, את יכולה לידד אותו עימה, להזמין אותו לראות מה את עושה, לבקש שיעזור לך להכניס בגדים, ללחוץ על כפתור וכו'..לגבי דפיקות בדלת, אפשר" להתאמן" באפיזודה של אורח מגיע, לבקש מאחד מבני הבית לצאת ולדפוק ותוך כדי שבנך במקום בטוח (לידך, על ידייך וכו') לחזור על הסיטואציה ולבקש ממנו שיעזור לך לפתוח הדלת. ללמד אותו לדפוק בדלת בעצמו כך שהפעם הוא זה שמייצר את הרעש ויכול גם להפסיק אותו. בכל מקרה רצוי לא להמנע מחשיפה לרעשים שהם חלק מהשיגרה במחשבה שבכך ימנע הפחד. להיפך, ככל שייחשף לרעשים כשהכנו אותו מבעוד מועד והיינו לצידו כמקור בטחון בזמן הרעש, כך בהדרגה תפחת החרדה.

בהצלחה
אודט

את חשה שבעיות השינה עדיין לא נפתרו לחלוטין. אך עלייך לשים לב לאותם דברים שכן חל בהם שיפור.
עלייך להבין שתהליכים שכאלה, של שינוי הרגלים, הינם תהליכים שעשויים להימשך פרק זמן ולא תמיד הם מתנהלים רק בכיוון של התקדמות. מדי פעם עשויה להיות הרפייה או אף נסיגה.
החכמה היא להמשיך בתהליך ולא להרים ידיים.
קחי בחשבון שגם מצבים של שינויי הנסיבות (כמו השיהות שלכם אצל הורייך) מאיטים ואף פוגמים בתהליך ובמרכיב העקביות החשוב כל כך.

המשיכי בשיטה, בסופו של דבר היא תשתלם לכולכם. בתך בודקת את הגבולות - ומנסה לשנות את הגזירה החדשה. הביני שזה לגמרי סביר שהיא לא תוותר בקלות על רצונה, ואת - המשיכי במטרתך.

גם כשהיא מתעוררת במהלך הלילה הפעילי את שיגרת שיטת 5 הדקות: היכנסי אליה לרגע קצר אך אל תרימי אותה, אל תאכילי, אל תפנקי. לאט לאט היא תלמד שאין לה עבור מה לטרוח להתעורר.

לגבי ההשכמה המוקדמת - אני בטוחה שהורים רבים יבינו לליבך, זאת מכיוון שתינוקות, פעוטות וילדים רבים מתעוררים עם זריחת החמה. בענין הזה אין הרבה מה לעשות, מלבד לנסות "למשוך" כל פעם עוד כמה דקות לפני שנכנעים לקביעת הילדים שהלילה תם והגיע הזמן לעוד יום מרתק...

שינה ערבה,
דפנה.

שלום נירית,
את מסיימת את פנייתך בשאלה מאוד רחבה: האם לנהוג בהתאם לצורך או בתקיפות.....ובכן, כמובן שהתשובה היא 'גם וגם', או 'לא זה ולא זה', או 'לפעמים ככה ולפעמים אחרת'....ובעיקר - אין לזה תשובה אחת...
השינויים שתארת בתגובות של בנך מאפיינים את הגיל שלו : הוא מנסה להתחיל לעמוד על עצמאותו ועל רצונותיו והעדפותיו והוא דורש היענות מיידית, מגיב בבכי ובעוצמה רגשית כאשר אינו מסופק. זה אולי קשור גם קצת לכניסה לגן ולשינוי המשמעותי בשגרת יומו (מחפש יותר היענות מכם כיוון שבגן נאלץ להתחלק בתשומת הלב עם אחרים), אבל זה גם קשור לשלב ההתפתחותי שלו. הוא הופך מתוסכל כאשר דרישותיו לא נענות ומגיב לזה, אבל זה חלק מההתבגרות הטבעית והתקינה שלו: הבנה שלא יוכל לקבל מייד בדיוק את מה שרוצה, וזוהי ההתחלה של שיעור חשוב ומרכזי בחיים - היכולת לדחות סיפוקים והיכולת לשאת תסכול.
את תארת אירועים שהתרחשו סביב אוכל: אני לא יודעת איך היו הרגלי האכילה שלו בעבר, אך יתכן שזה קורה לו סביב 'עיניין' שהוא מבין שהינו חשוב גם לכם (הרי לא תסרבו לדרישתו לאכול, נכון?...) או שזה קשור לעייפות בשעת הערב ואז נדמה שהוא לא באמת 'יודע' מה הוא רוצה וכל מה שתציעו לא טוב...
ברגעים כאלה מוטב לקחת פיקוד, להחליט בשבילו, וגם אם המשמעות היא לגרום לו מעט לבכות בטווח הקצר, המסר לטווח הארוך הוא ש'אימא יודעת מה טוב בשבילך כרגע ולכן אימא מחליטה', וגם, מכיון שסיטואציה בה הוא כל כך בוכה ולא יודע כבר מה הוא רוצה הינה סיטואציה כל כך מעוררת חרדה הרי שיש כאן מסר חשוב נוסף - 'אימא שומרת עליך מפני חווית חוסר האונים הקשה שאתה חווה עכשיו'. לצד זה, חשוב למצוא את הדברים בהם כן אפשר לתת לו להחליט כדי שיחווה תחושה של מסוגלות ויכולת השפעה על העולם, אך אתם תהיו אלה שיקבעו מתי ואיך זה יקרה. אני מניחה שכאשר החלטתם שכרגע אבא קם בלילה, ולא אימא, חשוב להישאר עיקביים בעיניין גם אם הוא קורא לך - כך הוא ילמד שגם אבא מסוגל להרגיע אותו וזה חשוב לשניהם.
בהצלחה רבה,
מיכל

שלום שי,
אני מניחה שבשאלה 'האם להתמודד עם הפחדים' הכוונה בעצם האם לפנות לטיפול בעיניין הזה...ובכן, התשובה נעוצה במידה בה הפחדים האלה מפריעים לה כרגע להתנהל כהרגלה ולהמשיך בהתפתחותה התקינה. ציינת רק פחדים מפני רעשים, אך האם עלו גם פחדים נוספים שגורמים לה לתגובות אלה? למשל, חשש להישאר לבד? פחד מזרים? מבעלי חיים? מגורמים אחרים שלא עוררו פחדים בעבר? וגם, האם בגלל שהיא מפחדת מאופנועים למשל היא מעדיפה לא ללכת לגינה או לא לצאת לרחוב בגלל שעשוי לחלוף שם אופנוע? אם כן, הרי ששגרת חייה נפגעת, ועל מנת שזה לא יתקבע כדאי מאוד לפנות לטיפול. מדובר לרוב בהתייעצות קצרת-מועד אשר תסייע לכם לחשוף אותה בהדרגה ובאופן מבוקר לגורמים שמעוררים חשש ולמנוע מצב בו הפחד ישתלט ויעמיק.
בהצלחה,
מיכל

אין פגיעה בהתפתחות , ואין תוספת של פחדים אחרים. הילדה אוהבת בעלי חיים ואומנם מתביישת מזרים אבל זה בריא בעיניי. שגרת יומה מתנהלת כרגיל והילדה שמחה ופעילה טפו טפו.
אם יש רעש שמפחיד אותה היא מעדיפה להיות על הידיים ולהתרחק ממוקד הרעש.
השאלה שלי היא האם יש דרך וצורך להתמודד עם הפחד הזה או באמת להרחיק אותה ממוקד הרעש...

תודה

שלום viki,
ראשית ברצוני לחזק את האופן בו אתם מגיבים לנטייות של בנך: הורים רבים חשים מאוד מתוסכלים כאשר עליהם להתאים את עצמם להעדפות של ילדיהם ומדברייך נשמע שאתם מצליחים לזהות את הקושי שלו, להבין אותו ולקבל אותו ועל כך כל הכבוד!
ועדיין, מהתיאור שלך נשמע לי שאין מדובר רק בדפוסי מזג ביישני, אלא מקושי בהסתגלות לסיטואציות חברתיות. בגילו כבר היינו רוצים לראות הנאה מקשר עם ילדים אחרים, חיפוש אחרי אינטראקציה עם אחרים וניסיון ליוזמה של קשר.
ציינת שהוא נבון ומתפתח מצויין, ואני מניחה שהכוונה היא להתפתחותו הגופנית והמוטורית, ואולי גם השפתית. אבל, האם הוא ילד שמבין סיטואציות חברתיות? נענה להוראות ולבקשות? משתמש במחוות בכדי להביע את עצמו? האם התחילה להתפתח שפה מילולית? כל אלו קשורים גם כן להתפתחות החברתית שלו. וגם: איך הוא משתלב במסגרת הגנית? (אם נמצא)
בחיפה ישנם פסיכולוגים התפתחותיים רבים שעובדים עם פעוטות וכן תחנה ציבורית מצויינת:
התחנה לטיפול התפתחותי שד' הפלי"ם 15, קרית הממשלה (ביניין הטיל), טל.
04-8633055, 04-8633066 . לפנייה באופן פרטי אני ממליצה על גב' רעיה אבימאיר-פת, פסיכולוגית בכירה ומנוסה.
בהצלחה,
מיכל

שלום לאימא,
לא ציינת האם מדובר בביקור הראשון של בתך בהצגה וכן מהן תגובותיה להמולה או לחשכה בדרך כלל, אך אני נוטה לחשוב שהתגובה השונה שלה קשורה יותר לאירוע הספציפי ולא מדובר בשינוי בהתנהגותה או באופייה.
האולם החשוך, התפאורה והתאורה, וכן המולת הקהל הרב בוודאי עוררו חשש שגרם לה להגיב בהתכנסות ובפחדועל כן העדיפה את קרבתכם. ילדים נוטים לצמצם את המרחק מההורים כאשר הם חוששים, עייפים, כואבים וכו', ולפעמים זה קורה להם דווקא באירוע שאמור להיות חוויה טובה ומשמחת.
האם ניסתם לבדוק איתה איך הרגישה? האם הצליחה לתאר את מקור החרדה שלה? האם חשתם כי אתם מצליחים להרגיע אותה?
אני מאמינה שהכנה מרובה יכולה לעזור במצבים חדשים שעלולים לעורר חשש. למשל, תיאור מילולי של מהלך החוויות, "התסריט" לקראת הצפייה עשוי לעזור: ניסע באוטו, נחנה במגרש גדול, נכנס לאולם שאנחנו לא מכירים, נעמוד בתור לקופה, נכנס לאולם ויהיה חושך....וכו' וכו'...
בהצלחה,
מיכל

שלום נילי,
מקובל להגיד שאין גיל "טוב" לקבלת אח או אחות חדשים ומבחינת הילד הגדול זו עשויה להיות תמיד חוויה רגשית מורכבת המגלמת בתוכה קשת רחבה של רגשות. ילדים מגיבים בכל מיני דרכים, וזה תלוי, בין היתר, גם במצב הרגשי וביחסים המשפחתיים לפני הלידה. את שואלת "מתי להסביר לה" ובכן, אני מניחה שהיא כבר יודעת...לא רק בטנך התופחת מסגירה זאת, אלא גם השינוי באופן בו את יכולה להיות פעילה איתה (הקושי להרים אותה למשל או להושיבה על ברכייך), ה'מקום' שהבטן תופסת בין האחרים שבוודאי מתייחסים וההתרגשות והתכונה שבבית. יחד עם זאת, חשוב לעשות הסבר "רישמי" סמוך יותר למועד המשוער. ניתן להשתמש בתמונות שלה בתור תינוקת, בבובות של תינוקות (יש למשל בובות ברבי בהיריון שבתוך בטנן תינוק), בספרים (יש המון!) ועוד. חשוב לערב אותה בתהליך הכנת הבית ותוך כדי כך לשמור על השגרה שלה ככול שניתן מבחינת פעילויות ודמויות תומכות.
היא אולי כעת תשמע את ההסבר אבל בכל גיל תבין זאת קצת אחרת...
שיהיה בשעה טובה,
מיכל

אתחיל במענה לשאלתך האחרונה:
אסור לך להתעלם מהתנהגות זו, בדיוק כפי שאסור להתעלם מהתנהגויות שליליות אחרות של ילדינו שאינן מקובלות עלינו.
בעיני התעלמות אינה דרך חינוך סבירה (למרות שיש לה חסידים לא מעטים בין אנשי המקצוע).
הנחתי היא שאלימות ביתך לא רק שלא תחלוף במקרה של התעלמות אלא אף תחמיר ותסלים, כשתוך פרק זמן לא רב אחיה, שיגדל, יתחיל להגיב גם הוא באלימות כלפיה.

ביתך, מן הסתם, סובלת לא מעט מאחיה התינוק שמפריע לה לשחק ונוגע במשחקיה. יתכן שהיא מקנאה אך יתכן גם שבצדק משום שהיא מרגישה שנעשה לה עוול בכך שאחיה מציק לה. האם את עושה די על מנת שהיא תוכל לשחק בשלווה מבלי להיות דרוכה כל הזמן מפני אחיה? האם את מונעת ממנו להתקרב אליה ולהפריע לה?

עם היד על הלב - לא מעט אמהות מאפשרות מצבים שכאלה משום שאז לתינוק מעניין והוא עסוק וקוסם להן הרעיון (ודי מובן למה...) שהאח הגדול יעסיק את הקטן. וכל עוד אפשר שמצב זה ימשך, גם אם הגדול מתחיל קצת לקטר, האמהות מניחות לזה ולא מתערבות. וכך, כשהגדול מיואש, מכיוון שאימו לא מרחיקה את התינוק - בלית ברירה הוא מכה או דוחף אותו.
וראה זה פלא: או אז מזדעקת האמא, וסוף סוף לוקחת אליה את התינוק המייבב (תוך שהיא, כמובן, מטיפה מוסר לגדול). והילד הגדול לומד שזו השיטה להיפטר מהצקות התינוק, וגם אם זה עולה לו בעונש כלשהו - זו עדיין שיטה שמוכיחה עצמה כיעילה בעיניו!

מכאן ניתן להבין מהן המלצותי:
הרחיקי את בנך מביתך בשעה שהיא משחקת ולא מעוניינת בנוכחותו.
אם הם משחקים יחד - היי שם והשגיחי עליהם על מנת למנוע תקריות.
היי הוגנת בהשגיחך עליהם וברגע שהוא מתקרב אליה מדי או מציק לה (ובוודאי התייחסי לכך כשהיא מתלוננת) - הרחיקי אותו במעוד מועד.
אם את מזהה שהיא עומדת להגיב באלימות - התערבי מיידית: גשי אליה במהירות ועיצרי אותה (פיזית! לא במילים והסברים) מלבצע את זממה.

כל זה אמור להספיק על מנת לחולל שינוי. זוהי דוגמה להצבת גבולות טובה. ובהצבת גבולות שכזו - אין אפילו צורך להעניש (וכפי שאת נוכחת - אין גם טעם).
שבת שלום,
דפנה.

כן, זו יכולה להיות חרדת זרים בגיל כזה. אך לא ניתן לומר בוודאות שזהו אכן המקרה.
את עצמך מתארת השתלשלות עיניינים שהוציאה את ביתך משיגרתה וגרמה לה לעייפות רבה. ותינוק עייף הוא תינוק במצוקה, גם אם לא כואב לו דבר.
ותינוק במצוקה עלול להכניס את אימו למצוקה - ממש כפי שקרה לך, ואז פוחתת יכולתך להוות עבורה משענת ומקום בטוח.
לכן, קודם כל עלייך לצאת מהחרדה (המעט מיותרת) אליה נכנסת. אינך צריכה לגונן עליה משום ששום סכנה לא מרחפת עליה. אם תבחרי לגונן עליה תשדרי לה בדיוק את ההפך מהרצוי: שהיא בסכנה ושיש לה סיבה טובה להיות בחרדה ובמצוקה.
המשיכי להתנהל באופן רגוע, גם אם היא מעט נבהלת פה ושם מפרצוף לא מוכר. שדרי לה שאת איתה, שאת שלווה ובטוחה, ושאין מה לדאוג. כך תתרמי לתחושת הנינוחות שלה.
בברכה, דפנה.