פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שמחתי לקרוא את דברייך. נעים לי לדעת שגישתי נופלת על אזניים קשובות.
לצערי אין לי כרגע מה להציע לך באנגלית. אולי בעתיד...
כנראה שתצטרכי לתרגם לו :)
בהצלחה, דפנה.

שלום גלי,
אני מסכימה איתך שהשאלה שלך חשובה ביותר ויתכן כי העיכוב במתן התגובה קשור בדיוק לזה: מדובר בנושא עליו אפשר לכתוב עוד ועוד, להתלבט הרבה מאוד ולבסוף אולי להבין שאין מסגרת מושלמת כיוון שיש פער ניכר בין הרצוי למצוי....
אני אנסה לכוון אותך במספר עקרונות בסיסיים.
ראשית בנושא המסגרת - ניתן לומר ככול שהילד צעיר יותר עדיפה מסגרת קטנה ככול הניתן ובה מספר רב של מבוגרים. שני המשתנים חשובים כלומר, אם יש יחס של 1:5 אך יש 40 פעוטות בקבוצה הרי שזה לא רעיון מוצלח. מבחינת טווחי הגילאים, ברור שעדיפה מסגרת הומוגנית ככול הניתן, אם כי ישנן מסגרות בהן הקבוצה היא רב-גילאית, אך קיימת חלוקה פנימית לתתי-קבוצות על פי גיל והפעילויות בהתאם.
חשוב מאוד לשים לב לבטיחות המקום (לא רק המבנה, החצר, הרישיונות וכו', אלא גם לבטיחות המתקנים והצעצועים, ההפרדה בין איזור ההחתלה לאיזור ההאכלה למשל ועוד), ליציבות הצוות ולהכשרתו (תחלופה רבה מידיי או צוות צעיר ולא מנוסה מספיק למשל), לסדר היום ולתוכנית החינוכית: גם במסגרות המיועדות לתינוקות בני מספר חודשים חשוב סדר יום כללי, או לפחות טווחי זמנים נפרדים לאכילה, שינה ומשחק. חשוב לשים לב היכן מכינים את האוכל והיכן מאכילים, היכן ישנים והיכן נמצאים ילדים שלא ישנים בזמן המיועד לשינה (וכמובן עם מי).
וכל זה עוד לפני שדברנו על האווירה הרגשית....טון הדיבור ואופן הפנייה לילדים, עוצמת הרעש (והשקט), פינות מנוחה רכות, אופן קבלת הילדים בבוקר, הקשר עם ההורים, תקופת הקליטה במסגרת ועוד ועוד.
את שואלת "מה הוא פסול בעליל"...ובכן, לכל הורה יש את הפסול בעליל שלו ואת הדברים החשובים לו. ההמלצה שלי: אחרי הסינון הראשוני המבוסס לרוב על המלצות ושמועות בשכונה, נסי ללכת למקום המיועד ופשוט לשבת שם. בקשי מהצוות "להתעם ממך" ונסי לחשוב איך את מרגישה שם....אם לך לא נעים (רועש מידיי? צפוף מידיי? מלוכלך מידיי? תוקפני מידיי?) הרי שגם לבנך לא יהיה שם נעים.....
בהצלחה רבה
(זה לא קל!)
מיכל

למיכל תודה רבה!
העלית בתשובתך דברים שאני לא חשבתי עליהם בכלל (ואני חשבתי על המון דברים ואפילו הגזמתי בכמות השאלות ששאלתי את הגגנות). אז שוב תודה!
גלי

את מספרת על השינוי הפתאומי והלא מובן בהרגלי ההרדמות והשנה של ביתך. האמנם אינך יכולה לזהות דבר מה ברקע שאולי גרם לשינוי? האם את בטוחה שהיא בריאה ואינה סובלת מכאבים כלשהם?
על כל פנים, שינויים שכאלה עשויים לקרות מדי פעם ללא סיבה נראית לעין, בעיקר סביב "תאוצות גדילה" של התינוק. אלה הן אותן תקופות שהתינוק נותן בהן קפיצה בהתפתחותו - דבר שמשפיע על התנהגותו והרגליו. יתכן שזה מה שקורה עם ביתך.
את אמנם משוועת לחזור לשיגרה הקודמת, אך עלי לציין שיתכן ויש לך כעת הזדמנות ליצור שיגרה חדשה, מתאימה יותר. למשל - בהחלט הגיע הזמן להפסיק עם המנהג של השכבת ביתך עם בקבוק שאיתו היא נרדמת. בגילה, ואף מספר חודשים אחורה, ניתן היה כבר ויש לעשות הפרדה בין שתי הפונקציות: האכלה ושינה, שאינן אמורות להיות כרוכות זו בזו בגיל שנה.
אני הייתי מציעה לך ליצור שיגרה חדשה שתואמת לגילה: נסי לתת לה ארוחת ערב ושלבי את הבקבוק בארוחה. עשי לה אמבטיה והשכיבי אותה לישון כשהיא לא עייפה מדי. צרי אוירה נעימה ונינוחה. היפרדי ממנה במספר מילות הרגעה, וצאי מהחדר. אם היא קמה ומתחילה לבכות, המתיני כחצי דקה ואז היכנסי והשכיבי אותה שוב, וחו"ח.
סידרת החינוך הזו שנסמכת על "שיטת 5 הדקות" היא השיטה שמנסיוני מוכיחה עצמה בסופו של דבר, בתנאי אחד ברור: אל לכם להישבר בשום םפנים ואופן! ואם את לא שלמה עם השיטה או חוששת שתישברי - אל תתחילי איתה בכלל. חבל עלייך וחבל על ביתך הקטנה.
אל תתפתי לטעויות הרווחות של ישיבה לצד מיטת ביתך או הרדמתה עליכם (או במיטתכם). אלו אינם פתרונות - אלא אלו יצירת בעיות חדשות נוספות.
לילה טוב,
דפנה.

דפנה שלום!
תודה על התשובה. אני כן מסוגלת להשתמש בשיטה הזו וזה מה שעשיתי אבל הבקבוק מטרנה הוא ממש אמצעי יעיל אצל הילדה להירדמות טובה יותר ובלעדיו זה יהיה עוד יותר מורכב. אני לעולם לא מרדימה אותה במיטה שלנו או על הידיים והשינה לא תלויה בכלום חוץ מזה שהבקבוק מרגיע אותה. הסיבה היחידה שנראית לי הגיונית בעין היא זה שחלק גדול מהשבוע אני חוזרת בחמש וחצי הביתה ורוב היום לא נמצאת איתה ולכן היא "משלימה" את החסר ורוצה שאהיה איתה. הדברים שעזרו בימים האחרונים היו לעמוד לידה לכמה דקות ולשיר לה. לתת לה לבכות גם אם היא אינה חוזרת לשכב?? כי היא בוכה ונעמדת ולא מוכנה לחזור לשכב לבד ואם אני יוצאת מהחדר היא ישר נעמדת ושוב בוכה.
מחכה לתשובה.
אביטל

טוב את עושה שאינך מרדימה אותה על הידיים או אצלכם במיטה.
יחד עם זאת ההרדמה ה"נכונה" היא זו בה התינוק מושכב במיטתו, ער (לא עירני מדי, כמובן) ומסוגל להרדם ללא כל הסתייעות באכילה/שתיה או בנוכחות של ההורה לידו. וזה המצב אליו את צריכה לשאוף להגיע.
מתוך ניסיוני הרב עם הורים שסבלו מקשיי ההרדמות והשינה של ילדיהם, אני יודעת כי הרדמויות "לא נכונות" שכאלה מאופיינות בהסלמה: הצורך של הפעוט בעזרה בהרדמה רק גובר (תוך פרק זמן קצר ביותר תמצאי את עצמך עומדת ליד מיטתה לא כמה דקות אלא פרקי זמן הולכים ומתארכים!) וכך גם ההתעוררויות לאורך הלילה.
ואגב - בענין המטרנה במיטה: אני מקווה שאינך מניחה אותה לבדה ללא השגחה בזמן שהיא שותה. וכמו כן אני תוהה - מה על השיניים שלה... לא חבל? ועוד: מה יהיה כשתרצי לגמול אותה מהרטבת הלילה? עם בקבוק שכזה בצמוד לשינה יהיה מאוד קשה.
כך שיש לך את כל הסיבות הטובות ללמד אותה להרדם כמו שצריך כבר עתה.

לכן להלן מה שלתפיסתי כדאי שתעשי:
תני לה את הבקבוק קרוב לשעת השינה, אך לא במיטה.
השכיבי אותה לישון באוירה רגועה, כסי אותה והיפרדי ממנה באמירה קצרה בסגנון "לילה טוב, מתוקה, עכשיו הולכים לישון" וצאי מיידית מהחדר.
מהרגע שהיא מתחילה לבכות (בלי קשר להיותה עומדת או לא) מדדי כחצי דקה ואז חיזרי לחדר וחיזרי על השלב הקודם.
וחו"ח: מהרגע שהיא בוכה (ואולי אף צורחת וצווחת) מדדי הפעם כדקה ושובי לחדר וחיזרי על השלב הקודם. אם היא נעמדת מיידית השכיבי אותה שוב וצאי.
שימרי על שלוות רוחך ואל תישברי מול עקשנותה הצפויה.
וכך מספר פעמים, אולי אפילו מספר רב מאוד של פעמים בערב הראשון, אך בסופו של דבר היא תרדם ומערב לערב התהליך יתקצר והיא תלמד להרדם בעצמה.
לילה טוב...
דפנה.

ביתך עושה את צעדיה הראשונים בעולם החברתי, ואת עושה זאת יחד עימה, כאימה. לפעמים איני בטוחה למי קשה יותר ההתמודדות - לפעוטות או לאמהותיהם :).

איני יודעת מה היתה התלבטותך לגבי המסר שעלייך להעביר לביתך. מה האפשרויות שנראו לך כמתאימות: האם רצית שהיא תוותר? האם רצית שהיא תילחם על הצעצוע?
אנו נוטים לחשוב שלכולנו אותן הדיעות לגבי מה היא ההתנהגות החברתית הנאותה, אך האמת היא שאנו שונים זה מזה בתפיסותינו ובערכינו החברתיים בפרט, והמוסריים בכלל.

אני, על פי ערכיי, הייתי מציעה לך לנסות להסביר לבתך שעליה לחלוק בצעצוע (משום שלחלוק ולשתף זהו ערך חברתי חשוב, אך גם מכיוון שאינו פרטי שלה ומשום שלא שיחקה עימו באותו הרגע). אך ראשית לכל רצוי שתהיי אמפטית לתיסכולה ותשקפי לה אותו ("את עצובה כי רצית לשחק עם הצעצוע הזה"). תוך כדי כך החזיקי אותה כך שלא תוכל לנשוך את עצמה (או אחרים). בהמשך נסי לנחמה ולהסב את תשומת ליבה לאפשרויות המשחק הרבות האחרות העומדות לרשותה.

ביתך, כרבים מבני גילה, הגיבה בתיסכול רב. לשאלתך - כן, זה בסדר. במקרה המסויים הזה התיסכול הופנה כלפי עצמה. בגילה, יכולתה לווסת את עוצמת ריגשותיה ואת עוצמת ודרך ביטויים עדיין בהתהוות. לך, כאימה, תפקיד חשוב בהנחייתה כיצד לווסת את רגשותיה ותגובותיה.
בברכה, דפנה.

באם קראת תגובות קודמות שלי לגבי בעיות בגמילה החיתולים ו/או את המאמר שלי בנושא (המופיע באתר שלי ובאתר הזה) הרי שתגלי שאני מסכימה איתך לחלוטין בעמדתך נגד החזרת בנך לחיתולים.
אכן אתם נתקלים בקשיים, אך לתפיסתי לא הפיתרון של "לתת לו עוד זמן" יעזור (לתפיסתי התחלתם את הגמילה בגיל סביר, אף כי אפשר היה להתחילה קודם). הסיבה לקשיים היא מן הסתם ניהול לא מוצלח של התהליך על ידיכם. יצירת רגרסיה בהתקדמותו והתפתחותו של בנכם במו ידיכם, על ידי החזרתו לחיתולים היא לתפיסתי שגיאה צורבת.

לגופו של ענין: את בעצמך נותנת את התשובה (חלקית לפחות) לבעיה - כן: עליכם, כמי שאחראיים על התהליך ומובילים אותו, "לרדוף ולדרבן אותו ללכת לשירותים כל זמן קצר". אתם תעשו זאת משום שלעת עתה הוא עדיין לא לקח אחריות על הענין, דבר שיקרה בהמשך. ישנם עוד אין ספור דברים שאתם כיום אחראיים עליהם, מדרבנים ורודפים לגביהם משום שהוא עדיין לא לקח אחריות עליהם( והדוגמאות מכל עבר: השכבתו לישון, הכנסתו לאמבטיה, הזנתו, הלבשתו ועוד ועוד). אני רואה את תהליך הגמילה כאחד מהם.
וכמו בכל התחומים, ככל שתהיו נחרצים יותר ועקביים יותר בדרישותיכם - אט אט הוא יפנים אותן ויבצען גם ללא דירבונכם.
לעת עתה חובתכם לעשות את המקסימום על מנת למנוע את הפספוסים ועל מנת ליצור רצף של ימים רבים יותר ויותר אותם הוא מסיים בבגדיו היבשים.

בהצלחה, דפנה.

לשאלתך - אני תוהה מהו לדעתך המסר הנכון בנושא. זאת משום שאיני בטוחה כלל שלכולנו יש את אותו ה"מסר הנכון". יש ביננו מי שחושבים שהמסר הנכון הוא לעודד השגיות, לעיתים בכל מחיר. יש אחרים שמבחינתם תחרותיות היא ענין מגונה שיש להתרחק ממנו.

אז מהו המסר הנכון?
כהורים, עליכם לבדוק מהו ה"אני מאמין" שלכם בחיים. עליכם לבדוק את הדוגמה שאתם מהווים והאם יש התאמה בין הדרך בה אתם חיים ונוהגים לבין מה שאתם דורשים מילדיכם. עליכם לבדוק כיצד אתם מגיבים לכשלונות של עצמכם, וכיצד אתם מגיבים לכשלונות ולהפסדים של ילדכם.

לדעתי, ישנם מספר דברים/מסרים שנכון לעשות עם ילדכם:
* הבעת אמפטיה לתחושה שמתעוררת בו כאשר הוא מפסיד - וזאת מבלי לשפוט אותו עליה ועל תגובתו. "זכותו" להרגיש "מבואס" כשהוא מפסיד וכל שאתם צריכם לעשות הוא לשקף לו זאת (בנוסח: "אני רואה שאתה עצוב שהפסדת" או " לפעמים מרגישים עצוב כשמפסידים").
* הבהירו לו והדגימו לו שכשלונות הם חלק ממשחק החיים, ולא ניתן לצלוח את החיים מבלי להיתקל בהם פה ושם. לא סביר ולא קורה שרק מנצחים כל הזמן.
* מכשלונות לומדים לא פחות מאשר מהצלחות, ולעיתים אף יותר. הכשלון יכול להוות תמריץ לנסות ולהשתפר.
* הזכירו לו פעמים קודמות בהן נכשל, התמודד והתגבר. שדרו לו שאתם מאמינים בו וביכולתו להתגבר על התחושה הזמנית הקשה שבאה בעקבות ההפסד.
* אל תמהרו מדי לנחם אותו, לפייס אותו או לפצות אותו על ההפסד. גם בחיים האמיתיים לרוב לא מפצים אותנו כשאנו נכשלים, ולא בדרך זו בהכרח תחשלו את יכולת ההתמודדות שלו.

בהצלחה (או שלא:))...,
דפנה.

ניכר שניסיתם, וחלקית אף הצלחתם להתמודד עם בעיות השינה של ביתך.
את מבקשת עזרה בנושא ולדעתי העזרה לה את זקוקה אינה עוד "טיפ" כזה או אחר שינחה אותך לעשות מעשה כזה או אחר. העזרה שאת זקוקה לה כרוכה בשינוי מהותי של דרך הסתכלותך והבנתך את הדינימקיה שלכם סביב נושא השינה. ושינוי כזה קשה ליצור דרך התכתבות שכזו, אלא יכול להיווצר בעזרת פגישה וייעוץ אישי עם איש מקצוע מנוסה בתחום.
ובכל זאת אציע לך את קצהו של השינוי המיוחל בתפיסתך: ביום שתביני שביתך זקוקה לשינה הרצופה והרגועה שלה לפחות מכם ואף יותר, ביום שתביני שחובתך ללמדה כיצד לישון שינה שכזו - גם אם הדרך לא תנעם במיוחד לא לה ולא לכם, וביום שתביני שכל סוג של שינה משותפת שלכם איתה רק מרחיקה אתכם מכוונתכם המקורית לנסוך בה בטחון - ביום הזה יתחיל השינוי המבורך בהרגלי השינה שלכם.
בברכת לילות טובים,
דפנה.

שלום אמאלה

קשה לקבוע מהתנהגותו של בנך מהי הסיבה לכך שאינו אוהב ללכת לגן כבעבר. באופן טבעי עולה אצלך חשד שמא קורה משהו לא טוב בגן, עד כדי חשד שהוא הוכה על ידי הגננת.

חשוב שתמשיכי להיות קשובה לבנך, גם אם יכולתו כיום להעביר מסר היא מוגבלת, על מנת לתת לו תחושה שמסריו חשובים ולא מתעלמים ממנו. עם זאת, חשוב שנזכור שאנחנו כהורים מוטים בפרשנות שלנו, ועלולים כפי שאמרת לעודד את ילדינו להעביר מסר מסוים מתוך ההבנה שלהם כי זה המסר שמעורר אצלנו עניין.

ישנן סיבות רבות מדוע בתקופות שונות ילדים מסרבים ללכת לגן/רוצים להשאר עם ההורה בבית, לעתים הסיבות נעוצות בשינויים שחלים בגן, מכל מיני סוגים, ולפעמים הילד מגיב לשינויים בסביבה הביתית(האם חלו שינויים משמעותיים בבית בתקופה האחרונה?). לעתים שינוי בהתנהגות נובע גם משינויים התפתחותיים בילד עצמו-הבנה יותר טובה למשמעות הפרידה מהוריו וכו'..
לכן, הייתי קודם כל שואלת את הצוות בגן האם חל שינוי כלשהוא בסדרי הגן, האם הם מבחינים בשינוי בהתנהגות של בנכם במהלך היום אחרי הפרידה. הייתי מבקשת שיצפו בו במהלך יום ויציינו את התנהגויותיו בהקשרים השונים. בדרך זו, גם יוכלו להבחין אם דבר מה בגן מפריע לו וגם( אם אכן הייתה התנהגות לא הולמת כפי שאת חושדת) תעבירי בכך מסר שעינך פקוחה וכי בנך מסוגל לדווח על המתרחש בגן. אגב, האם את יכולה להעלות על דעתך סיבה מדוע בנך עלול להיות מטרה לאלימות מצד הגננת? האם היא מתקשה להתמודד עמו?

בנוסף, הייתי מקדישה תשומת לב לתגובות של בנך לאותה הגננת בתקופה הקרובה בבוקר ובסוף היום. האם הוא מגיב אליה כמו תמיד או שמא מביע חשש כשהיא בקרבתו.
בכל מקרה, לא הייתי מעלה את הנושא עם בנך באופן יזום-לא הייתי שואלת שאלות כגון-האם משהו עשה לך משהו לא טוב בגן?האם אתה אוהב את הגננת, וכו'..
אם מעבר להתנהגות שציינת(קושי בפרידות, חבטה על הראש וציון שם הגננת), אין שינויים נוספים בהתנהגותו ובמצב רוחו של בנך-אוכל כתמיד, הרגלי השינה לא השתנו וכו', הייתי מניחה את הדאגות בצד, בהנחה שיש תקופות כאלה והן חולפות.

בהצלחה
אודט

תודה על תשובתך המפורטת. עלי לציין :
1. אחרי "הפעם הראשונה" ביררתי את העניין עם הגננת ולטענתה הכל בסדר בגן 5 דקות אחרי שאני הולכת והוא נרגע ואין לדעתה שום שינוי במהלך היום.
2. הוא אף פעם לא היה אכלן גדול ועכשיו פחות מתמיד. עוד לפני ההצהרה הראשונה על מכות שמנו לב לירידה באכילה ושאלנו את הגננת - ולטענתה הוא אוכל רגיל בגן.
3. אין שינוי בבית
4. ההצהרה השניה התנהלה ככה: הוא בכה באוטו בדרך לגן שהוא לא רוצה ומלמל משהו כולל שם הגננת (נקרא לה סימה). שאלתי אותו סדרת שאלות
סימה נותנת נשיקה? ענה:"לא"
סימה נותנת חיבוק? ענה: "לא"
סימה מדגדגת (ודגדגתי אותו)? ענה: לא
סימה נותנת מכה? ענה: כן, סימה ראש ונתן מכה בראשו.
לא עניתי לכך אלא הסתובבתי והמשכתי בנהיגה.

מה דעתך?

הי אמאליה.
אני אמא לתינוק בן שנה. עכשיו בימים אלו אנו בתהליך בחירת גן ורישומו של בננו לגן.
קראתי את מה שכתבת וזה מדאיג אותי מאוד. אני חייבת להגיד שאצלי זה כן עורר חשד , שהגננת מכה את הילד. הרי בנך אמר במפורש, בצורה שהוא יכול לבטא את עצמו, ועפילו הראה לך איפה ואיך. בנוסף, הוא ציין את שם הגננת. לדעתי, ומסיפורי חברות אימהות , יש גננות רעות שילדים מאוד אוהבים, למרות הכול. (כי דווקא אליהם הגננת הרעה מתייחסת באהבה.) אבל אם הילד שונא את הגננת ואומר שהיא לא מנשקת ולא מחבקת ולא מצחקקת איתו ולא מדגדגת (סימן למינימום חיבה לתינוק/ילד) ורק מראה מכה בראש, אני כן הייתי מרימה דגל.
ולדעתי, אין בזה שום פסול בלבוא לגן לגננת/גננות וכן לתת להן להבין שאת יודעת על דברים המתרחשים בגן!!!

מהדיאלוג שתארת עם בנך, אני עדיין איני משוכנעת שגננת הגן מכה את בנך ולצערנו הרב הדבר היחיד שיכול להעיד על כך באופן חד משמעי הוא מצלמת וידאו שתותקן בגן (בעד ונגד מצלמה-זה כבר נושא אחר). כביכול תגובתך הייתה נטראלית ולא גילית בהלה לתשובה החיובית של בנך אודות המכות, אך שימי לב שבכל זאת שיחתכם הסתיימה מיד אחרי תשובתו, כך שבכל מקרה בלי מילים, בנך יכול להסיק שתשובתו עוררה בך עניין.

ובכל זאת, כדי להמשיך ולהיות קשובים למתרחש בגן, הייתי פונה ישירות לגננת ומשתפת אותה בכך שבנך הדגים מספר פעמים מכה על הראש בהתייחסו לגן ואת מבקשת ממנה שתבדוק מה קורה. מובן שלא הייתי מצייינת כי הוא הוסיף לכך את שמה.

במקביל, אם את נפגשת עם אמהות נוספות מהגן אחה"צ, את יכולה לגשש בעדינות איך הן מתרשמות מהגננת והאם ילדם הולך ברצון לגן. אני מניחה שאם גננת מעזה להרים יד על ילד אחד, לא מדובר בארוע חד פעמי ובילד מסוים אלא בדפוס התנהגות לא תקין שחוזר על עצמו.

לגבי הפרידה בבקרים, הייתי בודקת האם כשבנך נפרד מאביו הוא מגיב באותה צורה. לעתים ילד יפגין יותר קושי בפרידה מהורה אחד מאשר מההורה השני.

ולגבי הגננת, מה היו תחושתייך לגביה עד כה? האם את סומכת עליה באופן כללי כי היא דמות מקצועית ומכילה? האם את מרגישה שנוצר קשר טוב בינה לבין בנך?

באופן כללי, אם תחושתך לגבי הגן הנוכחי אינה טובה, מעבר לחשד שעלה לאחרונה לגבי הכאה, אני מציעה לך לשקול מחדש את יתרונותיו וחסרונותיו ולקבל החלטה לגבי המשך שהותו של בנך בגן. כאשר הורים חשים כי ילדם אינו בטוח בגן ובכל בוקר הם משלחים אותו לשם בלב כבד, הילד לא יצליח לתת את אמונו בצוות ולהנות משהותו בגן.

בהצלחה
אודט

שלום נטע

אכן נשמע שאתם חיים בסיוט מתמשך בעקבות דפוסי השינה של בנכם, אך אני תוהה האם בנכם מציג קשיים רק במהלך הלילה או שגם במהלך היום אתם חווים קשיים עמו? ציינת שפניתם למעבדת שינה, אך לא ציינת מה היו ממצאי הבדיקה, האם נמצא גורם פיזיולוגי כלשהו שיכול להסביר את דפוסי השינה של בנכם? בנוסף, חסר רקע לגבי הרגלי השינה של בנכם -כיצד נהג להרדם כתינוק (במיטה משלו, בחדר משלו, על הידיים, בעזרת מוצץ..)

סביב גיל 4-5 הפחדים של ילדים הם בעיצומם, בעיקר בשל הקושי להבחין בין מציאות לדמיון והקושי לייצר חשיבה לוגית ורציונאלית. לכן נהוג להתייחס בכבוד לפחדים של ילדים וטוב עשיתם כאשר עזרתם לבנכם להלחם במפלצות הדמיוניות. עם זאת, בניסיון שלכם להוציא מהחדר כל חפץ שעלול לעורר חרדה בבנכם, כולל הסתרת מסך המחשב והטלוויזיה, בעצם לא עזרתם לו להתמודד עם פחדיו אלא בסופו של דבר חיזקתם אותם, מבלי להיות מודעים לכך. המסר שעבר לבנכם היה "אם הורי מסתירים את המחשב, סימן שיש שם משהו ממש מפחיד, אם מוציאים את החיה הזו מהחדר, סימן שהיא באמת עלולה לעשות לי משהו בלילה. אם אתם ישנים לידי בחדר, זה משום שבלעדיכם עלול לקרות לי משהו נוראי". באופן כללי, נשמע שבהיותכם אובדי עצות, במקום להוות מקור הרגעה לבנכם, הבהלה שלו אחזה גם בכם וחלק מהפעולות שנקטתם על מנת להרגיעו השיגו תוצאה הפוכה-כמו למשל, הסכמתכם להפעיל טלויזיה לאורך הלילה, שהיא מקור דווקא לעוררות ולהגברת הבלבול בין מציאות ודמיון. ככלל, רצוי להפחית צפייה בטלויזיה, סרטים ומחשב, במשך היום, בתקופה של פחדים.
אני תוהה עד כמה היות בנכם בן זקונים בפער מאחיו הגדולים, משפיעה על היכולת שלכם לראות אותו כילד עצמאי ונפרד מכם, ולסמוך עליו שיתגבר על פחדיו בהדרגה. בנוסף, חשוב להבין האם ישנם עוד תחומים בהם בנכם מגלה פחדים ביתר שאת ביחס לבני גילו, כיצד מתרשמת ממנו הגננת בנושא הבשלות הרגשית וכו'.

לסיכום, אני נוטה לראות בדפוסי השינה של בנכם חלק מנושא רחב יותר של הצבת גבולות ונפרדות ומאחר שמדובר בקושי מתמשך שמשפיע על תפקוד כלל המשפחה, אני בהחלט ממליצה לכם לפנות לייעוץ מקצועי שינחה אתכם צעד אחר צעד כיצד להתמודד עם הקושי, מתוך היכרות אישית אתכם כהורים ועם בנכם.

בהצלחה!
אודט

שלום אורית,
הפתרון להשתמש בטיטול לעשיית קקי הוא דרך יצירתית שפיתחו הורים וילדים מאז המצאת הטיטולים החד-פעמיים...זה כמובן לא משרת את תהליך הגמילה ולעיתים אף מעכב ופוגע בו. לעיתים אומנם עובר זמן עד שילדים מצליחים להיפרד מהקקי שלהם בשונה מהפרידה מהפיפי שהיא לפעמים קלה יותר, אבל הטיטול משמר את העדר העצמאות בנושא ולא עוזר "להתבגר". אני מבינה שוויתרתן על הסיר, אך זה אולי שלב ההביניים שנחוץ כאן: הוא נמוך, בלתי מאיים, ומאפשר התמקמות נוחה על הרצפה. תוכלי לעזור לה על ידי שימוש באותם ספרים שהזכרת או בחיזוקים יומיים/שבועיים על הצלחות, תוך כדי הרבה דיבורים על החשש ועל היכולת שלה להתגבר עליו.
כתבת שזה רק כדי למנוע את ההתאפקויות, אך איך בעצם היא תלמד לעשות בשירותים אם לא תעזרי לה ללמוד את זה?
את מוזמנת לעיין בדיונים קודמים בפורום שלנו בנושא הזה (יש הרבה!) וגם להמשיך ולעכדן על ההתקדמות שלכן,
בהצלחה,
מיכל

שלום מיכל -

קודם כל תודה על התגובה,
העניין הוא שהיא מסרבת וקצת בלחץ מלעשות בשירותים או בסיר קקי.
כשהיא אומרת שיש לה והולכים לשירותים, או בזמנו סיר אז היא באה להתיישב ומיד נרתעת וקמה
ואומרת שאין לה ותגיד לי שיש לה, או אומרת שעשתה.

ואז הייתה נכנסת למצב שמתאפקת ולא עושה יום שלם לכן חשבתי שעדיף שתעשה בטיטול במקום
שתתאפק ואז לא תשלוט בזה...

כי בהתחלה של עניין ההתאפקויות, לאחר התאפקות של יומיים. בגן עשתה פעם אחת בטיטול, ופעם שנייה שהייתה בחצר כנראה כבר לא שלטה בזה, ועשתה במכנסיים....

שאני נזכרת - לאחר אותם 3 ימים ראשונים שעשתה בסיר, יום אחרי במקרה הצלחנו לעשות בשירותים (לאחר התאפקות של כמה שעות) והתלהבנו והורדנו מים (מה שהם מאוד אוהבים) אבל מאז קרה מה שהזכרתי למעלה....

והיא מכירה את כל ההסברים, וחוזרת עליהם ומבקשת לפעמים הפתעה, בגלל ש"היא גדולה ועושה בשירותים"....

ואני תמיד אומרת שזה טוב וחשוב לעשות, ומציירת את זה באור חיובי, כי היא תמיד אומרת שזה מגעיל...

אז הגעתי למצב שאני מרגישה שעשיתי הכל, מעודדת אותה, מסבירה, מבטיחה הפתעה גדולה....
אבל לא מוכנה לשבת ולנסות...

חשבתי אולי להגיד לה שהטיטולים נגמרו ולא תהיה לה ברירה....

מה דעתך?

סליחה על האורך...
תודה רבה
אורית

אני חושבת שאמירה כמו 'נגמרו הטיטולים' היא אולי פתרון יעיל לטווח הקצר, אבל מכיון שמדובר בפעוטה נבונה ומפותחת, היא במהירות תזכיר לך שכאשר נגמר הולכים לקנות חדש...
ומעבר לזה, הרי שתשובה כזו לא מעמתת אותה עם הקושי אלא דווקא מעמיקה את ההתייחסות העקיפה לעיניין: במקום להתמודד עם העובדה שהישיבה על הסיר/אסלה מעוררים חשש ופחד, מגבירים את החרדה מפני ההתבגרות, זה יוצר מעיין מציאות של אין-ברירה, קצת על משקל אמירות כמו 'תזהרי לא לפול כי אין כאן רופא' (במקום כי זה מסוכן לשלום גופך...) - אנחנו מעדיפים לא להתעמת עם המקומות הקשים לנו או הקשים של הילדים ולמצוא הסבר עקיף. הרי הסיבה להשתמש בשירותים אינה הנוכחות או ההיעדרות של החיתולים, אלא הרצון שלך לעודד את בתך לקבל שליטה ואחריות על תוצרי הגוף שלה ולשם כך עלייך לסייע בידה ככול שניתן, גם אם זה אומר לשבת איתה לפרקי זמן קבועים על מנת שהשהות תהיה נעימה, או אף לשנות את התפריט התזונתי בשלב הראשון כדי להימנע מעצירויות.
אני מתנצלת על העיכוב בתגובה ומקווה שזה קצת עוזר...
את מוזמנת להמשיך ולעדכן,
בהצלחה, מיכל

מיכל -

קודם כל תודה רבה!
ובאמת אי אפשר לעבוד עליה, וזו בטח התשובה שהיא תיתן לי....

נחכה קצת, אני מנסה כל הזמן להציע לה שירותים וגם בגן, אולי היא צריכה קצת להתבשל ולגדול וזה יעבור לה....

תודה
אורית

אז לא כל כך הבנתי מה את שואלת.....
זה נכון שלשינויים הרבים עשויה להיות השפעה על התנהגותו, וכך גם לנושא הגבולות והמשמעת. מכיון שעולה תמונה דומה גם בגן נראה לי נכון לפנות לאבחון.
את מוזמנת לחזור ולשאול
מיכל

תודה רבה, קיוויתי לקבל טיפים להתמודדות במצבים כשהוא לא מקשיב, איך לא להגיע למצב שאנו מרימים קול או כועסים, איך גורמים לו מצד אחד להקשיב ומצד שני לעשות זאת בכיף, אולי אנחנו צריכים לשנות גישה? אני חוששת שאם נרפה ולא נתעקש הוא "יצפצף" עלינו יותר, אנחנו בהחלט משתדלים להתעלם מדברים שהם לא קו אדום מבחינתנו אבל זה עדיין המון התעסקות וויכוחים. אנחנו בודקים במקביל השתתפות בסדנת הורות רק שזה ייקח קצת זמן עד שתתגבש קבוצה של הורים, בינתיים רצינו לדעת ולנסות גישה אחרת

שלום מיטל,
את כתבת שבנך "לא מגיב כלל" אבל בעצם הוא מגיב בדרכו: עומד קפוא על מקומו, בוכה, מסתכל עלייך וממתין לתגובה. כלומר הוא מאוד מאוד מגיב, אך בדרך שאת מצפה לה ולא כלפי הילד התוקפן...
נראה שבנך בעצם דיי מופתע מהסיטואציה האלימה הזאת, מנסה להיעזר בך על מנת להבין מה קרה כאן ואיך עליו להגיב. התגובה שלו מתאימה מאוד לגילו, לרגישות שלו שתארת, ולעובדה שרק לאחרונה החל להימצא באופן קבוע בנוכחות ילדים נוספים ולהתחלק איתם בחפצים ובתשומת לב. הצורך שלו להתבונן בך לפני שהוא מגיב דומה לאופן בו ילדים מתבוננים בהוריהם לפני שהם עושים כל מיני דברים: זוחלים אל עבר מקום חדש, נוגעים בחפץ זר, חווים חוויה בלתי-מוכרת. הוא מנסה להבין דרכך מה קרה ואיך עליו להתמודד ולכן, הוא צפוי ללמוד את מה שאת תלמדי אותו: אם את מלמדת אותו להגיד "לא!", הרי שבהדרגה סביר שהוא יצליח לעשות זאת בעצמו. כך גם לגבי האפשרות להתרחק, לבכות ועוד. ולגבי האפשרות להחזיר מכה: זאת אומנם עוד דרך, אך כמובן לא רצויה - אנחנו רוצים לעודד ילדים לפתור קונפליקטים בדרכים אחרות, לא?!
בהצלחה,
מיכל

שלום שרון,
אני תוהה האם בפנייה שלך בעצם התכוונת לכתוב "נותן לי מכה על היד!!!!" וכוונתי היא שזה אולי יותר מתאים כאן....
ועכשיו ברצינות: צריך להפריד בין תוקפנות שפעוטות מפנים כלפי אחרים - הנשיכות והמכות שבנך מפנה אלייך ואל אביו, לבין תוקפנות שמפנה כלפי עצמו: נושך או מכה את עצמו (ולזה נלווה גם הטחת הראש בקיר או ברצפה למשל, מריטת שיער ועוד). שני הדפוסים כמובן בלתי רצויים, אבל השני קצת יותר מדאיג.
בגלל הקושי לשלוט בדחפים ולשאת תסכול, ובגלל יכולות מילוליות מוגבלות, פעוטת נוטים לבטא את רגשותיהם ורצונותיהם דרך תוקפנות. בגלל זה הם דוחפים האחד את השני, חוטפים מבלי להשתהות וכדומה. התפקיד של ההורה הוא כמובן לסייע להם להתמודד עם התוקפנות הבלתי מווסתת הזאת ולהעביר את ההתנהגות למילים, לבטא בדרך אחרת, מתאימה יותר את כוונותיהם, רצונותיהם, מחשבותיהם ועוד. זה נכון גם לגבי נשיכות ומכות שפעוטות מפנים האחד כלפי השני וכמובן כלפי ההורים. ובגלל שמדובר בחינוך זהו תהליך ממושך שעשוי לארוך זמן, דרך התנסויות חוזרות והסברים חוזרים ונשנים, עד שההתנהגות מופנמית. על ען מאוד חשוב להמשיך ולהגיד לו שאסור, להיות מאוד ברורים ותקיפים בעיניין, עיקביים ונחרצים (ועל כן סימני הקריאה....). אני לא חושבת שצריך להתעלם אלא להתייחס בהסבר קצר וברור בכל פעם. זה קצת מוקדם לדבר על עונשים ממש בשלב הזה, אבל אולי הרחקה לכמה רגעים תוכל לעזור.
ולגבי העובדה שנושך או מכה את עצמו : כאמור, זוהי התנהגות יותר מדאיגה ופחות נורמטיבית, משקפת קושי משמעותי יותר בוויסות הריגשי ועשויה להצביע על מצוקה רגשית. לפיכך, אם להרגשתך מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה, דפוסים בהם בנך נוקט בכל פעם שהוא כועס/מאוכזב/פגוע וכדומה, מומלץ לפנות להתייעצות מקצועית.
בהצלחה,
מיכל