פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

נשמע שעד כה היה חלקכם כהורים בעניין הגמילה פסיבי למדי-הסיר והישבנון מוכנים ונראה שאתם ממתינים שבנכם יעשה את הצעד הראשון, אך בניגוד לציפיות-הוא לא עושה-לא מבקש לפני ללכת לשירותים אלא מתריע אחרי. מוריד מדי פעם חיתול אבל לא הולך עם זה עד הסוף. אלו הם סימנים טובים מספיק להתחלה של התהליך.
אם אתם מעוניינים לגמול את בנכם (והסיבות שמניתם אכן משמעותיות)מאוד חשוב שאתם תעברו למצב אקטיבי לגבי הגמילה: צריך להיות כעת אקט ברור של עשייה מצדכם, שמלווה בהצהרה-עכשיו נפרדים מהחיתול, אנחנו מרגישים שאתה כבר יכול , מתחילים ללבוש תחתונים, פיפי וקקי עושים רק בשירותים/ישבנון/אסלה.שאו באחריות לקחת את בנכם לשירותים בטווחי זמן קצרים-הודיעו לו שכעת הולכים לבדוק אם יש פיפי/קקי, אל תשאלו אותו אם הוא רוצה/אם יש לו. שבחו אותו על עצם ההליכה והניסיון, אבל פרס הוא יקבל רק אם הוא באמת יעשה את צרכיו בשירותים. בהדרגה העבירו את האחריות להליכה לשירותים אליו, על מנת שילמד לקשר בין התחושה הגופנית המקדימה(הלחץ) לבין ההתנהגות המצופה (הליכה לשירותים להתרוקן).

קיץ הוא זמן מצויין לתחילת גמילה. עדיף להתחיל בסופשבוע, להשתדל להשאר סביב הבית, להמנע מאירוחים על מנת שמלוא תשומת הלב תהיה בתזכורות להליכה לשירותים. גלגלו כל שטיח שיש בבית.
ברגע שתרגישו שיש אפילו רק התחלה של למידה (גם אם ההצלחות מועטות בהשוואה לפספוסים הרבים, אבל חשוב שתהיינה הצלחות, אחרת אין טעם להתחיל בגן) בקשו מהגן לשתף פעולה וציידו את בנכם לגן עם בגדי החלפה רבים.

בהצלחה
אודט

בדברייך אני שומעת הרבה כאב, תסכול וחוסר אונים. את אומרת: "הוא רק פעוט" אבל ממשיכה לשאת את ההתנהגות שלו ובנתיים צוברת עליו כעס שבוודאי צובע את כל היחסים ביניכם ומעכיר את האווירה. אין שום סיבה בעולם שפעוט בן שנתיים ירביץ לאימו!! זה לא משהו שצריך להמתין 'עד שיעבור' אלא צריך להתמודד עם זה מוקדם ככול שניתן. מדובר בעצם בנושא מורכב וכאוב שהוא הצבת גבולות. לא ציינת כמה זמן זה נמשך, אבל אני מבינה מדברייך שאת אומנם 'הקורבן' הראשי, אבל ישנם נוספים (ילדים? מבוגרים?) שזוכים גם הם. לא ציינת האם ישנם תחומי-תפקוד נוספים בהם עלייך להציב גבולות לבנך וכיצד את מתמודדת עם זה (הרגלי אכילה? שינה? איסוף החפצים? יחס לאחרים?), וכן האם האלימות מופנית כלפייך בתגובה לתסכול (למשל, כשאת מונעת ממנו משהו) או באופן אקראי. בנוסף, האם ישנם מבוגרים נוספים בבית שמסייעים לך בגידולו (אבא, סבתא, מטפלת)?
מנקודת מבטו של בנך, הוא בעצם מצליח לגרום לאימו כאב (והרשי לי להוסיף) גם מעורר בך רגשות קשים נוספים כמו דחייה ואף פחד מפניו. אלו הן תחושות קשות ביותר עבור ילד אשר עבורו החוויה הנחוצה ביותר היא להמשיך להיות ילד קטן ולא להפוך למבוגר מאיים. לצווח מכאב זה בוודאי לא הפתרון, נדרשת גישה ברורה ואסרטיבית היוצרת סמכות ברורה לגבי מגוון החוקים בבית, ביניהם עיניין האלימות. אני מסכימה אותך שאולי לא קל לשמוע את הבכי או את העלבון שלו אבל אני מציעה לך לבדוק עם עצמך למה זה כל כך קשה עד בלתי אפשרי עבורך. זה הרי לא לטובתו....את מוזמנת לקרוא דיונים קודמים בפורום שלנו בנושא הצבת גבולות לפעוטת (יש הרבה......)
ומכיון שאת מתארת חוויה של אובדן שליטה ושל כעס, אני ממליצה לך לפנות לקבלת סיוע מקצועי בהקדם. אוכל לנסות הפנות אותך לגורם מתאים באיזור מגורייך.
בהצלחה,
מיכל

נעם שלום,
תלישת שיער (או, כאמור בשפה מקצועית - טריכוטילומניה) הינה תופעה פסיכולוגית המוכרת אצל ילדים ומבוגרים כאחד ומיוחסת להפרעות חרדה. לא ציינת כמה זמן נמשכת התופעה אצל בנך, או כיצד החלה ומתי מתרחשת (גם מבחינת התדירות וגם מבחינת סדר היום), אבל אצל תינוקות ופעוטות הנוהג לרוב מתחיל להתפתח בניסיונותיהם להרגעה עצמית, כמו למשל סביב ההרדמות. העיסוק בשיער נעים ומרגיע, הם לומדים כך להרגיע את עצמם ולהפחית את המתח ובהמשך העיסוק הופך לתלישה של שיער: אקט שבו הכאב הופך למרגיע ומנחם. חלקם גם לועסים את השיער שהם תולשים ולעיתים תלישת השיער גורמת להתקרחות באיזורים ספציפיים.
מכיון שמדובר באקט של הרגעה ו-ויסות עצמי חשוב לדעת כיצד בנך מווסת את רגשותיו אונרגע באופן כללי: איזה מזג יש לו, האם מצליח להתנחם גם בדרכים אחרות, כיצד נפסקו הרגלים אחרים שלו (למשל, האם משתמש במוצץ לצד מציצת האצבע?) וכדומה. לעיתים ההפרעה מייצגת קשיים התפתחותיים או רגשיים נוספים, ואצל ילדים גדולים יותר מקובל לטפל בתופעה בטיפולים התנהגותיים, לפעמים גם בליווי טיפול תרופתי. לעיתים הפתרון הוא פסיכותרפיה נרחבת יותר כיוון שתלישת השיער הינה סימפטום של קושי גדול יותר.
אך אצל פעוטות צעירים כל כך זה לא תמיד ככה: השיטות האלה אינן רלוונטיות עדיין, ולמרות שלפעמים הנוהג פוסק מעצמו בהחלט ניתן לקבל ייעוץ והדרכה שיתמקדו בניסיון להחלפת שיטת ההרגעה-העצמית הזו באחרות באופן הדרגתי שמותאם לתינוק ולהוריו. אפשר בתור התחלה לנסות לסייע לו להתרגע בזמן תלישת השיער בליטופים, בשיער של בובות, בבגדים נעימים וכדומה. הפתרון של קיצוץ השיער הוא אכן אופציה (שמעתי גם על שימוש בפיאה אצל ילדה גדולה יותר!) אבל צריך להכין אותו לקראת זה ולעזור לו ליצור חלופות קודם לכן כדי שהעדר השיער - בהנחה שזו דרך הנחמה היחידה - לא ישאיר אותו "לבדו"....
וכמובן שאם השיטות ה"בייתיות" לא עוזרות תוך פרק זמן קצר יש לפנות לעזרה מקצועית.
בהצלחה,
מיכל
בהצלחה,
מיכל

את מתארת התנהגויות מדאיגות של ביתך. יתכן שזה ענין חולף, יתכן ומדובר בילדה עם טמפרמנט מאתגר שמתקשה להתמודד עם מצבי תיסכול. יתכן וזה קשור ליחסים ביניכן ויתכן והיא משקפת גם משהו רגשי שעובר עלייך ושאותו היא קולטת.
כיוון שלא ניתן לאבחן את הסיבות לכך בהתכתבות שכזו, נכון יהיה לחכות זמן מה ולראות אם חל שיפור בהתנהגות ואם לא אזי לפנות לייעוץ.
בברכה, דפנה.

כמובן שלא ניתן לתת כאן כל התורה של הצבת גבולות, לכן אסתפק בתמצית של העיקר:
בגיל הרך הצבת גבולות חייבת לבוא לידי ביטוי במעשה של ההורה ולא בסבר שלו בלבד.
כשביתך רצה על הספות, עולה על סולמות וכיוב' - אל לך להסתפק בהערות ו בקשות. עלייך לגרום לכך, הלכה למעשה, שההתנהגות הזו שלה תיפסק לאלתר- בזמן שאת מעירה את הערותייך גשי אליה והפסיקי, פיזית, את מעשיה.
סביר להניח שתצטרכי לחזור על כך שוב ושוב, אך בסופו של דבר יתחיל להיווצר
במוחה הקשר בין מה שאמא דורשת לבין מה שאכן קורה איתה במציאות, וכך היא תפנים את סמכותך ותתחיל לשמוע בקולך.
בהצלחה, דפנה.

לא, אין זה חשש הגיוני. זאת משום שההגיון הוא למצוא עבור בנך את הטיפול התחליפי היחידני הטוב ביותר שאת רק יכולה, משום שזה מה שהוא צריך וזו חשיבה הורית שרואה את טובתו מול עינייך.
אוכל רק לקוות עבורך שתימצא לכם אותה מטפלת שתאהב אותו מאוד, תטפל בו בחום וברגישות, כך שהיא תהפך עבורו לדמות התקשרות משמעותית. דבר זה רק יתרום לבנך לצמוח כבעל עמדות חיוביות כלפי העולם והחיים.
בהנחה שגם אם תהיה מטפלת, את תמשיכי לאהוב אותו ולטפל בו במסירות רבה - אל לך לחשוש: אמא יש רק אחת.
בברכה, דפנה.

כן, זה גם ענין של גיל ולא, לא חייבים להשלים עם רוע הגזרה.

במצבים כגון זה שאת מתארת הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות הוא לא להגיב (אחרי שהיא כבר זרקה) אלא למנוע (רגע לפני).
את הרי כבר מכירה את הריטואל שלה, ואת יודעת מתי היא זוממת להתחיל לזרוק את האוכל. לכן היי ב'כוננות עליונה' ברגעים אלו, ובשניה שהיא מנסה לזרוק את האוכל תיפסי במפתיע את ידה ואימרי לה "לא!!!" בטון תקיף שאינו משתמע לשתי פנים. קחי ממנה את מה שתיכננה לזרוק. אפשרי לה להמשיך בארוחה (אם כי בשלב זה את יכולה לצמצם את כמות האוכל שמונחת לפניה), אך אם היא מנסה שוב לזרוק - הפעם אחרי ה"לא" הורידי אותה מן הכסא. היא סיימה לאכול (הרי היא כבר כנראה שבעה).
בהצלחה, דפנה.

אין ספק שבחירת מסגרת טיפולית-חינוכית לילדינו אינה משימה פשוטה. אני מפנה אותך לדיונים קודמים בפורום בענין זה.
ניכר שעשית עבודת שטח יסודית ובדקת את האפשרויות שישנן. תמיד תרצי את הכי טוב עבור ילדייך אך לרוב הוא לא בנמצא. לכן אין לך ברירה ואת תאלצי להתפשר.
עלייך להגדיר לעצמך על מה את מוכנה להתפשר ועל מה לא ובהתאם לבחור את הגן הטוב ביותר שאפשרי (או את הרע במיעוטו).

אם יש באפשרותך הכלכלית להשאירם עם מטפלת טובה - אין ספק שזו אפשרות שעשויה להתאים לתפיסתך יותר ולהיות מועדפת עלייך.
בהצלחה, דפנה.

עצה ראשונה: אל תשתגעי :)
התנהגות ביתך הינה נורמטיבית לגילה, וכמו שהופיעה מן הסתם כך גם תחלוף. איני חושבת שיש קשר בין הסיבות שמנית לבין התנהגותה. זו פשוט התנהגות שאופיינית לחלק מהילדים בגילה.

היי סובלנית כלפי תגובותיה אלו. אל תתרגשי מה ואל תכעסי. תני לה את ה"תידלוק" לו היא זקוקה בחיבוק ממך או בהחזקתה מספר דקות בידיים. נסי בעדינות ובמתינות לעודד אותה לשוב לעיסוקה טרם הופיע אותו אדם.
כל טוב, דפנה.
.

דברייך העבירו אליי באופן עוצמתי את תחושת הפגיעות שלך, ללא ספק תחושה קשה לאם (טרייה?).
אני מניחה כי בנך גם חש את פגיעותך ולעתים זה רק עלול לחזק עוד יותר את ההתנהגות שהוא מפגין כלפייך, ללא קשר לסיבה הראשונית בעטייה היא הופיעה. מכאן שקודם כל חשוב שתחושת הבטחון שלך בקשר עם בנך תתחזק וחשוב שתמנעי מלהעלב או לפרש את ההתנהגות של בנך כלא רוצה אותך/לא אוהב אותך. בכל פעם שבנך מסרב לבוא אלייך, תצהירי את באופן ישיר-אתה לא רוצה לבוא אליי עכשיו, אני דווקא מאוד רוצה לחבק אותך, אני מאוד אוהבת אותך/התגעגעתי אלייך (אם אכן זו הרגשתך באותו רגע).בנוסף, את יכולה לשקף את אהבתו לגן "אני שמחה שאתה נהנה בגן" "אני שמחה שכייף לך עם ..(שם המטפלת)". על מנת שלא לייצר אצל בנך תחושת אשמה על כך שהוא יצר קשר טוב עם המטפלת, שזה בכל אופן משהו רצוי(האם את יכולה לשמוח בשמחתו?). כאשר את פוגשת אותו ואת מתוחה/לא רגועה/חסרת בטחון, ודאי יהיה לך קשה להרגיע אותו.

חשוב להבין מה קרה לאחרונה והאם קודם לכן הקשר ביניכם היה אחר וחשת יותר בטוחה באמהות שלך?
לגבי הגינה, יתכן וההתמודדויות שמספקת הגינה הן יותר מדי עבור בנך שהתמודד יום שלם עם קבוצה של ילדים בני גילו על מקומו ועל צעצועים ומתקנים בגן. אפשר להבין אותו שבנדנדה הכי טוב לו-שם אין לו מתחרים כי את נמצאת איתו ושומרת על מקומו והוא מקבל ממך יחס אישי-את מנדנדת אותו, אולי גם משוחחת איתו ושרה לו שירים. עלייה למגלשה היא שוב התמודדות על מקום, על תור, עוד דחיפות או התקלויות לא מתוכננות.
נסי ללכת אחרי הגן ישר הביתה עם בנך, להקדיש לו זמן איכות אחד על אחד, זמן של רגיעה אפילו בצפייה משותפת בתכנית אהובה עליו בטלויזיה, בהכנת מאכל שאהוב עליו או בכל דבר אחר שמהנה את שניכם. בנך לא ממש זקוק אחרי שעות הגן להמשך אינטראקציה עם בני גילו, אלא יותר לזמן יחד ולזמן רגיעה. האם ההליכה לגינה היא סוג של המנעות (לא מודעת ) ממפגש בבית עם בנך? של חוסר בטחון ביכולת שלך לעניין אותו?
לסיום, איני מכירה מספיק את הקשר ביניכם אך לפי תיאורייך נשמע שהיה בסיס טוב לקשר וחשוב להבין מה ערער את בטחונך בקשר שלך עם בנך. האם באופן לא מודע את כועסת עליו על קשרים שלו עם אחרים (אבא/מטפלת) מאחר שאת מפרשת אותם (באופן שגוי) כמאיימים על הקשר הטוב איתך?כיצד נחוותה עבורך ועבורו הגמילה בגיל שנה וחצי? האם יצאת לעבודה בשמחה ושלחת אותו לגן בתחושה שלמה? יתכן ותוכלי להעזר בשיחות עם איש מקצוע על מנת לדון בשאלות מהותיות אלו שעולות לא אחת אצל אמהות בראשית דרכן.

בברכה,
אודט

מומלץ שבבניית סדר יום יהיה איזון בין סוגי ומיקום הפעילויות:
קצת בבית וקצת בחוץ, קצת בחברת ילדים אחרים וקצת לבד, קצת פעילות אקטיבית וקצת פעילות רגועה יותר/פסיבית (כגון טלוויזיה), קצת טיול בעגלה וקצת ברגל, וכמו כן שהות מתחלפת איתך אך גם עם אביו או סבתו, ותוך כדי כל אלה לשלב הפסקות לאוכל, שינה, מקלחת.

נסי לבדוק באזור מגורייך אם ישנן מסגרות מוזלות כגון של קופ"ח או של המתנ"ס.

אין ספק שהמריבות בינך לבין בעלך לא תורמות לתחושת רוגע ושלווה בבית, ויתכן מאוד שהפעוט שנחשף לאגרסיות ולמתחים בינכם מושפע מכך.

סופ"ש רגוע, דפנה.

שלום זהבה,
בנך משתמש בתחתונים לצורך עשיית קקי בתור שלב ביניים לקראת גמילה. זה מאפיין תהליכי גמילה חלקיים ולא מוצלחים, חלק מהילדים מתעקשים להמשיך להשתמש בטיטול לשם כך, וחלק מסרבים להגיע לשירותים למרות שהם כבר מזהים את התחושה הגופנית ויודעים מה עליהם לעשות כשזה קורה (כמו בנך שיודע לדקלם את העיניין).
מבלי להכיר את בנך, קשה לי לומר מה הסיבה שהתהליך נתקע: האם זה קשור בקושי שלו להיפרד? האם בבעיה תחושתית? האם בצורך בשליטה? עשויות להיות סיבות רבות. ישנם ילדים אצלם השלב הזה חולף במהירות ואצל אחרים הוא נתקע ואף מסתבך בעצירויות וכו'.
על מנת לעזור לו נדרש אימון לתהליך הניקיון: איתור המועד שבו עושה (אחרי הארוחה?), הובלה שלו לשירותים או לסיר (יותר מומלץ!), ישיבה ממושכת עד להצלחה. החוויה צריכה להיות נעימה ולא מאיימת. אפשר להיעזר בפרסים אם את מרגישה שזה נכון ומתאים.
בהצלחה,
מיכל

ביתי התחילה גמילה לפני כ-3.5 שבועות ובשבוע הבא תהיה בת 3. היא הבכורה ובאופייה מאד פרפקציוניסטית.היא מעוניינת בגמילה ומוכנה לזה מבחינה ריגשית ומוטורית. שלבי הגמילה אצלנו (בתיאום עם היועצת של הגן והגן) הם: הורדת החיתול במהלך היום בלבד.
כיום היא כמעט ולא מפספת פיפי כולל בשנת הצהריים.
בעיה שהיא עושה קקי בתחתונים ולא מודיעה על כך מראש. לעיתים היא מודיעה שיש לה קקי ואז יוצ פיפי או שזה"עובר לה". ניסינו להושיב אותה אחרי הארוחה עם צבעים והיא מוכנה לצייר לנו ציורים או להקשיב לסיפור וכך נשראת יותר זמן על האסלה... אבל לא יוצא לה קקי. לעומת זאת, 5-10 דקות אחרי שהיא קמה יוצא לה קקי.
מה לעשות? לא מפריעה לה התחושה של הקקי (למרות שידיים מלוכלכות מפריעות לה) כך שהיא רואה את הקקי כחלק ממנה.
אין לה בעיה תחושתית אבל יתכן וקשה לה להיפרד או שזה צורך בשליטה. כשמחליפים חיתול לאחיה הקטן היא מתעניינת ורוצה לראות את הקקי שלו. אבל ברור לה שלא נוגעים וזה מסריח.
אמנם הגמילה התחילה לפני מספר שבועות וזה לא אומר כלום לגבי העתיד אבל אינני רוצה להיכנס למערבולת בנושא זה, מה גם שאני רוצה להתקדם לשלב הבא זה הורדת החיתול בלילה (אולי זה עדיין מוקדם כי היא מתעוררת עם חיתול רטוב אבל לדעתי עד שלא ירד החיתול היא לא תפסיק לעשות בו פיפי).
מה לעשות?

תודה רבה
ירדן

מתיאורייך נשמע יותר כי התנהגותו של בנך מעידה על בדיקת גבולות ולאו דווקא על בשלות לגמילה. לפני שאמשיך אציין כי ישנן מספר גישות בנושא גמילה מחיתולים, אחת מהן מיוצגת על ידי דפנה תייר-ממנהלות הפורום הנוכחי. את מוזמנת לקרוא באתר שלה מאחר והיא מתייחסת לגמילה בגילאים צעירים, כמו הגיל של בנך.
מרבית הילדים נגמלים בין גיל שנתיים לשלוש שנים. ישנם מספר סימנים המעידים על בשלות לתחילת גמילה בחיתולים, הורדת הפעוט את החיתול אינה בהכרח אחד מהם. ראשית,נדרשת מודעות לעשיית הצרכים, כך שפעוט שעושה פיפי או קקי אמור לסמן באופן כלשהו (גם עם ג'סטה, אם עדיין אין לו מילים)כי החיתול שלו מלא וכי הוא מבקש להחליף אותו. כך, חוסר רצון ללבוש חיתול או רצון להוריד את החיתול כשאינו מלא בהכרח, אינו חלק מן התהליך. השלב הבא הוא כשהפעוט מסמן לסביבה עוד לפני שהוא עושה את צרכיו-"יש לי פיפי/קקי" (מספיק שיאמר מילה שמסמנת פיפי). בהמשך הפעוט ילמד להבחין בין תחושה של לחץ לפני פיפי ולפני קקי, אך זהו שלב מתקדם יותר.
הבעת עניין בהרגלי הניקיון של המבוגרים היא גם שלב משמעותי בדרך לגמילה, מאחר שהיא מעידה על מודעות חברתית שיהא חלק משמעותי בגמילה.
מהמעט שתארת, אני הייתי מחכה תקופה עד שהייתי מתחילה תהליך גמילה עם בנך. אפשר כמובן להמשיך עם תהליך הגברת המודעות-לעשיית הפיפי באמבטיה, הקראה של ספרים בנושא, הליכה משותפת לשירותים עם המבוגרים, אך לא בהכרח הורדת החיתול.
בינתיים, הייתי מקפידה בכל נושא הצבת הגבולות ומטפלת בנושא ההזעה על ידי משחות שונות או אמבטיות תכופות. לנושא גילוי איבר המין על ידי בנך והנגיעה בו-מדובר בשלב התפתחותי נורמלי, אם נראה כי הוא מלווה בהנאה את יכולה לדבר על כך איתו "זה נעים לך לגעת בבולבול, זה מדגדג " וכו'.. כמובן, כל עוד לא מדובר בעיסוק בתדירות גבוהה לאורך היום.

בהצלחה
אודט

גלי שלום,
אני שמחה לשמוע על העדכון, נראה שבאמת קל לו יותר בעיניין הזה וכך גם לכם: זה יכול להיות מאוד מתיש העיניין הזה עם מאבקי הנעליים. יתכן שהגן באמת תרם לכך, בהרבה מסגרות שאני מכירה מקובל לחלוץ נעליים ביציאה לחצר וכך הוא למד את השגרה של התמרון, אפשר עם ואפשר בלי, שני המצבים נוחים ומקובלים.
אז התבנית הזו כנראה פסקה, אך לגבי תבניות אחרות אין לדעת...ילדים (או מבוגרים...) שנוטים לתבניתיות עושים זאת בהקשרים שונים ומגוונים, ולא תמיד נוכל לצפות את העיניין, לעיתים זה קצת כמו "נדידת התבנית" - בכל פעם יופיע בתחום אחר, נוקשה יותר או פחות.
מה שבטוח זה שאתם תהיו כבר פחות מבוהלים כשזה יקרה שוב ואף תוכלו להזכיר לו את עיניין הנעליים - משהו כמו "אתה זוכר שפעם אהבת רק רק להיות עם נעלים ואז זה עבר? אז אולי גם עכשיו זה משהו שחשוב לך אבל כבר קצת פחות?...."
בהצלחה,
מיכל

ברשותך אשאיר לך להיות יצירתית ולחשוב על רעיונות שיעזרו לה להתידד עם הסיר. אין לי ספק שתמצאי דרכים שונות.
אני דווקא אקדיש את תשובתי למקרה בו לא תצליחי לידד אותה בדרכי נועם עם הסיר ותאלצי לעבור לגישה ברורה יותר של סמכות ודרישת התנהגות ברורה:
כשאת רואה שבתך צריכה לעשות את צרכיה, גם אם היא מודיעה וגם אם לא, את פשוט לוקחת אותה לסיר או לאסלה, ואם אינה מוכנה לשבת מרצונה (בדרכי נועם כאלו או אחרות) את מושיבה אותה על אף התנגדותה. את עושה את זה ל ל א כל תוקפנות או כעס, אך עם הרבה תקיפות (גם גופנית, אם אין ברירה) , סמכות ובטחון.
אם אינך מתורגלת בלהיות הורה סמכותי, ואולי אף אם את מתורגלת, זה עשוי להיות לך מעט קשה, אך עלייך לדעת ולהאמין שזה הדבר הנכון לעשות במקרה זה וזו הדרך להתקדם בתהליך הגמילה.
בהצלחה, דפנה.