פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

שלום לך איילת,

חוסר יכולת לסמוך על אנשים, לתת להם אמון... בד"כ יושב על פצע (לפחות אחד עם לא יותר) מהעבר.
לכן אני חושבת שטיפול בפסיכותרפיה גופנית יהיה מצויין לך כדי ל"עקוף" את השכל הישר ומה שאת כבר יודעת, שיתוף הגוף בתהליך יכול להאיץ אותו ולחזק אותך במקומות החלשים.

חג שמח,
יעל צמרת

ובשחרור, ובלהרגיש בנוח עם עצמך ועם הגוף ועם מישהו אחר. זה כן קשור לפה

שלום מיכל,

את מתארת מצב מתמשך של כאבים שונים ומשונים. מצב שבוודאי יוצר תסכול, דכדוך וחוסר הנאה כללית. כתבת על מספר רב של תופעות - יש לברר מה מתוכן הוא בעיה פיזיולוגית אמיתית ומה פסיכוסומטי. ז"א תופעות שקורות עקב מצבים רגשיים שאת חווה בחיים או חווית בעבר.
בגישת הפסיכותרפיה הגופנית, הגוף שלנו זוכר חוויות שאנחנו עוברים גם אם המודעות הרגילה שלנו שכחה או מתעלמת מהם, וחוויות קשות או מכאיבות "נצרבות" בזכרון הגופני, חוסמות את הזרימה האנרגטית הטבעית מה שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בכאבים.

דבר ראשון, את צריכה לעשות בדיקות דם ושאר הבדיקות הנחוצות לשלילת בעיות אורגניות.
דבר שני, הייתי מציעה לך ללכת לטיפול בפסיכותרפיה גופנית, אשר משלב שיחות עם עבודה גופנית. אני לא יודעת באילו טיפולים היית. לא הייתי מסתפקת בטיפולי גוף שלא משלבים שיחות. גם כדאי מטפל עם ניסיון. בכל טיפול שתבחרי חשוב שתתמידי באותו טיפול שכן כשיש בעיה מתמשכת לוקח זמן לעבד ולפתור אותה. מעבר מטיפול לטיפול גוזל זמן וכסף ומשאיר אותך תמיד רק בשלב הראשון.
זה מצוין שהתחלת בפעילות גופנית, מציעה לך להתמיד. אני מאמינ שלטווח הרחוק זה יעזור.
בהצלחה,
ענבל פרג

ענבל תודה על תגובתך.

ובעקבות זה,עוד כמה שאלות ברשותך:

1) אני מבינה שלא כל העוסקים בפיסכותרפיה גופנית הינם בהכרח גם פסיכולגים קלינים.
האם זה לא הכרחי כדי לעשות עבודה משולבת שכזו?ובטח במקרה שלי??

2) יש כיום הרבה מאד גישות ומטפלים שעובדים בשילוב של שיח ועבודה גופנית,אם זה דרך מגע,נשימה,דמיון מודרך ועוד ועוד...
והשאלה, אז מה בעצם ההבדל בין מה שהם עושים לבין הגישה שמוגדרת כ"פסיכוטרפיה גופנית"??או שזה בעצם הכוונה כשולא ממש חשובה ההגדרה??

3) אני מרגישה שיש ככ הרבה דברים שאני צריכה בעצם לעשות במקביל כדי שהדברים יקבלו מענה ראוי.בדיקות מקיפות,תזונה נכונה שתתאים לי(שגם זה טיפול בפני עצמו שדורש תהליך ובקרה)ועוד...
ואז השאלה,אז במה בעצם להתמקד??
אני מרגישה שלא נכון גם להתפזר.זה דורש אנרגיות רבות זמן ותיזוזים בין הרבה "פונקציות".בדיקות,רופאים קונבנציונלים,מטפלים אלטרנטיבים וכו'ואז גם כבר מתחילים להתבלבל,מאבדים כבר כיוון וזה הופך למין מרוץ כזה וסוג של "חיים"....

4)כן.כל טיפול דורש תזמן ותתהליך שלו.מנגד גם הייתי בטיפולים ארוכים יותר כמו הומיאופטייה למשל ועוד, שתכלס לא ממש השפיעו.והשאלה גם כמה זמן לתת ולאפשר לכל טיפול,גישה,מטפל וכו'....
גם מבחינת זמן(ואני כבר לא נהיית יותר צעירה),גם מבחינת אנרגיות,וגם מבחינה כספית??

תודה רבה

אם המטפל עבר לימודים רציניים בפסיכותרפיה גופנית או ביוסינתזה (מס' שנים במוסד רציני) אז הוא בעל הכשרה מתאימה לשלב עבודה רגשית עם עבודה גופנית. אם את לא מוצאת מטפל, את יכולה להתקשר ואמליץ לך.

יש מטפלים בטכניקה גופנית כמו שיאצו, רפלקסולוגיה וכד' שמשתמשים גם בשיחה עם המטופלים כסוג של יעוץ או הכוונה, שזה נפלא אך שונה ממי שבהכשרתו מוסמך לעבודה רגשית.

אני מסכימה שצריך להזהר מפיזור יתר. אני מציעה שתעשי מיפוי של כל הדברים הדורשים שינוי בחייך לדעתך .למשל:
בדיקות דם (בד"כ קל לבקש מרופא המשפחה),
להמשיך בפעילות הגופנית,
נטורופתיה (שינוי תזונתי),
טיפול רגשי,
להכניס הנאה לחיים למשל זמן לתחביבים.
...

תתחילי בשינוי דבר אחד או שניים בתור התחלה. תבחרי כאלה שהכי חשובים לך ושתוכלי לעמוד בהם לאורך זמן כדי שהמוטיבציה תשאר ולא תגיעי לכדי יאוש. כשמשהו אחד ישתפר, זה יתן לך כוחות להמשך והשאר יסתדר בהדרגה.
מבחינת הזמן תתיעצי עם המטפל שאת בוחרת.

בברכה,
ענבל פרג

שאני מבוגר עם חסכים כאלה,
פשוט צריך הרבה חום ותשומת לב ... כנראה לא קיבלתי מספיק כשהייתי ילד קטן.

הייתי הולך לנערת ליווי, אבל שם מקבלים רק מין , ואני צריך בדיוק את ההיפך - אהבה בלי מין. מצטער אם זה נשמע דפוק

היי רפי,

אני לא חושבת שזה התחום שאתה מחפש - זה ממש לא פסיכותרפיה גופנית.
אולי עדיף לך ללכת לסרוגייט.

יום טוב,
יעל

כי השאלה שלי היתה רצינית, והייתי שמח לקבל הסבר .
למה זה לא מתאים לי ?
כי שאלתי על הנושא המיני שהוא רגיש ו"טאבו" בעיניך ? משהו שלא מדברים עליו ?



ואם כבר לתת עצות - אז סרוגייט ?! את יודעת כמה דבר כזה עולה ?! :)

ועוד לא דיברנו בכלל על השיקול המוסרי. סרוגייט מאד קרוב לזנות, את יודעת מי הנשים שעובדות בזה? ממליץ לך לקרוא כתבה שהיתה פעם על תעשיית הסרוגייט

שלום רפי,

כולנו זקוקים למגע וחום , מתינוק ועד זקן. כשאנחנו נמצאים בתקופה בה האינטימיות חסרה בחיינו זה יכול להיות מאוד מתסכל. כאשר המצב הזה מתמשך כדאי ללכת לטיפול. חוסר מתמשך יכול לנבוע מסיבות שונות כמו חסכים מהילדות, פגיעה מינית, דימוי גוף נמוך וכו'. בכל טיפול פסיכותרפי אפשר לעבוד על הנושא הזה, לבדוק מה מונע ממך ליצור אינטימיות בחייך.
כתבת שהיית בטיפולים קודמים, מה גרם לך לחוות אותם כקרים? האם החוסר במגע? או אולי חוסר כימיה עם המטפל? תקשורת לא מספיק גלויה? אולי שכלתנות יתר ומיעוט בדיבור רגשי? זוהי נקודה חשובה כיוון שהיא יכולה ללמד הרבה על הקושי בתחום הזה בחייך.
אחד ההבדלים בין פסיכותרפיה גופנית לטיפול פסיכולגי הוא ההתייחסות לגוף באופן מהותי ופעיל ושימוש בכלים נוספים מעבר לשיחה, ואכן בחלק מהטיפולים משתמשים במגע (לא בכולם ולא כל המטפלים). אך אל תתבלבל, המגע אמור להיות טיפולי ולא מיני. המטפלת לא אמורה ללטף ולחבק אותך באופן שבת זוג עושה זאת. לא בגלל שמין ומיניות זה טאבו, מיניות זה חלק מאוד חשוב בחיים וראוי לדיבור. אלא כי זה לא סוג היחסים שיכולים להיות ביןם מטפל למטופל. באותו אופן שהורה יכול לגעת ולחבק את הילד/ה שלו אבל אם המגע מיני זה בעיה.
בכל טיפול, אם יש משיכה מינית, אפשר לדבר על זה (למשל: "אני מרגיש כך וכך וזה מביך אותי"), לצחוק על זה, אבל לא לממש את המשיכה.

יום טוב,
ענבל פרג

שלום תמרה,

נסיעה בתחבורה ציבורית יכולה ליצור מצב של קרבה פיזית החל מקשר עין ועד כדי מגע לא מכוון. האינטימיות הכפויה הזו עם זרים יכולה לעורר בהחלט מבוכה, חוסר נוחות, ויותר מזה. את מתארת ממש גועל. האם את חוששת רק מהמגע של זרים או נגעלת בכלל ללא קשר למגע?
האם יש לך עניין לא פתור עם מגע גם ללא קשר לתחבורה ציבורית?
מה לעשות עם זה תלוי בסיבות שמובילים לתחושות הגועל. לפעמים הסיבות יכולות פשוטות ומובנות כגון ריח גוף של אנשים (שאינם במזגן) בחודש אוגוסט ולפעמים מדובר בסיבות עמוקות יותר כמו קושי כללי עם מגע או סלידה מאוכלוסיה מסוימת וכו'. אם זה מטריד אותך ואת נאלצת להתמודד עם המניעה הזו ברמה יומיומית את יכולה לפנות לטיפול פסיכותרפי. אם מדובר בפחד כמו פחד מנסיעה במעלית, אפשר גם ללכת לטיפול פסיכולוגי התנהגותי.

בברכה,
ענבל פרג.

שלום דוריה,

אניחושבת ששאלתך תתאים יותר לפורומים של נשים/ זוגיות.

כל טוב
יעל צמרת

היי עירית,

ישנם אתרים שמפרסמים מטפלים.
אם לא תמצאי את מוזמנת ליצור איתי קשר.

כל טוב
יעל צמרת

בוקר טוב עמית,

לפי מה שאתה כותב אני מבינה שבגדול אתה חש חוסר סיפוק מיני. לא ברור לי וזה לא משהו שניתן לפתור בפורום מה הקשר שלך עם המיניות שלך. אבל בהחלט אני הייתי ממליצה לך: 1. לראות מה כן יכול לעזור לך להגיע לפוקרן ולא למצב של "צבירת יתר" שגורמת לכאב נפשי ופיזי.
2. לפנות לטיפול בנושא המיניות, אינטימיות ומערכות יחסים ולראות איפה אתה מול אלה.

יום טוב,
יעל צמרת

שלום עמית,

לכל איש הפנטזיות שלו, אין עיניין של נורמאלי או לא זה קיסמה של הפנטזייה. אתה יכול ללכת איתה כמה רחוק שנוח לך - מבלי לפגוע באחר. אז אם אתה מחליט לממש אותה - נהדר. לגבינו אין זה רלוונטי מה היינו עושות, חשוב שתגשים את הפנטזיה שלך בדרך שלך.

יום מקסים
יעל צמרת

שלום חנן,

האמת שאני לא יודעת לענות לך על זה. נסה לשאול בפורומים אחרים שקשורים למערכת השלד.
בברכה,
ענבל פרג

שלום עדי,

נשמע שיש אינטימיות מסוימת ביניכם וקרבה שהיא מעבר לזונה -לקוח, קצת נשמע כמו סצנה מסרט. מצד שני בכל זאת הקשר הוא בתשלום ולא ברור אם היתם בקשר בלעדיו. וכן אם אני מבינה נכון, הקשר מבוסס על מין ולמרות הקרבה ביניכם, יש שאלה למידת מגוון הרגשות שמתאפשרים בקשר כזה.
האם זה לגיטימי? בעיני כל עוד יש הסכמה הדדית (ואין סירסור או סחר בנשים) זו בחירה שלכם.
לגבי מה זה עושה לך, השאלה שלי אליך האם אתה מסתפק בקשר מסוג זה ? האם היית מעדיף לחיות בקשר עמוק ומשמעותי יותר עם אשה ? אולי לעבד את החור שבלב ואולי לרפא אותו או שאתה מעדיף ככה? אם אתה רוצה יותר, אז קשר כזה לדעתי מסיח את הדעת ומפריע. אם לא, והחברות בינכם מספיקה לך, אני מניחה שהקשר נותן לך פורקן ותחושה מסוימת של ביחד, זה גם סוג של קשר. בכל מקרה זה נשמע לי עדיף מבדידות.

בברכה,
ענבל פרג

בוקר טוב,

יש אנשים שיש להם רגישות יתר וישנם סוגים רבים לרגישויות אלו: לחול הים, סוגי ריחות או מאכלים, תוויות של בגד ועוד ולך יש למגע מאנשים. זה סוג של רגישות מסוימת אולי גם רתיעה, כמו ריח, זיעה ... אני מכירה אנשים שיש להם גם קושי במגע, אבל, עם בני הזוג הם לא מרבים בחיבוקים ונשיקות בחוץ או ברוב היום אבל שיש את האינטימיות הדברים קורים. אז חשוב לשים לב אם זה לא קורה בסקס כי הקשר מחייב / לא מחייב ואז זה יותר קל .. אם יש אינטימיות אמתית יש יותר אפשרות לקרבה ומגע.

מקווה שעזרתי לך
יום טוב
יעל צמרת

עמי שלום ושבוע טוב,

קראתי את שכתבת ואכן יכולתי להרגיש את העצב ואת הרתיעה שלך מהמפגש עם החברה ושלה ממך (כך אני מבינה ממך). כשקראתי את מכתבך, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי זה - מי אתה? ממתי הנכות שלך? ממה אתה מתפרנס? עם מי אתה חי/ מבלה? משפחה... חברים... כי ישנם המון אנשים עם נכויות וחלקן קשות / מכוערות... אבל יש סביבם אנשים, אולי לא הרבה (בנינו - זה לא מעניין כמה, העיקר שיהיו קרובים). אז אשמח אם תרצה לפרט קצת יותר.
לגבי בקשתך לעזרה, אני מסכימה שאת הסביבה לא ניתן לשנות, אבל את יחסך לסביבה כן, כי אני מרגישה את הבדידות במכתב שלך, את הרצון לקרבה אז אם מתאים לך לפרט יותר אוכל לענות בצורה יותר ממקדת.

שבוע מקסים
יעל צמרת

תודה על תגובתך.
אני בן 33, גר לבד, מסתדר לגמרי לבד.
מלבד מפגשים עם בני המשפחה, בעצם אין לי קשרים פנים אל פנים עם אנשים אחרים. וחבל.
מתפרנס מתמלוגים לכמה תמלילים של להיטים גדולים, שכתבתי לזמרת ים תיכונית ידועה. היות והם מושמעים ברדיו וכמעט בכל חתונה ואירוע שמח, מצבי הכלכלי טוב.
(מבחינה טכנית זה עובד כך: אני שולח אותם לאמרגן. אם הוא אוהב אותם, הוא מעביר תשלום יפה לחשבון הבנק שלי. אקו"ם שולחים לי את התמלוגים כל חודש. סידור נוח).
ציד אכתוב את המשך ההודעה.

סליחה. החתולה הפריעה לי. אני ממשיך.
הנכות שלי היא מלידה. יש בה משהו שובר לב. אני אסביר: מצד אחד היא לא קשה בצורה קיצונית, כך שאני מסתדר לגמרי לבד בהכל. מצד שני, היא גורמת למראה החיצוני שלי להיראות מזעזע. חישבי על אדם שנראה מאוד מאוד שונה מכל מה שאת מכירה. יודעת מה? חישבי על אדם מסרט מדע בדיוני, שנחשף לקרינה רדיואקטיבית. סליחה על הפאתוס. (רק כדי להבהיר - הנכות אצלי נגרמה מבעיות "טבעיות" בהריון).

הנקודה של הבדידות מאוד כאובה. אני משתוקק לחיי חברה. נורא נורא רוצה. ואין לי. זה כך מאז שאני זוכר את עצמי. נכון שאומרים שהזמן מרפא את הפצעים?. אז את הפצע הזה, הצורך הזה, הוא לא מרפא.
בסך הכל אני יכול להבין את מי שלא רוצה בחברתי. אם הייתי "רגיל", לא בטוח שהייתי רוצה חבר שנראה כמוני עכשיו.

בעיקר אני רוצה בת זוג.

קודם התביישתי, אבל עכשיו אני רוצה להוסיף עוד פרט: בנוסף לכתיבת השירים, אני מתפרנס גם מכתיבת סיפורים פורנוגרפים. בעידן האינטרנט יש לזה דרישה, ומשלמים יפה. את יודעת מה האירוניה? את כל הפנטזיות האירוטיות שלי, שאין לי איך להגשים, אני "מעניק" לגיבורי הסיפורים הללו. אם כבר מדברים על לעשות מלימון - לימונדה.

יש לי כל כך הרבה אהבה וחברות וידידות לתת, ואין לי למי. אז אני מגדל חתולים ומדבר איתם, וזה קצת עוזר.

חשבתי להצטרף לאיזה מועדון של נכים. משהו כמו "ספיבק" ברמת גן, רק קרוב יותר לאיזור שלי. אני מניח שעניין משותף, אפילו סביב ספורט, הוא גם משהו.
פעם חשבתי ללמוד באוניברסיטה. יש לי פסיכומטרי מדהים. אבל אז הבנתי שהקושי עם אנשים אחרים ימשיך גם שם.

אני באמת רוצה לעבור טיפול כלשהו. פסיכולוגי, רוחני, אנרגטי. משהו. מצידי שיהיה גם סדנת חוקנים. סתם. העיקר שתהיה לי איזו אינטראקציה, איזה מפגש עם הזולת.
(הדבר שאני הכי רוצה בו והכי פוחד ממנו בעת ובעונה אחת).

מקווה שהוספתי פרטים חשובים.
מתנצל אם כתבתי באריכות רבה מדי וליהגתי כהוגן.

כל טוב.

הי עמי,

אני חושבת שאכן שווה לבדוק מועדון של נכים או מרכז שעובד עם הגדרת הנכות שלך - בטח יש כזה ואני הכי הייתי מציעה לך להצטרף לקבוצה של אנשים עם נכויות, אין לי מושג איפה אבל לחפש, למצוא ולהצטרף. ייתכן שחלק גדול מהבידוד שלך זה משום שהוריך שמרו עליך מפני החברה וכו'. אבל היום אתה אדם לעצמך ולכן חשוב ליצור תיקון מול החברה וקבוצה זה אידיאלי - פחות פרטני, לדעתי.

המון בהצלחה
יעל צמרת

שלום עמי,

אני קוראת את שאלתך ומבינה את הכאב ותחושת הבדידות שאתה מתאר. במיוחד כשהמודעות שלך גבוהה ושיש לך מה להציע ובעצם עיקר הקושי הוא במראה החיצוני.
זה נכון שרוב האנשים נרתעים מחריגות, אבל לחלק מהאנשים הקושי הוא בעיקר במפגש הראשוני, ולאחר שהם מכירים את האדם, הם מצליחים לראות מעבר לחיצוניות.
אני מסכימה עם יעל ועם הרעיון שלך לחפש קבוצה מתאימה. מאוד יכול להיות שגם כשתמצא ההתחלה לא תהיה לך פשוטה ותלווה בחששות, פחד מדחיה ואולי רצון להמנע. אם אכן יהיה כך, נסה לא להתייאש ולהתמיד במפגשים כדי לתת לאנשים הזדמנות אמיתית להכיר אותך.
שיהיה בהצלחה, ונשמח אם תעדכן אם מצאת קבוצה.

ענבל פרג

הי,
אשמח להתכתב איתך.
אם תרצה כמובן

בוקר טוב ע.
חשוב לי להסביר לך קודם שבמצב שבו המוח מזהה איום על החיים הוא יכול להגיב בשלושה אופנים: בבריחה, קפיאה או לחימה. במקרה שלך זה היה לחימה ובריחה וכך הצלת את עצמך מהאונס. מה שאני הייתי רוצה לדעת מה עורר שאלה זו לאחר מספר שנים? בעניין ההרגשה הלא נוחה אני מניחה שכדאי לך לפנות למטפל/ת כדי לעבד את המקרה שעברת ולברר מדוע את זו שסוחבת את האי נוחות.
אגב, אני חושבת שאת אמיצה גדולה!


יום טוב
יעל צמרת

יש מוסכמה, שאישה לא אמורה לפגוע לגבר בביצים.
(כשהייתן קטנות, לא הסבירו לכן, שאסור לכן לפגוע בביצים של הבנים?.
בבקשה ענו לי בכנות!. תשובתכן חשובה לי!.)
אז מבחינה חוקית נהגתי בסדר.
אבל לא הלכתי לפי המוסכמה הכאובה הזאת...

ע יקרה,

אני זוכרת שהיתי קטנה אכן אמרו לי לא לפגוע לגברים בביצים, אבל אני גם זוכרת שאמא שלי הייתה אומרת לי שאם משהו מנסה לתקוף אותך הדבר הראשון שעליך לעשות הוא בדיוק מה שעשית. כך הגיב התת מודע שלך, מתוך יצר הישרדות. לכן המוסכמה הזו היא מתאימה למצב מסוים ולמצב אחר היא פחות מתאימה. וכך זה מוסכמות, הם לא מתאימות לכל אחד ולא לכל מצב.
בכל זאת שווה לבדוק מדוע זה כל כך מטריד אותך ולמה עכשיו.

רק טוב,
תמשיכי להיות אמיצה וחזקה

יעל צמרת

מכירה את זה שיש לך רגע של הארה קטנה?.
זה קרה לי בעקבות דברייך האחרונים.
ליתר דיוק - בעקבות האבחנה שמוסכמות נכונות לתקופות מסוימות, ופחות נכונות לתקופות אחרות.
וואו!!!
זה בדיוק החתיכה שהיתה חסרה לי בפאזל!!!
כלומר, אסור לפגוע בביצים באופן רגיל, אבל זה הדבר הראשון שכדאי לעשות במקרה קיצוני של תקיפה.
(כמו שאמרה אימא שלך).
לה חשבתי על זה ככה עד כה, אבל זה כל כך הגיוני.
(אני לא טיפשה בכלל - אבל עד כה לא חשבתי על זה ככה).
תודה יעל, את חכמה ומתוקה.

ע.

אני מאמינה לך שאת לא טיפשה את פשוט את הצד האחד של המוסכמה.
איזה כיף שדברים נפתחים פתאום ומאפשרים לדברים כואבים/ תקועים... להשתחרר.

תודה לך,
יעל

הי עמית,

שאלתך לא כל כך מובנת. ברכה זה מצויין, אבלך אין בזה שילוב של פסיכותרפיה גופנית כמו שיש בשיאצו, למשל. זה כן פעילות גופנית.

מקווה שעניתי,
יעל צמרת

שלום מירה,

פסיכותרפיה בכלל יכולה לעזור מאוד לילדים, ופסיכותרפיה גופנית בפרט.
בזמן חרדה האדם (ולא משנה אם זה מבוגר או ילד) חווה פעמים רבות סימפטומים בגוף כגון: כאבי בטן, כאבי ראש, חולשה, רעד וכד'.
ילדים מחוברים לגוף שלהם ולתחושות הגופניות, בד"כ אפילו יותר ממבוגרים בחברה של ימינו. לכן אפשר לעשות עבודה טובה בטיפול בחרדות של ילדים תוך שימוש נכון בכלים ובטכניקות שיש לפסיכותרפיה גופנית להציע. מה שחשוב שהמטפל/ת שאת בוחרת יהיה מקצועי בסוג הפסיכותרפיה שאת בוחרת (גופנית או אחרת) וגם שידע לעבוד עם ילדים, שכן הגישה אליהם צריכה להיות שונה.

בברכה,
ענבל פרג