פורום פסיכותרפיה - יש לך שאלה?

שלום דר', זה תקופה שהתחילה לפני שבועיים לערך, שאני מרגישה שאני מאבדת את דעתי - על סף שיגעון.

הכל התחיל, כשחיכיתי לאיזה עניין שלי שיסתדר, וזה התעכב ונגרר למשך שנה.
במשך שנה הייתה לי אובססיה לגבי העניין הזה הזה וכמעט כל יום הייתי בודקת מה קורה עם זה.

בסופו של דבר לפני מספר ימים קיבלתי תשובה שלילית והדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן ופיתחתי ציפיות אכזב אותי.

ניסיתי לשכוח מזה, אך הנזק נגרם לי.
במשך שנה רדפתי אחר הדבר הזה בציפייה שעל פי זה תכננתי דברים.

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות???

יצאתי מאיזון נפשי, וקשה לי לחזור לשגרה.

התחלתי להזניח את עצמי, ולהזיק לעצמי עם אכילה לא נכונה וצריכת קפאין וסיגריות מוגזמת.

דר', מה עליי לעשות? מבחוץ אני נראית חזקה, אבל הנשמה והנפש שלי זועקות מכאב והרס עצמי.

בת הזוג שלי נזכרה שהיא עברה הטרדה מינית כשהייתה בת 8. מאז ההתנהגות שלה יותר חששנית ומרוחקת. דיברנו על זה והיא אומרת שהגילוי על ההטרדה לא באמת משנה משהו, אבל ההתנהגות שלה אומרת משהו אחר.
איך אני יכולה לעזור לה או לנו להתגבר על זה אם היא לא מודעת לזה?

אני בטיפול כבר שנתיים ויש לי מטפלת נהדרת ואני מרגיש שאני עובר תהליך בזכותה. אבל לא תמיד אני מרגיש שאני יכול לדבר איתה באמת על הכל, וזה מרגיש קצת מפגר, כי בגלל זה אני שם. ודבר שני הוא שאני לא יודע מה הגבול שלי בלשאול אותה דברים עליה. יש דברים שאני רוצה לדעת ואני מרוד סקרן, אבל אני נבוך לשאול ואולי אני בכלל לא צריך לדעת כי זה לא רלוונטי לטיפול שלי?

שלום רב.
אני כותבת לך את ההודעה הזו עם דמעות בעיניים. פשוט הגעתי למצב שאני כבר מיואשת ( אין לי כל כוונה לפגוע בעצמי) אני בת 28 נשואה כבר חצי שנה בהריון כבר חודש חמישי. מחכה לבת. יש לי מקצוע, משפחה והרבה חברים טובים. אני בחורה בריאה וגם באתר ממשפחה מאוד עשירה ואני חיה ברמת חיים גבוהה. על פניו, חיים טובים. אבל, מאז שאני זוכרת את עצמי, בבית ספר, צבא, תיכון, אוניברסיטה- סבלתי מפחדים וחרדות. זה התחיל בפחדים קטנים כמו חרדה מבחינות, חרדה מלהישאר שבת בבסיס. אבל עם השנים, זה החריף בצורה נוראית. הפכתי להיפוכנודרית . למרות שאין מחלה שלא נבדקתי אליה וכמובן שהכל תקין. אני נמצאת בפחד נוראי כל הזמן. מפחדת לצאת לרחוב. אני בכלל בהלם שאני הצלחתי להתחתן, לנהל זוגיות. כמובן שבעלי לא יודע. הוא מבין שאני חרדתית אבל אין לו מושג עד כמה. אני מפחדת לצאת מהבית. מפחדת שאנשים פתאום ידקרו אותי עם מזרק לדוגמה, מפחדת שיקרה משהו להריון, כל הזמן רואה תככים ומזימות בכל דבר. לא נהנת מהחיים שלי. לפעמים אני מפחדת שפעם אולי אנסו אותי ואני לא זוכרת. דברים כאלו. וזה רק דוגמה . אני לא יכולה להגיד לך מאיפה זה בא. הייתה לי ילדות רגילה לחלוטין. לא עברתי חלילה תקיפה או התעללות. במהלך השנים ניסיתי טיפולים נפשיים והייתה תקופה שלקחתי ציפרלקס. הכל לא עזר. עכשיו כאשר אני עומדת להיות אמא, לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה כמוני. ואין לי מושג מה לעשות מלבד להעביר את החיים שלי יום אחרי יום ולקוות שיהיה בסדר. אשמח לדעתך. חג שמח.

לפני כשנה התחילו לי פחדים לא רציונליים. זה התחיל לאחר הרכבת משקפיים עם מספר גבוה מאוד כשלפני כן הסתובבתי עם מספר קטן יחסית, התחלתי לראות מעוות והתפיסה המרחבית השתנתה, זה הכניס אותי לפחד ודמיונות (לא קישרתי זאת למשקפיים) ובגלל זה התחלתי לפתח פחדים שקשורים בגוף, פחד מהידיים למשל, חוסר תחושה וריחוף באיזור הפנים. יש לציין שרק כאשר אני חושבת על זה, זה קורה!! אין לי מושג איך נכנסתי לסרט הזה בכלל (בלי קשר חוויתי באותה תקופה משבר רגשי קשה מאוד-פיטורים ,פרידה וכו).
האם זה נורמלי? מישהו פעם חווה דבר דומה? איך נפטרים מזה לעזאזל? האם זה בקטיגוריה של מחלות נפש? אנא האר את עיניי.
תודה

שלום חבר שלי נפרד ממני ושוב ביקש לחזור ואני הסכמתי כמו מטומטמת. הוא יוצא עכשיו עם מישהי והוא טס איתה לחו"ל ולמרות שאין לי הוכחה מדעית לכך אני יודעת את זה אבל מה שעוד יותר מפחיד שהוא מסתיר ממני כל כך הרבה דברים ולמרות שניתקנו קשר הוא מפחד שאגלה ולכן הוא רוצה שאעזוב את העיר. הוא פגע בקשרים החברתיים שלי והוא כל הזמן מנסה לסכסך. האם אני צריכה לעזוב את העיר ולהכנע לרצונות שלו??

שלום
יש לי בן זוג שצעיר ממני ב16 שנים.
בגלל שאני מעל 40 אני כבר רואה את הסוף..שיעזוב אותי יום אחד ויתחתן עם צעירה (אם לא אצליח ללדת או סתם בגלל שאזדקן ולא אראה לו אטרקטיבית)..אני כבר עכשיו בעצבות מהעתיד, אך מצד שני לא רוצה בכלל לסיים את הקשר הזה כי הוא אהוב עלי מאד.
איך חיים את הרגע? ואיך בכל זאת מתעלמים מהסוף?
תודה

בת 41. מזה מס חודשים חווה אנרגיות נמוכות ומוצאת עצמי עם חששות רבים ועצב. בעיקר חוששת לבריאות של הורי (למרות שבלי עין הרע הכלתקין) ולבריאות שלי, מרגישה כאילו "קפצה עלי הזיקנה" ... כל כאב קטן או אי נוחות גורמים לי לחשוש ממחלות קשות למינהן (סרטן לסוגיו מככב אצלי), מבן אדם אנרגטי ומלא עשייה הפכתי למישהו שחי על "טייס אוטומטי" העבודה שלי ושגרת היום יום פחות מלהיבים אותי (עובדת במקום מדהים כבר 10 שנים, מחליפה תפקידים ומתקדמת הקולגות שלי והמנהל נפלאים ובאמת זכיתי, אבל לאחרונה ממש מתלהבת פחות) בבית חשה ששגרת הערב ממש מכבידה עלי ומרגע שאני נכנסת הביתה אני ממש מצפה לסיים את הערב (הכנת א. הערב, ההתארגנות של בני בן ה-10 לקראת שינה וטיול עם הכלב) להיכנס למיטה, לצפות קצת בטלויזיה וללכת לישון. לפני שפרצו בי התחושות האלה, הייתי מתבדחת שאשמח להחליף תפקידיםעם הכלב שלנו לשבוע - כדי להנות ממנוחה מושלמת וחיים ללא דאגות, וכעת רוצה להחליף איתו כמעט בכל יום... לפעמים ממש נאבקת עם עצמי שלא לפרוץ בבכי במהלך הערב... מה עושים?

יש לי חברה מהכיתה שאני חושדת שיש לה בעיות אכילה. היא בקושי אוכלת, לפחות לא כשאני עם חברות אחרות רואות, וכשהיא כן אז היא מסתגרת אחרי זה בשירותים במשך הרבה זמן. לא שמענו קולות אבל זה משהו שחוזר על עצמו די הרבה.
אני לא יודעת איך לגשת אליה ומה להגיד לה ואני לא רוצה לפנות להורים שלה או למחנכת שלנו כי אם זה לא נכון אז אני ארגיש ממש רע והיא ממש תיפגע.

לפעמים אני מרגישה שאני צפה בעולם, שאין באמת משמעות לדברים שאני עושה ושימים שלמים אני עוברת בלי להרגיש שום דבר, סוג של אדישות למה שקורה סביבי או לי.
ההרגשה הזו מגיעה אחת לכמה זמן והיא יכולה להימשך כמה שבועות או אפילו חודשים ואחרי זה לעבור כאילו היא לא הייתה. מה זה אומר בעצם? זה משהו שאני צריכה לטפל בו?
תודה

לאשתי הייתה הפלה טבעית בשבוע מוקדם של ההריון, משהו שהבנתי שהוא די נפוץ. אבל מאז היא לא מצליחה לחזור לעצמה, לא משנה מה אני עושה ואיך אני מנסה לעודד אותה היא כל הזמן עצובה ואי אפשר לדבר בכלל על לנסות להביא עוד ילד... אשמח לעזרה

שמעתי הרצאה שבה אמרו כל מיני מאפיינים של חרדה שגם לי יש. נגיד הימנעות מסיטואציות שאני לא מרגישה בהן בנוח, חשיבה מרובה לפני מעשה ויש לי ריטואלים קטנים שאני נוהגת לעשות (לא להדליק ולכבות את האור 30 פעם אלא להגיע למקום יותר מוקדם כדי להתאפס, ללכת בדרכים ספציפיות ולחצות במעברי חציה מסוימים). האם זה נחשב לחרדה? ואם כן, למה זה כזה נורא ואיך צריך לטפל בזה?

כבר הרבה שנים שאני מעדיף להישאר בבית ולא ללכת לאירועים חברתיים. כשאני כן הולך אני בדרך כלל מרגיש מאוד לא בנוח, מודע לעצמי ובעיקר מאוד מאוד בודד. יש לי בקרוב חתונה שאני לא יכולה להתחמק ממנה ואני לא יודע איך אצליח להביא את עצמי ללכת ולא להרגיש אומלל.
אשמח לעזרה,
תודה

הבן שלי הולך באופן קבוע לפגישה עם פסיכולוג בטיפול יום לילדים ובטווח הארוך הפגישות עושות לו טוב. הבעיה היא שבזמן ההמתנה הוא רואה איך ילדים אחרים מתנהגים והוא מחקה אחרי זה את ההתנהגות שלהם בבית, צורח ומשתולל ובוכה ומתנדנד וזורק דברים. זה עובר לו אחרי יום והוא חוזר להתנהג כמו עצמו. אני לא יכולה למנוע ממנו לראות את הילדים האחרים כי זו לא מרפאה פרטית. מה אני יכולה לעשות?

היי, אני לומדת נהיגה כבר קרוב לשנה וחצי. ניגשתי ל4 טסטים שבכולם נכשלתי. שמתי לב שבשיעורים עצמם אני רגועה בנוכחות המורה ונוהגת טוב, ובטסטים אני עושה טעויות שנובעות מחרדה או לחץ. בפעם האחרונה שניגשתי לטסט נכשלתי ממש על ההתחלה בגלל טעות שעשיתי, שבשום פנים ואופן לא הייתי עושה בשיעור רגיל. כשאני מתחילה את הטסט אני מרגישה כאילו משהו משתלט עליי ולא נותן לי להיות רגועה ולבצע את הטסט כמו שצריך. אשמח לעצות כי אני ממש מתחילה להיות מיואשת מהעניין ומעצמי...
תודה מראש