פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

מה שאת מתארת, אופייני לדעתי ולדעתי האישית בלבד, למרבית הזוגות שאני מכיר. קשה למצוא זוגיות מוצלחת והרמונית. על מנת שקשר זוגי יצליח, יש להשקיע בו כל הזמן ולא לשקוט על זריי הדפנה. אני חושב שאתם צריכים לעשות כפי שידידה שלי פעם ניסחה זאת - "יחסינו לאן". אתם צריכים להשקיע בסדרת שיחות ביניכם, לא מחייב התערבות חיצונית, אבל שיחות מלב אל לב לראות איך אתם ביחד פותרים את הבעיות ביניכם. להבהיר אחד לשני את ציפיותכם מהקשר ולראות איך אתם ממשיכים קדימה.

ודיברתי איתו כבר. עשרות פעמים. פשוט נראה שהוא לא במין למה אני מתכוונת, כאילו אין אצלו את ה'קובץ' הזה, של רגשות עמוקים. ואם אין בתוכו את זה אז פשוט אין, ולא משנה כמה אנסה להוציא את זה ממנו. נראה לי שלשנות אותו אני לא יכולה (וזה גם לא נכון בעיני).
נראה לי שאני בשלב בו אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת להמשיך עם החוסר הזה או לא...

תעמדי על שלך, ועם זאת תהיי מוכנה לפשרות, כי ככה זה במערכת זוגית...

בהצלחה !!!

תראי לפי מה שסיפרת כאן, אכן עובר על הילד משהו. אינך יכולה לדעת בברור!
אני הייתי ממליצה לך לבחון אותו טוב, ז"א לראות מה קורא איתו במהלך השיעור. עם מי הוא מדבר, כיצד. מה הוא אומר, כיצד מגיב. אולי תשימי לב למשהו!
כמו כן, את יכולה ליפנות להוריו של אותו ילד.
את יכולה לנסות לשאול אותו נגיד: " מה קורה חמוד הכל בסדר" או נגיד:" קרא משהו, אתה רוצה לספר לי". אבל הבעיה פה היא שהוא ילד קטן, ועדיין לא מבין מה הוא רוצה. הוא לא יכול כל כך להיפתח, ולהסביר לך. אם את כל כך רוצה לעזור לו, ולהבין מה קורה איתו. אני חושבת שעלייך לתת בו המון. כלומר תיגרמי לו ליסמוך עליך! כמוון לא בדרך "זולה", ו"חנפנית", אני מתכונת אל תנסי "לקנות" אותו. זה ממש לא יעזור לך. את צריכה גם להיות איתו(ואם כולם) בסדר. נחמדה טובה. וגם לדעת מתי מגיעה הגבול. מתי את צריכה כבר להיות יותר קשוחה.
*אני בטוחה שאת זה את יודעת.
אוליא אחרי שהילד יבין שאת אכן בעדו, הוא עצמו יגש עליך ויספר (וזה כמוון ביתנאי שאת הראשונה ששאלה, הראשונה שהביעה הרגשת היתענינות). כמו כן במיקרים שבהם נוא פועל לא בצורה נאותה, אל תגידי לו שהכל בסדר, ואל תתקיפי אותו ישר. תראי לו שמה שהוא עשה זה לא בסדר, ותסבירי לו למה. תני לו הרגשה שאת רוצה לעזור.
*וחשוב מאוד שלא תפלי בינו לבין ילדים אחרים. מה שאמרתי לך כאן נכולל בשביל כל התלמידים. תראי צדק ויוזמה. תיהיה טיפה ערמומים עם מחשבותייך. תני לתלמידים שלך ליראות שאן יחפט לך מהם. שהם אכן יקרים. תפעלי לטובתם, וכמוון תראי להם שאת יכןלה בדיוק כמו שאת מביאה להם דברים טובים לקחת אותם מהם, ולהיות "רעה".
מקווה שזה יעזור. אם יש לך שאלה כולשהי נוספת, או אערה למה שרשמתי, אשמח לקבל תגובה בחזרה.

חשוב מאוד שלא תיגרמי לו לסמוך עליך ב- 100%, הרי את יודעת שמתישהו יגיע רגע כזה שתאכזבי אותו. הוא לא צריך להיות תלוי בך. לאותו ילד יש הורים. שאני בטוחה אוהבים ודואגים. את צריכה לעזור, אך לעציב גבולות.

בהצלחה!!!!

אני ממש מבין מה עובר עלייך,

קשה להתאושש מזוגיות ממושכת,
אך אין ברירה, צריך להמשיך קדימה.
אני מבין שעברת מס' משברים לא פשוטים,
גם לך וגם לגרושתך יש מהם משקעים,
לחזור ולשחות בעיסת הבוץ לפי מה שאתה מתאר, לא נראה לי פתרון נכון,
מה גם שאתה עדיין חושב שאם תחזור אליה, תתחיל שוב עם האוזן...

אז היישר מבט והמשך קדימה,
תן לזמן לעשות את שלו,
עם הזמן יתחלפו החלומות בכאלה נעימים יותר ללא גרושתך בהם,
תן לזמן לעשות את שלו והמשך לנסות, לצאת ולהכיר בנות חדשות...

ראשית,תודה על התשובה הלבבית והאמפטית!!
אולם,אף לא אחד מסוגל באמת להבין באמת את שעובר עלי....לרבות המטפל שלי (פעמיים בשבוע,אם תרצה אהייה מוכן למסור לך את שמו....מזמן לא החלפתי מטפל...) ואפילו בו נואשתי מלהאמין כי הרי מטרתי הינה אחת ויחידה ואני יודע שמה אכתוב כעת אינו "קול ההגיון" (ואולי כן..כי לא הכל ולא תמיד הכל היה כל כך גרוע בכל זאת) : "איך אני משקם את חיי ובקיצור חוזר לאישתי שהייתה המשענת עליה נשענתי וממנה ינקתי (תרתי משמע)".היא כל כך תמכה בי בייחוד שעה שחליתי בלוקמיה וגם כאשר הייתי בדיכאון ובהתקפי הזעם (מילולי ולא מילולי גם) ואני ה"טמבל" רק חשבתי על האוזן שלה.
וכולם הזהירו אותי שהיא לא תעשה ניתוח וכעת אני "מתייסר" מעצם המחשבה שאם היא תכיר מישהו אחר אולי "בשבילו" היא תעשה ניתוח.....שלא לדבר על הרעיון של מישהו אחר שמתעלס איתה,הכל בגלל טעויות שלי למכביר.סליחה על הבלבול בכתיבתי,אך רבים ממטפליי טענו שהאוזן הייתה (ואם נשוב לחיות יחד) תמשיך למלא את תפקיד "פח הזבל" שלי.
ועוד אני יודע,שכדי שגם היא בכלל תחשוב בכיוון זה (וכבר היו דברים כאלו,הרי אומרים שהעתיד הינו מסתורי!!) עלי להתחזק ו"לבנות" את עצמי ועתידי ,רק שאיני מסוגל לחשוב שחיי יהיו או ימשיכו להיות בלעדיה.או אז,תיתכן אף אפשרות (שכעת נראית לי בדיונית)שהיא תחזר אחריי ואני לא אשעה לתחינותיה).
אני חש שהיא כמו תאומה סיאמית שלי.....וכך גם חשבתי כשהולעטתי בכדורים ואושפזתי.....וגם היום אם רק ארצה אוכל להתאשפז בקלות,אך לא לא אתן שזה יקרה !!.
אתה יודע,פסיכיאטר אחד אפילו טען שאני (גם) נרקיסיסט....הוא שיושב לו באחד ממגדלי העיר בקומה 900 .ואני נרקיסיסט..... אינך יודע,רונן החביב,אך(מניסיון אישי...) הכימותרפיה והימצאות תאים סרטניים פעילים אינם מציקים ודואבים כמו המחשבות על כל שהיה לי ואיבדתי ...."בכישרון רב".
ואני יודע את כל האימרות :"את הנעשה אין להשיב","אם לסבתא היו גלגלים" - אולם אני איני מצליח (וגם אם כן,אז זו "הצגה") לא לחשוב על או לבטל (לפחות כעת) את הרצון לשוב לחיק(ה) החמים של גרושתי,לרבות האוזן...שואל אני :מאיין "הגרלתי" את היצר של ההרס העצמי ??מה חטאתי?
גם כל אישה שאני נמצא עימה ,אפילו כשאנו מקיימים יחסי מין אני משווה זאת לאופן שבו גרושתי (בכלל המילים גרוש וגרושה עושות לי קונוטציות שליליות!) ואני קיימנו יחסים כאלו.אולי זה טבעי..
ולסיום,(לפחות להיום...)בהיותי מאושפז במחלקה הסגורה מצאתי כל מיני "מכשפות" ומתקשרות ושאר מיסטיקנים ש(אפילו) הם אמרו לי בין היתר(ואם כולם אומרים אותם הם כנראה נכונים):
1)החלטתה לעוזבני הייתה ולו כדי להגן על הילדים וגם על עצמה.
2)ואם ברצוני לשוב אליה עליה קודם לשוב לעצמי

כל מקרה מוות הוא כואב ומצער,
אחת כמה וכמה מקרה מוות של מישהו שאנחנו מכירים.

כנראה שזו דרכו של עולם וצריך ללמוד להתמודד גם עם מקרים כאלה.

קחי את הזמן לעצמך, אני בטוח שעם הזמן גם את תגיעי למסקנה שהחיים חייבים להמשך...

עבר מאז המקרה שבוע וחצי ואני באמת חושבת על זה הרבה פחות (וכמה שהמשפט הבא נשמע קלישאתי) לא משנה כמה כסף יילך וכמה נחווה אהבות נכזבות, הבנתי שעצם החיים זה המתנה הכי גדולה!!
כל רגע ורגע צריכים להיחרט בזיכרוננו.
מי שנוולד הרוויח - יש גם כאלה שלא זוכים אפילו לדקה של חיים...

אהבה היא אהבה לדעתי בכל גיל,
רק שעם השנים אנחנו לומדים להיות שקולים יותר,
אבל כשנקשרים לגבר/אשה, ההורמונים פועלים בדיוק באותה מידה.

את צריכה לעשות את החושבים ולהחליט אם הקשר איתו מתאים לך,
אם את מוכנה להשקיע בזוגיות שיכולה להיות מאתגרת ועלולה להיות כואבת לפעמים,
אז לכי על זה, אם את לא רוצה לסבול ורוצה גבר בריא בגופו ובנפשו ללא שום עכבות,
אז תמשיכי לחפש ואני לא בטוח שתמצאי כזה.

יש יתרונות במה שאת מתארת ויש גם חסרונות.
תעשי חושבים אם הקשר מתאים לך,
אם את לא מוכנה לסבול "יותר מידיי" אז ותרי על כל העניין,
מנסיון שלי אני יכול להגיד לך שאשתי (השנייה) מודה על כל רגע שהיא נמצאת איתי
(ואני מודה לה...), ומאחלת לכל אחד זוגיות כמו שלנו,
כך ש"המחלה" לא חייבת להוות חוצץ, לפעמים ההיפך הוא הנכון...

לרונן דוד
לא מבינה אותך. אתה חושב שלא אמצא גבר אחר? לא קראת כמה סבלתי ממנו?
איזה יתרונות יש בקשר עם גבר דכאוני שלפעמים מתעלמם ממני, מעליב אותי, אין לו חשק לסקס, לא מוכן לעשות מינימום ולהגיע אלי הביתה בתחבורה צבורית, אין לו כסף, ובסוף ניסה גם להוציא ממני כסף כי מישהו מלא לו את הראש. איזה אתגר יש בקשר כזה?

שלום תמי,
כן,מי כמוני מכיר את הרגשתך הגם שבמערכת הנישואין שלי(20 שנה) אני הייתי האשם....למרות שאומרים שצריך שנים לטנגו (ולא רק לטנגו כנראה...)
אין נורא מההרגשה שאיננו רצויים ושאנו חשים (ולא משנה בכלל מה הסביבה טוענת...) שאיננו שוים ועוד יותר גרוע....שאין על מי להישען !!
איני יודע איך לנחם אותך ואילו עצות להשיא לך....זו לא תהייה חוכמה גדולה מצידי.
תמי,
אני מעלה תהייה : הנוכל אולי לשוחח ואולי מתוך השיחות נצא שנינו נשכרים...לעיתים,הצרות(בלי מרכאות) מחברות בין ואת האנשים.
וכן,אינך יודעת כמה אני מזדהה עם תחושותייך ו"מרגיש" אותך.
אשמח לקרוא את תגובתך ולשוחח איתך.
שלך
המתלבט

רציתי את הגבר למרות שניסה להתאבד לאחר כמה שבועות שהיה איתית.
סבלתי שקרים, נתוקים, קרות והערות מעליבות כי הוא פרפקציוניסט. עשיתי בשבילו המון.
שתקתי, קבלתי אותו כמו שהוא וחזרתי אליו 5 ע\פעמים כי התחנן. הוא עזב אותי כדי לחזור לאשתו ושקר לי ביחס לכך, אחכ חזר על ארבע, אחכ המשיך בהערות המעליבות. אין לי בעיה עם אדם שסובל מדכאון. אבל ההתנהגות, הנמוסים, האכפתיות. כנראה שלא אהב אותי מספיק אלא היה צריך אותי בתור מטפלת כי אני טובה בלעודד, לעזור ולהגדיל את האגו.
אני לא יודעת מה הבעיה שלך, אשמח לשמוע ממך.

היי תמי ותודה שהשבת לי,
רבות אוכל לכתוב ולספר,בסך הכל היום אני עדיין אוסף את השברים(כן,אני האשם...אני הטמבל ששבר)וסליחה על הכנות וגילוי הלב. אני פשוט כזה ואין לי מה להתבייש בזאת!!אולי זה מה ש"דפק " אותי בעבר
את יודעת,לא כל כך נראה לי שכאן (בדיוק) זה המקום להכיר אולם אני (כמעט בוודאות) יודע שהן לך והן לי קשר חדש רק יוכל לסייע ו"להרים" אותנו.
בכלל,אני קצת במצב רוח מהורהר ותוהה על עצם החיים ותכליתם ולמה אנו עושים (ולעיתים שבים ועושים) את אותן פעולות ו(גם טעויות).
הפתרון הינו בשידרוג הרגשתינו שתגיעה לרמה של היותינו רצויים,אהובים וכמו שאנו ובלי שלאף לא אחד (או אחת...) תהייה כוונה לשנותינו.
תמי,אני בחור מאוד פרקטי....בואי נתקדם ונצא מכאן ואז נכיר ומכאן "מי יודע". לאן נגיע.
האם מותר לתת כאן מס' טלפון .....אני בכל מקרה כותב את שלי....050-5782373
שלך
המתלבט האנומימי(בינתיים).

אני אשמח לדבר איתך. אבל בכנות אני אחשוב טוב טוב לפני שאצור קשר עם גבר שיש לו בעיות נפשיות. אולי אתה מוכן להחלים ולנסות, החבר שלי לא עשה מאמץ למעט בקור דו שבועי אצל פסיכולוגית. בן כמה אתה? היכן אתה גר?
כרגע אני בטפול, מנתחת את מה שקרה, מנסה להתגבר על הטראומות שקרו לי בקשר.
עם כל הכבוד לראש הפורוםפה, תשובתו הרגיזה אותי מעט.
לא הבנתי משהו. מה זה צורת אוזנה של אשתך?
למה ניסית להתאבד? גם חברי ניסה 3 פעמים, והפעם האחרונה היתה לאחר 7 שבועות שהיינו יחד.
אני גיליתי אותו, בקרתי אותו, טפלתי בו יותר ממשפחתו. בסוף ירק לי בפנים. כנראה שזה חלק מהדכאון. אשמח לקבל הסברים והארות. כל טוב בינתיים.
אני בת 52, גרושה עם 2 ילדים בוגרים, פרשתי מההוראה גרה בקריות ומחפשת בסך הכל גבר נחמד
להזדקן איתו.

היי וצהרים נעימים תמי,
איני יודע מאיפה להתחיל.....ראשית,גם אני לא מאוד אהבתי....(לשון המעטה )את תשובתו של מנהל הפורום.שמי הוא נועם,אני בן 48 וחודש,גר ברמת גן לבדי,גרוש רישמית כחצי שנה ומאז נפרדנו חלפו כשנתיים.כשאני מנתח את מכאוביי,ה"מפתח" למשבר נעוץ במחלת הלוקמיה בה לקיתי בשנת 2003.
עדיין הכאב(של הפרידה) מאוד מוחשי ומורגש,(מה גם שאני ואולי לא רק אני...אומרים שצריך שניים לטנגו...) הייתי הגורם (המרכזי) לפרידה.וכן,ניסיתי לשים קץ לחיי כמה פעמים וללא יכולת לשלוט על כך.אגב,יש לי ידידה שהיא רופאה הומיאופתית ולדבריה חלקן או תרומתן(בלי מרכאות) של התרופות הפסיכיאטריות לאובדנות הינה משמעותית ביותר.....בכלל,אעשה כל שבידי לא לשוב אליהן.
ונכון,וזו "השריטה" הפרטית שלי....איני מושלם,מה לעשות-אחת מאוזניה של גרושתי הינה בולטת ומעוותת,דבר שמאוד הפריע לי מאז הכרותינו.אולם,מאחר ועד שהכרתיה,לא זכיתי להצלחה בקרב בנות המין החזק(כן,אתן המין החזק!!)- אז כנראה ש"אילצתי" את עצמי להישאר עימה.
הכנות היא נדבך חשוב לי ביותר ובייחוד במערכת יחסים.
אשמח לשוחח איתך גם,רק כיתבי לי איך ליצור איתך קשר.
נ.ב - גיליתי שהכתיבה (קצת) מקלה עליי.
ואני יודע שכתיבתי,גם אם היא לעיתים מבולבלת וקופצנית(מנושא לנושא)הינה קולחת ורהוטה.
וסליחה על (חוסר) הצניעות....
שלך
נועם- שם אמיתי לחלוטין.

אתה יכול לכתוב לי למייל שלי [email protected]
גם לי יש הרגשה שתרופות מסויימות גורמות נזק. גם חברי ניסה להתאבד לפני שנתיים.
אם הכתיבה מקלה עלייך , אשמח להתכתב איתך. גם לחברי עזרתי, רק שלא ידע להעריך אותי נכונה והרים את האף שלו, שהוא גדול באמת.
תכתוב לי למייל ונדבר שם בפרטיות
ביי

ראשית אתה חייב להבין שזו תקופה שכזו שעוברת עלייך,

אני מבין שאדם שמאבד את מקום עבודתו, לעיתים זה כאילו שעולמו חרב עליו.

ממליץ לך לצאת, לטייל, להוציא אנרגיות שליליות,
לא לשקוע כל היום מול הטלויזיה.

אתה גם יכול לעשות מעשה ולחפש באופן אינטנסיבי ופעיל עבודה חדשה.

בהצלחה ותחזור לעדכן אותנו...

אני מאמין גדול בתופעה שנקראת אפקט הסינרגיה.

סינרגיה היא כאשר סכום הפרטים שווה ליותר מערכם החשבונאי.
זאת אומרת שכאשר 1+1= יותר מ- 2 זו סינרגיה, ולמה הכוונה ?,

כאשר עוסקים בתחומים מקבילים שלכאורה הם שונים האחד מהשני,
יוצא מצב שתחום אחד מקרין על התחום האחר וההשפעות ההדדיות של התחומים גורמת לך להצליח יותר אילו עסקת רק בתחום אחד. מכאן אני חוזר לשאלתך, הכתיבה עוזרת ועזרה לי מאד להתמודד עם כל מה שעברתי, היא כלי מצויין לטראפיה אישית ועוזרת להתמודד עם צרות החיים. באופן שאני כותב אני גם מסייע לעצמי תוך כדיי תהליך קטריזס אישי שאני עובר ומסייע לאחרים שקוראים את מה שכתבתי ונעזרים בכך בעצמם. אני כותב מאמרים בנושאים שונים, כתבתי ספר אחד והשני בדרך כך שהתחומים מעשירים אותי ואת האחרים. אני גם מנחה קבוצות לעזרה עצמית, ולא מטפל. אבל אני מוצא שהכתיבה עוזרת לי להעביר נושאים ותכנים במפגשים שלנו בקבוצה. ברגע שאדם עוסק במס' תחומים מגוון שהוא אוהב מופעל עיקרון הסינרגיה כך שיוצא מצב שהוא נהנה יותר מכל התחומים גם יחד ומפיק מהם את המיטב...

למי הקבוצות שלך מיועדות?
יש קבוצות כאלה במרכז?
אני מטפלת בעצמי בעזרת כתיבה, אבל הייתי שמחה להצטרף לקבוצה שמאמינה בחשיבות של הכתיבה, אני חושבת שאין מה להשוות ושאוכל להעזר ולעזור הרבה לקבוצה כזאת.

אז למה לא תעשי מה שאני עשיתי ?,

חיפשתי קבוצה ולאחר שלא מצאתי כזו בקרבת מגוריי,
הקמתי בעצמי.

תקימי קבוצה בעצמך ואם תצטרכי עצות, סיוע ותמיכה אל תהססי לפנות אליי...

ובקשר לקבוצות שלי,

מדובר בקל"ע - קבוצה לעזרה עצמית,
בה לא נוכחים אנשי מקצוע אלא רק מתמודדים,
העוזרים אחד לשני בהתמודדות היומיומית,
אנחנו נפגשים אחת לשבועיים במסגרת אנוש...

תראי, הניך נימצאת בגיל ההיתבגרות. גיל קשה מאוד ואף מבלבל.
אני גם זוכרת את עצמי בגיל ההיתבגרות. היו לי הרבה אהבות. היו לי חברים. שכן היה מישהו שאהבתי והיתי בטוחה שאני יואהב אותו לעד. היינו חברים, ואז הבנתי שאני לא כל כך אוהבת אותו. אך ליפני זה גם אני הרגשתי מבולבלת. כאילו ואני לא מבינה מה מתרחש איתי. זה גיל מאו מבלבל מכל הבחינות. את לומדת בחטיבה. בטוח יש לכם סיפרייה. תבקשי מהספרנית שם של ספר לגיל ההיתבגרות ותרשמי את שמו. תכלי לקנות ולקרוא בחופש. זה יעשה הרבה סדר במחשבותיך.
אני אנסה להשיג שם של ספר מאוד טוב והביא לך את השם מחר.
ועד דבר אני מנסה לך בכל זאת לבחון את רגשותיך עליו. תבחני את התקופה הטובה שהייתה והחלקים הרעים. תבחני כל בחינה ותנסי להגיעה לתשובה.

הבאתי לך שמות של שני ספרים:
*קסם נעורים
*אל בנים ואל בנות- גרסה חדשה- בהסברה מינית. ע"י ד"ר הארון בלוך.
אלו שני הספרים שלפי דעתי מתאימים לך. תוכלי ללמוד מהם הרבה. גם בקשר לעצמך. אולי גם לענות להרבה שאלות שהיו ולא מצאת כל כך את התשובה. הם מדברים בדיוק על גיל ההיתבגרות ועל הנושאים הסובבים אותו כגון: מי אני? מיניות, חברויות, משפחה וכ'.
מקווה שזה יעזור.

הרופא אמר לי ללכת כל ערב 45 דק' הליכה איטית, הייתי בטוחה שבעלי ישמח על ההזדמנות וילך איתי,
אבל בשבילי זה סתם להסחב ולהגרר, ומה כל יום הוא חייב ללכת איתי? ואם הוא לא יוכל?!

איך מסבירים לבעל שאשה חייבת עידוד ותמיכה גם אם זה לא נראה לו, במיוחד במצבי, שאם לא רוצה שאחלה יותר חייב לתמוך בי ולהבין אותי??

מה שאת מתארת זו אנרכיה גמורה בחיי המשפחה,
אני חושב שאתם צריכים להעמיד גבולות לכל הנושאים בבית, כי בית ללא גבולות הוא אנרכיה. ילדים חייבים מסגרת וגם אם בתחילת הדרך זה יילך קשה, הפירות שתשאו בסוף המסע ישתלמו לכם וכולם יצאו מורווחים.

תודה על התשובה.
למה הכוונה לשים גבולות? אפשר קצת פירוט בבקשה??

אולי המינוח המתאים יותר הוא קביעת מדיניות,

כמו שאמורים (למשל) בממשלה לקבוע מדיניות,
כך גם בתא המשפחתי של כל אחד ואחת מאיתנו.

עלינו לשבת, לדבר ולהחליט על מדיניות אחידה בכל מה שקשור באחזקת הבית וגידול הילדים, כולל כל מה שקשור בכלכלת המשפחה. צריך להחליט על מדיניות ולפעול על פיה.
אם אין מדיניות, זו אנרכיה וכל אחד עושה מה שבראש שלו,
כל אחד מבין את הדברים אחרת ואיש הישר בעיניו יעשה...

יש לי שאלה אלעייך
מה את עושה בשביל בעלך?
את מצפה מנו להמון דברים
את יודעת מה הוא מצפה ממך ? האם הוא מקבל מה שהוא מצפה?
או בגלל שאת חולה את מסכנה ורק לך מגיע הכל?

קל מאד להגיד ....
אני חושבת שלבשל כל יום לכבוד הבעל מה שהוא אוהב, זה הרבה,
חוץ מלנקות ולסדר את הבית שזה א' ב' בשבילו ואין לי כוחות לזה, אני מתאמצת מאד כדי שיהיה לו נקי ומסודר, בגדים מגוהצים ונקיים.
אני יוןדעת שזה נשמע אווילי, אבל עם כוחות כמו שלי אנשים לא מסתכלים על ניקיון וסדר....
חוץ מזה בשביל לעשות למען השני צריך גם לקבל פידבק ועידוד,
כך שזה לא תמיד חכמה לדחוף את האף לכל מקום שנראה לך שאת מבינה...
(סליחה עם אני תוקפת)

ומעבר לכל אני תומכת ומעודדת גם במקום של הכי נראה לךי כי אני יודעת שזה חשוב לו... ועוד ועוד...

מרחמת על בעלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

את מזכירה לי מישהי שהייתי גרה איתה במעונות והיתה מפונקת בטירוף באמצע היום היתה מכבה את החדר היחיד ששלוש בנות גרו בה ואין .....חייבים להתחשב בה כי היא מסכנה בדיכאון ואומללה

אני לא יודעת אם את נשואה או לא, אבל אני לא מקנאת בך...
את כנראה מאד משכילה אבל לא מתאימה לתחום של יעוץ!
תסכימי איתי שלשבת כל היום מצאת החמה ועד צאת הנשמה מול מסך טלויזיה ומחשב זה לא דבר שאפשר ליחיות איתו,

אל תדון את חברך את שתגיע למקומו!!!

באמת לא היתי צריכה להתנהג ככה לא יודעת מה קרה לי באותו רגע,צודקת בהחלט סלחי לי!!!!!!

ובכן, זה די מסובך, והאמת היתלבתתי האם ליעץ לך. ראשית כל הייתי רוצה לדעת למה בעלך יושב כל היום מול המחחשב, כלומר הוא אינו הולך לעבוד?(אם תוכלי לענות לי, זה יכול לעזור)
ושנית, אני מציעה לך דבר כללי מאוד כמו שכבר אמרו פה בערך, תבחני את המצב. אל תתיעשי. אני יודעת שזה קשה מאוד מאוד. אדם לא צריך להיתיעש.
כמו כן אני מציעה לך לדבר איתו. תדברו אחד עם השניה. תנסו לבין איפו הבעיה פה או הטעות שנפלה. תנסולסדר את העינינים. את יודעת לדבר ולהגיד את שבלב לא קל, אך בהחלט חשוב מאוד.
זה עלול לגרום לשני הצדדים להבין אחד את השני טוב יותר(כמוון ברוב המקרים.)

בעלי עובד עם ילדים כבני 14-16 שנפלטו ממסגרות חינוכיות ויש להם בעיות עם ההורים...
וחצי מהיום יש לו זמן "פנוי"!
הבעיה היא שאני מרגישה שאני נותנת ונותנת כל הזמן, וכשאני מבקשת משהו- אם לשמור על הילד או לצאת יחד, אין לזה זמן או חשק ועצבים.
אני יודעת, קשה מאד להעמיד אדם במקום. מעבר מחיים חופשיים לחיים משותפים ולנהל בית קשה מאד!
אבל א"א לסחוט את הכוחות של השני.
לכן אני מחפשת עצה איך לעשות זאת בחכמה כי דיבורים לא כ"כ הועילו עד כה. בעלי הוא טיפוס רחפן ושוחר חופשיות בלי נטילת עול. ולכן זה קשה.

מקוה שהכל הסתדר מהר.

אני מאד מקווה שהקיבוץ היום שונה ממה שהיה פעם,
שהוא הרבה יותר נאור ופתוח לקבל את השונה.
אני לא רואה שום סיבה הגיונית להפלות אותך ואם בכל זאת יפלו, הייתי הולך ונלחם על זכותי לחיות כמו כל אדם אחר במסגרת זו...

התגובה ההיא הייתה צריכה להיות תגובה לתגובה שהגיבה לי סיוון והתבלבלתי...

לכל דבר הזמן המתאים לו. אני חושב שאת צריכה להנות מתקופת הצבא, ולא לסבול, אסור לך להתענות.
תסיימי את הצבא בניחותא ואז תתחילי לעבוד כמו כולם, או שאולי תבחרי להיות סטודנטית ותעבדי בעבודות מזדמנות. אל תנסי לבלוע את כל העוגה, גם אם זו תקופה שתחיי בה בצמצום, לא נורא, עוד יגיעו זמנים טובים יותר. בינתיים תהני מתקופת הצבא....

התגובה שלך ממש עודדה אותי לקחתי את דבריך לתשומת ליבי

כל אדם צריך זמן על מנת להתאושש ממשברים,
יש כאלה שלוקח להם יותר ויש פחות.

תני לבעלך את המרחב הדרוש לו לעכל את האסון שניחת עליו,
אני בטוח שבמשך הזמן תלמדו ביחד לווסת את תשומת הלב בין כל הנפשות הפועלות.

תני לו להתאושש כפי שהיית רוצה שיתנו לך להתאושש מאסון שחלילה קרה...

שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמור לבד.
משפט זה מלמד שלפעמים אנחנו פוגעים ונפגעים מהאהובים לנו.
בקשר לחברות שלכן אם היא מספיק חזקה היא תשרוד גם את המשבר הזה. לגבי האמון שזה היסוד לחברות בינכם, תוכלו לנסות לבנות אותו מחדש וזה לוקח זמן, שבי דברי איתה ותאמרי לה שאת לא מוותרת עליה בקלות ונסי לראות אם היא מרגישה כמוך כי אם זה יבוא רק מצד אחד זה לא שווה, היא צריכה להרגש כמוך ביחס לחברות בינכן ושזה יהיה לה חושב לא פחות משלך זה חשוב. ואם המצב שלכן דומה אז האמון יחזור לאט זה לוקח זמן.
שיהיה בהצלחה...

אין ספק שתחושת הבגידה לא עוזבת אותנו ולא פחות חמורה,
גם אם מגלים אותה בדיעבד אחריי שנפרדנו מבן/בת הזוג.

אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה ואת צריכה לפחות להיות שמחה

שעזבת את הבחור הזה והוא רק הפסיד,
ובעצם גילית שהוא לא ראוי לך ורק חיזק זאת...

ראשית כל עם הוא יצא איתך ועם אחרת בו זמנית אז הוא לא שווה אותך אפילו קצת. אל תיסבלי ביגללו הוא לא שווה. תחשבי לעצמך שהוא לא היה בסדר ושאין לך סיבה להיות מדוכאת. כל פעם שאת רואה משהו שמזכיר לך אותו תנסי לא לחשוב על התקופה הטובה, אלא על איזה מזל שניפרדתם. אחרת הוא היה ממשיך " לבגוד" בך.
ורק שתדעי לך, זה זמני. בהתחלה כל דבר יזכיר לך אותו, ואז כבר, לעט לעט תישכחי.

כל הגברים זבל!! את לא יודעת את זה בובה? עזבי אותך נשמה, אין דבר כזה גבר טוב בישראל
רק גברים רוסים הם גברים שיודעים להיות סבבה עם אישה!!
על תבזביזי את הזמן שלך נשמה!!

אורית שמאי
מרשלא"צ