פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך עופר
אני לא מכירה מחלה שנקראת כך. יכול להיות שאתה מתכוון למשהו אחר, אבל חבל סתם להעלות השערות חסרות בסיס.
אולי תספר מה קורה עם החברה שלך ומדוע כולם החליטו שהיא "איסטניסטית"?
אולי אז נוכל ביחד להבין מה הבעיה, מה מפריע ולחשוב אם יש מה לעשות בקשר לזה...
אז אם לא קשה לך, קצת יותר פרטים בבקשה...

אסתניסט זה מישהו שמכור לניקיון ומטורף על הגיינה. זה דומה מאוד לקומפולסיב אובססיב...הם לא יכולים לסבול לכלוך והרבה פעמים הופכים להיות עבד של הניקיון. כל היום מנקים וגרוע מכך: מציקים לכל העולם ואישתו כשהבית מלוכלך.

אני יודע שזה נשמע מוזר לאור מה שאומרים הרופאים אך יש לי פתרון לא כימי למניה דפרסיה שעובד! התקשרי: 0526865579 להתרשמות לא מחייבת עמית

נשמח לשמוע ממך פרטים נוספים.

כדאי להתיעץ עם רופא פסיכיאטר בקופה שלך

הגר, אני לא חושבת שיש תרופה(איני יודעת בוודאות) מה שכן אני חושבת שאליך ללכת ולדבר עם חברה קרובה שיודעת בערך מה עובר עליך. ואת מה שהיא אינה יודעת,ספרי לה. זה חשוב מאוד כמה שזה קשה.(כמוון אם את סומכת עליה מספיק). אני בהחלט מאמינה שליפתוח את הנשמה בפני אדם מסויום שאת סומכת עליו יכול לעזור. איתה כבר יהי לך קל יותר להיתיעץ. או עם אמא שלך או קרוב משפחה שעליהם את סומכת. תחלקי את רגשותייך עימם ואולי הם יוכלו לעזור לך. כי איני יודעת במפורש מה עובר עלייך לכן איני יכולה לעזור. זה חשוב מאוד לדבר עם מישהו. המצבי רוח השונים לא נובעים סתם כך. ישש לכך סיבות.
*אם אין לך כל כך מישהו שאת כל כך קרובה עליו, אז יכול להיות ההפך. אולי דווקא מישהו יותר רחוק יוכל באיזושהי דרך להבין אותך. אני בטוחה שילד/ ילדה שתבואי עליהם ותחלקי את הדברים העוברים עליך, ירגישו שאת סומכת עליהם ויששמחו לעזור לך. רק כמוון תדעי את הגבול ותיהיה בטוחה באדם שלפניו את עומדת לחשוף את הדברים. זה "נורא" חשוב. רק אדם שניראה בעיניך.

נושא של מצבי רוח משתנים מאפיין את גיל ההתבגרות מאד.
את אומרת שאצלך השינויים קיצוניים.
לפי דעתי, את חייבת לקיים שיחה עם ההורים שלך ולדבר על כל הרגשות
וכל מה שתיארת כאן וביתר פירוט,
הם חייבים להיות מעורבים בנושא.

אחריי אותה שיחה אתם צריכים להחליט ביחד כיצד מטפילם בזה,
בכל מקרה אני ממליץ לך לפנות בסופו של דבר לשיחת היכרות עם פסיכולוג,
אפשר לעשות זאת באופן פרטי כך שלא יירשם הדבר בשום תיק רפואי.
בקשר לטיפול תרופתי, עד כמה שידוע לי,
רק פסיכיאטר יכול להמליץ ולכתוב לך מרשם לטיפול תרופתי,
ורופא משפחה במצבים מאד מיוחדים גם יכול לעשות זאת.

בהצלחה לך ותעדכני אותנו מה החלטתם...

זה מאוד לא נעים, בלשון המעטה. התמודדות עם שינויים קיצונייים ותכופים בצ\מצב הרוח דורשת המון כוחות ואנרגיות וזה בא על חשבון דברים אחרים... נכון?
את כבר בת 18, זאת אומרת, שאת לא קטינה ויכולה לפנות לעזרה גם בלי לשתף את הורייך, אם את מרגישה שזה עדיין לא מתאים לך או להם. אם תפני לטיפול, תוכלי לחשוב מה לעשות יחד עם המטפל/ת שלך ולבדוק האם יש סיבה לשינויים או שמדובר במה שנקרא "הפרעה במצב הרוח".
את יכולה לפנות באופן פרטי, אם יש לך איך לממן טיפול. פגישה עולה כ- 300 ש"ח.
את יכולה לפנות גם דרך קופ"ח אם יש לך ביטוח משלים. לקופ"ח כללית למשל יש שירות שנקרא "רותם מדיקל" . הפניה היא דיסקרטית ויש לך סודיות מוחלטת. העלות נמוכה יחסית: 160 ש"ח לפגישה.
אפשר כמובן לפנות גם לשירות הציבורי, ללא תשלום: מרפאות לבריאות נפש וכדומה, אבל אז יש רישום בתיק הרפואי.
אם את רוצה עזרה תרופתית, ללא טיפול פסיכולוגי, את יכולה אולי לפנות לרופא המשפחה ולהתייעץ אתו, אם יש לך רופא כזה שאת בקשר טוב אתו. ואם לא, אז גיל 18 זה זמן מתאים למצוא רופא/ה משפחה טוב/ה, כזה שאת יכולה לסמוך עליו/ה.
צר לי שאי אפשר לעזור לך יותר כרגע, אבל כדאי קודם כל לעשות בירור רפואי ואז להתקדם.

זה קורה לי כל שני וחמישי.

זה קורה כשאדם לא כל כך מרוצה ממה שהוא רואה מול הראי מכל מיני סיבות שחשוב לבדוק למה.

אני למש יודע למה ועושה דברים בנידון,
ממליץ לך בחום גם לקחת יוזמה ולברר עם עצמך למה את מרגישה כך...

הוא צודק ב- 100%.
במקום להתעסק במה אנשים אחרים חושבים, תבררי מה עובר עלייך ולמה את מרגישה כזה ניכור מעצמך.
את צודקת, את כבר לא ילדה, הגיע הזמן לעשות משהו בנדון, לא?

לפי מה שאת מתארת, חשוב, כדאי ורצוי שתפני לטיפול ואבחון הבעיה ממנה את סובלת.
אין לך מה לחשוש מטיפול פסיכולוגי, טיפול שכזה יכול לקדם אותך ולעזור לך להתמודד עם הבעיות איתן את מתמודדת. בכלל, היום טיפול פסיכולוגי זה מותרות ויש הרבה מאד אנשים שעושים זאת גם ללא אבחנה כלשהי, טיפול שכזה מקדם בחיים ועוזר מאד גם מבחינת אוזן קשבת מקצועית שלפעמים אנו זקוקים לה במהלך החיים.
כדאי לבדוק מה המקור לאותו דכאון ולא לשלול טיפול תרופתי (שניתן רק על ידיי הוראה של פסיכיאטר) שגם מאד יכול לעזור.
את יכולה לעשות את כל זאת באופן דיסקרטי בלי שזה יירשם באף מקום, אם את פונה לטיפול פרטי.

תחזרי לעדכן אותנו וכל הכבוד על היכולת לכתוב את מה שעובר עלייך כאן...

את מתמודדת לבד עם מצב מאוד קשה וטוב שפנית וביקשת עזרה, תמיכה ועצה!!!
פניה לעזרה היא דבר חשוב וגם עם המשפחה שלך לא מבינה ולא עוזרת, יש אנשים אחרים, שזה המקצוע שלהם ובכך הם התמחו והם יכולים להבין ולעזור.
יש נטיה לחשוב שמה שקשור לנפש הוא "בידיים שלך" ושהשליטה נמצאת אצלך. מעניין שלגבי מחלות גופניות, כולם ממליצים לפנות מיד לרופא וזה טבעי ושגרתי, אבל כשהדברים קשורים לנפש, פניה לעזרה הופכת פתאום להיות סימן לחולשה...
אני באמת לא מבינה את זה.
אם למשל היית סובלת מפצע ברגל והוא לא היה נרפא מעצמו, אלא הופך להיות יותר ויותר מורסתי,מוגלתי וכואב, לא היית פונה לרופא? אני מניחה שהיית פונה ושהמשפחה שלך הייתה מעודדת אותך לפנות ואולי אפילו היו לוקחים אותך למיון.
גם במקרה שלך, צריך להבין שאת חייבת לראות רופא. גם אם בעבר התאכזבת מרופאים.
כמו בכל מקצוע אחר, גם ברפואה יש טובים יותר וטובים פחות, נחמדים יותר ונחמדים פחות ותמיד אפשר למצוא מישהו מתאים. אז מה לעשות?
לאסוף כוחות ולהגיע לרופא...
רופא כבר יוכל לראותמה קורה איתך ואיך אפשר לעזור לך ואין מה להתבייש, זה בדיוק כמו כל מחלה אחרת.
איך עוד אפשר לעזור לך?
דברי אתנו....

מה את אומרת שזה לא אני אשימה?
האם אני נקראת חולת נפש?
אני טיפוס מאד תלותי כמעט שום דבר אני לא עושה לבד ואני ברוגז עם כולם כי אפילו אתמול שמעתי מאחורי הדלת שהמשפחה החליטה לא לעזור לי בשום דרך שמעתי אותם אומרים "אסור לעזור לה" וממש התאפקתי לא לפגוע בעצמי זה היה קשה אבל החזקתי מעמד ולא פגעתי בעצמי ...
אני לא יוצאת לרחוב לבד, איך אני יפנה לרופא?

ואני מאוד מאוד שמחה לשמוע מימך שוב. שאלתי את עצמי אם באמת תגיבי...
אסביר לך למה התכוונתי: אם למישהו יש למשל מחלה, שפעת נניח, אז הוא אשם? ואם יש סכרת או תת תפקוד של בלוטת התריס או כל מחלה אחרת, אז האדם אשם?
נכון שלא ? אף אחד לא יגיד שאדם כזה אשם. מקסימום, יגידו שהוא אשם בכך שהוא לא מטפל במחלה שלא כמו שצריך, נכון? נניח, אם חולה סכרת לא מזריק אינסולין, לא לקוח תרופות ואוכל שטויות כל היום, מזניח את בריאותו וכו', כי-אז, אם המחלה תחריף, זה יהיה גם באשמתו. נכון?
באותה מידה, את לא אשמה בזה שיש לך בעיה, שאת לא יוצאת מהבית ומסתגרת בחדר.
יש לי שאלה. בעצם כמה שאלות. אפשר?
בת כמה את?
ממתי את מרגישה ככה? ממתי את מסתגרת בחדר ולא יוצאת מהבית?
ועוד אחת אחרונה לבינתיים: מישהו (מהמשפחה או כל אחד אחר) ניסה פעם לעזור לך?
מחכה לתשובתך
הילה

ציינתי מה ששאלת בהודעה הראשונה שלי , אני יכתוב שוב
בת כמה את? 23
ממתי את מרגישה ככה?הרבה שנים 6 שנים אני כבר לא יכולה לחייך ככל שהזמן עבר זה התדרדר
ממתי את מסתגרת בחדר ולא יוצאת מהבית? מעל שנתיים וחצי
ועוד אחת אחרונה לבינתיים: מישהו (מהמשפחה או כל אחד אחר) ניסה פעם לעזור לך? מעולם לא.

היחידה שמראה לי שאיכפת לה היא אמא שלי אני מתחננת אליה שתציל אותי כי כואב לי לתאר את המצב שהיא תאבד אותי היא לא יודעת איך לעזור ביקשתי ממנה שנלך לטיפול היא מעקלת את המצב מאד לאט קשה לה לקבל את זה, העיניין גדול עליה.
אני מרגישה כל כך רע,

הראתי לה שכתבתם לי לפנות לטיפול ובזכותכם היא קבעה תור אתם כל כך חיזקתם אותי
והפורום הזה באמת תמך בי נפשית, הלוואי שאני כבר יוכל לדבר על הדיכאון הזה בלשון עבר.

כל-כך שמחה לשמוע שדיברת עם אמא: מספיק שיש רק מישהו אחד קרוב שאכפת לו. לא צריך יותר מזה.
אני מאוד-מאוד שמחה שאמא התייחסה ברצינות להמלצות שלנו. אני מקווה שבקרוב תראי רופא או איש מקצוע שיוכל לעזור לך וגם לאמא שלך. תעדכני אותנו, בסדר?
המון-המון הצלחה, אני מחזיקה לך אצבעות!!!
הילה

את הרי יודעת מה עוזר לך: אם יש אנשים בבית, את מזיזה את עצמך.
אז אולי אפשר לנסות להיות יותר עם אנשים? כשנמצאים עם אנשים שיכולים להבין מה את מרגישה, זה מאוד עוזר.
אולי אפשר לנסות למצוא איזו מסגרת שאת יכולה להיות בה כמה שעות בכל יום? או מישהו שיבוא אלייך הביתה להפגש איתך? מה דעתך? ככה תהיי פחות לבד וזה יתן לך כוח.
תגידי לי מה דעתך.

ושוב, חשוב הרבה סבלנות, טיפול נפשי לוקח זמן ולוקח זמן עד שמגיעים למינון עם התרופות המתאימים לך ביותר. חשוב להעסיק את עצמך בדברים שעושים לך טוב על מנת להשכיח מהמחשבות את נושא המחלה. אם יש צורך ואת רואה שהטיפול עם רופא אחד לא מספק אותך, אולי יש מקום לשקול להחליף רופא על מנת להגיע לרופא שיהיה אמפטי בלי להתנשא ולהגיע איתו לתרופות והמינון המתאימים לך ביותר.

תחזרי לעדכן אותנו מה מצבך,
בהצלחה...

שלום רב אור הייתי שמחה אם תוכלי לענות לי על שאלה גם אני עם התקפים וכאבים חזקים בחזה עד כדאי איבוד הכרה וגם יש לי מצבים אני מאבדת את עצמי לכמה דקות הכוונה מדברים איתי אני שומעת ולא יכולה לענות
השאלה שלי היא האם ביטוח לאומי אמור להכיר במחלה או לא ואני מעוניינת לעבוד אבל לא יודעת אם מותר או לא אשמח לקבל תשובה תודה מראש

את צודקת, זה יכול להיות מאוד מתיש ומיגע למצוא את הטיפול המתאים לאפילפסיה, אבל כדאי להתאמץ ולא להרים ידיים... זה נשמע שיש לך רופא שמנסה למצוא מה הטיפול שיעזור לך, כי באפילפסיה, כמו בהרבה מחלות אחרות, לפעמים לוקח זמן למצוא מה בדיוק עוזר, באיזה מינון ומתי. אז אין ברירה, צריך להתמיד, להיות בקשר רצוף עם הרופא ובמעקב רפואי.
גם את הירידה בזיכרון אפשר לשפר: זה דורש תרגול והתארגנות, אבל זה אפשרי. יש לך פטנטים שמצאת בעצמך?
ומה עם הדלקת בקיבה? יש לך מושג מה גרם לדלקת?
חשוב לנסות לאתר את הגורם ואז לחפש את הפתרון. מה אומר הרופא שלך?
וחוץ מהאפילפסיה וכאבי הבטן, מה שלומך? מה את עושה? מה את אוהבת לעשות? מה משמח אותך?

לוקח זמן עד שמגיעים לתרופות המתאימות במינונים המתאימים ביותר למצבך. הדרך רוויה בייסורים לצערי ואין דרכי קיצור. חשוב לתת את הזמן ולהבין שזה לוקח לפעמים הרבה זמן ולצערי גם הרבה סבל עד שמגיעים למה שמתאים למצבנו.

אל תתייאש ותנסה להתעסק בדברים שעושים לך טוב...

תחזור לעדכן אותנו אם יש שיפור וגם אם לא,
בהצלחה...

ערב טוב עדנה,
התמודדות עם מאניה דיפרסיה זה סיפור לא פשוט, אבל אפשרי. אני מעריכה מאוד את הכוחות שלך ואת העובדה שאת לא מוותרת: את מרגישה ורואה שמשהו לא בסדר ופונה לבדוק מה עוד אפשר לעשות והאמת, שזה בדיוק מה שצריך: לא להתייאש, לא להרים ידיים, לא לוותר. להמשיך "לנדנד", לקרוא, לאסוף אינפורמציה.
אני לא יודעת כמה קראת ומה את יודעת על מאניה דיפרסיה ועל ההתמודדות אתה, ולא הייתי רוצה להלאות אותך באינפורמציה, אז בקיצור: מדובר בהתמודדות עם מחלה כרונית, כמו סכרת, להבדיל.
מציאת האיזון היא מילת המפתח: איזון מצב הרוח ואיזון תרופתי. יש גם הרבה מקום לתקווה: אני מכירה הרבה א/נשים המתמודדים בהצלחה עם מאניה דיפרסיה, יוצרים, מתפתחים, עובדים ומתפרנסים ומנהלים חיי משפחה.
לא תמיד קל למצוא את האיזון וכמו בסכרת, הדבר דורש תהליך של ניסוי ותהיה והרבה שיתוף פעולה בין המתמודד, בני משפחתו והרופא.
אם נראה לך/לכם שיש מקום לשיפור וממה שאת מתארת, הרושם הוא שבאמת יש מקום לשיפור, אז אל תתביישי: פני לפסיכיאטר המטפל/ת, פנו לחוות דעת נוספת (ניתן לעשות זאת דרך הביטוח המשלים של קופות החולים ולקבל החזר על רוב הסכום) וליעוץ.
לאדם שאובחן כסובל ממניה דיפרסיה יש זכאות לשיקום. האם אתם יודעים על-כך?
האם את יודעת שאת, כבת משפחה, זכאית לקבלת יעוץ, מידע, תמיכה וסיוע במיצוי זכויות?
את יכולה לפנות למרכזי התמיכה למשפחות של עמותת אנוש: www.enosh.org.il
ואם יש לך שאלות ספציפיות או אם את רוצה שארחיב בנושא מסויים, כתבי לי שוב.
כמו כן, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "נפש לא שקטה" של פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון, בהוצאת מטר. פרופ' ג'יימיסון היא פסיכיאטרית מומחית המתמודדת עם מאניה דיפרסיה. ההתפרצות הראשונה התרחשה כשהיתה בת 28, לקראת סיום לימודיה. בספר היא מספרת את הסיפור שלה ואפשר ללמוד ממנו הרבה על התמודדות עם מאניה דיפרסיה.
בהצלחה ולהשתמע

ראשית, בקשר לאבחנות. אני לוקח מאד מאד בערבון מוגבל את האבחנות הרפואיות של מחלות הנפש שעושים הרופאים. מגוון התופעות הוא כל כך עצום ושונה מאדם לאדם שלא ניתן לטעמי לאבחן אפילו לא ב- 50 אחוז ממה סובל אדם מסויים. למה אני אומר את זה, כי את יכולה לקרוא בספרות או באינטרנט דברים מסויימים לגביי אותה אבחנה ולתהות או לחפש את הסימפטומים אצל בן זוגך ולעתים קרובות יש הבדל גדול בין מה שמאבחנים למה שקורה בפועל. פסיכיאטריה רחוקה מלהיות מדע מדוייק כמו כן גם הטיפול בתופעות השונות. בדרך כלל הטיפול כולל ניסוי וטעייה עד שמגיעים למינון הנכון וסוג התרופות הנכונים והמתאימים לאדם מסויים. תרופה X יכול להיות שתייטיב עם אותו אדם אך לא עם אדם Y בעל אותה אבחנה "בדיוק". לכן אני הייתי ממליץ במצב כזה אולי ללכת לעוד רופא ואם אפשר להחליף רופא ובהתאם גם תרופות עד שתגיעו לטיפול שהכי יתאים למצבו של בן זוגך. כי עובדה שאת אומרת שהטיפול לא מתאים.
במקרים של בעיה נפשית חשוב לתת תמיכה וסביבה אוהבת לאדם הפגוע, חשוב לעזור לו במצבים הקשים ולתת לו ולתרופות את הזמן שיעשו את שלהם. אני יודע שזה לא פשוט, אבל אם למשל תקראי את סגנון של מעריב שיצא היום, תגלי שיש גם סיפורים אופטימיים (כמו שלי...) ויש מקום לתקווה וחשוב לא לדון אדם שסובל לכף חובה כי יש תקווה ואפשר לצאת מזה.
במקרה של פגיעה נפשית חשובים: תמיכה מבן הזוג, תמיכה מהמשפחה, תעסוקה/עבודה קבועה ויציבה וכמובן הטיפול המתאים.

תודה לך הילה, תודה לך רונן.
נעים היה לי לקרוא את התגובות.
הילה, אני שמחה שהפנית אותי לקריאת הספר. אעשה זאת.
רונן, הייתי רוצה לקבל עותק המכתבה ב"סגנון" שציינת.
בינתיים, בעלי התאשפז אתמול, הפעם לשם שינוי במחלקה הפתוחה בתה"ש ולא בסגורה בגהה כמו שהיה בכל הפעמים הקודמות.
אולי אני אופטימית מידיאבל הפעם זה נראה כאילו הוא החליט שהוא רוצה לטפל בבעיה ולא להתאשפז רק על מנת להרגע-הלוואי .
הרופא מייד החל בשינוי מינונים של התרופות.
מוזר, אבל כשהמחלה פרצה עדיין לא היה ניתן לראות סימנים חיצוניים, היום אלרי שלוש שנים המראה החיצוני של בעלי מסגיר למדי. האם אלו הן התרופות הלא נכונות?? האם זו המחלה??
הייתי רוצה להכיר אנשים חולים שמתפקדים ביום יום , שנמצאה להם התרופה הנכונה, שיש להם מטרות בחיים.
תודה,
עדנה.

את מוזמנת להיכנס לאתר של מל"מ ולקרוא שם מאמרים אופטימיים וגם מדור מצויין על החלמה:

www.malam.org.il

כמו כן, את הכתבות עליי והמאמרים שלי ניתן למצוא באתר הבית שלי:

www.rbooks.co.il

וכולי תקווה שתשאבי מהם כוח...

שבעלךהגיע לאשפוז, למרות שאשפוז הוא לא מצב נעים ובדרך-כלל מנסים להמנע ממנו.
כשיש בעיה באיזון ובמציאת טיפול תרופתי מתאים, כדאי מאוד לעשות את השינויים במסגרת של אשפוז, כי אז אפשר לעשות מעקב צמוד ולהגיב מידית לכל בעיה. אז אני מאחלת לכם המון הצלחה ומקווה שימצא הטיפול המתאים ושמצבו של בעלך ישתפר.
אנסה למצוא מישהו שיהיה מוכן לשתף בהתמודדות האישית שלו ואולי גם מישהו מהפורום יוכל לתרום משהו....
את אומרת שיכול להיות שבעלך לא סובל ממניה דיפרסיה אלא מבעיה אחרת. אולי... צריך לחכות ולראות אם יגיעו לאבחנה אחרת: זה משמעותי מאוד לגבי קביעת הטיפול. חשוב מאוד שאת תהיי מעורבת, תספרי מה ההתרשמות שלך, מה קורה בבית וכל אינפורמציה נוספת שתוכל לתרום. כדאי שתקבעי פגישה עם מישהו מהצוות: רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, פסיכולוג/ית, מישהו שמעורב באופן ישיר בטיפול. תעדכני אותנו. יכול להיות שיש דברים נוספים שאפשר יהיה לעשות בהמשך.
אז שוב בהצלחה

לצערי אני נאלץ להיות פסימי בקטע הזה.

החלמה בבעיות נפשיות הן ברובן לטעמי 90% של רצון אישי,
ורק 10% בעזרת סיוע סביבתי/משפחתי/תעסוקתי וזוגי...

מעבר לשיחות איתה, אני לא רואה דרך בה ניתן לשכנע אותה. אולי תמצאי דרך מקורית
לעשות זאת ואשמח אם תשתפי אותנו בעניין.
כל אחד בוחר לעצמו את דרך חייו וגם אם היא לפעמים לא לרוחנו, הריי שזו הדרך בה בחר הזולת,
ולא ניתן ואפילו לא רצוי לכפות דרך אחרת על מי שלא רוצה בה.

זה אולי להפנות אותה לחומר קריאה באינטרנט ואז אולי היא תצליח להזדהות עם מה שכתוב ולהבין שמה שקורה לה זה לא נורמאלי.
אתה מכיר אולי אתר שאפשר לקרוא בו חומר על נושאים כאלו? על חוסר התמודדות עם החיים, על פחד מאינטימיות, תלות בהורים....

לי ולה כבר אין ממש שפה משותפת, ואנחנו לא מצליחות לתקשר...היא כל הזמן אומרת שהיא מחכה לדברים שיקרו לה ושלה פשוט אין מזל כמו שלי היה (ולא היה לי שום מזל...אני חיה חיים רגילים לחלוטין). שהיא תפגוש מישהו שיהיה מסודר כלכלית והוא יעזור לה לצאת מהבית....ושהיא לא תצטרך לעבוד בכלל....

אני פונה אליכם כי אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. האם זה נורמאלי?

בחייה של החברה שלך: דבר ראשון, יש לה חברה אחת, זו את, שדואגת ושאכפת לה. דבר שני, היא פנתה לטיפול פסיכולוגי.
את צודקת: הסתגרות כזו היא ביטוי לקושי גדול ולבעיה. כנראה שגם החברה שלך מבינה שיש לה בעיה, מכיוון שהיא פנתה לטיפול.
אם היא פנתה לטיפול, יש סיכוי שמצבה ישתפר, רק שזה עשוי לקחת זמן. היא כבר בת 30 שנה וסביר להניח שהבעיה לא התפתחה בזמן האחרון. אני מניחה שמדובר בקושי אתו היא מתמודדת כבר זמן ממושך. לכן, אז אי-אפשר לצפות שהשינוי יתרחש תוך חודשים ספורים - זה עניין של זמן. טיפול יכול להביא לשינויים משמעותיים מאוד בחיים, אבל בטיפול האדם עובר תהליך. אין תרופות פלא אלא עבודה מתמשכת וממושכת.
אם היא חברה שלך ואכפת לך ממנה ואם יש לך עדיין טיפת כוח, את יכולה לנסות פשוט לשמור על קשר. בלי ציפיות, בלי לדחוף, לבקר או לשפוט. נסי פשוט להיות שם בשבילה ולמצוא שפה משותפת. אפילו לשתוק יחד. החברה שלך אומרת שהיא מחכה שיקרו לה דברים ושיהיה לה מזל. את יכולה, דרך הקשר שלכן, להראות לה בצורה הכי מוחשית וממשית, שדברים מסויימים לא קורים מעצמם. שאפילו שיחה בין חברות לא נוצרת מעצמה. אם את לא תדחפי, אולי היא תצטרך להתחיל לזוז בעצמה....
מה את אומרת?

אני אמתין בסבלנות לראות אם הטיפול עוזר במשהו...

תודה רבה

ותתאזרי בסבלנות

שלום לך דניאל, בדרך כלל כששומעים על תאונות דרכים, שומעים יותר על הצד הנפגע: משפחות ההרוגים והכאב המתמשך שלהם. אתה מביא את הפגיעה של הצד השני, "הצד הפוגע". לך קרה הנורא מכל, הדבר ממנו כל נהג חושש וירא ואתה שואל "איך יוצאים מזה"? איך מצליחים להמשיך הלאה, איך להתמודד עם כל מה שאתה סוחב מאז התאונה.
אז תראה, קשה מאוד לתת כיוון מדוייק כשיש כל-כך מעט פרטים. אנחנו, בני האדם, יצורים מורכבים. מה שמתאים ונכון לאחד, לא בהכרח יתאים לאחר. כמו שלכל אדם טביעת אצבע שונה וייחודית, כך כל אירוע ישפיע על בני-אדם באופן שונה. לכן אין "מתכונים" בתחום הזה וכל מי שיציע לך "מתכון", מוכר לך אשליות. באופן כללי, מדובר בתהליך שתרצה אולי לעבור, כדי לשפר את מצבך. אני מניחה שמצבך משפיע לא רק עליך, אלא גם על כל הקרובים לך שגם הם סובלים יחד איתך. זה נכון? אם תוכל לפרט יותר, אוכל גם לתת לך כיוון מדוייק יותר.
אפשרות אחרת, היא שתפנה לעזרה מקצועית. ניסית לפנות לעזרה מקצועית בעבר? איש מקצוע יוכל, לאחר מספר פגישות, למצוא את הדרך לעזור לך ולשפר את היכולת שלך להתמודד עם האירוע הטרגי שעברת. אבל קח בחשבון שמדובר בתהליך. אם תתן תיאור יותר מלא של מה שאתה עובר, אוכל לנסות לעזור לך יותר. בהצלחה

ממליץ לך בחום לגשת לטיפול נפשי - פסיכוטראפי שיעזור לך להתמודד עם התאונה וההשלכות הנפשיות שלך. בכלל, אני ממליץ כמעט לכל אחד שיכול להרשות לעצמו לגשת לטיפול כזה שאפשר בהחלט לצמוח ממנו יפה מאד...

כמו כן, ממליץ לך לחפש קבוצת תמיכה נפשית שתעזור לך בהתמודדות...

תשמע ידידי, ראשית לגביי הכינוי שבחרת בו,
ממה שאתה כותב אתה הרבה מעל האפס.
ונניח שברת באפס בכל זאת,

הריי שלפי סולם קלווין יש לך עוד 273 דרגות טמפרטורה על מנת להגיע לאפס המוחלט,
וזה המון !!!, הרבה יותר דרגות טמפרטורה מאלה המפרידות בין 0 מעלות צלזיוס למאה...

אז זו כבר התחלה חיובית ואפשר לרוץ איתה הלאה...

ממליץ לך בחום לעסוק רק במה שאתה אוהב ורק במה שמסב לך הנאה,
אני בכל אופן ממליץ בחום על פעילות גופנית כמו הליכה עם מוזיקה באזניים (נגן כזה או אחר, או סתם רדיו על גלגל"ץ) או אולי לנגן וללמוד נגינה, לי בכל אופן הפעילויות הללו מעוררות תענוג...

הבעיה שלי בעצם שאני לא מאלו שיקומו יום אחד ויברחו לפינה שלהם. ולמה אני מכוון. אני עובד היום 13 שעות ביום ללא כל אפשרות אחרת, זה הכיוון שבחרתי כדי לחפות על מה שכבר הזכרתי. ייתכן שאני מתוסכל מאוד שאני לא מצליח לממש מהר את השאיפות שלי, אני חי בתחושת פספוס כבר כמה שנים, אני פועל בהסטריה ומחכה בקוצר רוח לקצור את הפירות. הלוואי היה לי את האומץ לעשות שינוי אבל איך אוכל להמשיך לחיות ללא עבודה שאני מחוייב לה כל כך. איך אני בכלל יכול להחליט שהיום אני לוקח שיעור בנגינה או עושה ספורט אם אין לי זמן לזה בכלל, ואיך אני יכול להפסיק לעבוד אם אני צריך את הכסף הזה? זה נשמע לי יותר כמו משהו שאני צריך להתמודד איתו. לא ממש יודע מה לעשות. כולם עובדים היום שעות מטורפות אבל לי זה ממש קשה, אני לא סובל את המירוץ הזה, הלוואי שהחיים שלי היו יותר קלים. אולי אני סתם מתוסכל מהכל או שאני פשוט אפס מוחלט שזאת האפשרות שהיא יותר נוחה לי כי אני תתמיד חושב שלילי. האמת אולי אני מתוסכל מזה שכבר שנים אני סובל מכאבים נוראיים שפוגעים בתפקוד המיני שלי ומלחצים בגוף שגורמים לי לכאבי ראש וחולשה. יא אלללה בסופו של דבר אני סתם בכיין...אבל באמת שלא! אני סובל מאוד בחיי, אני סובל סובל סובל, בא לי להקיא את הנשמה, כנראה שאני באמת חזק אחרי הכל, איך אני סובל את עצמי? בטח התעייפת מלקרוא את התגובה העלובה הזאת ואומר לך לעצמך למה אני צריך להתעסק בטיפשות של אנשים אחרים....למה אתה פה בכלל? אתה פסיכולוג? אתה חווית קצת רע והחלטת לעשות ספורט וזה עזר לך? אני חושב שזה קשה שיש משהו שהולך איתך כל היום כל הזמן, המוח לא ממש נותן מנוחה,אולי ריצה של שעה משחררת קצת חומרים כימיים שעושים טוב, אבל אז הכל חוזר ומה עושים? מה עושים עם שנאה עצמית כל כך גדולה? איך אני יכול לאהוב את עצמי?

zero כל כך מצאת את המילים הנכונות לבטא בדיוק מה שעובר עליי כרגע, בא לי למות אבל למה זה יעזור? כולם מסביב רואים את מה שהם רוצים ולא את מה שעובר עליי באמת, אף אחד גם לא שואל אבל זו בעיה שלי שאני לא מראה את הצורך בעזרה. כולם כל כך הרבה יותר מאושרים וטובים ממני, אני מרגישה שכל העולם ואישתו חושבים שאני מטומטמת בצורה קיצונית עד שאני מתחילה להגיד את זה לעצמי כל הזמן ..... וכמה שזה מרעיל אותי.. וכמה שנמאס לי מהכל, רק לברוח. לברוח מהמשפחה "התומכת", מהבעל "האוהב", מהעסק המדהים שרק הקמתי, מסמסטר אחרון בתואר בפסיכולוגיה.... רק לברוח למקום שאין שם אף אחד ולמות בשקט.... בא לך לבוא איתי zero?

כן בא לי לברוח איתך
בא לי לברוח לעולם אחר, זה אפשרי? יש מקום כזה?
אני כל כך מקובע במקום לא לי...ואני זורם....
לא מזמן התחתנתי ואת לא תאמיני לי אבל גם נולדה לי לא מזמן ילדה, מתוקה לגמרי
אבל אני לא מאושר
אני מחפש פגמים בהכל, באישה (אני שונא להגיד את זה, זה שייך להם- אישתי, בעלי- איכפ טפו מגעיל לא סובל את זה) וגם בילדה שלי הקטנה, ישר חיפשתי את השלמות, שכולם יגידו כמה היא יפה ואני שואל את אלוהים למה זה קורה לי, מה היא אשמה קיבינמאט!!!!!!!!! למה אני זורם עם זה למה זה כל כך חשוב לי? הביקורות המסריחות האלו, אני בעצמי הופך להיות אחד כזה, קיצוני אפילו יותר.

מזל טוב על הילדה ועל אשתך (אם כמה שאפשר), אני עצמי התחתנתי לפני 10חודשים, וחשבתי שאם עברנו את החצי שנה הכל בסדר, אבל הדבר היחיד שעובר לי בראש זה גירושין כסוג של בריחה מהכל, אבל אני יודעת שזה לא נראה טוב מבחוץ וגם אין לזה סיבה ממשית כדי שירחמו ויצדיקו אותי, אז אני נשארת איפה שלא טוב לי ולא רע לי, בוגדת בראש עם אפשרויות החופש הקיימות.
הקמתי עסק לפני חודשיים - המרכז ללימודי מיניות - אחלה עסק אבל מה אני עושה שם אני לא יודעת, מי אמר בכלל שאני יכולה לעשות את זה (ובמקביל אין בי שמץ של ספק), לולא שותפתי בעסק מה אני קשורה לשם? במה אני מועילה?
אני משערת שנמשיך לגרור את עצמנו בחרא הזה לעוד שנים רבות שיבואו, ונקלל.

אני אהיה פה מפעם לפעם מקווה מאוד שגם את
את מאמינה לי שריגשת אותי, הערת בי משהו שאני לא מרגיש הרבה
מקווה שאת אמיתית (אני גם פרנואיד)
פעם ראשונה שלי שאני כותב והפעם אני רציני
לא רוצה להרשים אף אחד (מה שאני עושה באופן טבעי)
וגם אותך לא מבחינתי תלכי קיבינמאט, את וכל הגולשים באתר הזה
כי באמת נמאס לי מהכל לא עוצר יותר ומחכה לראות את החיוכים שלכם
אבל אל תעלבי, באמת, אני אוהב אותך כי שיתפת אותי במשהו
שהוא כל כך משותף לנו
יום טוב

אך למען האמת אחכה גם לראותך כאן, במקום האמיתי.

סיפקת לי קצת כח להמשיך את היום המחורבן הזה
כנראה שאני מפחד להפרד מהכל כל כך מהר
בסופו של דבר אני כנראה נהנה להרגיש רע
אני אחזור לשיגרה בנתיים עד ההתרסקות הבאה
:| (שונא את האייקונים האלו) אבל מיילא שיהיה

אתה מוזמן ל"בדר" אותי גם מחוץ לפורום
[email protected]

מחכה לתגובה ממך באופן כפייתי
מזל שזה פורום לחולי נפש או שזה רק אני
ולמרות שהוא אכן די חדש, אז לשני הגולשים
שנמצאים כאן, אני מתנצל מראש
וואו אני נקשרתי אלייך מהר מדי, מפחיד, מה עשית לי?
מקסימום אני אעלם, מבטיח

אמרתי לך כבר- לא מפחדת מתלותיות, ודווקא שמחה לחלוק עם מישהו את הסבל הנורא הזה שנקרא חיים, סוף סוף מישהו אמיתי שלא אכפת לו ממני או לי ממנו אבל עדיין כאן בשביל לשמוע ולהזדהות. אז למה להפסיק עכשיו?

לא רוצה להפסיק בכלל, זה עושה לי טוב
את יודעת מה, זה מה שמפחיד אותי, להיות אני
שבית אותי באחת, ריגשת אותי, פחדתי לאבד אותך
עכשיו אני גם מבין או חוזר להבין כי אני מכיר את הפיגור שלי
אני כנראה רוצה לאהוב, ואני מפחד לאהוב, כי אני כפייתי? לא יודע
אבל אולי נפגעתי, נפגעתי אני יודע רק שזה היה מזמן
מאז אני קשוח, קר, ונהנה בעיקר מזה שאני לא יכול להיפגע
עכשיו אני חסין, הכח אצלי, אבל זה משעמם כוס אמק זה משעמם אותי
אין לי ריגוש אין לי כלום, הצלחתי לסגור את הלב שלי בביוב של עצמי
ואפילו אני מפחד להביט להריח את הסירחון שיותא ממני
כוס אמק הפיוטיות הזאת מה אני משחק אותה לכל הרוחות
היה יותר קל לקלל ולרסק את המקלדת על הקיר
אבל זה מצחיק, אני בעבודה עכשיו, מדי פעם מתקשר לאישה
אומר לה שאני אוהב אותה, אני משקר את כולם אני אומן בזה
פה חושבים שאני עובד וזה בכלל עסק שלי, אבל אני מפחד
כי אני משמש דוגמה אישית אחרת כולם פה יתברדקו
אבל הכח אצלי אני יודע איך להשפיע לגרום לאנשים להרגיש רע
אבל בפנים אני שונא הכל
טוב נשבר לי לזיין ת'שכל
מה קורה חוץ מזה
אז עשית חתונה עם כל הגינונים המבחילים האלו, קנית שמלה ב8000 שקל
התלהבו ממך, קיבלת תשומת לב 4 שעות ועכשיו את תקועה עם בעל גרבצן
רבים למי ללכת להורים שלך או לשלו, פחחחחחחחחחחחחח אנחנו מטומטמים
אבל יש בזה כיף, אני גם נהנה מזה לפעמים, קוקי פופיק שטויות
אני מרגיש כאילו יושב עליי בניין, אם רק הייתי יכול להתפרץ אני הופך להר געש
של סירחון.
דיי, מה קורה לי...
בטח אני היחיד שכותב בפורום החדש הזה, אבל אני עושה לכם אחלה עבודה
הגעתי אליו בטעות וניסיתי, מעניין אם יילך לכם

עשית חתונה עם כל הגינונים המבחילים האלו, את השימלה השכרתי וכן התלהבו ממני, קיבלתי תשומת לב 4 שעות ולא הייתי מרוצה ועכשיו אני תקועה עם בעל אבל הוא לא גרבצן- באמת.
אנחנו לא רבים למי ללכת כי אנחנו גרים אצל ההורים שלו ובכלל לא מזיז לשנינו גם ככה, אז אנחנו נותנים להם לריב על זה. האמת - אנחנו לא רבים בכלל, סתם כשהוא יושב לידי בא לי להרים עליו את המחשב, אין לו כוח לשמוע אותו מדבר יותר או לראות אותו בכלל.
אני שומרת על זיק של בגידה עם האקס המיתולוגי והכי קטע זה שלבעלי לא אכפת הוא די מתעלם מזה, ככה שאני שמרתי על האדרנלין בחיי, אבל עם כל הכבוד גם המשחק הזה כבר נמאס עליי, נשבר לי מהכל......
ואתה zero? עוד אחד משמשעמם לו.

אפשר לקרוא לזה ככה
ברור שאם היה לי משהו מרגש הייתי יותר שמח, לפחות ככה אני נוטה להאמין. ריגוש זה כיף. הבעיה שהריגושים שלי הם בעיקר בראש. אני לא זוכר מה גרם לי להתרגש בפעם האחרונה, אבל אני תמיד חווה אכזבה. והאמת שלא נוח לי עם התרגשות, אני די מנסה לעצור את זה.
אז את אמיתית?

עם כמה שהעולם הזה גרוע בכל מובן שלו, יש לפעמים כמה אמיתויות פה ושם.
וכאן, כאן אני אמיתית לחלוטין - אני במלוא אדרי ובמלוא הכאב שאני יכולה להעביר בנשימה אחת
כאן אני נשבעת לעצמי להיות אמיתית לגמרי, אני לא מכירה אף אחד וגם רוצה להשאיר את זה ככה
אז חוץ משם ואזור מגורים אני כולי נתונה לאמת הכואבת........ נותנת לה כאן בפעם הראשונה בחיי להתבטא בכתב אל מול זרים, מקווה שאולי אחד מהם, אולי אפילו אפס שכמוך, יוכל לתת לי את הצורך שחיפשתי בלומר הכל בלי לפחד מדעתך.

אל תתחיל להתחנף אני עדיין לא עצבנית מספיק להעיף אותך לעזאזל .....
ואיפה למען השם החוכמולוגים שמנהלים פה את הפורום שיגידו לנו ללכת לעשות כושר?

יש לי משום הרגשת סבבה כזו היום, למרות שאני קרוע מעייפות...
מחכה לבעיטות שלך, אחרת אני נופל בשנית.

אני מתחיל להיות מחושב שאני כותב לך וזה מפריע לי, מכניס אותי שוב לפינה הזאת שאני כל כך שונא. חבל שלא יכולנו לתקשר דרך המייל, יהיה לי יותר קל לחפור בנפשך המרתקת. רק לחשוב על להכיר אותך בלי לראות אותך מרגש אותי בטירוף. ניסיתי ליצור קשר במקומות אחרים, אבל את עשית לי משהו מיוחד, את הראשונה שלי. רוצה רק אותך עכשיו. קיבלת את ההזדמנות לבעוט בי.

שלחתי לך מייל ........

מחכה לשמוע ממך

אתה יודע להקשיב ויודע יותר טוב להעביר ביקורת אבל אתה לא יודע לספר על עצמך. לחשוף בך את מה שהכי כואב. אתה מנסה אותי - לראות איפה אני אשבר אבל אני לא מתרגשת ממך, אתה לא כזה מפלצת כמו שאתה מתאר.
אהוב שלי - לא מפחדת ממך.

מחכה לתשובה

תאמין לי אתה לא היחיד שסובל ויש אנשים שסובלים הרבה יותר ממך - לפי מה שנראה לי יש לך תנאים פזיים טובים ותברך על זה . מה שאתה צריך לבדוק זה מה בדיוק גורם לך לתחושת המלנכוליה והקנאה ולמקד את הבעיה .על תנסה לחבק את הצרות כי לי אתה נשמע מו טיפוס שנותן חיבוק דוב לצרות תפטר מההרגל הזה .תחפש עיסוק בו אתה נותן לאחרים כי הנתינה בעצם ממלאת את האדם בתחושת יעוד . בנוסף אני ממליצה ללכת לרופא טיבעוני גוף נפש הכל תלוי אחד בשני בסופו של דבר .

אז מה? אז דחפתי והדפתי אותך דווקא כשהכי הייתי צריכה אותך, וכל הזמן אמרת לפני זה שאתה כאן ואתה מחזיק, מחזיק את הזין ביד, זה מה שאתה מחזיק. ולמה אתה כואב לי כל כך. למה אני עדיין מכורה אליך, למה אני לא מצליחה לשכוח אותך, ולמה אני חושבת שאני לא אמצא עוד אחד כמוך? מה עשית לי???
אתה לא חייב להגיב, רק רציתי שתדע.....

מה שלומכם?
קראתי את הדיאלוג ביניכם וליבי נחמץ. אתם נשמעים אנשים צעירים, רק התחתנתם, לך נולדה תינוקת... ובכל זאת, הכל מרגיש לא בסדר. אבוד וחסר תוחלת. השמות בהם בחרתם מדברים בעד עצמם...
את "המלנכולית" כותבת שאת נשואה. נישאת מתוך אהבה? אהבת כשנישאת? האם היה שם משהו ביניכם? מה קרה לו? לאן הוא נעלם? מדוע האקס המיתולוגי חזר להוות אטרקציה עבורך?
ואתה, "zero", עולם מלא וגדוש סביבך, אתה כותב.אתה מספר על התינוקת שנולדה לך, על ההישגים שלך. אבל משהו מקלקל לך את הטוב. מחמיץ אותו, כמו שכמה טיפות לימון מחמיצות כוס שלמה של שמנת. אתה יודע מה זה. נכון? אפילו פנית לטיפול כדי לקבל עזרה. הצלחת להיעזר בטיפול?
אם אתם רוצים ואם יש לכם סבלנות, אשמח לשוחח איתכם על הדברים האלה ברצינות. אם תכתבו, אשתדל לענות לכם במהלך היום .
ובימי חול המועד האלה, זו הזדמנות להאזין לאחד מהשירים המיוחדים של אתי אנקרי "יציאת מצרים". מכירים? אני ממליצה לכם להקשיב לו בתשומת לב.

אולי דבר אחד מיני רבים שאת יכולה להתנחם בו, הוא שאת לא לבד ואת מאד מיוחדת !,

העצה שלי היא לעסוק בדברים שעושים לך טוב,
אם ללכת על חוף הים עושה לך טוב או סתם הליכה מסביב לשכונה, עשי זאת,
בכלל אני חסיד של פעילות גופנית וגורס שפעילות כזו מסייעת בהתמודדות
כמעט עם כל דבר בחיים, היא משכיחה מאיתנו דברים קשים ומסייעת מאד בהתמודדות.
חוץ מפעילות גופנית, עשי דברים שאת נהנית מהם, אולי קריאה תיטיב איתך,
צפייה בטלויזיה, גלישה באינטרנט או אולי נגינה ולימוד נגינה יכול לעזור, לי בכל אופן זה מאד עוזר.
עם הזמן את תראי שפחות ופחות תהייה עסוקה במחשבות על איך את נתפשת בעיניי אחרים ובעיניי עצמך, כך גם תגשימי את עצמך ותוכלי להמשיך בחיים בצורה רגועה ונינוחה...

כתבתי לך קודם, אבל נראה לי שהמענה לא נקלט במערכת.
אז ככה:
אני יכולה לנסות לחשוב איתך יחד מה עובר עלייך ומה אפשר לעשות, אבל תצטרכי לנסות להסביר מה את מרגישה בצורה מדוייקת יותר: מה הם "הכיוונים המזעזעים" שאת חושבת עליהם? את יכולה לתת דוגמאות, זה יעזור. אז אם את רוצה, נסי לכתוב יותר ונראה מה אפשר לעשות.

שלום גרשון. בקשר באמת אפשר להפגע, אבל אפשר גם להרוויח הרבה מקשר. אני מבינה שאתה סוחב "חבילה" כבר 20 שנה וחבל. קשיים ביצירת קשרים, זוגיים או אחרים, אפשר לנסות לברר יותר לעומק ולפתור במסגרת טיפול אישי או קבוצתי. לפעמים נפתחות קבוצות לתקשורת בין-אישית במרפאות לבריאות נפש ושם גם אפשר לקבל סיוע אישי. בהצלחה וחג שמח

שלום לך,

הכרויות באינטרנט כידוע לך (או שלא) טומנות בחובן סיכונים. עם זאת, הן מאפשרות לך לצאת ממעגל הבדידות בו אתה שרוי. אם תנקוט באמצעי זהירות + אמצעי מניעה, אני לא רואה בכך מניעה.
תעשה חושבים אם סוג כזה של קשר מתאים לך ואם אתה בנוי לסוג כזה של קשר שיכול להתפתח לכל מיני כיוונים, חלקם יכולים להיות טובים וחלקם לא כל כך ואפילו הרסניים.
אני מניח שאתה אדם בוגר ושקול, אז תחשוב טוב אם זה מתאים לך, ותחזור לעדכן אותנו מה החלטת...

מאחל לך ולכל בית ישראל חג פסח שמח וכייפי...

רונן