פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני חילת כרגע ויש לי אישור עבודה ,השבוע התקבלתי למקום עבודה חדש שמאוד מוצא חן בעיני ממש מכל הבחינות אך מה שמפחיד אותי שזה נראה יותר מדי טוב ואני מפחדת שהכל פשוט יתנפץ לי בפרצוץ ,אני למודת נסיון לכן אני מדברת ככה כל חיי אני חייה ברכזבות ,הפתעות וכדו",בדיוק כך קרה לי עם התפקיד בצבא ,עשיתי קורס סיימתי בהצטיינות הראו לי את היחדה שלי וממש התלהבתי אך לצערי כמו שאני מכירה ההפך ממה שחשבתי היה הנכון ,לא הסתדרתי עם המפקד ,עם החברה העבודה וכו", זה מה שאני מפחדת שיקרה לי עכשיו אני ממש מודאגת אני מפחדת לאבד את העבודה הזו אני ממש רוצה אותה ,הרגשתי את הצורך לשתף משהו ,לדבר על התחושה המתמדת שלי שאין מושלם וכל מה שנראה מושלם בסוף מתגלה כההיפך ,איך אני מתנתקת מההרגשה הזאת?

אני לא מסוגל לסבול יותר את המשפחה שלי , אני מרגיש שאני מאבד שפיות כל דקה שאני בקרבם , הם פשוט אוהבים לריב אני לא יודע מה לעשות יותר איתם דייייי אני בטוח שאידתי כבר הרבה מאד בריאות אבל מיום ליום הגבולות שלי מתקרבים לקיצם ואיני יודע מה עליי לעשות...
זהו בכמה מילים הסיפור שלי :
אני בן 20 ומשפחתי הקרובה הם 2 אחי (אח ואחות) והוריי וסבי וסבתי !!
אני יודע דברים שבן אדם רגיל לא שם לב אליהם וגם עם כן הוא לא תמיד יגיד אלא יעשה הצגה , אבל פה היא בדיוק בעייתי !! אני בן אדם אמיתי ולא יכול לשקר ולעשות הצגות ולשתוק כאשר אני רואה משהו שמפריע לי !!
עכשיו אני זהו שורש בעייתי שאני רואה הרבה..כלומר המון דברים שמפריעים לי מאד !! אני חש זאת אומר יודע בוודאות מוחלטת שמדברים עליי מאחורי הגב ויש לי זאת אומרת נותנים לי את התחושה שאני משליט טרור , ומה שמצחיק זה שאני מלא בחיי חברה ואנשים שמצפים אותי מבוקר עד בוקר עד שזה תאמת נמאס כבר , ולכל השאר במשפחה אין אף אחד מסביבם !! הבעיה החמורה ביותר היא שאני מוכן להשבע זאת אומרת אני נשבע !! שאני הבן אדם שרוצה הכי טוב שיהיה בבית וכל השאר פשוט מחפשים ריבים מלכלכים אחד על השני ומחפשים רק את הרע את מה לא בסדר ומשקרים אחד לשני ואת כל הדברים האלה אני רואה מידי יום וסובל מידי יום , אבל אני היחיד שפותח תפה ומדבר , אז הם גורמים לי להרגיש כאילו אני איזה נאצי שהורס תמשפחה מה לעשות מהה????? אני עובד עצות כבר אני לא מסוגל לשאת זאת יותר בבקשה עזרו לי !!!

אני בת 30, ואני ובן זוגי זה שלוש שנים החלטנו להיפרד לפני שלושה חודשים.
פרידה כואבת קשה ומסובכת, פרידה לא ברורה.
לא כי לא הסתדרנו, אלא כי הוא נמצא במקום מבולבל, ולא יכל לתת לי כרגע את מה שהייתי תריכה לקבל - ביטחון.
אבל אני לא יכולה בלעדיו.
אני בוכה כבר שלושה חודשים, קמה בבוקר עם כאב בכל הגוף, לא יודעת איך להמשיך הלאה.
לא מצליחה לתפקד, לא מצליחה להיות עם חברים, לא מצליחה לחייך. רק כאב כאב כאב, שורף, חותך, כאילו כל הגוף שלי עשוי רק מכאב.
ובתוכי אני מרגישה שזה זה. שאין אף אחד אחר שיצליח למלא את החלל. שזה הוא.
ואני מוכנה לעשות הכל בשביל שזה יצליח, בשביל שנחזור.
וגם הוא עובר תקופה קשה מאוד. מאוד מאוד. והוא אומר שהוא לא יכול לעבור אותה איתי, שהוא צריך לעבור אותה לבד.
ואני מרגישה שאני רק הורסת כל פעם, בכל טלפון, בכל דמעה, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי.
ואני כואבת את בכאב שלו יחד עם שלי. כל פעם שאני שומעת אותו עצוב, עם חתיכה בלב שלי נשברת.
ואך תגידו לי שיבוא אחר, ואל תגידו לי שהזמן יעשה את שלו או כל מיני כאלה.
אני מרגישה אבודה כל כך.
ובתוכי אני יודעת שזה זה. שהוא האהבה שלי. אף פעם לא הרגשתי ככה. מעולם.

אחרי 20 שנות עבודה כעצמאית, עם נסיון רב, והרבה ידע, החלטתי להפוך לשכירה.
התקבלתי במקום בו כל העובדות, למעט אחת צעירות ממני. אנו נדרשות למלא כל יום טבלת הספקים. הצעירות מהירות ממני בעבודה מול המחשב וגם מכירות את הלקוחות, לעומתן עבודתי
על המחשב איטית יותר, אני לומדת את הלקוחות. הלחץ עלי מצד ההנהלה להספקים רב, וגורם לי
לתחושת חוסר בטחון, למרות שידע שלי בתחום עולה על כל העובדות ביחד. גם ההתייחסות מצד
העובדות אינו ידידותי ביותר. הבחורה שאני מחליפה הייתה מאוד רוצה שאכשל. אני יוצאת כל יום בשעה מאוחרת מהעבודה וממש גמורה.
אשמח להתייחסות.

יש לי מחשבות אובדניות כבר כמה שנים, לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. אני לא באמת רוצה להתאבד אבל המחשבות מופיעות בלי שליטה, כאילו מישהו אחר חושב אותן. הייתי כבר בטיפול אצל פסיכולוג וזה לא עזר אז הפסקתי. ניסיתי לדבר על זה עם כמה חברים קרובים אבל הם נרתעו ממני. אני מרגישה שאין לי למי לפנות ופוחדת שיום אחד אני אלך בעקבות המחשבות האלה, חוץ מזה שזה מאוד לא נעים לחשוב אותן כל הזמן. אולי כאן אמצא עצה?

כתבתי כאן לפני הרבה זמן. לא הרבה השתנה האמת. עדיין לבד.
אני כל פעם מתכננת אולי איך מחר אני כן למשל אצא עם חברה, או כן ארשם לאיזה חוג או לא אשב
כ-ל היום על world of warcraft אבל בסוף לא עושה עם זה כלום. מלבד עוד כמה דמויות חדשות במשחק... אולי אני מכורה למשחקים, או שאולי זה פשוט הרבה יותר להפגש עם כמה מפלצות מול מסך המחשב מאשר להפגש עם אחת במראה..
הכי מוזר זה שאני מתחילה להתגעגע ל"מחלה". האמת אם כבר להיות חולה נפש אז מאניה דיפרסיה לוקחת בגדול. הזריקות אנרגיה שלוקחות אותך למקומות שאנשים נורמאלים יכולים רק לחלום עליהם (בלי לבלוע בולים/מדבקות ופתריות למיניהן) כל כך הרבה זמן קנאתי באנשים על השגרה המשמימה שהם חיים בה, אבל היום אחרי כמה וכמה שנים של חיים באותה שגרה בדיוק אני מנסה להבין למה לכל הרוחות עשיתי את זה לעצמי.
וכן אני יודעת את התשובה, אהובים שעזבו, חברים שנפגעו, תואר שני שהופסק, עבודות שלא החזיקו מעמד... כדורים כדורים ועוד כדורים, צלקות שמסרבות להעלם מהידים מהרגליים ועוד כמה צלקות גדולות יותר שאי אפשר לראות אבל אני מרגישה ויודעת שהם שם. אלה שכנראה מסבירות את האובססיה למשחקי מחשב והפחד הנורא מכל סוג של קרבה.
והינה עדיין מתגעגעת, למרות הכל, לימים שבהם עץ לא היה רק עץ אלה עשרות גוונים שונים של ירוק. יכולתי לשבת בחוץ שעות ולהתפעם מאבן..החדות הזאת נעלמה.
זה לא הכל רע. כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שכתבו עבודת סמינריון ב 24 שעות ? ועבודה טובה אגב... 94 עם אני זוכרת נכון. מעניין מה היה אומר הפרוספסור הנחמד אם הוא היה יודע LOL
אני פתאום מוצאת דברים טובים גם בדיכאון, כן סבלתי... אבל עם הסבל באה גם היצירתיות. יש לי אוסף שלם של ציורים שהיום אני יכולה רק להסתכל עליהם ולא להבין איך הצלחתי ליצור אותם.
היום אני מסתכלת על דף חלק ולא מסוגלת לקשקש משהו יותר מסובך מאנשי מקלות.

היום כל מה שאני מסוגלת לעשות זה ללכת לעבודה ולחזור הבייתה. להכחיד עוד מפלצת ממוחשבת ולהתגעגע לאנרכיה (רק קצת...)

אני יצאתי עם איזה אחד שהיו עליו הרבה שמועות שהוא לא גבר של בחורה אחת ושהוא יצא איתי ועם עוד משהי בו זמנית הלכתי וביררתי איתו למרות שבאותו הזמן הינו פרודים הוא אמר שזה לא נכון והוא היה מוכן להגיד את זה גם מול הבחורה שאמרה לי שהיא יצאה איתו בסוף לא יצא לנו לעשות שיחה של 3 אבל היה קטע מהדברים של אותה הבחורה שגרמו לי להבין שהיא זו שמשקרת..
אחרי חודש של פרידה חזרנו ואז אחרי 4 ימים הוא התחיל להיתרחק ממני שאלתי למה הוא ככה....והוא אמר לי שהוא בא לאקס שלי הם דיברו והאקס הזה אמר לו שהיה בינינו קטע בחודש הזה שאני וחבר שלי הינו פרודים ובגלל שהאקס אמר שאנחנו רק היתחרמנו ולא היה זיון אז הוא מאמין לו....והוא רוצה שנדבר שלושתינו ואם האקס אומר שזה קרה אז אנחנו נפרדים ואם לא אז ממשיכים בקשר..
אחרי כמה ימים דיברנו שלושתינו והאקס אמר מולי שזה באמת קרה קיצר בסופו של דבר החבר שלי האמין לו וזו כבר הפעם השניה שאנחנו עומדים 3 והוא מוציא אותי שקרנית.....ועכשיו אני לא יודעת איך להוכיח לחבר שלי שביני לבין האקס לא קרה כלום למרות שאני לא מתכוונת להמשיך איתו בקשר..

כי שמעתי שבחודש הזה שהינו פרודים הוא יצא עם בחורה והוא עוד בא אלי בטענות....ועכשיו אני רוצה ללכת ולדבר איתו אבל אני לא ממש בטוחה מה להגיד לו..
וזו בעיה שאני לא ממש יודעת מה לעשות...בבקשה תעזרו לי

ב-25.6 כתבתי לרונן דוד בקשר לתגובתו לפנייה שלי. התשובה לא נראתה לי.
אבקש מהילה הראל לענות לי , יש פנייה בשמי ותשובה של דוד הראל והתגובה שלי.
ברצוני לדעת מה דעתך. זקוקה לעצתך.
תודה

שלום לכולם
אני תושבת ניו יורק, מחפשת פסיכולוג דובר עברית בניו יורק,
אם למשהו בפורום ידוע או מכיר פסיכולוג מניו יורק אודה לו
ותודה לפורום המקסים

שלום, אני ינסה לכתוב מה שעובר עלי. השנתיים האחרונות , נפגעתי םעמים מ2 חברות טובות. אם הזמן התגברתי והמשכתי בחיי. בימים אלו שוב נפגעתי מחברה אחרת , שהתחברנו בשנתיים האחרונות. ככה ששוב אני בהתמודדות הלא נעימה הזאת.
דברתי עם חברה אחרת וניסנו בילד להבין מה קרה ולמה זה קורה? למרות שאני בטוחה וגם החברה שלי אמרה שלא רק אני אשמה.
בכל אופן מאוד עצוב לי ואני די בודדה, יש לי מעט מאוד חברות והן לא גרו בעיר שלי.
יש לי 2 שאלות בבקשה
1) איך מתמודדים עם הקושי הזה , של להפגע מחברה?
2) איך ליצור חברויות חדשות, הרי זה מאוד קשה אני לא בת 5.
וללכת לחוגים אין לי מצב רוח.

תודה.. ושבת שלום!!

מישהו יודע אולי היכן ניתן להשיג יעוץ רגשי????
האם זה בקופ"ח או שזה פרטי??

תודה

שלום ,אני חיילת בת 19 מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה דיי בישנית , הבעיה אצלי היא שכשאני מתביישת אפילו ששואלים אותי שאלה אני מתחילה להסמיק וזה ממש מביך אותי אני פשוט מרגישה מטומטמת כשזה קורא לי ,כאילו ממש אנשים שאני מתראה אתם יוםיום ואני מגיע למצב שאני ממש נבוכה כשאני מדברת אתם ומתחילה להסמיק,עוד דבר הוא שהבטחון העצמי שלי עלה ויורד פלאים ,לדוגמא אני יכולה להיות ממש מלאת בטחון לשיר ,לעלות על במה לדבר ,לשחק [הכוונה להציג] הייתי מופיע המון במופעי ביה"ס ואף פעם לא ידעתי אם יתקוף אותי חוסר בטחון,ויש אנשים שפשוט חושבים שאני אדם מלא בטחון ולא ביישנית בכלל ויש כאלה שפשוט חושבים שאני אדם ביישן ,נניח אני ישחק תפקיד בהצגה [דבר שקרה דרך אגב ]בפעם הראשונה אני יפגין בטחון עצום ואולי בפע ם השניה הבטחון שלי ירד לתחתונים וזה ממש בעיה ,אני מרגיש שאני לא יכולה לסמוך על עצמי מבחינת בטחון ,ממה זה יכול לנבוע

אני וחבר שלי יוצאים כבר 5 חודש ואנחנו מקיימים יחסי מין..

עכשיו הוא תמיד קורא לי לבוא אליו לבית רק כשיש לו בית לבד ואני מרגישה כמו איזו זונה שיעני כל פעם שבא לו על סקס אז הוא קורא לי..
ויש פעמים שאנחנו מטיילים והולכים למין מקום כזה שיש שם הרבה בניינים ואין שם אף אחד בערבים לפעמים יש שם כל מיני זוגות שגם מטיילים שם...
הוא מוביל אותי ביעני "סיבוב" למין מדרגות או לקומות של אחד המבנים ויעני הוא מתחיל ליזום סקס ואח"כ כשאנחנו מסיימים לעשות את זה אז אחרי זה אני מרגישה את אותו הדבר כמו במקרה הזה שהוא קורא לי רק כשיש לו בית לבד.......והיה קטע שאמרתי לו אני לא מרגישה בנוח לעשות את זה בבניין ואז הוא התחיל לעשות עלי פרצופים ובסוף הלכנו למקום אחר שיותר סגור ועשינו את זה ועדיין היתה לי הרגשה של אי נוחות..

ועכשיו אני לא יודעת איך להגיד לו את זה יש לי בקטע הזה חוסר ביטחון ןיש מצב שהוא יגיד לי " כל הזמן זה לא הפריע לך ועכשיו יעני את ממציאה תירוצים.." או משהו בסגנון...

תייעצו לי מה לעשות..

אני בת 30, ואני ובן זוגי זה שלוש שנים החלטנו להיפרד לפני שלושה חודשים.
פרידה כואבת קשה ומסובכת, פרידה לא ברורה.
לא כי לא הסתדרנו, אלא כי הוא נמצא במקום מבולבל, ולא יכל לתת לי כרגע את מה שהייתי תריכה לקבל - ביטחון.
אבל אני לא יכולה בלעדיו.
אני בוכה כבר שלושה חודשים, קמה בבוקר עם כאב בכל הגוף, לא יודעת איך להמשיך הלאה.
לא מצליחה לתפקד, לא מצליחה להיות עם חברים, לא מצליחה לחייך. רק כאב כאב כאב, שורף, חותך, כאילו כל הגוף שלי עשוי רק מכאב.
ובתוכי אני מרגישה שזה זה. שאין אף אחד אחר שיצליח למלא את החלל. שזה הוא.
ואני מוכנה לעשות הכל בשביל שזה יצליח, בשביל שנחזור.
וגם הוא עובר תקופה קשה מאוד. מאוד מאוד. והוא אומר שהוא לא יכול לעבור אותה איתי, שהוא צריך לעבור אותה לבד.
ואני מרגישה שאני רק הורסת כל פעם, בכל טלפון, בכל דמעה, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי.
ואני כואבת את בכאב שלו יחד עם שלי. כל פעם שאני שומעת אותו עצוב, עם חתיכה בלב שלי נשברת.
ואך תגידו לי שיבוא אחר, ואל תגידו לי שהזמן יעשה את שלו או כל מיני כאלה.
אני מרגישה אבודה כל כך.
ובתוכי אני יודעת שזה זה. שהוא האהבה שלי. אף פעם לא הרגשתי ככה. מעולם.

שלום!
יש לי חבר 4 ימים. אף פעם לא ניפגשנו. תמיד דיברנו דרך האייסי. דיברנו במשך חודש שלם לפני היכרותינו. ראיתי אותו דרך התמונות והוא תמיד ניראה לי לא ממש יפה אבל-חמוד. ועכשיו, קבענו פגישה. אני ממש היתרגשתי לקראת הפגישה! הייתי בלחץ. לא כל כך ידעתי על מה לדבר? איך? ממש פחדתי שלא ילך בסדר שלא אמצא נושא לדיון. קבענו להיום פגישה בסוף. ואז כאשר קבענו, אני לא כל כך הבנתי לאיזה מקום הוא היתכוון, ואכן, לא יצא להיפגש, עד שלאחר כשעה ביררנו את התקרית וניפגשנו שוב. השיחה והיחס בינינו לא כל כך זרמו. אני ניסיתי להביא נושאים לדיון וזה לא הצליח. אני לא ידעתי מה להגיד, וגם הוא לא זרם.
ועד דבר שעכשיו מציק לי, זה המראה החיצוני שלו, כלומר אני יודעת שלא צריך לשפוט אדם לפי המראה, אבל הוא ממש לא מוצא חן בעיני. וכמה שאני מנסה להיתעלם, זה פשוט לא עובד. ועכשיו לאחר שכבר ניפגשנו אז אני לא כל כך רוצה שנמשיך בקשר. ואני מבולבלת, ומתלבטת- האם לתת לו צ'אנס נוסף(כלומר הוא חושב שאני מהממת). לא כל כך נעים לי להגיד לו, ומיצד אחד אני לא יודעת האם כדי לנסות עוד פעם.(ואני חייבת לציין שזו פגישתינו הראשונה, והיא גם לא הייתה כל כך מוצלחת).
אני מבקשת את עזרתכם ודעתכם. מה עלי לעשות? כיצד עלי לינהוג איתו? אשמח לקבל תשובה בהקדם האפשרי. תודה.