פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

התסכול שלך מאוד בולט.
למרות שאני בעלת נסיון רב בתחום הטיפול בהפרעות אכילה, הפורום שלנו עוסק יותר בתמיכה נפשית. נראה לי שכדאי לך לפנות לקרן מהפורום להפרעות אכילה. הוא תוכל לעזור לך ולתת לך מידע. כשאת פנוה אליה, צייני מה הגובה המדוייק שלך וכמה את שוקלת.
בהצלחה ונשמח אם תעדכני אותנו לגבי ההתפתחויות

אני יודעת שזה לא הפורום הנכון פשוט הרגשתי שזה כבר לא קשור לאכול זה כבר תיסכול נפשי שאני לא משוגלת לחיות עם עצמי..במצב הזה.. רק ש..אני היחידה שיודעת מזה..לאף אחד אחר לא סיפרתי ולאף אחד אין מושג מה עובר עליי

אני מאמין שביום בו תאהבי את עצמך כמו שאת,
יהיה היום בו תתחילי לרזות בכיף.

אני ממליץ בחום במקום דיאטות כסאח למיניהן,
לחיות חיים בריאים, לעשות ספורט ולהשתדל אם רעבים לאכול דברים לא משמינים כמו הרבה ירקות ומאכלים דיאטטיים שקל להכין ולא יקרים.

תאהבי את עצמך וקבלי את גופך כמו שהוא...

ואם אפשר לפני גיל 50... מהפה שלך לאוזניים של בורא עולם

שאלתך הועברה [a href=http://www.beok.co.il/SelectedForum.aspx?ForumID=56 id=link]לפורום הפרעות אכילה[/a] ותיענה ע"י המומחים בפורום זה

וואלה, את מזכירה לי את עצמי,
גם אני שאפתי לשלמות בכל דבר משך כל חיי,
וזה מה שהוביל אותי בסוף לאבדון !!!

את חייבת לצאת ממעגל השלמות הזה,
וכמה שיותר מהר, יותר טוב.
את מבינה מה הבעיה וזה כבר 90% מהפתרון,
את יכולה להעזר בטיפול פסיכולוגי שיעזור לך לקבל כלים לצאת מהמעגל הזה...

נעמה היקרה,
אני מכירה מישהי באופן אישי שעברה טיפול אצל פסיכולוגית מדהימה שעזרה לה לצאת ממשבר קשה ועמוק,כיום היא נשואה באושר ובהריון.
וכל הגישה שלה לחיים חיובית .
באיזה איזור את מחפשת?

באמת כדאי שתפני לטיפול.
ניתן לקבל טיפול מסובסד ואפילו טיפול חינם:
בחלק ממקומות העבודה מקבלים העובדים ביטוח רפואי הכולל גם סבסוד מסויים של טיפול נפשי. בדרך כלל מדובר בסבסוד חלקי של 10 פגישות לשנה קלנדרית. זה אמנם לא הרבה, אבל גם משהו.
אם את סטודנטית באחת מהאוניברסיטאות בארץ, תוכלי לקבל טיפול פסיכותרפוייטי במחיר מוזל (לכל מדור יעוץ תעריף משלו) למשך תקופת הלימודים.
קופות החולים השונות מציעות טיפול במחיר מוזל. מדובר ב- 30 פגישות לשנה, למשך שנתיים. כלומר סה"כ 60 פגישות במחיר מוזל (ככל הזכור לי מדובר ב- 180 ש"ח לפגישה). למשל: שירותי בריאות כללית (קופ" ח כללית) פועלת באמצעות חברת "רותם מדיקל". כל מי שמחזיק בביטוח משלים יכול לפנות, לקבל את רשימת המטפלים המועסקים במסגרת ההסדר ולפנות למטפל.
קופ"ח מכבי מעסיקה מטפלים. ניתן לקבל את רשימת המטפלים באמצעות הקופה.
אפשרות נוספת היא לפנות למרפאה לבריאות הנפש באזור המגורים שלך, למלא טופס בקשה להתקבל לטיפול ולחכות להזמנה. תור ההמתנה ממושך בדרך כלל ואת לא יכולה לבחור את המטפל/ת.
בנוגע לסוג ההכשרה: פסיכולוג/ת קליני/ת, פסיכיאטר/ית, עובד/ת סוציאלי/ת ומטפל/ת באמנויות שעברו הכשרה בפסיכותרפיה באחד מהמסודות המוכרים אמורים כולם להיות אנשי מקצוע טובים היכולים לסייע לכל הפונה אליהם בצורה הטובה ביותר.
אם את רוצה המלצות ספציפיות יותר, צייני מה אזור המגורים שלך, מה יכולת הניידות שלך, מה היכולת הכלכלית שלך, באיזו קופ"ח את מבוטחת והאם את סטודנטית באחת האוניברסיטאות בארץ, או האם יש לך ביטוח רפואי במסגרת מקום העבודה שלך.
צייני את הפרטים ואז אוכל לייעץ לך באופן ממוקד יותר.

את יכולה ליזום פגישת היכרות עם פסיכולוג,
ובו תבהירי לו/ה שאת מעוניינת להגיע איתו לפתרון מה הכי מתאים לך,
מבחינת כל מה שהצגת כאן.

אני ממליץ לך בחום לפנות לקבוצת תמיכה כזו או אחרת,
ואם אין אחת, ללכת ולהקים אחת, זה לא בשמיים מנסיון...

בת כמה את, באיזה אזור בארץ את גרה, מה יכולת הניידות שלך (רכב, תחבורה ציבורית), באיזו קופ"ח את מבוטחת, האם את יכולה לממן טיפול פרטי (250-350 ש"ח לפגישה בערך) או טיפול מסובסד (כ- 180 ש"ח), האם את לומדת באוניברסיטה (האוניברסיטאות מציעות שירותי יעוץ לסטודנטים ואנשי סגל) וכל פרט נוסף שיעזור לכוון אותך לטיפול המתאים עבורך.
מחכה לתשובתך

שרון!
לא ציינת באיזה גיל את, אך בהחלט הבעיה ניראת כמו בעית גיל היתבגרות או משהו בקרבה.
צייני נא בבקשה!
למרות זאת, אם זה כן קשור אז-
הרבה מאוד ילדים/נערים ונערות מרגישים כך, אני חייבת לציין. המון ילדים אינם מספיק שלמים עם עצמם בנוגע לנושאים רבים. כך, שזו לא רק את השונה פה. בנוגע לזה אין לך מה לידאוג. אל תריגישי שונה, או שמשהו לא בסדר אצלך דווקא.
אני מציעה לך לדבר קודם כל עם מישהו מבוגר יותר מימך עם יותר ניסיון. כמוון מישהו שאת סומכת עליו.לפי דעתי, לחלוק דברים עם אנשים שעליהם את סומכת זה בהחלט חשוב מאוד. עליך לספר את שעובר עליך ולבקש מיקרובים (מישפחה, אבא, אמא,חברים טובים) עצות. תדברי איתם, ותיראי אולי וכן תקבלי תשובה או יעוץ גם בלי לשלם כסף.
יש לי אחות קטנה שהולכת לפרוייקט מסוים שבו הם מקיימים שיחות אישיות עם המדריכה שלהם. שיחות בהם הם מספרים לה על דברים שקראו, קוראים וכל מיני דברים שונים שעוברים עליהם.
תחשבי אולי יש לך מישהו כזה. מישהו כזה שאולי חברה או אחות הולכות עליו.
אם לא אני מציעה לך לנסות שוב לשפר זאת בעצמך. אל תפחדי להארות לחברות שלך מי את באמת. תיהיה את עצמך. נכון שזה קשה. ומסובך וליפעמים יש לך בהחלט רגעים שעליך להיות מישהי אחרת על מנת להשיג משהו. פשוט תחלקי את מה שעובר עליך עם עוד אנשים, ואל תיתביישי או משהו כי בהחלט אין לך במה. זה דבר לגמרי טיבעי. לכולם זה קורה ליפעמים.

אני נימצא בידיוק במצב שאתה מגדיר וגם מחפש תשובה לסבל שאנו חשים אים מצאתה פיתרון דבר איתי תודה

את אומרת בעצמך שזו לא "סתם תקופה של פחדים" ושאת מכירה את עצמך ככזו שחוששת לדבר בפני קהל או בקבוצה. אז בעצם, אפשר לומר שענית לעצמך על השאלה הראשונה.
בכלל, עושה רושם שאת מודעת למה שקורה. את גם יודעת לומר שהקושי הזה חוסם בפנייך הרבה אפשרויות בחיים.
אז מה עושים?
יש כל מיני דרכים וכל מיני "פטנטים" להתמודד עם פחד קהל, חרדה חברתית וכדומה. לעניות דעתי, חשוב מאוד לעשות בירור קצת יותר עמוק כדי לברר מה הגורמים לחשש הזה שמלווה אותך. רק אחרי שמזהים את הגורם או הגורמים, אפשר להציע את הטיפול המתאים.
האם יש סיכוי שתוכלי לפנות לטיפול כדי לברר את העניין יותר לעומק?

הייתי רוצה לפנות למישהו מקצועי למרות שתמיד הדחקתי את העובדה הזאת מכיוון שבכלליות ובחיי היום יום, הבעיה לא מפריעה לי.
בנסיבות מסויימות כפי שציינתי, היא משפיעה עליי בצורה שלילית (כמו להתקבל לעבודות מסויימות).
כשדיברתי עם אנשים על הבעיה, חלקם היו אומרים לי שהמון אנשים בעולם סובלים מחוסר ביטחון כשזה מגיע לעמידה מול קהל ואולי בגלל זה חשבתי בלב שזה יסתדר עם הזמן או שזו בעיה שיש ליותר מידי אנשים ושטיפול הוא לא הכרחי.
אבל אתה צדקת באמת כשאמרת שאני מודעת לבעיה ולמה שקורה ולפעמים נראה לי שאני מודעת קצת יותר מידי.
הייתי רוצה להיות פחות לחוצה ויותר לתת לעצמי להשתחרר כי אני לא בן אדם סגור, אני פשוט מרגישה בטוחה בסביבה המוכרת לי.
אני בהחלט אשקול טיפול מקצועי.
בכל מקרה תודה על הזמן ועל תגובתך המהירה!!! :))

ואם את רוצה עזרה בבחירת טיפול מקצועי, את יכולה לציין באיזה אזור את גרה, באיזו קופת חולים את מבוטחת ומה האמצעים הכלכליים שלך (כלומר, האם את יכולה לממן טיפול פרטי או לא).
אשמח לעזור לך למצוא מסגרת מתאימה לטיפול עבורך.
בהצלחה

לפי דעתי את צריכה להתחיל בעבודות שלא מצריכות מבחנים מייגעים,
כמובן רק בתור התחלה, עד שתתפשי מספיק ביטחון.

יציאה מחממה כמו הצבא בדרך כלל לא פשוטה
ומחייבת אותנו לתקופת הסתגלות לאזרחות שהדרישות בה שונות.
אני בטוח שעם הזמן תרכשי ביטחון ותוכלי להתמודד עם פחד הקהל שקיבלת.

את בחורה צעירה ואני לא חושב שזה המקום להשליך התנהגות רגעית או זמנית על כל חייך.
אני בטוח שזה זמני וזה יעבור...

יש למישהו מה להגיד לה???

תשמעי, את יכולה להיות ביצ'ית ולגנוב את החבר לחברה שלך,
כך יש סיכוי גדול שהיא כבר לא תהייה חברה שלך מן הסתם,
או שתמתיני שהם יסיימו את יחסיהם והוא יתפנה,
או שתמשיכי הלאה ותמצאי לך בחור שאת אוהבת ואין בינו לחברותייך שום קשר חברות,
וזה מה שאני ממליץ לך לעשות...

מה איתו?.. להישאר או להיפרד?..

אם את אוהבת אותו, תישארי,
אם לא, אז לא...

לא יפה לשחק ברגשות של בנים,
אם לא בטוחים ולא אוהבים, חבל על הזמן שלו ושלך...

להפךך.. זה ממש קשה!..
ונגיד שבסוף באמת אני ואחשוב והכל ואבין שאני לא אוהבת אותו.. אז איך אני אמורה להפרד ממנו בליי לפגוע בוו?

אפשר לשאול בת כמה את?

14 וקצת ..

חשבתי שאת יותר גדולה, קרובה ל- 17...
נכנסת לעומק הסבך בגיל צעיר...
את באמת נמצאת בסיטואציה מאוד רגישה, כי אני מתארת לעצמי שהחבר שלך, החברה שלך והחבר שלה, הם אנשים שאת רואה באופן קבוע בביה"ס או בסביבה הקרובה. אם תהרסי את היחסים איתם, את יכולה לא רק לפגוע, אלא גם להפגע מאוד ואני רואה שחשבת על הבעיה לעומק.
מה עושים???
מנסיוני האישי ומנסיונם של הרבה מאוד אנשים שאני מכירה ודברתי איתם על הנושא, חלק בני גילך פחות וא יותר, אני יכולה לומר לך שאת בדרך הנכונה, כי את מתנהגת בבגרות:
את לא פועלת בצורה נמהרת, את לא עושה דברים שאולי יגרמו לך לנזק ותתחרטי עליהם, אלא חושבת ומתייעצת. זו דרך מאוד בוגרת להתמודד עם סיטואציות קשות.
וחוץ מזה, ככל שמתבגרים מגלים שלפעמים במציאות, צריך לוותר על כל מיני דברים שרוצים.
את צריכה לעשות חשבון מה חשוב לך יותר: היחסים עם החברה שלך, הרגשות של החבר שלך או מימוש הרגשות שנראה לך שיש לך כלפי החבר של החברה שלך. צריך לחשב את כל העלויות, כלומר, את כל החלק הרע של התרחיש: מה המחיר שתשלמי על כל צעד שתעשי.
מה את אומרת?
נשמח מאוד אם תמשיכי לשתף אותנו במחשבות שלך ובתהליך הקשה שאת עוברת, כחלק מההתבגרות שלך.

עזרת ליי הרבהה!
ואני אמשיך לעדכןן בקשר למה שאני מתכוונת לעשות וכל זה..!

גרמת לי להסמיק...

המנטרה שלי בחיים היא לעשות Contra fobic behavior (אני מקווה שאייתתי את זה נכון),
זאת אומרת לעשות נגד התחושה הטבעית,
כמו שאומרים על אנשים שמפחדים מדם, דווקא הם הולכים להיות מנתחים,
או שכאלה שיש להם פחד קהל הולכים והופכים להיות מרצים,
זאת אומרת להלחם בתחושות הטבעיות שלנו ולעשות נגד הכיוון הטבעי,
כמובן שזה בהקצנה, אבל בשלב ראשון את יכולה להציב לעצמך מטרות קלות ולא קשות להשגה,
תעמדי בהן אחת אחת, תקבלי ביטחון ותמשיכי למטרה הבאה בחיים,
ככה פשוט משיגים הישגים.
90% ממהצלחות תלויות ברצון וב- Drive הפנימיים שלנו...

את מוזמנת להיכנס לאתר הבית שלי ולקרוא בו מאמרים נוספים שכתבתי בנושא איך הגעתי לאן שהגעתי ומה השיטות שלי.

תקראי במיוחד את המאמר על "העצמה וסינרגיה"

www.rbooks.co.il

בהצלחה ותחזרי לעדכן אותנו על המטרות שאת מציבה לעצמך ואיך את פועלת להגשימן...

וחוץ מזה, אם תהיי עסוקה בכל מיניי דברים,
כך גם תחשבי על האקס פחות...

יש לך תינוקת קטנה בבית. יש לך סיבה למהר להביא עוד ילד לאוויר העולם כבר עכשיו, כשאת מרגישה שאת עדיין חווה בכזו עוצמה את הלידה והשינוי העצום שחל בחייך?
מה הלחץ?
זה נכון שלא תמיד "הזמן עושה את שלו" ונשמע שעברת חוויה שדורשת עיבוד רציני, כי הכאב נשאר חרוט בגופך ובנשמתך, אבל להביא עוד ילד? זה הרי לא מה שיפתור את הבעיה.
אני מציעה שתקחי את הזמן, אלא אם כן יש לך סיבה להזדרז (גיל, בעיות פוריות).
גידול ילדים, כמו שכבר גילית, הוא לא דבר פשוט וקל. זה פרויקט שדורש המון פניות והמון השקעה של רגשות, אנרגיות, זמן, כוחות ומה לא...
אני מבינה שאת מרגישה די בודדה עם החוויה ואין לך ממש עם מי לחלוק אותה ולעבד אותה. נראה לי שכדאי למצוא מישהו או מישהי שתוכלי לדבר אתו או אתה בפרטיות על מה שעברת ואת עדיין עוברת.
בואי נחשוב קצת ונראה אם יהיה לנו איזה רעיון.
וקחי את הזמן!!!

היי,
הסיבה שאני מרגישה לחץ נובעת מכמה גורמים:

1.אני דתיה ובסביבתי יש לחץ בנושא הילודה,מה לעשות?!- זה משפיע אם רוצים ואם לא..

2.כתבתי שלזמן אין פה משמעות והוא לא עושה את שלו בהרגשת עוצמת הכאב והפחד של הלידה -לכן נראה לי שאין טעם לחכות כי עם הזמן אני רק אשקע יותר עמוק בפחדים ולכן אולי עדיף לקפוץ עכשיו למים (כמו בעניין חתונה שכאשר רווקים מתמהמהים מהפחד מהמחויבות ומהלא נודע הם בסוף מתקבעים ונשארים לבד כי התרגלו למצב וכבר קשה להשתנות ולכן הזמן פה לרעתם.)-מה דעתך על זה?

3.יש לי פחד שהילדה תהיה מפונקת או תרגיש בודדה כי הרי טיבעי שמתישהוא נביא עוד ילד אז אני חושבת לעצמי מה הטעם לחכות.
אני אמנם בת 24 וככל שעולה הגיל שמעתי שהמערכת נשחקות ויש יותר סיכונים לכן עדיף ללדת בגיל יותר צעיר.
יש בי גם אמונה שמתי שזה צריך לקרות זה יקרה כי אני רואה כ"כ הרבה זוגות שמנסים להרות ולא הולך להם באופן הטיבעי כך שצריך להודות ולא ללכת נגד הטבע ובאופן אישי-עברתי הפלה בתחילת הנישואין וחשתי שזה בא כעונש על כך שמנעתי הריון כשנה..

למרות כל השיקולים שכתבתי כאן-רק כדי שתביני מאין נובע הלחץ להרות (ואגב אין בעיה של פוריות,ב"ה.)אני עדיין מרגישה פחד עצום כי הלידה היתה קשה מנשוא ולכן אני מצויה בתוך קונפליקט - בעיה כי לצד כל הקטע הריגשי המאוד לא קל יש שיקולים רציונלים כפי שציינתי-והאמת גם קצת חשק לתינוק חדש. אני מקווה שאני לא נשמעת מתוסבכת מידי...
פשוט יש לי רגשות מאוד מעורבים בנושא כפי שאת שמה לב..
אשמח לשמוע דעתך,
בברכה,
נילי.

באמת הבהרת את מקורות הלחץ להרות שוב.
בניגוד למה שאמרת, אני חולקת על-כך שהריון נוסף כעת יעזור לך להתגבר על הלידה הקשה שהיתה לך. הייתי שמחה לשמוע ממך קצת יותר פרטים על הלידה, אם זה בסדר מבחינתך.
אני יודעת שבחברה הדתית יש הרבה לחץ בנושא הילודה. אני חושבת שנשים, בכל חברה, נדרשות להוכיח שהן סוג של "גיבורות על", את יודעת כמו Super Woman וחבל שכך... לא רק בתחום הילודה, גם כאשר נשים מנסות לעשות את השילוב קריירה מזהירה+אמהות מסורה+להיות רעיה למופת+בת/אחות/חברה וכו' למופת+אשת חברה +עקרת בית+טבחית+מפיקת אירועים וכו' וכו'.
אי-אפשר לעשות הכל, אנחנו רק בני-אדם וכדאי שנכיר במגבלות שלנו ולא ננסה להתחרות עם אף אחד.אחר. השם ברא כל אחד ואחת מאיתנו כפי שהוא ויש לכך סיבה. זה שאחת מסוגלת להתמודד עם גידול 15 ילדים בהפרש של שנה-שנתיים, זה לא אומר שום דבר לגבי אחרות. כנ"ל לגבי כל תחום אחר מהתחומים שהזכרתי ומאלה שלא הזכרתי, מפאת קוצר היריעה.
חשוב שתתני לכך מקום ואני גם בטוחה שכל רב שתתייעצי אתו, יאמר לך את הדברים האלה.
כמובן שצריך להתמודד ולנסות לשפר את היכולות.
אני הייתי מציעה לך לבדוק אפשרות של התייעצות עם מדריכת "דולות". את מכירה את המקצוע הזה? אנסה לדבר עם אחת המדריכות שאני מכירה ואולי היא תוכל להדריך אותך ולעזור לך להתגבר על החוויה הקשה שהייתה לך.
בכלל, ליווי על-ידי מיילדת או דולה משלבי ההריון המוקדמים מאוד מסייע להתמודד עם ההריון והלידה. הייתי מציעה לך לשקול גם אפשרות כזו בעתיד, אם את יכולה להרשות לעצמך.
אני נפרדת ממך בינתיים ומברכת אותך בשבת שלום. אחזור אלייך אי"ה במוצ"ש.

אז ככה...את סיפור הלידה השמעתי המון פעמים בפני חברות ואנשים כי יש הקלה כשמדברים,באופן כללי אני טיפוס פתוח כך שאני מתפרקת ומספרת (כמו גם עכשיו) וזה חלק מההתמודדות אצלי.
אז אני אכתוב בתמצית-זו היתה לידה ארוכה מאוד-24 שעות.
היו סיבוכים עם האפידורל-מה שבאמת גם הקשה על תהליך ההחלמה, אך יותר מהכל היה לי קשה עם 2 דברים-הצירים בסוף שבאו בעוצמות מפחידות שעד כמה שניסיתי להיות דרוכה לכאב הם אכן זיעזעו את גופי ונישמתי וכ"כ קשה לי "לצאת" מהם..
וגם התקופה הראשונית שאחרי הלידה - כלומר היה לי ממש תקופת "אבל" על החופש שנגזל ממני והלם מוחלט מהאינטנסביות שבטיפול שלא נגמר..
הרגשתי די ב"דיכי" שאני כלואה בבית והלידה היא סוף העולם מבחינתי-
ולקח לי זמן רב להתאושש מהקימות האינסופיות בלילה, אני גם חייבת להודות שממש לא בא לי בטבעיות החיבור לילדה וכל הקטע האימהי..
(כולל ההנקה)
ופתאום הזוגיות משתנה ובכלל,ה-כ-ל..את יודעת..
אמנם לכולן זה ממש שינוי דרסטי ועצום אבל כמו שכתבת -בלתי אפשרי להשוות את הרגשות המשתנים מאחד לשני.
כיום-אני הרבה פחות מתוסכלת ונכנסתי למסלול האימהי ,התרגלתי לכל-
עם קצת תלונות פה ושם .. והעיקר הילדה מדהימה-תודה ל-ה'!!
בקיצורר..
מה באמת העיקרון של "דולה" חוץ מהליווי הטכני? איך זה עוזר בפועל בכל ההתמודדות?
בהחלט אשמח לשמוע עד כמה זה יעיל.
אגב-האם החששות שלי סבירים או שנשמעים חרדתיים מידי?
תודה רבה.

אני מצטערת על העיכוב בתשובה, אבל יש בעיות טכניות כל הזמן וחלק מהתגובות לא נקלטות במערכת.
חבל...
קראתי כל מה שכתבת ורציתי לומר לך שאת נשמעת אשה מאוד רגישה ומאוד מודעת ולכן, אם תעבדי (מלשון "עיבוד") ואם תעבדי (מלשון "עבודה") על חוויית הלידה וההורות, את יכולה לצאת רק מחוזקת. הרבה מאוד נשים מרגישות כמוך, אבל רק מעטות מרשות לעצמן להודות בכך. למזלי הרב, אני הגעתי ללידות די מוכנה, לאחר שהייתי בהדרכה ומעקב פרטי ופרטני אצל מיילדות מוסמכות שלמדו גם את כל הקשור לליווי במהלך ההריון ולידה טבעית. מנסיוני ומנסיונן של הרבה אחרות, זה מאוד עוזר.
דיברתי עם מדריכת דולות וביקשתי ממנה להגיב ולסיפור שלך ואכן היא עשתה זאת, אולם הדברים שכתבה לך לא ניקלטו במערכת. אני פונה עכשיו לתמיכה הטכנית לברר מה קורה והיא תכתוב לך שוב.
אדבר איתך מאוחר יותר או מחר
שיהיה לך יום נפלא
הילה

אני עדיין מחכה לתגובה של מדריכת הדולות..
לסיפור שלי, הבעיה הטכנית הסתדרה כבר?
יום טוב!!
נילי.

אבקש ממנה למסור את המייל או מס הטלפון שלה.

הכתובת רשומה למעלה. אשלח לך את הטלפון של מדריכת דולות במייל.
הילה

אני מוצאת את המינוח מצמצם ומטעה. הרי את לא "עוברת דירה" או "משנה מקום מגורים".
את אמורה לעבור לעיר אחרת, לסביבה חדשה, במקום בו תגורי יהיו שכנים חדשים, רעשים מסוג שונה, סניף בנק חדש ווב פקידים שאינם מכירים אותך, מרפאה חדשה ובה רופאים, אחיות ואנשי מנהלה לא מוכרים... סופר מרקט חדש, רחובות חדשים, אולי את רגילה לשבת בבית-קפה מסויים, להסתפר אצל ספרית קבועה במשך שנים. אולי את משאירה מאחורייך חברים קרובים.
בקיצור, את עומדת לעשות שינוי מאוד משמעותי בחייך.
ככל שהגיל עולה, ההרגלים מתבססים ומתקבעים ולכן גם קשה יותר לעשות שינויים. לפעמים, קשה אפילו להרדם על מיטה זרה ובחדר אחר, גם אם מדובר במלון יוקרתי.
יתר על כן, את אומרת שהנטייה האישיותית שלך מאופיינת ברמות חרדה גבוהות.
אז מה עושים?
מכיוון שאינני מכירה אותך, מעבר לפרטים המעטים שציינת, אציע מספר אפשרויות:
פעמים רבות, משבר מסוג זה שאת חווה כעת, יכול להוות גם הזדמנות לפתרון של בעיות "עתיקות יומין". אני מניחה, לאור מה שסיפרת, שאת בעלת רגישות גבוהה למצבים לא מוכרים. זו יכולה להיות הזדמנות לברר עניין זה לעומק ולמצוא לו פתרון אמיתי, במסגרת של טיפול פסיכותרפוייטי, כמובן.
אפשרות נוספת היא לפנות לטיפול באמצעות "Bio Feedback". המדובר בשיטת טיפול המבוססת על למידה ושינוי התנהגותי. ניתן כיום לקבל טיפול כזה ברוב המרפאות לרפואה משלימה של קופות החולים וכמובן, גם באופן פרטי.
טיפול נוסף במצבי חרדה הנו טיפול תרופתי הניתן על-ידי פסיכיאטר. קיימים כמה סוגי טיפול: טיפול תרופתי ההפועל באופן מיידי ומשפיע לטווח הקצר, בו ניתן לעשות שימוש נקודתי, או טיפול ארוך-טווח, שאת תוצאותיו ניתן לראות רק לאחר כחודש ימים, אולם הוא גורם לשינוי של ממש בנטייה הבסיסית לחרדה, כל עוד ממשיכים בטיפול.
ועוד דבר: את יכולה לנסות למפות את כל "אזורי הלחץ": כל דבר שמטריד או מדאיג אותך ביחס למעבר. כשהרשימה תושלם, ניתן לעבור עליה סעיף-סעיף ולמצוא דרך להתמודד עם כל אחד מהמצבים. אולי תוכלי להעזר באדם קרוב או בפורום שלנו.

שינוי מקום מגורים משליך כמעט על כל תחומי החיים וטבעי שיהיו לך חששות ותחושי בחרדה.

את יכולה להעלות את הערך העצמי בעיניי עצמך,
באמצעות ייזום חוויות בעלות משמעות עבורך.

אם זה על ידיי השקעה בכשרונותייך,
אם זה על ידיי עיסוקים שמעניינים אותך,
ובכלל בכל דבר שעושה לך טוב...

היי שירי,
אני חייבת לציין שאני התחתנתי עם בעל שהיה "סופר-דופר" קשור לאמא שלו, עם הזמן-ככל שהזוגיות העמיקה הקשר ביניהם הלך והתרופף.
זה ממש תלוי באופי שלו-הרבה יותר מהאופי שלה. אם הוא יהיה חזק מספיק להשתחחרר ממנה תהיו מאושרים.
נסי לדבר איתו הכי בעדינות שאפשר ולומר לו אפילו עד כמה את מעריכה את אימו- תתפלאי,זה עושה את העבודה, מה שנקרא-"בהפוכה"..
שיהיה בהצלחה, אשמח לשמוע מה קרה,
נילי.

ממה שסיפרת, הבעיה האמיתית אינה "אמא שלו", אלא העובדה שאת חוששת מאוד מכך שאם תדברו על מה שקורה, זה יהרוס לכם את היחסים. כלומר, לא אמא שלו תהרוס לכם את היחסים.
זוגיות טובה באמת מושתתת על היכולת לדבר מבלי שהמילים שנאמרות יהרסו את הקשר, האהבה והיחסים. נראה לי שזה הדבר שאת/ם צריכים ללמוד "ויפה שעה אחת קודם..."
בניגוד להמלצה שקיבלת בפורום "תמיכה וזוגיות", להערכתי אין צורך ששני בני הזוג ישתתפו בסדנא. מספיק שאחד עושה שינוי בכדי שזה ישפיע על האחר.
כלומר: מספיק בהחלט שאת תטפלי בקושי שלך ותלמדי את בן-זוגך/אהובך שהמתנה הגדולה ביותר שניתנה לבני האדם הנה היכולת לדבר. דרך הדיבור והשיחה אנחנו לומדים ומתפתחים, גם במקרים בהם לא תמיד נעים לנו לשמוע את הדברים. תתבונני בזוגות שאת מכירה, כאלה שיש להם זוגיות טובה באמת ותראי בעצמך שזה המפתח להכל.

תודה רבה על התגובות.

נילי, אני ניסיתי בדיוק את מה שהצעת וראיתי שרע זה לא יכול לעשות, כשאני מדברת לזכותה של אימו - הוא תמיד מעריך שאני יכולה לראות את הדברים האלה. אז אני רוצה להאמין שיהיה בסדר - זה לוקח זמן.
אך גם חייבת להודות שיש הרבה אמת במה שכתבה הילה. אני בהחלט מאוד חוששת מלדבר איתו על מה שקורה, ואל תביני אותי לא נכון - אנחנו מאוד פתוחים ואין נושא שאני לא מדברת עליו איתו, פשוט הרגשתי שכאן העניין סופר רגיש ואני כל כך לא רוצה לפגוע ברגשותיו - או שירגיש שהוא "באמצע" בין הנשים שלו.
לכן, ובעיקר שאין לי מושג איך לגשת לנושא העדין הזה, אני כבר החלטתי להשתתף (לבד - או מקסימום עם חברה נייטרלית) באחת הסדנאות - ואולי שם אני כבר ארכוש כמה כלים להתמודדות עם הבעייה שלי.

שוב תודה רבה רבה לכן!
עכשיו כבר יש לי הרבה יותר סדר בראש - והרגשת הקלה גדולה.

שירי

בעצמך ובאחרים, לאפשר לעצמך לוותר על חלק מהשליטה... למה זה כל-כך קשה בעצם?
האם את רוצה לחיות בזוגיות? להקים משפחה?
אם התשובה היא "כן", תצטרכי לקחת בחשבון שזה כרוך בוויתור על הרבה דברים, ביניהם על השליטה בחיים. יש שני מנהיגים למשימה הזו ולא תמיד הדברים יסתדרו כפי שהסתדרו כל עוד חיית לבד.
בעידן הנוכחי, במילניום הנוכחי, רכשנו הרבה מאוד ידע וכישורים אולם הדבר היה כרוך באבדנם של כישורים אנושיים אחרים. יכול מאוד להיות שכדאי לך לפנות לטיפול כדי לרכוש את הכישורים הדרושים כדי לחיות בזוגיות, כי כמו שאת אומרת, את אמורה להיות מאושרת, אבל השינוי הזה מפחיד אותך מאוד כרגע ואת חווה בעיקר את כל החלקים הפחות אטרקטיביים.

הכי טבעי לנו כבני אדם להאחז ולשמור על הקיים.
אני חושב שככל שהגיל הכרונולוגי שלנו עולה,
כך קשה לנו יותר לקחת סיכונים.

עכשיו כשאת מודעת לעובדה זו, את צריכה להבין שחלק מהכיף
בחיים והמהות שלהם היא לקחת לפעמים סיכונים.
אחד מהם זה לעשות את הצעד "הנועז" ולעבור לגור עם בן זוג.

על מנת להפחית את הסיכון, את יכולה לשמור על דירתך הקודמת
ולעבור לגור עם בן זוגך לתקופת נסיון, כמובן אם את יכולה להרשות זאת לעצמך...

מבין את לבטייך אבל מכאן אני שולח לך חיזוק על מנת שתבצעי את הצעד הכי נכון בשבילך...

אני שמח שעזרתי, ולו במעט...

רק תדעי שיש מן המשותף בינינו,
נקווה שנצליח...

תשמעי,
לעבור דירה ידוע שזה המצב בין הקשים ביותר מבחינה רגשית,
והזעזוע ממנו מדורג בין עשרת הזעזועים הגדולים ביותר בחיים.

את חייבת לדבר ברוח טובה, עם אמא שלך ולא לשלול הליכה לפסיכולוג,
שיכול להעלות לך את רמת החיים.

עניין של כימיה עם פסיכולוג חשובה ביותר,
אם לא הסתדרת עם אחד,
זה לא אומר שלא תסתדרי עם אחר.

כמו כן אני חוזר על המנטרה שלי,
תעשי דברים שעושים לך טוב, תתרחקי ממה שעושה לך רע.
תלכי לחוג מעניין, יצירה, נגינה, ספורט וכל מה שעושה לך טוב.
בגילך (אני מבין שאת נערה...) התנדבתי במד"א ובמשמר אזרחי, הייתי מלא סיפוק ומאד נהנתי ממה שעשיתי...

מכירה את הפסוק או את השיר?
זה בהמשך למה שאמר לך רונן:
אנחנו חיים בעידן של גלובליזציה והנה, את שם איפה שהוא בעולם ואני כאן בישראל הרחוקה ובכל זאת אנחנו יכולות לשוחח. זה נחמד שאפשר לדלג לנו ככה ממקום למקום בכזו קלילות, לראות מקומות חדשים ולהכיר אנשים חדשים...
אבל...
האדם הוא במובן מסויים כמו עץ: כדי לגדול ולצמוח ולתת פרי הוא צריך כמה תנאים בסיסיים: טיפול טוב (שמש, מים, פרפרים ודבורים...כל הדברים האלה) ואת האפשרות להצמיח שורשים עמוקים. וגם האדם גדל טוב יותר כשיש לו את האפשרות להצמיח שורשים עמוקים ואת זה אפשר לעשות רק כשנמצאים במקום אחד.
את בסך הכל בת 17 ויש לך סיפור חיים לא קל. עברת המון מקומות, ההורים שלך נפרדו...
זה די מובן למה את מרגישה כמו שאת מרגישה. אבל זה לא חייב להיות ככה. באמת. אני מכירה הרבה אנשים שהחיים שלהם לקחו אותם למקומות מאוד קשים ושלא היה להם סיכוי לגדל שורשים, אבל בטיפול הם הצליחו לעשות את זה. חוץ מזה, כמה מהאנשים היותר נחמדים שאני מכירה הם פסיכולוגים. אבל זה יכול להיות כל אחד: כל מי שהכוונות שלו טובות, שיש לו ראש על הכתפיים ושיש לו זמן וסבלנות ורוצה להיות איתך, לשמוע אותך ולהקשיב לך: יועצת בבית הספר, מורה... לדעתי עדיף מישהו שהוא לא ממעגל החברים הקרובים, מישהו שיכול להיות גם אובייקטיבי ושאפשר להעמיס עליו בלי שיתפרק.
מקווה שנשמע מימך בקרוב