פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

שלום,
ההתנהגות שאת מתארת אינה מקובלת בכול מקרה. אין טעם לנסות להפריד בין החברים. נסי לדבר עם הוריו של החבר ולשתף אותם בדאגות שלך. דברי עם בנך והסבירי לו שהתנהגות מהסוג הזה לא מקובלת בביתכם. הסבירי לו מה מטריד אותך בהתנהגותו. במידה ואין שינוי אפשר לפנות להתייעצות עם מטפל שידריך אותך כיצד לפעול לשינוי התנהגותי
בהצלחה

שלום,
כפי שנהוג לומר ״אלף פנים לחינוך״, והאמת שהורים שונים נוקטים באסטרטגיות שונות. אני חושב באופן אישי שבגישה הטובה ביתר היא גם זו שמתאימה למתבגר עצמו. מתבגרים אחראים יכולים לקבל תקציב קבוע. לעות זאת, כאלה עם בעיות התנהגות ובזבזנות יתר הכסף שהם מקבלים צריך להיות מותנה בהתנהלות ובהתנהגות ראויה. בכול מקרה הורה צריך לעזור לילדו לנווט ולתכנן הוצאות כספיות, תוך קביעת סדרי עדיפויות, אמצעים להשגת כסף (עבודה) ודרכים להחזרתו.
בהצלחה.

שלום,
אחת הדרכים החביבות על ילדים ליצור רגשות אשם אצל הוריהם היא תחושת הקיפוח. הדרך הטובה ביותר להתמודד היא להסביר לבנות שכך אתם ההורים בוחרים לנהל את המערך הכספי בבית. לאחר מכן, רק הקפידו לעמוד בלחצים שמופנים כלפיכם ואל תשנו את דעתכם. כך הבנות תלמדנה שאין טעם לחפור לכם.
בהצלחה.

אור שלום,
אני מצטערת לקרוא את דבריך היות שמובן שהמצב מאוד מקשה על כולם/ן, וקשה כך לבנות חיים חדשים. אולי זו גם כוונת הגרושה, רק השערה.
איני מאמינה בהעמדת גבולות בכוח אלא בדיאלוג.
אי לכך, ולמרות שהיו שיחות רבות בעבר, אני מציעה לנסות ליצור דיאלוג כזה בעזרת טיפול משפחתי, ו/או אולי גם שיחות דיאדיות בין בן זוגך לבין בתו.
קשה לי לכתוב זאת היות שהמצב מורכב ואיני בקיאה בכל הפרטים אך נראה שתם קרובים לנקודה בה, באם הניסיון לדיאלוג לא יצלח, יתכן שהאב יאלץ לומר לה ש"הוא רוצה להגיע לאירועים שלה, אך יש פה שתי אפשרויות: או שהוא יגיע אתך או בכלל לא...". אבל זה רק סוג של פתרון קצה בעיני.
קחו בחשבון שגם הבת עצמה במצוקה מאוד מאוד גדולה, והיה רצוי שהיא תהיה מלווה בטיפול נפשי. קשה לעמוד בלחצים הן של האם ןשל האב, מחד, ושל הגיל בה היא נמצאת - מאידך.
בהצלחה ושנה טובה,
נלי

דנה שלום,
בנך הוא אדם מאוד צעיר ונראה שהוא עובר טלטלות לא מעטות בחייו. סיום התיכון פתח בפניו אפשרויות רבות בהן הוא נפגש לא רק עם אנשים שונים אלא גם עם כוחותיו ויכולותיו. אני משערת מדבריך שמפגש חיובי זה לא רק שבלבל אותו אלא גם חיזק צדדים פחות מוכרים כמו חשיבה והרגשת אומניפוטנטית (תחושת "הכול יכול") ובעקבותיה התייחסות לא מכבדת/מקטינה/חסרת סבלנות לאחיו ולסביבה בכלל. זה כאילו שהוא איבד את המצפן הפנימי שלו במידה מסוימת, והמחט משתוללת לכל הכיוונים.
זה מכעיס ומקומם אבל חשוב מזה הוא להתאזר בסבלנות מצד אחד, ולנסות לשוחח אתו על מציאת פרופורציות - מצד שני. איני בטוחה שהוא מוכן לכך אבל הייתי מנסה, לאט ובזהירות. התמדה היא שם המשחק בחינוך ובהורות.
בהצלחה ושנה טובה,
נלי

שלום לך,
אני בהחלט יכולה להבין את הסתייגותך, (אם כי נזכור שיחסי מין אפשר לקיים בכל מיני זמנים ומקומות). נשמע שבתך טוענת נגדך טיעונים אופייניים לגילה, בבחינת ל"כולם/ן מותר" ואת זו "שלא מבינה עניין".
להערכתי אם זו תחושתך כדאי שתתמידי עם הקו אותו הצגת. אמרי לה שאת סומכת עליה אבל גם היא צריכה לסמוך עליך ועל האינטואיציה האימהית שלך. הזכירי לה אין בכוונתך לפגוע בה, גם אם כרגע זה אולי קצת מרגיש לה מתסכל.
האפשרות לבוא לביתכם היא כמובן פתוחה, והוא מוזמן.
נלי

רעות שלום לך,
אני מבינה את דאגתך, ובהחלט קשה לראות זאת.
לשם מענה שלם הרי שחסרים פרטים שונים כמו - איך בדרך כלל מתנהל/מתפקד בנך?
מה מצבו החברתי? האם ניתן לראות את המצב כזמני עד תחילת שנת הלימודים?
האם קרה משהו במשפחה/בחברה/בסביבה שהחריף את התנהגותו?
איזו תקשורת יש ביניכם בדרך כלל והאם ניתן להזמינו החוצה, למסעדה או בית קפה, וקצת לשוחח עמו?
כמובן שאיני יודעת על מצבו הנפשי, האם היה בטיפול נפשי אי פעם וכדומה.
יחד עם זאת אני מפרטת שאלות אלה כדי לעזור לך (ואולי גם לאביו) להתארגן מחשבתית ורגשית. לברר עם עצמכם - קודם כול - האם יש פה מצב של מרד קטן, הזנחה מכוונת, אך זמנית ואינה מעוררת דאגה מיוחדת (פרט לאי נוחות גדולה עבורך שאני מאוד מבינה), או משהו אחר.
אם התשובה היא שיש בכך - ברמה כזו או אחרת - סממנים לדיכאון קליני או כל מצוקה אחרת הרי שאני ממליצה לפנות לטיפול באופן דחוף. אפשר גם באחד ממרכזי בריאות הנפש הנמצאים בכל עיר, או דרך קופת חולים או באופן פרטי. זו נראית לי סכנה יותר ממשית מאשר מחלה גופנית כזו או אחרת.
בברכה,
נלי

איריס שלום,
קשה להבין מפנייתך (הקצרה) מדוע נוצר המתח. האם זה משום שהוא לחוץ, חושש מביקורת ו/או חוות דעתכם (ובמיוחד זו שלך)? והאם זה היות שאת מרגישה מתוחה יותר סביב סוגיות של תחרות אפשרית בינך לבין החברה, חשש שהוא יתרחק ממך/ממכם?
איני יודעת אבל אם יש קשר טוב הרי שניתן לשוחח על כך.
אפשר להתחיל את השיחה בלומר לו שאת שמחה בשבילו (אם אכן זה כך), שאת רואה שהזוגיות חשובה לו ושחברתו רצויה בביתכם. הוסיפי שנדמה לך שבעבר היה מתח בבית בין שניכם בזמן שהייתה לו זוגיות והפעם היית רוצה שדברים יתנהלו אחרת.
נסי להקשיב למה שהוא אומר, לבוא ממקום לא שיפוטי ועם הרבה סבלנות וקבלה.
האם את יכולה? אני מקווה שכן.
בהצלחה,
נלי

גילי שלום,
אני מבינה את דאגתך. אפשר, לכאורה, לפטור את הדברים בהסבר ש"זה הגיל" ואולי זה נכון במידה מסוימת אבל... נשמע שהשינוי מאוד קיצוני.
אני הייתי מנסה להציע טיפול משפחתי או טיפול פרטני עבורו יחד עם הדרכת הורים. אני מתארת לעצמי שלא קל יהיה להביאו לטיפול, אבל מאמינה שעמדה הורית תקיפה (לא אלימה) ועקבית יכולה לעשות זאת. אפשר גם לדבר על השנה האחרונה לפני הצבא, ואף כי איני יודעת מהן שאיפותיו הרי שבאם יגיע לצבא במצב נפשי לא יציב הוא עלול להתקשות מאוד במהלך השירות.
שיהיה בהצלחה,
נלי

יעל שלום,
אני מבינה את מצוקתך - למול התנהלותו, שיושבת אף היא על מצוקה כנראה.
לא הזכרת אחים/אחיות. האם יש? והאם יש לו קשר איתם?
מה עם המשפחה המורחבת - סבא/סבתא/בני דודים...
לא אמרת גם האם זו פעם ראשונה שהוא מתנהל בצורה כזו? או שכך נראו החיים גם לפני החופש.
קשה לי לומר לך בדיוק מה כדאי לעשות אבל להרגשתי אי אפשר ולא נכון לפעול בכוח. הוא ילך ויתבצר בתוך הסירוב שלו, ונדמה לי שזה מה שקורה כבר עכשיו.
אני מציעה שתמשיכו להיות שם בשבילו, לשבת אתו לאכול ולשוחח (להתנגד לאכול לפני המחשב או הטלוויזיה), להחליט לצאת לסרט ולקנות גם לו כרטיס כי הוא מתלווה אליכם (לא בשבילו אלא איתכם...). וכך הלאה.
יתכן שטיפול/הדרכת הורים יהיה נכון עבורכם בשלב זה, כל עוד הוא מתנגד לטיפול.
בהצלחה,
נלי

שלום לך,
מדבריך עולה סיטואציה של משחק בין ילדים שיכולה להיות בה מיניות ילדית, שאינה מלווה בהכרח בכוונות ובפנטזיות. כמו כן עולה שבנך נהג בנאיביות מסוימת כשנישק את בת דודו.
אני מציעה שתשוחחי איתו אבל בלי ביקורת, בלי שיפוטיות. הסבירי לו שנותנים נשיקה על הלחי במצב של הפגנת חיבה ושמחה, ונשיקה על הפה מתאימה יותר למצבים אחרים. לאנשים מבוגרים, למשל. מה שמתאים לך לומר.
להערכתי אין צורך לשוחח עם הילדים האחרים, ועושה רושם שגם הילדה שנושקה אינה נפגעה בשום צורה.
בדקי אם את חשה צורך לדבר עם אמה/אביה...
בהצלחה,
נלי

שולי שלום,
אני מאוד מתרשמת מהאכפתיות שלך כלפי הנער אותו את חונכת. נשמע שהקשר עמך הינו חשוב ומשמעותי, ומטבע הדברים עולות בו שאלות בנוגע לסוגיות משמעותיות כמו חברים וחברה.
אני גם מבינה מהדברים שאת מחפשת בתוכך ניסוח שאינו פוגעני אלא אותנטי מצד אחד ובונה - מצד שני.
אני הייתי מנסה לשאול אותו מה הוא חושב? למרות הקושי להתבטא. מה לדעתו גורם לכך? זו גם הזמנה עבורו להתנסח באופן קצת רחב יותר... (והנה הוא אמר פה דברים מאוד משמעותיים). מעבר לכך אין לי טקסט מוכן למענה. נסי לדבר עמו על מה מתקיים בתוך חברות (יכולת לקשר, קשב לאחרים, גמישות, תקשורת וכל מה שאת חושבת עליו) ושאלי אותו מה דעתו. האם היה רוצה שתמשיכו לשוחח, במטרה לגעת ולעבד נושאים/יכולות אלה...
לגבי חברה הרי שהייתי אומרת שזה דומה אבל בכל זאת שונה. אמרי משהו על כך שלא לכולם בגיל הזה יש חברות. שהרבה מתביישים כמוהו, שלא יודעים איך להתחיל... שאלי אותו אם יש מישהי שמוצאת חן בעיניו? פתחי שיחה גם בנושא זה. אפשר לחשוב גם על איך מראים למישהו אחר שהוא מוצא חן בעינינו.
לגבי ההשוואה עם האח הרי שהיא בלתי נמנעת. מה ששוב ניתן לעשות פה זה לשמוע אותו מדבר עוד בנושא, ולחזק אותו על מגוון הייחודיות שלו.
בהצלחה,
נלי

דקלה שלום,
אכן סוגיה מורכבת, ואני מבינה לליבך. יחד עם זאת עושה רושם שנוצר קשר רגשי חזק בין בנך לבין אותו בחור. קשר שאינו מותאם - מכל בחינה - אך הם שניהם מעורבים בו עמוקות.
נראה שהבנת שהפתרונות הדרסטיים של משטרה, לחצים והפעלת כוח אינם עובדים. הם רק מרחיקים את בנך ולכן לא מתאימים.
אני מציעה לך מספר דברים:
האחד - להציע לבנך לחזור הביתה, למקום בו הוא שייך, עם הבטחה מצדך שתשוחחו על הקשר ושלא תכריחי אותו לבחור בינך לבינו.
השני - אולם לזה מתבקש לפנות לטיפול משפחתי ו/או להדרכה מקצועיים. שיחות בהן תוכלי להיעזר הן לברר כיצד להמשיך ולפעול, והן כיצד לשמר את הקשר עם בנך. היה רצוי ועדיף שאף בנך ישתתף בחלק מהשיחות.
אוסיף עוד שאיני יודעת אם הוא נוצל מינית אבל אם כן יש פה בהחלט עילה לתביעה משפטית. יחד עם זאת כל ניסיון לתבוע עלול שוב לפגוע בקשרים עם בנך כך שיש לשקול זאת.
בהצלחה,
נלי

יוכי שלום,
את מתארת מצב מאוד מורכב שלצערי (ואת יודעת זאת) פוגע לא רק בך אלא גם בילדיך.
יכולים להיות לכך הרבה הסברים, אבל איני חושבת שזה נכון לנתח את אישיותו של האבא או את זו שלך בפורום כזה ואת הדרכים בהם הוא רוכש שליטה עליהם. היות שהם בגילאים שונים, ואחד מהם בוגר - בן 20 - אני שואלת את עצמי האם שלושתם בגישה אחידה או שיש מישהו מהם שרואה אותך ואת מאמציך?
מה שאני מציעה לך מול ילדיך הוא לעסוק לא רק בתוכן (מה צריך או לא לעשות) אלא גם בתהליך. ספרי להם שאת מבינה שהם מבולבלים, הזכירי להם שאת מחויבת לגמרי לטובתם - גם אם לא תמיד זה נראה כך לאור גבולות שאת שמה. ספרי שהערכים, שיקולי הדעת, כל החלטה שאת מקבלת היא למען חינוכם ובשירות תהליך ההתפתחות שלהם.
תני להם להקשיב, אולי גם לטעון נגד, או גם להתמרמר. הסכימי איתם שלעתים לקבל "הנחות" כאלה ואחרות, מתנות, חופש מוחלט זה נראה קל יותר. דברי גם על הקושי לפגוש שני הורים עם שני מודלים שונים של התנהגות.
בקשי מהם לסמוך עליך, אבל לא ממקום של חולשה ופגיעות אלא ממקום שאת מאמינה במה שאת עושה עבורם.
לכי לתמיכה/ייעוץ/טיפול בשבילך. לא להיות לבד, שיהיה לך עם מי לחשוב ביחד.
המון בהצלחה,
נלי