פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

ניסנית שלום,
את מתארת מצב מאוד קשה, והתמודדות הורית לא פשוטה. אני שואלת את עצמי מדוע הוא כל כך זועם, ומרגישה שחוויות הקיפוח הן עמוקות ולא בהכרח קשורות רק לכם ולהתנהלותכם. נראה שככול שתשתדלו יותר כך החוויה של הקיפוח והזעם תעמיק, ולכן כדאי ליצור גבולות ולחשוב כיצד ואיך מתנהגים עמו. איני יודעת מדוע הוא כועס דווקא על אביו, אך סוגיה כזו אינה יכולה להתברר דרך אתר.
אינך מציינת באם ניסיתם ללכת עמו לטיפול.
אני סבורה ומציעה שכדאי מאוד שתפנו לכתובת מקצועית, בה תקבלו הן הדרכה והן טיפול נפשי עבורו. יתכן שהוא ינסה להתנגד ותצטרכו לחשוב איך אתם מפעילים את סמכותכם ההורית כדי להביאו. אני מקווה שבהדרגה הוא ימצא בטיפול מקום בטוח לברור ולביטוי עצמי, וכן אתם תוכלו לקבל הדרכה הנותנת לכם תמיכה ומענה.
בהצלחה והרבה כוחות,
נלי

אשתי עשתה עליה מרוסיה לפני שנתיים, התחתנו ונולדה לנו בת. הבן שלה בן- 14.5 משליט לנו טרור בבית כמו במקרה הנ"ל. הוא רוצה שליטה על הכל, לעשות כל מה שהוא רוצה. אין לו גבולות בכלום. כל היום מול המחשב ואי אפשרי להגביל אותו. חוץ מזה לא עושה שום דבר בבית (סדר, ניקיון, עזרה)- אבל זה לא הכי חשוב.
בזמן אחרון התנהגות שלו בלתי נסבלת- הוא התחיל לקלל אמא שלו ואותי (קצת), להרים ידיים אליה ואליי. ההתנהגות הזאת הייתה קיימת כל הזמן. אשתי מספרת שהם נתנו לו מקסימום אהבה, אבל כל דבר שביקשו ממנו הוא היה מוציא מהם את כל המיצים עד שהסכים לעשות משהו.
כרגע המציאות שלו השתנתה- ממספר 1 במשפחה הוא נהפך למספר 3 (אני ואחותו הקטנה- תינוקת.) אבל התנהגות כמו שהייתה נשארה.
אנחנו פנינו ליועצת בית הספר שהמליצה לפנות לטיפול בריאות הנפש ילדים, אך אני ראה שעו"ס יותר שמה דגשים על הורים, על זה שאין לנו הסכמה לגבי חינוך. אני בעד להגביל אותו בדברים ( וזה מביא להתנהגות אלימה), לנסות לייצר מערכת מתנות ועונשין, אשתי נוטה לאשר לו לעשות מה שהוא רוצה כדי לשמור על שקט בבית.
אתמול הוא היה צריך ללכת למתנ"ס לשיעורי עזר, הוא ישב מול המחשב ופשוט אמר "אני לא הולך". כל הדיבורים, שכנועים לא עזרו ואשתי ניתקה לו המחשב. הוא הרים אליה ידיים ואני הייתי אמור להתערב ולדחוף אותו הצידה, כי הוא הרביץ לה. אתמול כל היום הוא לא דיבר איתנו, יצאנו להליכה בערב אני אשתי ותינוקת, הוא נשאר בבית. כשחזרנו הוא התנהג למופת, עזר עם אחותו הקטנה, האכיל אותה, ישב בסלון איתנו ודיבר על כל מיני נושאים כמו בחירות בארצ"ב למשל ומצב בארץ.
היום בבוקר הוא עוד פעם הלך מכות עם אשתי. (לצורך הבהרה - המחשב שלו עבר מחדר שלו לסלון כי אשתי ראיתה חבר שלו בפייסבוק ששם תמונות אלימות ולא מתאימות).
אני התקשרתי לבריאות הנפש, דיברתי עם פסיכולוג אחר שכרגע המליץ לי להחזיר לו מחשב כדי להשקיט את הבית, והוא יחשוב על איחבון פסיכולוגי/פסיכיאטרי. דיברתי איתו הרבה זמן.
כמו כן אני רוצה לקבל עזרה כאן- אנו חווים אלימות פיזית ומילולית בבית. אני מפחד להשאיר את אשתי לבד איתו. ופסיכולוג אמר שאם הוא מרים ידיים- נא לערב משטרה. מצד שני אשתי מפחדת מלהזמין משטרה, כי היא אומרת שזה בכלל יהרוס את כל היחסים, אבל איך אפשר להמשיך להיות בסטראס מתמיד ככה במשפחה.
כמו כן פסיכולוג המליץ לחשוב על פנימיה- דבר שדיברתי עם אשתי והיא נוטה להסכים איתי בנושא הזה.
הלכתי לעבוד, דיברתי איתו מספר דקות- אמרתי- אנחנו היחידים שאוהבים אותך, המשפחה, אתה לא יכול להרים ידיים כאן.
כמו-כן הוא לומד מצויין, כל המורים מתלהבים ממנו, הבעיה קיימת רק ובלבד בבית.
בניתי מפת לידה שלו (אני רק מתעניין) ובבית -4 שזה בית המשפחה יש מארס ואורן- 2 כוכבים קשים מאוד במיקום הזה ואני ראה את זה במציאות- רק בבית.
אשמח לקבל תגובות

שלום אלכס,
אני סבורה שהמצב באמת קשה ודורש התמודדות מורכבת, ודרך פנייה לאתר לא אוכל לתת מענה מספק לקשיים.
אומר רק שטוב שפניתם לטיפול, אך צריך להקפיד ולהיות עקביים. הן בטיפול והן בגבולות שאתם מחליטים להציב. זה אומר גם לשתף פעולה ולהתוות איזו גישה משותפת פחות או יותר.
אני מרגישה שלאור הקושי ביניכם כהורים אתן מתקשים לטפל בו, ולכן הדרכת הורים נחוצה מאוד. בנוסף, היה רצוי טיפול משפחתי שכולל את כולכם, תוך כדי מתן אפשרות עבורו להסביר את עצמו. עולות פה הרבה שאלות: האם הוא כועס? מרגיש דחוי? האם פעם הוא ואימא שלו היו משפחה והיום יש גם אותך ואת הבת המשותפת? זה הכול מאוד מורכב.
לא הייתי ממהרת להחליט על פנימייה היות שזה עלול לנטוע בו עוד יותר תחושה של דחייה ולפגוע בביטחונו העצמי. בכל מקרה אם זה יוחלט כדאי שיהיה תהליך טיפולי קודם, המכין את כולם - כולל אותו ואימא שלו - לקראת צעד זה. בצורה שכאמור לא תתפרש כדחייה.
בברכה,
נלי

שלום רב,
בהמשך לשאלתך, כן לקחנו אותו לטיפול פסיכולוגי מכיתה ב ועד כיתה ו. כאשר עבר לחטיבה ,התנגד ללכת וגם אנחנו עייפנו. בחלק מהבעיות ראינו שיפור, אבל נוספו בעיות אחרות ,חדשות . התחושה היא שתמיד צצה בעיה אחרת. אין לי ספק שהוא במצוקה נפשית ואין לי מושג למה.. הוא ילד מטופח שלא חסר לו כלום. צדקת באבחנה שתחושת הקיפוח מוטמעת עמוק. תמיד היה עם רגשי נחיתות, חוסר בטחון . אנחנו בודקים את עצמנו , את ההתנהלות שלנו ולא יודעים מה לא בסדר. כל הזמן עם תחושת אשם שמלווה אותנו. השבוע חצה גבול נוסף, לאחר שהתחצף , הענשנו ולקחנו את המחשב. הוא שלח דרך הפלאפון שלו הודעה למועצה לשלום הילד. הם פנו אליו חזרה ושאלו אותו שאלות. הוא כנראה התחרט על המעשה ושיתף אותי במעשה שעשה. אני נפגעתי מאד . לא מצליחה להתאושש מזה.. הבהרתי לו שאני פגועה ולא מסוגלת לראות אותו. הוא ארז תיק והלך לישון אצל הסבתא. שולח ווצאפ מתנצל וכעבור כמה שעות שרואה שאני לא מגיבה אז שולח ווצאפ כועס ומקלל וכך חוזר חלילה. לא הגבתי לו (יומיים שאין לי קשר אתו) . לא יודעת מה לעשות. בעלי לא יודע עדיין על המעשה שעשה(רוב התלונות שלו הם על האבא). גם הוא שבור מכל ההתנהלות. הוא בטוח שהילד אצל הסבתא כי חופש עכשיו והכל טוב..

תודה על המענה. פנינו ליועצת בית הספר ודרכה אנו מקבלים עזרה פסיכולוגית אנו מגיעים אחת לשבוע והתרפיסתית מדהימה! וגם הנער מקבל הדרכה פרטנית וגם קבוצתית. המדריכה מאד קלטה את התמונה ונותנת לנו כלים להתמודד. אנו מרגישים הקלה וגם אופטימיים... אבל להגיד שחל שינוי בבית? זה לא! אנחנו כבר חודשיים בתהליך ואין שינוי. הנער מתחצף, מקלל, משתלט על כל טריטוריה בבית. כל ספרי הלימוד בשולחן פינת אוכל ואנחנו לא יכולים לשבת שם או להניח משהו בשולחן בלי שיצעק ויכעס. הוא מתווכח על כל דבר, מתיש אותנו. כלפי חוץ, ביה"ס, חברים, משפחה מורחבת הוא מתנהל רגיל ואפילו למופת. בבית הוא טרוריסט. האחיות שלו מפחדות ממנו. הן רואות שאין לנו שליטה עליו ומראש כולם מוותרים לו. אני חוששת שזה האישיות שלו וכל הזמן יהיה מתח במשפחה .

ניסנית שלום,
אם הדברים עדין רלבנטיים לתאריך של לפני שבועיים הרי שאומר לך - סבלנות בבקשה. התהליכים האלה לוקחים זמן.
זכרי, ואפשר לומר גם לבנך, שאתם בוחרים להתמודד כדי לא לוותר עליו! בניגוד ל-"לוותר לו". חשוב שלא תוותרו, או תראו חולשה, גם עבורכם וגם עבורו ועבור בנותיכם. הוא זקוק לכך. זה נותן לו תחושת תוקף ומשמעות, באופן לא מודע כמובן.
נסו גם למצוא עוד דרכים לקשר איתו היות שכרגע הקשר מצטמצם בעיקר בויכוחים ונסוב סביבם.
בהצלחה ושנה טובה,
נלי

שרון שלום,
אני מאוד מבינה אותך, ולבטח גם הורים אחרים...
אין בכוונתי להצדיק את ילדיך אלא לומר כי להרגשתי אנו חיים בתקופה בה יש המון הצדקה למימוש עצמי, ומכאן גם עבורם להיות מרוכזים בחייהם ובעצמם. בנוסף, העובדה שאתם אנשים חרוצים נותנת הרגשה ש"יש מי שיטפל", "מי שמחזיק פה את העניינים". מה לכשעצמו לא מגייס אותם/ן להיות קשובים, לשים לב ו/או להציע עזרה מעצמם/ן.
יחד עם זאת אני די בטוחה שאת ובן זוגך מהווים מודל - לעשייה ובכלל.
הצעתי היא לנסות לא להתייאש, להמשיך במסרים וכן - לערוך שיחה בה את מנסה, יחד עם אביהם, להעביר את המסר של שיתוף. לומר משהו על התחושה הלא נכונה של לבקש תמיד... יחד עם זאת, לא הייתי מגיעה לשיחה כזו עם ציפיות גבוהות מדי.
לך שרון אציע לנסות להעלים עין מהחדרים שלהם, לסגור פשוט את הדלת. זה קשה אני יודעת, אבל קצת לשמור עליך ועל כוחותיך. לא להזכיר יותר מדי, לא לכתוש את כוחותיך ולפגוע בקשר עמם/ן.
(ואולי גם להיעזר במנקה, פעם בשבוע או בתדירות שאתם יכולים לממן).
בהצלחה,
נלי

שלום לך נ...,
מצטערת על העיכוב במתן התשובה.
אני מכירה את התופעה, ואפשר אף לראותה בגילאים צעירים יותר. יש בכך הנכחה חוזרת ונשנית של פוגענות גברית, כן כבר בגיל זה, ושל שליטה גברית במרחב השיח בכיתה. לעניות דעתי הרי שדרך הדיבור הבוטה והלא מכבד על הבנות וגופן מסתירים הבנים - הנערים הצעירים - את חששותיהם, פחדיהם וחוסר ביטחונם.
בסדנאות שאני עורכת בגילאים אלה אני מסבירה זאת לבנות הצעירות. מנסה להראות להם שההערות האלה מכוונות לצמצם אותן ואת ביטחונן העצמי, אך למעשה מגיעות ממי שבעצמם אינם בטוחים.
בנוסף, השתדלי לעודד את מצב רוחה על ידי אזכור מתמיד של מעלותיה הרבות, ולחשוב עמה כיצד היא יכולה לקבל מכך עידוד וכוחות. בבחינת יכולת לראות את ההערות כהטרדה שבא ממי שחש נחות אך אינה באמת מפחיתה ממנה.
מחשבה נוספת, להציע לבתך לא לשתוק ולדבר על כך עם מחנכת ויועצת הכיתה. אם זה קשה לה עשי זאת בעצמך אך בידיעתה.
כמו כן, היה כדאי ורצוי לערוך שיחות כיתתיות ולטפל בנושא המהווה - בלי ספק - סוג של הטרדה מינית. כדאי גם להציע לבית הספר לשוחח לחוד עם הבנים ולחוד עם הבנות, ועם כל קבוצה לשים הדגשים אחרים.
מקווה שקצת עזרתי.
נלי

שלום לך,
מצטערת על האיחור במענה, איכשהו לא ראיתי את הפנייה עד כה.
הדברים שאתה מתאר אינם פשוטים כמובן, ונראה שבנך אכן מכור למשחקים אלה. קרי, המצב אינו בשליטתו. הוא לא יכול, מבחינת כוחות פנימיים, לווסת, ללכת גם לחוג ספורט, להיות פעיל חברתית וגם לשחק במידה. יש סימן מעודד במובן הזה שהוא כן לומד ושציוניו טובים. בנך עושה טרור כי כדרכו של מכור נלקח ממנו האובייקט בו הוא תלוי והוא כרגע חסר אונים ואינו יודע כיצד להתמודד (מתייחסת למה שכתבת לפני 8-9 ימים. איני יודעת מה קורה כרגע).
קשה מאוד יהיה להתמודד ללא עזרה מקצועית. אני סבורה שיש כאן לא את עולמו הנפשי של בנכם, ואת הקושי עם "הדור החדש" אלא של הסמכות ההורית שלכם מולו. אני סבורה שכרגע מה שיהיה נכון הוא ללכת לטיפול משפחתי ו/או לטיפול עבורו שבמהלכו תקבלו הדרכה הורית שוטפת - בנפרד. כך בהדרכה תוכלו גם לדון כיצד אתה ואשתך תשתפו פעולה, ולא יתקיים פיצול - כמו עכשיו - בו היא אולי מרחמת עליו (ולוחצת לקנות מחשב מיותר) לבינך - "השוטר הרע" לכאורה.
בהצלחה,
נלי

לביאה שלום,
נשמע שאכן בתך מקסימה, ומרשימה ברגישותה וביכולת ביטוייה.
אני רוצה לשאול אותך מדוע התגובה שלה כל כך בולמת אותך? האם יש בכך סוג של שקיפות שנכפית עליך? (כאילו היא משילה ממך מעטה הגנתי כלשהו...).
את עצמך אומרת שאינך מושלמת, אך האם באמת בתוכך פנימה השלמת עם כך? איני בטוחה.
רק להציג הסתכלות נושפת הרי שלא רק שכל בן אנוש - באשר הוא אינו מושלם - זה לפעמים דווקא מה שיפה/מעניין/מסקרן. לא בהכרח רק מקשה...
נשמע שהיא לא מתכוונת לעצבן או לפגוע אותך אלא רק מנסה לשקף לך משהו... נשמע גם שכדאי להקשיב לה. את הרי יכולה להגיד לה מיוזמתך - ש"יכול להיות, אני צריכה זמן להירגע ו/או לבדוק זאת עם עצמי. נמשיך לדבר עוד שעה לערך"...
אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך, לאתגר את עצמך לפתור את העניין ולאו דווקא לפנות אליה במטרה שהיא תעשה שינוי.
בהצלחה,
נלי

אילנית שלום,
אני מצטערת על כאבה של החברה, אבל זכרי בבקשה שאת שומעת צד אחד של "הסיפור". יחסים וקשר הם דבר מורכב, רב פנים, ולמעשה אני מנסה להציע לך להיות זהירה ולא להתערב. לא באופן ישיר ופעיל לפחות.
מה שכן אפשר זה לעודד אותה לשוחח עם אביה, אם הוא קיים בחייה, ללכת ליועצת בית הספר או לבקש מההורים טיפול/ייעוץ פרטי. שם היא תוכל לקבל תמיכה, הכוונה ודמות אם טיפולית שתסייע לה להתמודד.
נשמע שאת צריכה לתמוך בבתך, לחשוב כיצד ומה לומר לה למצוא יחד אתה איזה מרחב מגן בו היא לא מעורבת כל כך בנעשה בחיי חברתה. זאת על ידי שיחה עמך, תמיכה, הצעות קצת ליצור מרחק ולשמוע איך היא מרגישה.
בהצלחה,
נלי

שלום לך,
סליחה על האיחור בתשובה.
איני יודעת מדוע הוריך קבלו רושם ראשוני כל כך קשה. לא תיארת, אבל משהו שם נחרט בזיכרון ובלב... אני מאמינה שהם מונעים מהרצון להיות לטובתך, ומקווה שאת יכולה להרגיש ולראות זאת.
את מתארת מערכת יחסים סוערת, עמוקה, מרגשת - המאפיינת אהבה ראשונה. אין לי ספק שאת נמצאת חצויה ומוטרדת למול תגובות הוריך, ואין לכך תשובה פשוטה.
עולים בי כמה כיווני מחשבה:
האם ניתן להציע שלפחות אחד מהם ינסה לתת לכך סיכוי וישוחח אתו? להסביר שלעתים עושים טעות אך זה אנושי ומזמין לסלחנות?
האם את יכולה לתאר את רגשותיך כלפיו בפני ההורים ולשתף במה שעובר עליך, במטרה לנסות למצוא ביחד פתרון כלשהו?
האם יעזור באם תפנו לייעוץ/לטיפול והסוגיה הזו תלובן יחד עם איש/אשת מקצוע?
אני מציעה לך, בינתיים, לשוחח עם אדם בוגר שאת יכולה לסמוך עליו כמו יועצת השכבה או בדומה לכך. לקבל תמיכה בזמן לא פשוט זה.
בהצלחה,
נלי

עדן שלום,
נשמע שבנכם במשבר, וכדאי לעזור לו. לאור מה שכתבת, גם על ביטחונו העצמי הלא גבוה וגם על ההחלטה שהוא חייב להוריד לחץ ברצוני לשאול האם יש אפשרות לתת לו טיפול/סיוע נפשי באזור מגוריכם?
אני רוצה להציע לך - ולו - לשקול את הדברים בעזרת אדם מקצועי/ת, במטרה לעשות החלטה מושכלת. יחד עם זאת, ומעבר לנושא הריקוד, חשוב להבין מה עובר עליו ומדוע נוצר שבר שכזה... יתכן שאם ישתף פעולה בתהליך כזה הוא יוכל להתבונן הן על עצמו והן על ההחלטה להפסיק לרקוד באופן שונה.
נראה לי שמה שקורה בנושא הריקוד הוא בבחינת "סימפטום", איתות לדברים עמוקים יותר.
בהצלחה,
נלי

סיוון שלום,
אכן זה נשמע מאוד קשה ואפילו מדאיג. כל אח הופך בתורו לסוג של "כרית אגרוף" לאח הגדול ממנו. מה קורה לצעיר?... הוא מקבל מכות משניהם?
נשמע גם שלא ניתן לעשות דיאלוג בנוגע לכך עם האב שבעצמו איש קשה, כנראה ועסוק בכעסיו שלו. מה שמושלך על הבנים ומעורר את חוסר השקט. זה מסביר גם מדוע הבן הבכור מתקשה במסגרת הצבאית, ונשמע שחשוב ונכון שיקבל עזרה נפשית במסגרת זו.
קשה לי לומר לך בדיוק מה לעשות אך יתכן שמה שהכי נכון ואפשרי כרגע הוא עבורך ללכת לטיפול שיוכל לתת לך ליווי ואפשרות להרהור ומציאת מענה - הן בתוכך והן במציאות החיצונית. איני יודעת מי תומך בך ועוזר לך, אך לאור מה שקצת תיארת ולאור העובדה שאת מושקעת במאמצים אדירים כהגדרתך, אני מאוד ממליצה לך לעשות זאת.
כדאי למצוא גם מסגרות תומכות/טיפוליות עבור שני הבנים הצעירים - במסגרת טיפול משפחתי המשולב בשיחות פרטניות, או באופן נפרד.
כמו כן יש לשים גבולות מאוד ברורים לבנך הבכור, בנוגע לאלימות, והשאלה כיצד לעשות זאת נותרת בעינה. קשה לי לומר כרגע אבל ברור שהמצב הזה לא יכול להימשך. גם אם המשמעות היא שאת זו שתפני לצבא, תדברי עם המפקד שלו ותדאגי שייקחו לו את הנשק האישי (אם יש לו). יתכן שאין מנוס ותצטרכי אפילו לומר לו זאת.
לשיקולך והרבה כוחות.
נלי

שלום לך,
איני בטוחה מה בדיוק לכתוב לך אך יש לי הרגשה שאת צודקת בכיוון של לסייע לו היות שהפער לא מתאים לגילו. יתכן שכדאי גם לנסות לגייס את בעלך דרך אמירה בדבר חשיבות העצמאות של בנכם בגיל זה במיוחד בקרב קבוצת בני הגיל שלו (לא להיות חריג)ותרומתה לשילובו החברתי.
כדאי לחשוב על כיוון של אימון מוטורי - בין אם על ידיכם (אם יש לכם סבלנות) ובין אם בעזרת מאמן, פיזיותרפיסט/ית וכדומה.
אולי כדאי גם להתייעץ בנושא עם רופא/ת הילדים שלו?
בכל מקרה חשוב בעיני ליצור שיתוף פעולה, בן ביניכם והן עם הבן בכדי שיסכים לקבל עזרה ולתרגל מה שצריך.
בהצלחה,
נלי

לילי שלום,
באופן שאת מתארת את הדברים הרי שהם מעלים תחושה מדאיגה ולא נוחה לגבי טיב הקשר בין האב לבין בתו. יחד עם זאת צריך להיזהר בנוגע למסקנות... מדור גם בבת מעל גיל 18, אם אני מבינה נכון.
מבחינה מעשית איני יודעת בדיוק האם ומה להציע לך. אולם האם יש לך דרך לברר יותר באופן יסודי את טיב הקשר? לשוחח עם האם בזהירות? עם קרובת משפחה אחרת (באופן דיסקרטי?)
נלי

תודה על תשובתך. נכון שהיא מעל 18... אך זה כבר שנים ועכשיו זה נראה לי יותר בדחיפות או ששמתי לב יותר וזה נראה לי צורם. היה תקופה ששמעתי שלבת יש חבר ושמחתי שזה יפסק. אך החבר היה לזמן קצר. מה שמפתיע אותי שהילדה בעצמה יוזמת את הישיבה על האב וכך הוא נוגע כל הזמן בה עושה לה מסג' בגב. נוגע בידיים שלה ברגליים.
בילדים האחרים אין מגע בכלל רק בילדה הזו. שמתי גם לב שבמפגשים אחרים עם עוד משפחות(מפגשים גדולים יותר) שם הוא לא נוגע בכלל.
בעיה בשבילי לדבר עם האם לא מאד מקורבת אליה.דיברתי עם האמא של האם והיא גם טוענת שזה נראה לה לא נורמלי. אך היא מפחדת לעלות את הנושא מפחדת שהשיחה תגרום לניתוק הקשר עם הבת שהיה בעבר.

היי לילי,
אכן מצב לא פשוט.
נוסיף על כך שעל פי החוק אדם בגיר החושד במצב של פגיעה מינית מחויב בדיווח.
אני יודעת שהכול עדין ונפיץ ובעיקר עלול ליצור הרבה "רעש" במשפחה. זה עוד יותר מורכב עם הבת משתפת עם הפגיעה, לכאורה, פעולה. בהחלט יש מצבים רבים כאלה. מתגובתה של הסבתא יתכן שהאם בוחרת להחריש, לקבל ואפילו להעלים עין...
איני יודעת מה לייעץ ברמה הפרקטית. אנא המשיכי לשים לב ולחפש אחר אפשרות לעזרה.

נלי

תודה רבה על תשובתך. היה חשוב לברר לעצמי שאנני טועה. אעשה הכל לבדוק את העניין לעומק.

כל הכבוד לך!
אני פה... אם תצטרכי.
נלי

מיכל שלום,
ללא ספק אחותך נמצאת במצוקה נפשית מאוד גדולה. המצוקה רבה אף יותר משום שהיא לא מאפשרת "לגשת" אליה ולעזור לה. כך היא נותרת מבודדת ופגיעה, ולא מצליחה למעשה לעמוד בדרישות התפקודיות של בית הספר.
אני נוטה לחשוב שלפעמים, במצבים כאלה, צריך להיות יותר אסרטיביים כמשפחה ולא להירתע לנוכח ההתנגדות מצידה (הבכי, ההאשמות וכל מה שנלווה לכך). יש לערוך שיחה משפחתית עמה ובנוכחות הוריך בה היא שומעת, אולי לראשונה, על ההחלטה שכך זה לא יכול להימשך עוד... שוב ושוב לומר שאתם רוצים לעזור לה ושנראה לכם שגם היא בליבה פנימה הייתה רוצה עזרה אך לא יודעת איך לבקש... לכן במצבים כאלה כדאי וחשוב שתחליטו בשבילה ולא רק יחד אתה. בלי פחד, בלי להיבהל ולהתפרק. אם היא לא תקבל עזרה הרי שהיא עלולה להגיע למצב אשפוזי, ויתכן שגם זה צריך להיאמר. ברוח הזו הסבירי לה גם את נוכחותך בבית הספר. אמרי שאת יודעת שאין זו הדרך לפעול מבלי ידיעתה אך לא ידעת כיצד לעזור לה... תווכי את המקרה באופן שלא ימשיך את הברוגז והנתק. גם אם היא לא תקבל או לא תגיב הרי שהיא תשמע את דבריך... ונקווה שהם יהדהדו בתוכה.
בנוסף, ערכו ברור לגבי מטפלים/ות טובים/ות באזור מגוריכם. יש לחשוב אם עדיף גבר או אישה ובררו האם יש לה או לו מקום ואת עלות הטיפול. רצוי להיערך לתהליך ארוך.
תהליך הדורש התמדה וסבלנות.
היה מומלץ גם שההודים יקבלו הדרכה בנוסף לטיפול בה, ואני לא פוסלת על הסף אפשרות של טיפול משפחתי היות שיתכן ואחותך "מסמנת" משהו עבור המשפחה כולה.
שיהיה בהצלחה,
נלי

שרין שלום,
נשמע שבתך נוקטת באמצעי ישן ומוכר של "לכולם מותר... להורים האחרים לא איכפת...". אני מציעה לך להטיל בכך ספק היות שקשה לי להאמין בכך. זהו סוג של לחץ - מוכר כאמור - של ילדים מתבגרים/ות על הוריהם במטרה להשיג יותר חופש ועצמאות.
נראה שאת רוצה לכבד את בתך, ואני שמחה על כך, אך הסבירי לי שתפקידך הוא גם לשמור עליה. גם אם היא בת 16 וסבורה מעומק ליבה שאינה זקוקה לכך. אינך רוצה להכעיס אותה או לעשות לה "דווקא" אלא כאמור לנקוט בצעדים סבירים לביטחונה. רוב הסיכויים שהיא תמשיך להתנגד כי זה "תפקידה" בגיל הזה ומאידך זה גם תפקידך.
השאלה גם איזו פשרה את יכולה להציע לה... מה במקום? איני יודעת אבל את זה כדאי לברר ולחשוב לפני השיחה עמה.
זכרי גם שלא מדובר בשיחה אחת אלא בתהליך...
בהצלחה,
נלי

רחל שלום,
נראה לי שאת רגישה כלפי בתך, ויודעת מה לומר לה... אני מסכימה גם עם דבריך בנוגע לגופה ולמשקלה. אך נראה שהיא מתחילה לפתח הפרעת אכילה.
להערכתי היא נמצאת במצוקה רגשית סביב מיקומה החברתי והאכזבה מהבן שאינו מגלה בה עניין, וכדרכן של נערות בגיל זה היא טועה וחושבת שעל ידי שליטה במשקל היא תשלוט גם בחייה ובנפשה.
אני סבורה שכדאי להגיע איתה לטיפול מקצועי. לא בטוחה שתצליחו לבד כהורים בנושא זה...
נראה לי שהיא זקוקה לעזרה, ויש אנשי/נשות מקצוע שונים המתמחים בתחום זה.
בהצלחה,
נלי

מיכל שלום,
קראתי את דבריך בעיון וההרגשה שעלתה בי היא שאולי עבור בתך העולם החברתי של בני גילה הינו מאיים. יכול להיות? נדמה מתיאורך שהיא בוחרת להמשיך את שנות ילדותה המוקדמות יותר, והדבר בא לידי ביטוי בתחומי העניין ובסוג החברות.
נראה לי שהדאגה האמיתית שלך היא לגבי השתלבותה החברתית, ואם כך אשאל באם שוחח איתה על הנושא? אם כן, מה היא אמרה?
וכן, מה אומרת המחנכת בבית הספר? איך היא מסתדרת בהפסקות ובשיעורים? בטיולים?...
בשלב זה נראה לי שצריך סבלנות ואיפוק בכדי לא ללחוץ עליה ולעקוב ברגישות אחר התפתחותה. טוב שאת עם יד על הדופק אבל נסי לווסת את החרדה שלך בכדי לא ללחוץ עליה. היא כנראה לא יכולה אחרת. לאט לאט, עם הרבה חיזוקים מצדיכם ההורים, היא תוכל להתחזק ולהשתלב.
באם תראו שממשיך הקושי עם הזמן יש היום אפשרויות להפנותה לקבוצות בנושא שילוב חברתי (כטיפול פרטי), ולטפל ולעזור גם בדרך זו. אבל להערכתי יתכן מאוד שהיא עוד צעירה לכך...
בהצלחה,
נלי