פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

ים שלום,
צר לי על הקושי אבל נשמע שיש לפנות לגורמים מקצועיים ולא להתמודד לבד.
יתכן אפילו לשקול אפשרות של אשפוז יום (מסגרת טיפולית תומכת לכ-3 שבועות מהבוקר עד לערך 15.00 בצהריים) או אשפוז מלא. זה בתיאום הצבא כמובן.
אני מבינה שזה מכביד עליך ועליכם, אך זכרי שכנראה הוא במצוקה אמיתית.
נלי

רויטלי שלום,
הן גילה של בתך והן מה שאת מתארת נורמאליים בהחלט. גופנו אינו סימטרי, למרות שאנו רוצים לחשוב כך, ולכן כדאי להיות סבלניות ולעקוב אחר ההתפתחות. היא הרי רק התחילה.
באם תמשיכו להיות מודאגות הרי שניתן להתייעץ עם מגוון רופאים/ות - משפחה, נשים או רופא/ת מתבגרים/ות. כל אחד מהם/ן יכול/ה לעשות מעקב הולם.
בברכה,
נלי

ליאור שלום,
קשה לומר מדוע בתך נמצאת בעמדה של ריצוי ובקשת אישור. יכולים להיות לכך מספר הסברים, משולבים, הנקשרים לאישיותה ולמצב המשפחתי. עושה רושם שאת מנסה לעודד אותה להיות עצמאית, אך לא תמיד מצליחה...
האם שוחחת עמה על כך? אם כן, מה היא אומרת ומרגישה?...
ברמה הנפשית הרי שבתך נמצאת בשלב התפתחותי רגיש בו היא "נדרשת" בשל גילה להתרחק ממך מבחינה פסיכולוגית, להיות נבדלת, עצמאית ופחות תלויה. תהליך זה מאוד קשה ודורש עידוד רב.
לאור קשייה אני מציעה לך להפנותה לטיפול פסיכולוגי בו את יכולה גם לקבל הדרכת הורים (והאב בתקווה שיסכים להגיע). טיפול שיוכל לחזקה ולסייע לשתיכן.
בהצלחה,
נלי

אורנית שלום,
סליחה על העיכוב במתן התשובה.
איני יודעת מדוע המורה הגיבה כפי שהגיבה אבל אני מבינה את פגיעותו שלך בנך.
נראה לי שכדאי לשוחח איתה, במיוחד שאת מאוד מעריכה אותה. תני לה לחשוב ולמצוא דרכים לעשות תיקון.
במקביל חזקי את בנך ואת בטחונו העצמי בדרכים שאת מכירה. אני מסכימה איתך שהוא בגיל רגיש... כדאי לומר לו שיתכן שזה קשור אליה ולא אליו. מצב רוחה, משהו באופן שהיא הבינה את דבריו, מחשבה שחלפה במוחה.
בהצלחה,
נלי

וגם מטעויות לומדים. אני הייתי מדברת עם המורה, ברוגע, למרות שאת בטח כועסת. שואלת אותה מה הייתה כוונתה ואז הייתי מתווכת ביניהם. חבל שהלימודים שלו יפגעו. זה נראה לי הדבר השפוי לעשות. שנה שעברה, כשהיא הייתה בכיתה ה' הבת שלי נכנסה לקורס אנגלית במקביל ללימודים בכיתה. מצאתי שיש קורסים מקצועים כמו בוול סטריט מיועדים לילדים. אז אפשר גם לעזור לו עם האנגלית ולקבל בטחון בקבוצה קטנה ולא מול 35 תלמידים.

תודה נעמה על תגובתך.
אני מסכימה שתקשורת עם המורה מאוד חשובה... זה העיקר היות שהיא תעודד ותאפשר פניות ללמידה.
לא בטוחה לגבי "לרוץ" לקורסי העשרה וחיזוק. זו הנטייה היום של הורים רבים אבל לא תמיד בהכרח צריך...
נלי

לי שלום,
האופן שבו מתנהל אותו "מלך כיתה" גובל בבריונות ובסחטנות. בין אם בנך שמן או לא זה לא משנה כלל. הוא עושה לו סוג של ביוש פומבי, כואב וצורב, ולא פלא שעולה מדבריך הרבה כאב. מדבריך עולה שאת מחפשת מה עוד לעשות כדי לעזור לבנך, ולהערכתי צודקת שחום ותמיכה בבית חשובים אבל לא מספיקים.
לעניות דעתי עליך לפנות לבית הספר בדרישה נחרצת לטפל בכך. אי אפשר לתת יד או כל סוג של לגיטימציה להתנהגות מעין זו. צריך כמובן לעשות זאת ברגישות, תוך שאת מיידעת את בנך שאת עומדת לפנות.
אני מציעה שכדאי לשוחח קודם כל עם המחנכת ואולי גם עם היועצת והמנהלת - לפי שיקולך. הקפידי ליצור מעקב אחרי הדברים, תוך שאת בקשר מתמיד עם הגורמים המתאימים בבית הספר.
בהצלחה,
נלי

תודה רבה לך על התשובה המהירה. האם ראשית עליי לפנות לאמו של אותו הילד. יש לציין שאני מכירה אותה. לא חברה שלה. ובעבר היה בין הילדים תקל גדול מאוד שבעקבותיו נוצר נתק בין הילדים למשך למעלה מחצי שנה של מכות בכל מפגש שנוצר. בעקבות כך האמא (שחושבת שהבן שלי הוא זה שגורם למכות האלו) ניתקה כל מגע גם איתי ואף לא אמרה שלום. אחרי מס' חודשים פניתי אליה אני על מנת לנסות לישר את הקוו כי עדיף תמיד שלום על פני מריבות ומשיחה שלי מולה הבנתי שהיא ציפתה שאנו נתקשר להתנצל על המכות שבנה קיבל (להזכירך הבן שלה הוא זה שהתחיל יש לו פשוט מנהג לבכות ולהתבכיין לאמא שלו שהוא קדוש והיא נוטה כמובן להאמין לו). סיפרתי את כל זה בכוונה על מנת לדעת אם עדיין כדאי לדבר קודם עם האמא.
המון תודה לך
לי

היי לי,
עושה רושם מדבריך שלא כדאי... תני למערכת קצת לעבוד. זה יהיה פחות אישי - את מולה - ויוכל אני מקווה לבסס גבולות וסדר.
בהצלחה רבה,
נלי

לילי שלום,
נשמע שבנך הוא נער מאוד יהיר ומתחת ליהירות זו יש כנראה הרבה פגיעות. דרך הביקורתיות שלו, כלפי העולם ובמיוחד כלפי אחותו, הוא חושב שהוא מצליח להסתיר את פגיעותו, קנאתו וכל רגש אחר בתוכו שאותו הוא כרגע לא מצליח להכיל.איני מופתעת שהוא תלמיד מצטיין, מה שמזין את היהירות והביקורתיות, ומכך שיש לו מעט חברים (וטוב שהם קיימים בחייו כמובן).
אני סבורה שכדאי להתמיד במסרים האומרים שכדאי להיות צנוע ולא כל כך דעתני, לנסות להימנע משיפוטיות ובעיקר לזכור שלהוריד אדם אחר לא מחזק אותו - אלא להיפך.
יחד עם זאת, אני מציעה שתפני אותו לטיפול כי יכול להיות מאוד שדווקא מאחורי הדיבור המזלזל יש הרבה מצוקה.
לשיקולך.
נלי

הורים מבוהלים ויקרים שלום,
אני מבינה את דאגתכם, ובהחלט יש מקום לשיחות רציניות עם בתכם. לא רק של ביקורת והוכחה, אלא - ובעיקר - של ניסיונות להבין מה משך אותה וכיצד היא הפכה לכך כך לא זהירה... סקרנות מינית מתאימה לגילה, כמו גם רצון להתנסות ורצון לפרטיות אבל היא אכן חצתה איזה גבול ובכך סכנה את עצמה. כדאי כאמור לא רק לנזוף אלא לנסות להבין ולחזק דרכים אחרות של התנהגות ותגובה.
אני ממליצה בכל לשון של המלצה לא לקחת אותה לרופא לבדיקת בתולין!!!
זו בדיקה שתשפיל אותה, תיצור נזק נפשי ונזק ליחסים ביניכם. יש בכך לשים דגש על היבט טכני של בתולין ולא על המשמעות של ההתנהגות והשלכותיה.
נקטתם במספר צעדי משמעת לגבי החדר והסלולרי, וזה מספיק. הכי חשוב לשוחח איתה - לחוד או ביחד. אם אתם רוצים לכו גם להדרכה/ לייעוץ/ לטיפול. אבל הדרך להרגיע את עצמכם דרך בדיקה מעין זו אינה הדרך הנכונה להתמודד.
אני מקווה שתקשיבו.
נלי

אשמח לקבל ייעוץ מהם צעדי המנע שעלינו לפעול בהם ? למשל לגבי הסלולרי שלה ? להחזיר לה אותה ? כי החרמנו אותו כרגע.
חברות ויציאות גם ביטלנו לעת עתה
אנחנו מושחחים על הנושא ונענים כי אין לה סיבה למה נגררה לשיחות כאלה, פשוט "זרמה" , הורידה את האפליקציה בעצת חברתה ו"גלשה ונשאבה " לשיחות מסוג זה.
כששאלנו האם חברותיה מודעות לאופי השיחות - היא אמרה שאף אחד לא יודע, ושאין מצב לשתף מישהו. אז היא מבינה שעשתה מעשה אסור שחוצה קווים אדומים.
אבל מה הלאה ? איך לנהוג איתה ?

שלום,
עד כמה להמשיך עם סנקציות זו תמיד שאלה. נדמה לי שברור כי הן לא פועלות באופן מלא אלא רק מרתיעות ומרחיקות. טוב שאתם משוחחים עם בתכם, אך לי יש הרגשה שהיא קצת מתחמקת... לא לגמרי מבינה שהיא יצרה לעצמה מצבי סיכון או לפחות לא מעידה על כך. אם אף אחת מחברותיה לא ידעה הרי שהיא הבינה שהיא חוצה פה סוג של "קו אדום", אבל כאמור היא לא ממש מודה בכך.
לגבי הלאה אני מציעה להצר את צעדיה במידה מסוימת רק כשמירה עליה ולא במטרה להגבילה לגמרי.
הכיוון הטוב ביותר שאני יכולה להציע הוא שלאור מה שכתבתי קודם לכן כדאי להתייעץ עם איש/אשת מקצוע - הן עבורה והן כהדרכת הורים עבורכם.
בהצלחה,
נלי

חלק מהאכזבה שלה נובע שהיא מציירת תמיד תמונה מושלמת לגבי התפקיד, האדם , המסגרת ואחר כך מתאכזבת שזה כנראה לא התמונה שהיא דמיינה ואז הכל נצבע בשחור.
ניסיתי בשיחה לשקף לה את זה מדברים שקרו בעבר ביחס לחברים, מסגרות וכו' אני מרגישה שקוגנטיבית היא מסכינה איתי אבל רגשית היא לא שם ואמרה שזו היא !!!
השאלה אם זה עניין של גיל? ואיך אני יכולה לעזור אם בכלל

מילי בוקר טוב,
אני מעריכה מאוד את רצונך לסייע לבתך ואת הקשר הקיים ביניכן. טוב שהיא משוחחת איתך ולפחות יכולה "לאוורר" במקצת את תחושותיה ומחשבותיה.
אני סבורה שאת עושה את מה שאת יכולה לעשות כאימא... ההסתכלות שאת מבטאת, ההדגשים ונקודות המבט, כמו גם ההרגשה שלך שהיא מבינה אבל לא שם רגשית.
אני יודעת שהיא חיילת אבל אני סבורה שהיא זקוקה לעזרה מקצועית, ברגע שתינתן האפשרות, לעשות עבודה רגשית על הנוקשות, הראיה הדיכוטומית הזו ובכלל... זו עבודת עומק והיות שבתך נשמעת בחורה צעירה אינטליגנטית ורהוטה היא יכולה מאוד לגדול בעזרתה.
את המשיכי להיות האימא התומכת, יחד עם זאת המשקפת... בסבלנות ובאהבה כמו שמרגיש שאת עושה.
שיהיה לשתיכן בהצלחה,
נלי

אלי בוקר טוב,
איננו נוהגות כאן להמליץ על מטפלים/ות אך אני יכולה להמליץ לך על המרכז לטיפול בילד ובנוער שליד בית חולים איכילוב (רחוב דפנה 10, תל אביב). מדובר במרכז מקצועי בו ניתן טיפול אחת לשבוע המלווה בהדרכת הורים אחת לשבועיים.
יש רשימת המתנה, נכון, אך סוג כזה של טיפול הוא בעיני מומלץ ויכול לעזור.
בהצלחה,
נלי

טל שלום,
אני מבינה בהחלט את ההתלבטות ומעריכה את ההסתכלות ההורית הרואה בריקוד מקור של העצמה וכוח. אנחנו כבני אדם מבוגרים יודעים שגם במקום מוכר ואהוב יכולים להיות משברים, אך האם בנך יודע זאת? האם זה דובר ביניכם?
נשמע לי שהרעיון לשתף את אחראית הסטודיו מתאים ויכול לעזור, אולם תלוי גם מי היא... האם היא בעלת גישה חינוכית, שתבוא "בטוב" לברר עמו ולנסות לעזור? את זה אתם יודעים...
אני מציעה גם לומר לו שכדאי להתייעץ עמה, ושאת עומדת לעשות זאת. לא לפעול מאחורי גבו... גם אם הוא יתנגד את יכולה לומר שאת מרגישה צורך לכך, ומאוד מבקשת שיאפשר זאת. יתכן שקרה שם משהו שאינכם יודעים עליו וחשוב לברר...
בהצלחה,
נלי

לירון שלום,
דרך ההתכתבות בווטסאפ מאוד מקובלת היום, ועם זאת אני מבינה את דאגתך...
יחד עם זאת הרי שלא ניתן לשלוט בכך, ומה שבאמת כדאי ויכול לקרות הוא דיאלוג מתמיד עם בתך בנוגע לכך. לדבר על ההנאה יחד עם הסכנה, על קשר עם אנשים קרובים/מוכרים לעומת אלה שלא... שימי לב לא להזהיר יותר מדי, כדי לא לסגור את אפשרויות ההתקשרות...
לגבי בדיקה פיזית של הטלפון הרי שאני מודה שאני נרתעת מכך... אני לא בטוחה שהיא בסיכון של ממש, ואם היא תדע על כך הרי שהיא מאוד תכעס ובצדק. זה לשיקולך.
בברכה,
נלי

אופירה שלום,
אני מבינה לליבך ומסכימה אתך שיש בכך ביטוי לחוסר אהבה עצמית. יש בתיאור שנתת משהו עם גוון של "דווקא"... אולי כלפיך אולי כלפי המשפחה כולה. דווקא לא לאכול בריא, דווקא להיות לא מטופחת וכולי.
איני יודעת מה טיב היחסים והאם היא בצבא, אך עולה בי השאלה האם אפשר לכוונה/להציע לה טיפול נפשי? אם כן זה נראה לי הכיוון המתאים לטפל בכך.
אם לא הרי שכדאי לא להתייחס לנושא, כמה שיותר, ולתת לה הרגשה שמנסים לקבלה כמו שהיא (אולי זה מה שהיא למעשה בודקת, במודע או שלא במודע).
רק היא יכולה להחליט מה לעשות עם עצמה, גופה וחייה - למעשה. כל עוד היא לא תצליח ליצור שינוי ותנועה בתוכה פנימה הרי שגם החיצוניות - קרוב לוודאי - לא תשתנה.
קשה, אני יודעת.
הרבה סבלנות.
נלי

תודה רבה ד"ר שטיין היא נמצאת בטיפול קבוצתי בצבא אינמצאולא אף פעם היחסים איתה לא היו קרובים היא סגורה ..

היי,
אני שמחה שהיא בטיפול ועם הזמן אולי תגיע גם לטיפול פרטני בו תוכל לעבד את היחסים איתכם - ההורים.
מדבריך עלה גם שיש לה חברות, וגם זה חשוב...
נדרשת הרבה סבלנות. זה קשה אני יודעת אבל את לבטח מבינה שלחץ רק או בעיקר ירחיק ויזיק...
בהצלחה,
נלי

מיה שלום,
אכן המצב מאוד מורכב וקשה לי לתת לך מענה דרך אתר אינטרנט.
אומר שעושה רושם שאת כאחות גדולה עושה המון, וכל שביכולתך, כדי לעזור לשני הצדדים, לפשר ולתמוך. זאת למרות שלך הרי כבר יש משפחה משל עצמך...
אני סבורה שהיה כדאי להיעזר בגורם מקצועי, כמו למשל בשירותי הרווחה ו/או במרכז לתעסוקה באזור מגוריכם. לחשוב עם אחיך על תכנית תעסוקתית שהוא יכול להשתתף בה ולהתמיד בה, בה ניתן גם סיוע נפשי. מקום בו גם יהיה אכפת ממנו אך גם ישימו גבולות מאוד ברורים...
אני מתרשמת שאתם כמשפחה עשיתם הרבה, ואם הבחירה היא לא לתת לו לסחוט את הוריך ואת משאביהם הרי שיש לחשוב על דרכים אחרות. בבחינת "ללמד אותו לדוג" (בפועל ובאופן סמלי) ולא לתת לו כל פעם "דג". קרי, לא לתת לו את מבוקשו כי הרי זו באר ללא תחתית.
אני מקווה שבמשך הזמן הוא יוכל למצוא כיוון אך הוא עדין מאוד צעיר ויתכן שזה ייקח זמן.
סבלנות והרבה כוחות,
נלי

חנה שלום,
נדמה שעליך לתת תקופה של חסד - הן לך והן להסתגלות של בנך.
אומנם קשייו קשורים להחלטתך לעבור, אם באם תייסרי את עצמך הרי שתחלישי הן אותך והן אותו. כוחות שאת זקוקה להם בכדי להצליח במעבר.
אני מציעה שתעודדי את בנך, תזכירי לו שמדובר בתקופה ראשונית, זמנית וחולפת. כמו כן, תהיי בקשר עם בית הספר (מחנכת/יועצת/רכזת). ביניכם - נסי לפתוח דיאלוג אתו על איך מתמודדים עם קשיים. דיאלוג שמזמין גם אותך למצוא בתוכך דרכי מחשבה ופעולה.
באם צריך היעזרי ברשתות תמיכה חברתיות ומשפחתיות ואף בייעוץ/טיפול מקצועי.
סבלנות...
המון בהצלחה,
נלי

לא קיבלתי כל התיחסות לדבריי .אשמח לשמוע את תגובתכם.

מוריה שלום,
עושה רושם מדבריך שבתך אכן היא "הבת הקטנה"... גם באופן נפשי. היא - כנראה - פחות בשלה להתמודדות עם מגוון תחומים בחייה, ואיני יודעת כיצד הבעיות החברתיות שאת מזכירה טופלו - אם בכלל.
לפיכך מובן שהגיוס לצבא אף מקצין זאת בהיותו מסגרת חיים טוטאלית ומחמירה יותר.
קשה להבין יותר מדבריך אך עלי לומר שאני מבינה את מכלול התחושות שהיא מעלה בך (הרצון לעזור מחד אך גם הכעס מאידך), ומציעה שתמשיכו לסייע לה נפשית אך גם את (ואולי גם האב) תקבלו הדרכה הורית. גם עליך עובר הרבה וכדאי שיהיה לך מקום לעבד את תחושותיך. נראה לי שכרגע קשה לעזור לבתך היות שהיא ממוקדת בניסיון לחזור לקרבת הבית - לאזור המוכר והבטוח.
בהצלחה,
נלי

נילי שלום
ראשית ברצוני להודות לך . את מאוד צודקת בדברייך ובניתוחך את המצב.אנחנו עומדים חסרי אונים כיוון שהחיים מזמנים קשיים ואדם חייב ללמוד למצוא כלים להתמודד עם הקשיים.
לדאבוננו יום יום היא מתקשרת ובוכה אף הבנות המשרתות איתה החלו להעיר לה שגם להן קשה אך הן לא מרשות לעצמן לבכות כל היום.
אני רוצה לעודדה אך כל עצה וכל בקשה להתמודד כי כל שישי היא מגיעה הביתה ויכולה למלא מצברים נדחת וכשהיא מגיעה הביתה במקום לשבת ולספר היא מעדיפה להתבודד
ולהפגש עם חברה שלא התגיסה מטעמי בריאות.
אני מאוד מקווה שהתקופה הרעה הזו תעבור והיא תצליח להתגבר.

מוריה עוד משהו,
חשוב בעיני לעקוב אחריה, היות שמצבה הנפשי יכול גם להדאיג.
זכרו שיש עזרה נפשית גם בצבא והיום יש מודעות גדולה יותר לכל פנייה ולמצוקה של חיילים/ות.
שיהיה טוב.
נלי