פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער - יש לך שאלה?

לאמא שלום

יתכנו סיבות רבות להתנהגותו. תתכן תגובתיות לאירוע או סדרת אירועים. תתכן פרשנות לא נכונה למציאות בין אישית.
אמנם בנך חכם אבל יתכן ועולמו הרגשי אינו מפותח דיו. יתכן וקיימת נטיה לכעסנות ללא יכולת לעידון ותיעול. ואילו רק חלק מהאפשרויות.
לרוב קיים שילוב של סיבות.

יש להכיר את המציאות המשפחתית ילד מגיב לסביבה הביתית שם הוא מוצא גם ניחומים.

כדי לתת פירוש והמלצה לשינוי יש להכיר את הילד יותר לעומק, לצורך זה אנו זקוקים להיכרות ותצפית חיה עם הילד. ( כדוגמא לגישה אפשר לראות בתכנית הסופר-נני המוקרנת בטלויזיה. )

לכן חובה לגשת לאיש מקצוע. יש לדעת שהתערבות מוקדמת יעילה בהרבה מגישה מאוחרת.

בהצלחה
דר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

לא. ק. שלום

בדוק לומר שטיפול ב-O.C.D במצב בינוני וקשה התוצאות בטיפול שאינו תרופתי רחוק מלהיות משביע רצון.
יש לדעת שכל הנושא אינו מדעי כלל מאחר ואנו יודעים שההפרעה מתווסתת באופן ספונטני וחוזרת באופן לא צפוי אולם לרוב הוא חוזרת במצבי לחץ. הטפול בגישה ההתנהגותית אינו טיפול שורש כמו שגם הטיפול בתרופות אינו כזה.
קשה למדי לטפל בהופעה ראשונה של הסימפטומים עקב בעיות שיתוף פעולה ותגובות משניות לשיבוש אורח החיים.
יש גם להיות ערים שפרסומות אינטרנט אינם בדוקים מאחר שהם מונחים על בסיס כלכלי....

בהצלחה.

המושג זמזום הוא ביולוגי ולרוב הוא מתקשר למושג טינטון המחייב בדיקת שמיעה
ובדיקת רופא אף אוזן גרון.
יתכן ואת מתכוונת למשהו אחר.

בברכה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

לא שהוא שומע קול, אלא שהוא מוציא קול, בעיקר תוך כדי שהוא מרוכז במשחק כלשהו.

הוצאת קול - זמזום עצמי
אין לה בהכרח כל קשר להפרעה המופיעה בספר ההפרעות הפסיכיאטרי
ואם יש אז מדובר גם בסימפטומים אחרים. הסימפטום הנל כשהוא מופיע כמבודד אין לו כל משמעות להפרעה פסיכיאטרית.

אני נוטה להיות בטוח שהתופעה תחלוף.

שבת שלום
דר סמואל אליהו

לי יש ילד בן 4 שמזמזם כל הזמן ומאובחן עם הפרעה בויסות התחושתי. גם תופעת מגע באנשים אחרים שתיארת קודם אופינית, זו התנהגות של חיפוש ונסיון לווסת את עצמו. אני במקומך הייתי פונה למרפאה בעיסוק שמתמחה בויסות תחושתי.

לרונית שלום

THEORY OF MND הינו מנח מחקרי המבוסס על מודל מחקרי. מדובר על טכניקת ניסוי מסוימת ומוגדרת עם איפיונים מאוד מדויקים המאפשרים בדיקה מדעית אמפירית כלומר בשיטות סטטיסטיות כמו במדעי הטבע.
כותב שורות אילו הינו רופא קלינאי אשר סבור שיש להפריד בין מודלים מחקריים ובין המציאות של החיים. ואף מציע לא להתעסק בשאלה הזאת, כי את מי זה מעניין האם המודל המחקרי קיים אצל ילד זה והאם הוא עשוי להתגבש בהמשך. זה יכול להעסיק בעיקר אנשי מחקר ובוודאי שלא את ההורים.

אבל מאחר ושאלת אני מניח שהתכוונת למה שאנו מכנים בשפה האנושית קלינית אמפטיה. אמפטיה אינה מושא מחקרי בהכרח אלא עובדה יומית. ולשאול האם הילד יבין את האחר או לא . האם יהיה לו חמלה או יכולת לתקשר עם האחר באופן סביר? אילו שאלות מטרידות לפעמים.

אנו יודעים שנושא האמפטיה עובר הבשלה בדרגות שונות עם השנים. והגיל המצויין השאלתך גבולי כדי לענות. יש ילדים המתחילים לפתח אמפטיה ברורה בגיל חמש- שש. יש גם טכניקות להעצמת ופיתוח מיומנות זאת. יש באמפטיה גם מרכיב נלמד. לרוב הורה לא אמפטי יגדל ילד לא אמפטי כדוגמא.

יש גם לדעת שאין הפרעה רק באמפטיה- תמיד יתלווה לה הפרעה נוספת מהסוג הרגשי וההתפתחותי. כלומר מדובר בהסתכלות רחבה יותר. ובמידה ויש קושי התנהגותי -רגשי יש לפנות לאיש מקצוע לצורך אבחון והמלצות טיפול.

אגב, אופנות באות ואופנות חולפות, המודל המחקרי שאת מתארת פחות משמעותי ונחקר פחות כיום. למרות שבדעת הציבור הלא מקצועי הוא עדין פופולרי, ולא מעט בזכות כמה ספרים פופולרים שתורגמו גם לעברית. ככה זה...

בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

ואם אפשר עוד שאלת - הבהרה:
השאלה שלי נבעה מכך שבני מתקשה להבין ילדים אחרים וסיטואציות חברתיות (למשל שאם יתחנן שוב ושוב בפני ילד שישחק איתו הילד השני דווקא ידחה אותו).

האם יש אפשרות שזו יכולת שתתפתח לאחר גיל 4.5?

המון המון תודה.

הנושא תלוי בקיום הפרעות נוספות. כפי שכתבתי למעלה. הפרעה רק בהתחברות עם חברים זה עניין אחד ואחור במימדים נוספים וקיום האיחור דנן זה דבר אחר.
לכן כדאי לפנות להערכה.
וגם אז יש לקבל הדרכה כיצד לקדם את הילדד

בברכה

ד"ר סמואל אליהו

ברור לי שלא עושים כאן אבחנות,אבל יהיה נחמד עם תיתן לי איזה קו מחשבה כאן ..

שלום

השאלה כמה זה מציק לך ועד כמה זה בשליטה.
התעסקות בפרטים שוליים זה לפעמים גם יתרון אולם הגזמה עלולה להוות בעיה.

יש גישו שונות לפתרון. יש גישה רפואית תרופתית אותה איני מציע כקוו ראשון. וגישה אחרת היא דרך שיחות. יש בגישה מתקנת חינוכית ויש בגישה רגשית.השאלה כמובן מה הגישה המועדפת עליך.

בכל מקרה רצוי לגשת לפסיכיאטר ילדים ונוער לצורך הערכת החומרה והמלצה על כיוונים.
אין לצערי שיטות קלות או מהירות לפיתרון. יש לדעת שהתכונה מתעדנת עם הזמן ועוצמת קשורה למידת החרדה והלחץ.

בהצלחה
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

אין לי את הסטטיסטיקה אך בהחלט יכול להיות שהאיבחון ישתנה במשך הזמן ולכן חשוב המעקב הרציף אצל המאבחן

שלום יעל.

אינני רופא, אבל ברצוני להעלות שאלה נוספת:

האם יכול להיות שהילד אובחן באיבחון הזה, ואחרי איזה זמן הוא הבריא ואין לו שום דבר?

בעיקרון, על פי מה שמקובל בסיכיאטריה, אין דבר כזה להבריא. מי שנקבע לו איבחון מסויים הוא יישאר איתו לכל החיים. אני אישית, אינני מסכים.

אינני יודע אם יש בכלל דבר כזה, שמישהו אובחן בטעות.

הסיטואציה היחידה שאני מכיר, היא במקרה שמישהו אובחן כבלתי כשיר לשירות ביטחון, אז אם הוא מחליט לערער, ועירעורו מתקבל, אז האיבחון מתבטל. חוץ מזה, לא ידוע לי על הליך כזה של ביטול איבחונים פסיכיאטריים.

אני אשמח לשמוע שיש דבר כזה ביטול של איבחונים; במיוחד אם מדובר באיבחונים "קשים" כגון מאניה-דיפרסיה, סכיזופרניה וסכיזו-אפקטיב.

כל טוב,
שמוליק.

שלום שמוליק אני רופא פסכיאטר ואני יכול להגיד לך בודאות שיש מקרים שילד אובחן בבעיה מסויימת והוא הבריא ממנה. כך שבהחלט יש מקרים של מצוקות שונות בנקודות זמן בחיים אשר משתפרות. יש לא מעט ילדים שמקבלים תרופות ואח"כ מפסיקים את התרופות בגלל שיש שיפור רב במצבם.

שלום ד"ר שפירא.

עד כמה שידוע לי איבחונים פסיכיאטרים אינם ניתנים לביטול, ואין מצב כזה שמישהו יוגדר כ"בריא" אחרי שהוא אובחן באיזה איבחון פסיכיאטרי.

אם אני באמת לא מעודכן, ויש דבר כזה, אני שמח מאד.

אבל האם יש דבר כזה שמישהו שאובחן באיבחונים קשים כגון מאניה-דיפרסיה, סיכוזפרניה או סכיזו-אפקטיב, וכעבור איזה זמן יוגדר כ"בריא"?

אם כן, אז האם קרה דבר כזה בהיסטוריה?

מעניין לדעת האם קיים דבר כזה לגבי איבחון של "בלתי כשיר לשירות ביטחון". במדינות כמו ארה"ב שבהן אין חובת גיוס לכל אזרח, ממילא אין לזה שום משמעות, אבל האם במדינת ישראל יש דבר כזה שמאפשר לצאת מהסטיגמה הזו(מבלי להיכנס לשאלה האם ביטול האיבחון יחייב גיוס)? האם קיים דבר כזה במדינות אחרות בעולם שבהן ישנה חובת גיוס?

תודה,
שמוליק.

יש לדעת ובדגשה -

הפסיכיאטריה היא ענף ברפואה המטפל באנשים הבאים לטיפול עקב מצוקה. זה ענף במקצוע הרפואה. הפסיכיאטריה אינה עוסקת בסימון והשמת אות קין על מצחו של המטופל.

הסטיגמה הנוצרת היא עניין חברתי. חשוב לבצע הפרדה בין הסטיגמה החברתית ובין מלאכת הריפוי.
לא הפסיכיאטרים אחראים לנידוי של חולה הנפש אלא החברה....

בברכה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו

הרפואית שלך.

חברות ציבוריות אולי יכולות לדעת (ואני לא בטוחה בכך בכלל),
אבל חברות היי טק פרטיות לא נגישות למידע הזה, ובכל שנותי הרבות בהייטק לא נתקלתי במעסיק שניסה לברר עבר פסיכיאטרי של מועמד לעבודה.

ומכל מקום - אין לבוא בטענות לפסיכיאטר בנושא הזה...

שלום תמי.

קודם כל הדברים נכונים כלפי הדוגמא השנייה, ואין בדברייך שום מענה למה שכתבתי לגבי מי שמפחד ללכת לטיפול כדי שלא תידבק עליו סטיגמה, ואח"כ המצב מדרדר ויכול להצריך אישפוז כפוי, ובסופו של דבר לא רק הוא נפגע. עלות האישפוז נופלת על משלם המיסים.

אני עובד היום בחברת היי-טק, ואם כבר הנושא עלה לדיון, אז באופן כללי, אני אומר שכדאי לקבל הדרכה כיצד לעבור ראיון ב HR. כדאי לפחות לקרוא ספר על זה. בהחלט אפשר להתמודד עם זה...

עם זאת, אני טענתי שזה בהחלט רעיון טוב שיהיה אפשר לעבור איזו בידקה או בדיקות שיהוו הוכחה שמי שאובחן באיזה איבחון פסיכיאטרי, ויעבור אותן ייחשב לבריא, כדי להשתחרר מהסטיגמה שבסופו של דבר פוגעת בכולם.

שמוליק.

אכן הסטיגמה היא בעיה קשה ומפריעה. כפסיכולוגית אני נעזרת לפעמים בקטעי טלויזיה של ד"ר יורם יובל בערוץ 23, ושל ד"ר אילן טל, אני מפנה מטופלים לצפות כדי שירגישו שהם לא יוצאי דופן, לפעמים זה עוזר.

שלום ד"ר סמואל.

אע"פ שעבר מאד הרבה זמן, רציתי לומר משהו שנראה לי חשוב.

פסיכיאטרים גם יכולים להיות מלאכים שמצילים מהסטיגמה, ואביא דוגמא שתחמיש את זה:

ישנה איזו תבנית קבועה של שאלה שחוזרת על עצמה בפורום מידי פעם: נער בן בסביבות החמש עשרה שמפחד ללכת לטיפול מפני שאם הוא ילך לטיפול אז אולי לא יסכימו לגייס אותו לצבא.

כל פעם שנתקלתי בכך אמרתי שכדאי ללכת לטיפול, ואם לא הולכים לטיפול, אז הבעייה רק תחמיר, ויהיה יותר קשה להתגייס.

אניחושב שבנוסף לכך, המטפל יכול לתת חוות דעת מקצועית לצבא, שיכולה להמליץ לצבא לגייס את המועמד, מפני שהוא מתמודד עם בעייתו, ויכול להיות שבלי אותה חוות דעת, הצבא יחשוש לגייס.

הנה דוגמא, שבה פסיכיאטר יכול לשמש כמי שמציל מ"כתם לכל החיים" של אי-כשירות על סעיף נפשי.

אני חושב שישנה גם סטיגמה מאוד מזיקה על הפסיכיאטרים, שנובעת מבורות של הציבור. נכון שסטטיסטית, רוב האיבחונים הם סיכומי מחלה, אי כשירות לשירות צבאי, נכות, אבל יכולים להיות גם חוות דעת שמשחררות מסטיגמה.

צריך להשתחרר מהסטיגמה הזו...

שמוליק.

התרופות לא גורמות תופעות לוואי בעיניים.

עם לא הייתי מתנהג ככה,הייתי מוצא את עצמי בחרדה חברתית.והדרכים האלו היו עוזרים לי להתגבר עליה,אני מתאר לכם מצב מנוגד לגמרי ממה שהייתי עד לפני אותה שנה,שנה אחת לפני זה,הייתי במערכת יחסים עם מישהי,הייתי יוצא למקומות לבד ומכיר אנשים באופן טבעי,הייתי אמיתי,והיה לי ביטחון עצמי גבוהה.
אני לא יודע איך הקטע עם אבא שלי קשור לחרדה חברתית שפתאום התפתחה באותה תקופה שהחמירו הדברים בבית,אבל זה הגיע למצב שבסוף י"א כבר נכנסתי לדיכאון מתהייה של מה קורה לי?האמת היא שגם אז לא שמתי לב לבעיה שלי במשך שנה ,שהיא בעצם סוג של תוצר של דחק של החרדה חברתית,זה היה נראה לי בסדר.
אבל במשך התקופה הזאתי,שמתי את האחרים לפניי,מתוך מחשבה שזה מה שיעשה לי טוב.(ולא בקטע של אכפתיות ולעזור לחלשים,כי זה ממש לא היה הקטע שלי).
ובכל מקרה,בחופש של כיתה י"א טסתי לארצות הברית לאחי הגדול,למשך שלושה חודשים,ששם עבדתי במכירות ,אבל במקביל הייתי גם מבלה עם אחי.
לפני שנסעתי אליו,גם שקעתי במחשבות טורדניות קשות,של אנשים שעושים מעשים מגונים לאמא שלי,או חרדות כפייתיות שאני חייב כל הזמן לשאול משהו,או לבדוק שאמא שלי בסדר.ותוך מעט מאוד זמן כשהיתי בארצות הברית ה-כ-ל נעלם.
הכל כולל הכל,סוף סוף שם חזרתי להיות לירון,שזה הדבר הכי חשוב בראש ובראשונה,וגם כמובן היה לי שליטה על עצמי שלא להיכנס לכל מיני מקומות נפשיים לא טובים שוב פעם.
ובסיום החופשה של השלושה חודשים,כאשר חזרתי לבית ספר,חזרתי להיות לירון עם המסכות,שמחפש לצחוק על אחרים בכיתה כשמספרים בדיחה כדי להעלות לעצמי את הביטחון ,ועוד הרבה התנהגויות שרק עד לפני חודשיים הבנתי שהכל היה טעות אחת גדולה.
ועכשיו,יש לי בעיה ,הפסיכולוג טען שזה הערכה עצמית נמוכה,וראיה לא נכונה של המציאות.
אבל אני מרגיש שיש פה משהו מעבר לזה,בתקופה האחרונה ,אני סוף סוף מצליח להקרין את עצמי,בדיוק כמו שהייתי לפני כמה שנים כשהכל התחיל,הבעיה שזה כל פעם קורה לזמן כלשהו,שאני מצליח להיות אני,וכשאני מצליח להיות אני ,אני עם דימוי עצמי גבוהה וביטחון עצמי גבוהה,אני לא מתעסק בכל החרא שנהגתי להתעסק בוא לפני שנתיים,וגם עם עוברות לי מחשבות,הם לא מהותיות.
הבעיה מתחילה ברגע שאני מאבד את התחושה,זה לא מצב של שחור לבן ,שאני פעם עם ביטחון ופעם עם לא,יש מחשבות בראש שלי שמנתקות אותו מתחושת ה"עצמי" ,לפעמים מספיקה מחשבה אחת שלא הצלחתי לטפל בה כמו שצריך והדחקתי,תשנה את כל הראיית מציאות שלי,אני מוצא את עצמי לפעמים במצב קיצוני ממש כמו שהייתי נוהג להיות,בחרדה חברתית,הפעם אני לא מדחיק את זה על ידי הדרכים של פעם,אבל זה מצב מתסכל,כי אני יום אחד ,או שעה אחת,מקרין את עצמי,ונותן את האינטרפטציה שלי לדברים,וברגע השני,זה נלקח ממני.לפעמים כשאני נקלע לזה,זה מוביל לתחושת ניתוק,הבעיה גורמת לכל כך הרבה בעיות,כי ברגע נתון אני אוהב את חברים שלי,ובא לי לקבוע איתם דברים והכל,וברגע אחר פתאום אחרי שקבעתי איתם - אני לא יכול לצאת כי נקלעתי ל-

נקלעתי ל-בוא נקרא לזה- העדר תחושת עצמי.
זה לעיטים ממש קיצוני ואז אני גם חווה ניתוק מכל הבחינות,גם נפשי ורגשי.
יש לי הוכחה בראש לזה ,שהייתי מסוגל להיות אני עצמי באופן טבעי בלי מסכות,ולהרגיש ביטחון אמיתי ולא מזוייף !ואני מדבר על לפני כמה ימים,כי יש לי ימים כאלו פעם בכמה ימים.הדבר הזה קרה לדעתי בגלל שראיתי את המציאות בצורה נכונה למשך אותו זמן,והקטע הזה נגמר ברגע שהפסקתי לראות את הדברים ככה,אני ממש לא נותן לעצמי להיקלע לקטע הזה של המציאות המעווטת-אני עובד על עצמי בצורה קוגנטיבית,אבל עדיין..זה נראה כאילו יש משהו שממש משתק אותי ואת המוח שלי,שהוא קצת מעבר לדימוי עצמי נמוך ותפיסה לא מציאותית של הדברים,
אני לא מפסיק לשאול את עצמי-איך אני היום רואה הכל ככה,כשראיתי אתמול דברים אחרת?זה מרגיש כאילו יש עוד משהו שמערער את הדברים כל פעם מחדש ומונע ממני להישאר יציב.התחושת ניתוק גם לא מאפשרת לי להרגיש את זה שהייתי מסוגל להיות טבעי ועם ביטחון ואוהב את חברים שלי לפני כמה ימים,בתת מודע שלי אני יודע שעשיתי את זה לפני כמה ימים,אבל אני לא יכול להרגיש את זה.זה כאילו נראה כמו סוג של הסתכלות מהצד.

שלום לירון קשה לענות לך תשובה מעמיקה מבלי לבדוק ולעשות הערכה מקיפה. האינטרנט זה לא המקום לביצוע כזו הערכה . תוכל לפנות לפסכיאטר בהקדם כדי לקבל חוות דעת נוספת והערכה מקיפה של מצבך לשם התאמת טיפול מתאים בהצלחה

בהחלט יכול להיות שולי שמדובר בסימפטום שהוא חלק מ OCD
חשוב במקרה כזה טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT ואפשר כמובן לשלב טיפול תרופתי אם הטיפול הקוגניטיבי לא עוזר בהצלחה

בהחלט מומלץ לבצע איבחון ולקבוע האם יש חשד להפרעה או שהדברים בתחום הנורמה

אין שום בעיה ביציאה מהארון, להפך זה מראה על בגרות ורצון לא לחיות בשקר כל כך הרבה שנים עם חיי הסתרה. לדעתי אם אין קשיים רגשיים, חרדות , דכאון, מחשבות אובדניות אין צורך בכל טיפול אלא אם הנער או הנערה מעוניינים בכך. צריך לכבד נטיה מינית ולקבל זאת כדבר נורמלי. יש שונות רבה בהתנהגויות , בנטיה מינית, החיים זה לא שחור לבן וחשוב לקבל ולדאוג שהילדים שלנו יקבלו כל מה שהם זקוקים להם מבחינה התפתחותית ורגשית.

בהחלט אפשר לעזור . חשוב להגיע לרופא מומחה להפרעות קשב ולהתייעץ איתו

אין שום בעיה לפנות לפסכיאטר. הפגיעה היותר קשה בילד אם הוא לא מטופל נכון ואז הוא עלול להיקלע למצבים לא נעימים בעתיד. בכל מקרה רוב המטופלים שהיו בטיפול פסכיאטרי בעברם מתגייסים לצבא ואין כל בעיה.

תודה רבה על תשובתך שדי מרגיעה אותנו. בכל מקרה היינו רוצים לדעת האם התיק הרפואי נגיש לצבא או לגורמים אחרים, או שמדובר בחסיון מוחלט. תודה רבה

אצל רופא פרטי יש חיסיון מוחלט

תודה רבה. עזרת לנו מאד לקבל החלטה. שבת שלום

שלום ריקי.

תסלחי לי שאני דוחף את האף, אבל זה פורום פתוח, כך שאני יכול לכתוב תגובה, גם אם אינני רופא.

אני רוצה לומר שגם אם מקבלים פטור מהצבא על סעיף נפשי, זה ממש לא סוף העולם.

אני לא רק שקיבלתי פטור על סעיף נפשי, אלא גם התאשפזתי ארבע פעמים. פעמיים זה היה בכפייה. היום, אני עובד בהיי טק, כך שלא להיות בצבא, זה ממש לא אמור לדפוק את החיים.

אני חושב שמה שהפריע לי יותר, זה היחס מצד החברה. היום אני בטוח שהיחס של החברה כלפי מי שלא היה בצבא השתפר. ישנם הרבה מאד צעירים שבעקבות ההתנתקות מסרבים ללכת לצבא באופן אידאולוגי, ואתוס צבא העם כבר מזמן לא קיים.

אני אישית בעד לבטל את חוק גיוס חובה, ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי.




מאחל לך ולבנך כל טוב.
שמוליק.

ניתן לקבל חוות דעת שניה מפסכיאטר . כך מקובל במצבים כאלו כדי לדעת אם זו הדרך הנכונה

בהחלט כן את צריכה קודם כל להגיע עם הבן לפסכיאטר לבצע הערכת מצבו ולהתאים טיפול מתאים