פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

לילך שלום,
ילדים בגיל של בתך נמצאים בקונפליקט התפתחותי עצום, שאנסה לתאר אותו בקצרה בדרך הבאה: מצד אחד הם מגלים את העולם, מסוגלים ללכת ולרוץ, ולהביע את רצונותיהם במלים. בנוסף, גם יותר ברור להם מבעבר מה הם רוצים, והם מעוניינים להשיג זאת. מצד שני, הילדים מודעים יותר גם למגבלותיהם, ולעובדה שהם בסהכ ילדים די קטנים, והעולם מנוהל על-ידי המבוגרים. התגובה של ילדים בסביבות גיל שנתיים להבנה המכאיבה הזו, היא נסיונות שליטה/שתלטנות, והתקפי זעם כשרצונם אינו נענה. זהו כאמור שלב התפתחותי טבעי שכל הילדים עוברים. גם כמבוגרים אנחנו מגלים שרידים של הקונפליקט הזה, כשאנחנו מתוסכלים מול דמויות סמכות/מוסדות שאינם נענים לבקשותינו.
לעניין בתך, התגובה ההורית המתאימה צריכה להיות גמישה, ומותאמת לבקשותיה ודרישותיה של הילדה. אפשר לומר לה משהו בסגנון של אמא ואבא אוהבים ולכן הם מתנשקים, ולעבור הלאה, אפשר לצחוק לפעמים איתה ולמשל לנשק אותה שניכם, אולם חשוב להציב גבולות להתנהגויות תוקפניות כלפיכם. התסכול של בתך מובן, אולם חלק מההתפתחות הוא ללמוד לקבל גם את המגבלות שלנו בסיטואציות מסוימות. במקביל, כדאי גם שאת ובן זוגך תבדקו בינכם לבין עצמכם באיזו מידה בתכם נהנית ממספיק זמן בלעדי איתו וכמה הוא מעורב בחייה.
בהצלחה
שירי

לאמא שלום,
ראשית נגע ללבי סיפורך, ואני מתארת לעצמי שבוודאי השנה וחצי האחרונות הן לא קלות עבורך, עבור אמך ועבור בתך. נהדר שגם במקביל להתמודדות שלך עם מחלתך, את עדיין משקיעה בילדתך, חושבת עליה, ומתייעצת עם מומחית לגביה.
השימוש באוכל לשם הרגעה הוא תכונה אנושית שכיחה, דבר שכולנו עושים. כל עוד הדבר נעשה במידה, רובנו מצליחים לווסת זאת. כדאי כרגע להשקיע אצל בתך בפיתוח מנגנונים נוספים להרגעה - חיבוק חיית פרווה, לצייר מה שמרגישה, לשמוע בטייפ שיר אהוב, להתקשר אלייך או למבוגר אחר זמין כשהיא מרגישה ברע וכדומה. כדאי לנסות לשיים לה את מה שהיא עושה ובכך להסביר - אולי את מרגישה פחד/דאגה/את מבוהלת (או כל ניסוח אחר שיתאים לה לפי הבנתך), והאוכל משמח אותך. כך היא מרוויחה גם הבנה של הרגש שהיא חשה, גם לגיטימציה להרגיש אותו, וגם הזדמנות לחשוב איך היא יכולה להרגיע את עצמה בדרכים נוספות.
בזמן הקרוב, כשלילדה יש כ"כ הרבה התמודדויות, לא הייתי מונעת ממנה את השימוש באוכל, עד שהיא לא תפתח מספיק דרכים אחרות להרגעה עצמית, או לחילופין שהמצב הבריאותי שלכן ישתפר. כדאי לחשוב גם איך לבנות את הסביבה של הילדה שתהיה מורכבת מדברים נוספים מלבד תכנים של בית חולים - למשל חוג מעניין כמו "טרום כלי", פעילות ספורטיבית או אחה"צ קבוע עם בייביסיטר נחמדה. כדאי שיהיו מספיק חוויות חיוביות שיאזנו במעט את החרדות והדאגה המציאותית.
בהצלחה ורפואה שלמה,
שירי

אם יש לך שאלות נוספות, או שתשובתי לא היתה ברורה, את מוזמנת לפנות שוב.

אתי שלום,
לאור תיאורך, מומלץ לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג.
בהצלחה,
שירי

ליה שלום,
פחד מזרים הוא תכונה שהיא אדפטיבית בסך הכל, כל עוד היא ברמה הגיונית - הרי היית מאוד מוטרדת אם בתך היתה רצה לכל אדם זר ומתקרבת אליו ללא שיפוט. זו תכונה שבני האדם (וגם מינים אחרים) שמרו עליה במהלך האבולוציה, שכן בוודאי שמי שהיה יותר זהיר, שרד.
פחד מזרים או ביישנות הם תכונות אישיותיות, ואנשים נבדלים זה מזה בעוצמת התכונה. כנראה שבתך נוטה יותר מאחרים לסקור טוב טוב את הסיטואציה לפני שהיא משתלבת בה. אולם כתבת שהיא "שועטת פנימה" וציינת שיש לה חברים, ובמסגרת אנשים מוכרים היא מתפקדת היטב. לפיכך לדעתי זו לא בעיה חמורה, והיא לא פוגעת בתפקוד היומיומי שלה באופן שמדאיג או מחייב התערבות. סביר להניח שהנטייה הזו תלווה אותה כל חייה, אך היא עדיין תיצור קשרים חברתיים תקינים.
את יכולה לעזור לה לפני האירוע, בהכנה לקראתו באמצעות הסברים מי יהיה שם, אלו אנשים חדשים יהיו ומה יהיו הפעילויות. אפשר לשחק איתה בדמיון של האנשים שאת מכירה והיא לא (מה יהיה צבע השיער של החברה שלך, מה היא תלבש, כמה ילדים יש לה וכדומה), לספר לה עליהם, לספר לה איפה תשבו ומה תעשו וכדומה. כל המשחקים הללו מאפשרים לה התנסות בדמיון, שהופכת את הלא-מוכר ולא-ידוע, למעט יותר מוכר וידוע. אולם באירוע עצמו עדיף להניח לה לנפשה, לתת לה לסקור את הסיטואציה בלי לחץ ואז לבחור כרצונה מה לעשות, במיוחד משום שהיא לא נותרת בודדה ומתבודדת בסופו של דבר.
שירי

שלום דר' שדה,
אני נוהגת להכיו את מיאל לפני כל חוויה חדשה ולעולם לא מלחיצה או דוחפת אותה להשתלב
אני מבינה ומאמינה שדרוש לה זמן הסתגלות בשונה מאחרים ,אני מכבדת מאד את רצונותיה ומעניקה לה את כל החופש הדרוש לה לבחור ולהיות עצמאית.
הצעתך להשתמש בדמיון לתאור מפורט של הסיטואציה תורמת לי לשכלל את כלי הדמיון שברשותי.
זה אנחנו ההורים שחוששים וזקוקים מדיי פעם להכוונה. הילדים פועלים נכון על פי האינסטיקטים הבסיסיים והמולדים שלהם.
אני מודה לך על תשובתך ועצתך
בברכה,
ליה

ליה שלום,
אחד הדברים החשובים ביותר עבור ילדים הוא שהוריהם יקבלו אותם כמות שהם, ויעזרו להם בעדינות ולא בחודרנות להתמודד עם היבטים פחות טובים ולפתח את אישיותם. נשמע שכך את עושה עבור בתך. לטעמי אווירה פתוחה ומקבלת, מספקת את ההזדמנות הכי טובה מבחינת הילד לפתח את אישיותו ולהתנסות במצבים חדשים ובהתנהגויות שאינו רגיל אליהן.
המשיכי להיות קשובה ורגישה כך לבתך, ובמקביל לעודד אותה לחזק את החלקים היותר חלשים בה.
שירי

יפית שלום,
ניתן להבין בקלות את בנותיו של בן זוגך - תארי לעצמך כיצד את היית מרגישה, אם במקום העבודה של בן זוגך הוא היה צמוד לעובדת שהיא בדיוק בת גילך, יוצא איתה לאירועים , מבלה איתה בשבתות, ישן אצלה לעתים ומשקיע בה. הקנאה שלהן היא מובנת וטבעית, והיא קשה עוד יותר כיוון שמדובר גם בבת שהיא "מתחרה", לעומת אם היה לך בן.
אולם על אף כל זאת, ועם כל האמפתיה לקשיי כל הילדות (אני בטוחה שגם לבתך לא פשוט שהן שתיים והיא תמיד אחת בלבד מולן, ואיני יודעת גם מה טיב הקשר שלה עם אביה לעומת בן זוגך שהוא אב נהדר) - הקשיים שלהן במצב המשפחתי המורכב שלכם לא יכולים לפגוע בזוגיות ובקשר שלכם. אני ממליצה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג, שיוכל לתת לכם הדרכת הורים מול הדרישות של הילדות והאשמה שייתכן ואתם חשים.
בהצלחה,
שירי

צביה שלום,
התפתחות הילדים מושפעת מאירועים רבים מאוד, ולא מאירוע אחד של פרידה. כל עוד המסגרת היומית של הילד לא נפגעת, והוא מכיר את הסבתות ולא נדיר עבורו לשהות במחיצתן, נראה לי שהערך שבאוורור שלכם ובחיזוק הזוגיות, הוא גבוה בהרבה מהמחיר האפשרי של הקושי של בנכם.
סביר להניח שהילד יתנהג באופן מעט שונה לאחר בואכם, ייצמד אליכם יותר או לחילופין יכעס (לרוב התגובות הן "גם וגם") , אולם במרבית המקרים זכרון הפרידה חולף במהרה. אגב, ייתכן שעבור הילד יהיה יותר קל להיות בבית הסבתא, ולא להיות בבית שלכם בלעדיכם. תוכלו גם לשוחח עמו בטלפון במהלך החופשה ובכך להקל עליו.
בהצלחה וחופשה נעימה
שירי

מיכל שלום,
ככל הידוע לי, בגני/כיתות שילוב, יש השקעה טובה מאוד גם בילדים שאינם סובלים מלקות. גם אם בתך תפגין סקרנות רבה לגבי הילדים עם לקויות השמיעה, עדיין קצת קשה לחקות אי שמיעה. אולי היא תתנסה במשחקים של מה המשמעות של לא לשמוע, אך הדבר במסגרת משחקי הדמיון התואמים לגיל. לגבי נושאים ספציפיים כמו הכנה לכיתה א', כדאי ורצוי מאוד לשאול את הגננת והצוות החינוכי בגן.
בהצלחה, ושנת לימודים טובה,
שירי

שלום. למה כבר פעם שניה מדלגים על שאלתי?
אשמח אם תענו בהקדם.
בתודה, ליאת.

הצבת גבולות חשובה אבל לא תמיד קלה. ראשית במצב הנוכחי כדאי שתגדירי מעט תחומים עליהם את מתעקשת ותחומים נוספים שאת מחליטה מראש שאינם מצדיקים מאבק. במקרים אותם הגדרת מראש כקו אדום חשוב להתעקש. גם אם כל העולם מסתכל. בנושאים שאינם כאלו כדאי לא להתחיל את הויכוח מלכתחילה.
לגבי הרגעה עצמית. נסי לחשוב איתה במצבים בהם היא רגועה, מה יוכל לעזור לה להרגע כשתתעצבן. תנסי שזה יבוא ממנה. את יכולה להציע רעיונות למשל לחשוב על דברים טובים כמו בריכה או יומולדת, לספור, לנשום עמוק, להתחבק וכו'. אם היא לא עושה עלייך מניפולציות אלא באמת קשה לה להרגע היא תשתף פעולה, וזה עשוי לעבוד.
לגבי הממתקים נראה לי שיש כאן נושא רגיש, עבור שתיכן. אפשר שלא יהו ממתקים וחטיפים בבית ואז תהיה הגבלה טבעית ומצד שני לא להגבילך אותה במסיבות, סבתות וכו'. בסופר אפשר להגדיר שהיא יכולה לבחור דבר אחד (או שניים).
מקווה שעזרתי
בהצלחה
ליאת

אתי שלום,
התקפי זעם הם תופעה מאוד שכיחה ונורמטיבית שמתרחשת בסביבות גיל שנתיים - כאשר לילדים חשוב הרבה יותר מבעבר לקבוע כיצד דברים יתנהלו בסביבתם, והם מאוד כועסים כשהם מגלים שהם בעצם קטנים ולא יכולים לשלוט בסביבה באופן מוחלט.
הרבה פעמים הורים מגלים בניסוי וטעיה מה הדרך הטובה ביותר להרגיע את הפעוט הספציפי שלהם. התגובה המתאימה צריכה לכלול גם הרגעה של הילד (באופן פיסי ובמלים) תוך הצבת גבולות ואי מתן אפשרות לפגוע בעצמו או בזולת. כשילדך בהתקף זעם, רצוי שתתכופפי לגובה שלו, תחבקי אותו חיבוק אמיץ ותסבירי לו בקצרה ובאופן שמותאם לגילו מדוע בקשתו לא נענתה. במידה והוא לא נרגע תוך זמן סביר, כדאי לשלוח אותו להירגע מספר דקות בחדרו או במקום אחר בבית, ולהסביר לו שכאשר יירגע ויחדל לבכות ולצעוק, הוא יוכל לחזור לפעילות הקודמת. חשוב לא להתנצל בפני הילד, וגם לא להאריך בהסברים שקשה לו להבין. קחי בחשבון, שההפנמה של היכולת להרגיע את עצמנו, היא תהליך ארוך, וגם לנו המבוגרים יש מצבים בהם אנחנו מחזיקים את עצמנו מאוד חזק לא לנהוג כילדים רכים בשנים (תחשבי למשל על סיטואציות בכביש).
בהצלחה,
שירי

שלום שרית
התשובה היא - כנראה שלא נוצרה בעיה שמחייבת טיפול. תמיד יש בכל גן כמה ילדים שמתביישים במסיבת הסיום ולא ורצים להשתתף. בעיקר בגיל זה. ממש לא להתרגש ולא לחייב. בחוג בלט בגיל 5 היא כבר תשתתף.
אם מעבר למקרה המסיבה, היא אינה מראה סימני מצוקה - מצבה טוב ואפשר להרגע.
מה דעתך?
ליאת

היי ליאת

אני חושבת שמה שמפריע לה להשתתף זה שאנחנו נמצאים שמה ואז היא "נדבקת" אלינו.כי כאשר אני שואלת את הגננת אם היא משתתפת בימי ההולדת היא עונה שהיא משתתפת יפה.
בקרוב יש יומהולדת לילדה של חברים שנמצאת בגו וביקשתי מהם שישימו לב אם היא משתתפת.
ואז אני ידע את התשובה.
הגננת אף הציעה לי לשלוח מצלמה ושהיא תצלם לי.

תודה על העצה המהירה,

שרית

כפי שאמרתי, ילדים רבים לא משתתפים במסיבות סיום בנוכחות ההורים. באמת לא הייתי עושה מזה עניין. זו התנהגות נורמלית. תאמיני לגננת ותראי שזה יסתדר עם הזמן...

שלום אורלי
בלי קשר לשאלה האם התכוון לכך או לא, אין ספק שהילד במצוקה ויש צורך בהתערבות טיפולית מקצועית. סביר שהילד לא מתכוון להתאבד (עובדה שלא הסתיר את כוונותיו) אלא זועק לעזרה ואומר "אני כבר לא יכול יותר - אני זועק לעזרה". גם אם אומר שצחק ולא התככון - הוא זועק לעזרה. כדאי לברר עם יועצת בית הספר שמות של פסיכולוגים מהאזור (רצוי פסיכולוג חינוכי) ושההורים יפנו בדחיפות.

ליאת גרוס
מודיעין

שלום דריה
בכי תכוף של ילדים יכול לנבוע ממצוקה, מרגישות יתר, או כמניפולציה על מנת להשיג דברים. קשה להעריך מדברייך מה הסיבה. מהי לפי דעתך?
העובדה שאינו משתף אינה מדאיגה אותי. ילדים רבים לא מספרים או שעונים במילה אחת וזו. השאלה היא מה קורה בקשר בינכם. האם יש אוירה של חום , אהבה, הנאה, מגע,וכו'. כמה זמן טוב לכם ביחד ?
לא ברור לי למה מעדיף את האב אך נשמע שיש איזושהיא מורכבות ביחסים בינכם שדורשת התייעצות מעמיקה יותר. בגיל 3.5 עוד אפשר לתקן כמעט הכל. פני לייעוץ פסיכולוגי.

בהצלחה

ליאת גרוס
מודיעין

שלום אורית
סביר שהתנהגותה של ביתך קשורה ללידה ולחששותיה שמקומה עומד בסכנה. לא במקרה התלוננה על היד בדיוק כשעברת בדיקת מי שפיר. עם זאת אם היא תראה שהשיטה עובדת היא עלולה להמשיך גם אחרי שתתרגל לתינוק.
היא רוצה תשומת לב וזה בסדר. אבל אם כל פעם שמתלוננת על כאב תפנקו ותחבקו, היא תלמד שזה יעיל ותמשיך. החוכמה היא לתת את תשומת הלב והאהבה לא כאשר מתחלה או מתפנקת באון שלילי אלא בזמנים אחרים. תקבעי איתה שעתיים בשבוע (ימים נפרדים) שאת רק איתה ובנוסף הקדישי לה 5-10 דקות כל ערב לפני השינה. אל תסבירי לה למה ואל תקשרי את זה להתנהגות שלה או לתינוק.
כאשר מתחזה לחולה חשוב להגיב באופן עינייני וקצר. לא להגיד לה שלא מאמינים לה, אבל גם לא לצאת מגדרכם. לשים פלסתר או לאמר בהומור שעד החתונה זה יעבור וזהו.לשדר נגמר ועסקים כרגיל.
רק במידה וזה לא יעזור והתופעה תחזור על עצמה בתדירות גבוהה מומלץ לפנות להדרכת הורים (לא לטיפול פסיכולוגי עבורה).

בהצלחה
אשמח להתעדכן

ליאת גרוס
מודיעין

לסמדר שלום

אני מבינה את הצורך להגן על בנך מהצער והכאב הכרוך באובדן של חיה אהובה, ואולי אף מתחושה שהוא אחראי למותה. איני יכולה לומר לך אם נכון ששיקרת או לא. כיוון שזה תלוי בערכים שברצונך להנחיל לבנך. אם ברצונך לגדל את בנך על ברכי האמת ושגם הוא יספר לך דברים גם אם הוא חושב שיהיה לך קשה לשמוע, ואם את רואה את ההורות שלך כמיטיבה לא רק ביכולתך להגן על בנך, אלא כחלק מתפקידך לתווך לו את החיים והמציאות ולהכינו למצבים עתידיים הרי שמעשה זה מפספס את המטרה. יכולתו של בנך לעבד את האובדן תלויה במידה רבה ביכולתכם ללוות אותו בתהליך. בנך כבר בגיל שהוא מבין מוות מהו, הוא גם בגיל שנחשף דרך אמצעי התקשורת לסיפורי אובדן לא מעטים. בכך ששיקרתם העברתם לו מסר שהוא חלש מידי מכדי לשאת צער זה, שאין בכוחותיו להתמודד ולהתגבר. ניסיתם למנוע ממנו את חוויה זו דרך החלפת האוגר הישן בחדש ,ובעצם אולי בלבלתם אותו במסרים כיוון שהוא קלט את המציאות היטב. אובדן בע"ח הוא הזדמנות טובה להיכנו לחיים ולהתמודד עם כאב שכזה. אפשר לשוחח איתו על כך לראות איך מרגיש, לשתף אותו בכיצד אתם התמודדתם עם דברים יקרים ללבכם שאבדו. כיצד אפשר להנציח ולזכור את האוגר והיחסים עימו. לגבי האוגר החדש אפשר לומר לו את מה שאמרת פה בכנות שנורא רצית שלא יצטער ולכן קניתם חדש אך אין תחליף לאוגר שהיה לו. ואת האודר הזה אפשר לכנות בשם חדש. בכי הוא ביטוי טבעי ובריא לצער שכזה, גם סיפורי נוסטלגיה ורצון להנציחו בדרכים שונות.