פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום, אני אם חד הורית לילדה בת שנה וחודש. עד גיל שנה הילדה הייתה בעיקר איתי ועם ההורים שלי, שאליהם היא מאןד קשורה. בגיל שנה היא נכנסה לראונה לגן ואני התחלתי עבודה במשרה מלאה שמאלצת אותי לחזור בערך בשעה 18:00 הביתה ולפעמים אפילו מאוחר יותר. (יום בשבוע לפחות אני משתדלת לחזור מוקדם ולהוציא אותה מהגן). קצת לפני שהיא נכנסה לגן היא קיבלה התקף של קוצר נשימה ומאז היא לסירוגין חולה ולא הולכת לגן בגלל זה. בנוסף, היא עדיין יונקת וישנה איתי במיטה- וזה לא דבר שהולך להשתנות בקרוב. לגן היא עדיין לא התאקלמה אבל היא מתחילה להראות סימנים של התאקלמות- ולפני יומיים היא אפילו ממש התאקלמה ולא בכתה כשבאתי לקחת אותה (יום למחרת הייתה שוב נסיגה קלה...) עכשיו לשאלה הראשונה. אני שוקלת לחזור לגור בבית הוריי, מטעמי חסכון ונוחות. אבל זה אומר להעביר אותה שוב גן. השאלה האם זה יזיק לה ? ואיך אפשר להקל עליה את המעבר? היתרון אגב, זה גם שאני לא אאלץ להכיר לה מטפלת חדשה כי להורים שלי קשה לשמור עליה במתכונת הזאת כשהגן הוא 20 דק' נסיעה מהם(וזה גם לא בטיחותי ) שאלה שניה- אני אמורה לצאת בעוד כמה חודשים לנסיעת עבודה של כ4-5 ימים. אני לא רוצה לצרף אותה אליי מצד אחד כי יהיה מאוד קר (אנגליה). מצד שני, אני חוששת להשאיר אותה בלילות בלעדיי כי היא רגילה לינוק ולנוכחות שלה לידי. שוב השאלה היא, האם זה מזיק לתינוקות בגיל הזה 3 לילות בלי אמא ? ואיך ניתן להקל עליה? תודה

כבר כשנולדה בתי (היא הבכורה), הבנו שיש לנו עסק עם נשמה מאוד "רצינית". קצב ההתפתחות שלה היה מהיר מאוד, אוצר המילים שהיא בנתה בגיל מאוד מוקדם היה עשיר ומתקדם - כאילו שהיה לה חשוב "להבין" ו"שיבינו אותה". כמובן שזה היה כייף גדול בשבילנו, וכנראה שלא הצלחנו להסתיר את הגאווה מדרך ההתקדמות שלה והרעפנו חיזוקים ועידודים. כתינוקת אין לי כמעט תמונות שלה מחייכת... תמיד עיניינית וחוקרת . בקיצור, הילדה גדלה והתפתחה, והיום היא ללא ספק מהילדות הבולטות בגן- ופה הבעייה לדעתי. אני מזהה אצלה שניי דפוסים עיקריים 1- הרבה פעמים היא לוקחת את תפקיד הגננת.... 2- היא נמנעת מהתעמתיות. (היא תבחר לבכות למרות שהיא פיזית חזקה מאוד וכמובן מסוגלת גם להעמיד כל אחד במקום בעזרת מילים). כל עוד מדובר ב"שפת" המבוגרים - הכל אצלה בשליטה. ברגע שיש עימות "ילדותי " יותר היא נאלמת דום. והשאלה היא- האם ייתכן שהיא לימדה את עצמה "לרצות" את המבוגרים?? כיצד אוכל להוריד ממנה את הנטל הזה?? תודה

לאשתי ולי יש הרבה חילוקי דעות לא פעם אמרנו שנתגרש וגם בנןכחות הילדים הננו נשואים כ 15 שנים ועדיין איננו מסתדרים . התקשורת קשה אשתי אינה מוכנה לשמוע לי ומתקיפה בגין כל נושא שנינ בהעלבות אישיות כולל הורים ומשפחה ה תחושה שלה " שאני ומשפחתי " כן היא לא הפנימה שאני משפחתה נחותים ממנה וממשפחתה . במשך כל חיינו במקום לסייע לי היא מתמודדת מולי כמעט בכל נושא שני מרכישת ביית לאחר שמכרנו איננו רוכשים עקב טענותיה שהיא אינה רוצה לקשור את עתידנו הכלכלי לעד (מה שעולה לי בסכומים גדולים לשכר דירה ) וגם חוסר יציבות לי ולילדים . כל ניסיון הידברות עולה על שירטון למעט עם זה ע"פ ההגדרות שלה ... בעיניה הכל התמודדות משפטים כמו אני לא אהיחה הפריארית שלך ..לא תשלוט בי ...מה אם מה שאני רוצה ....אני גם מסוגלת לעשות שלא תחשוב שאני פחות ...ויכוחים על כסף הוצאות ...מי עשה ומי הביא מה ....ההורים של י מי נתנו יותר (שלי לא נתנו בכלל ). ועוד דברים מהיקב ומהגורן ללא שיכות לנושא כל פעם שעולה נושא אופרטיבי כזה או אחר לגבי החיים היא תוקפת ביעד קרוב וכואב משפחה חברים אחים אחיות .. כיוון שאינה טיפוס חברותי כל כך היא מנסה לייצר ממני כאדם רע ..שתלטן ..וכל מיני רעות ... כלפי הציבור מכרים וכו .... ניסינו טיפןל זוגי אולם הופסק לאחר שטענתיה כלפי המטפל היו שהוא לא אומר לי את האמת וכמה שאני לא בסדר . עד כה הילדים כבר לא כל כך קטנים ואני רואה אותן רואים את המריבות ההשמצות וההתלכלכויות . היא מלמדת אותם כיצד להגיב אלי וגם עובדת על הטיפוס שלי אצלם כמו " אתם יודעים מי הוא מדוע אתם מתרגשים וכו ...מה שפוגע קשה בחינוך שלהם ובאישיות שלהם . להערכתי היא חייבת לקבל טיפול אישי -סביר שגם אני בעייתי אחרת לא הייתי נשאר כל כך הרבה שנים -דאגתי הרבה היום היא : לילדים שלא יגדלו עם עקבות נוספות . לי שאין לי חיים . ולמסגרת עם יש טעם בכלל להחזיקה . עקב היותי בן למשפחה גרושה היה לי מאוד חשוב לשמר את הנשואים . הייתי רוצה עיצה אופרטיבית לגבי הצעדים והפעולות שכדאי לי לעשות על מנת לבחון את מצבי. תודה . אבקש לקבל עיצת מומחים בלבד -כאלה שבמצב דומה או נשים שרוצות לשאול ,מבקש לא לנצל את המומנטום בסגירת חשבונות שאינם קשורים לעיניין (כמה שפחות השקפת עולם פרטית )ע"פ מקרה אחד או שניים .

שלום, לפני 5 שבועות ילדתי. בבית הבכורה בת 6 , אחריה בת 5 אחריה בן 4 וזהו עכשיו בני האחרון. אני חווה קשיים גדולים עם בן ה- 4 (בדצמבר). הוא מנצל כל הזדמנות להכעיס, לעשות דברים אסורים, לעשות דווקא, לגרור התעסקות בלתי פוסקת בו, גם אם היא שלילית והוא זוכה" להרבה מאד כעס. מצד אחד ברור לי שקשה לו, הוא חווה רגשות רבים של כעס, קנאה, מצוקה, חרדה, מצד שני אסור לי לתת לו תחושה כי הכל מותר והכל פרוץ , וודאי שאם הוא נושך את אחותו, או שובר כלים, והורס חפצים, וצועק וכו.. אני אגיב בכעס ואשתמש בצעדים כמו לבקש ממנו להכנס לחדרו לכמה דקות להרגע, או שאחרים צעצוע משלו ואתן לאותה אחות שאת הצעצוע שלה הרס, וכו.. בשורה התחתונה דבר לא עוזר ואני עובדת עצות. הבעיה היא שכמה שאני מנסה לשתפו ולתת לו לחוש חשוב ואהוב, התינוק אינו רגוע ושעות רבות בוכה ונמצא על הידיים אם זה בהאכלה, או הרגעה או החתלה. אני לא מקבלת עזרה ובן ה4 מוצא עצמו פעמים רבות מאד כאשר אני לא זמינה עבורו. איני יודעת איך לשנות את התנהגותו ובאלו אמצעים לנקוט. איזו גישה לנקוט מולו. נראה כי דבר אינו מזיז לו והיום הופך בלתי נסבל והאווירה עכורה מאד. 4 ילדים בבית, לילות ללא שינה, עצבים מרוטים. וילד אחד ששם לעצמו משימה להיות חבלן ולסכל כל אפשרות לאיזו שפיות בבית. הוא ילד מקסים ואוהב ואיני יודעת מה נכון עבורו. מהו היחס הנכון במציאות החדשה? תודה.

אני חיה עם בן הזוג מזה כשנתיים, לפני כחודש וחצי נולד בננו המשותף(לבן זוגי יש ילד בן 7 מנישואים קודמים) אני ללא ילדים קודמים אך מטפלת משני אחי הקטנים כאשר התיתמו לפני כשנתיים הם בני 11 + 14 הגרים עימנו והילד של בן זוגי מגיע בדר"כ בסופ"ש לאחרונה כחודש הוא לא מוכן לישון בחדרו שלו ובן זוגי ויתר לו ונתן לו לישון בסלון כמובן לאחר ניסיונות שיכנוע אך ללא הצלחה. אתמול הילד אמר לבן זוגי שבגלל שהתינוק ישן עימנו ושהוא ראה אותו כמה פעמים אשר הדבר שקר כי רק אתמול הוא ישן במיטתי אז זה לר פייר והוא מוכן לישון בחדרו אבל שיהיה אור הוא יעבור אלינו אני אציין שגם אצל אימו הוא לא מוכן לישון לבד. הדבר הוביל ביני לבן זוגי למריבה גדולה ועצבים והיום כל היום אנו לא מדברים.אני אמרתי לא אתמול שהילד מסובב אותו באצבע ושמה שהילד אמר לא נכון ובמקום לתקן אותו הוא שיתף איתו פעולה או להסביר לו שהוא תינוק והוא בן 7 בן זוגי טוען שילדים לא משקרים ושכנרא הוא ראה אותו מספר פעמים לידנו אבל המצב שונה... תגידו לי בבקשה מי צודק ומה הדרך הנכונה???

היום מלאו לילדון שנתיים. בשלושת החודשים האחרונים עבר שינויים גדולים, ביניהם: לידת אחות קטנה וכניסה למסגרת-גן (נשאר חצי יום, לוקחת אותו לפני השינה). לאחרונה אנו נתקלים בקושי להתמודד עם התנהגויות שונות שלו. ידוע לנו כי הגיע לגיל שנתיים "הנורא" (למרות שהתחיל קצת לפני) אבל התרגלנו ליכולת הדברות עמו (ילד ורבלי מאוד) שכרגע ברוב המקרים נעלמה. הוא בודק גבולות כל הזמן, מתגרה, זורק חפצים, מרביץ לאחותו הקטנה ולעתים אף מנסה לעשות דברים שמסכנים אותו (דבר שכמובן איננו מאפשרים ואז העניין מלווה בצווחות ובכי). דבר נוסף, הילדון מסרב להכנס לאמבטיה או מקלחת (דבר שבעבר אהב ולא היתה שום בעיה) וכל יום יש את אותו מאבק, צרחות ובכי. ניסינו לתת לו לשטוף את עצמו לבד, ניסינו להכניס משחקים שונים וכלום! זה פשוט מתסכל נורא. קשה לנו שאם עד לפני חודשיים שמע רק שבחים ובקושי הערנו לו בנוגע להתנהגות רעה, אז עכשיו אנו מרגישים שלפחות 3/4 מהזמן הוא מקבל הערות על התנהגות לא טובה, צעקות ואפילו לוקחים אותו בכוח מאחר ואינו מפסיק וממשיך להתגרות (מכות לאחותו הקטנה למשל). מה עושים? איך מכילים? איך מתמודדים עם עניין האמבטיה? האם זה תקין יש לציין כי הקטנטן עבר לתחתונים ללא התנגדות די סמוך ללידת אחותו וכנ"ל לגבי מיטת מעבר. משניהם נהנה מאוד רק שלאחרונה עושה גם "דוקא" בעניין הפיפי (לפעמים עושה בכמנסיים ואז בא ואומר: "אמא/אבא תראה. יובל עשה פיפי בחוץ, לא יפה, צריך לעשות בסיר". ואז השאלה היא אם להמשיך בדיון עמו או שפשוט לנקות יחד איתו (אוהב את פעולת הנקיון :) ) ולא להוסיף הרבה מילים כי ברור שמבין את המשמעות של מה שעשה? הוא מקבל המון תשומת לב ואהבה וזה בא על חשבון הקטנה כי הוא גדול ויודע למשוך יותר תשומת לב. אבל לצערנו הוא סופג גם המון תלונות על ההתנהגות הרעה שלו, דבר שמאוד מפריע לי ולבעלי (כי כמו שכבר ציינתי הוא התנהג באופן מאוד נוח עד שחל השינוי הגדול כך שמעולם לא גערנו בו כ"כ הרבה). איך אפשר להעיר את תשומת לבו לכך שהוא מתנהג לא יפה מבלי לגעור בו כל הזמן? אנו חשים רגשות אשם ותסכול אך מודעים לכך שהוא ילד נבון ובמרבית המקרים יודע בדיוק מה הוא עושה ולמה הוא מתכוון כשהוא בוחר לעשות פעולה מסוימת. הדוגמא הכי טובה היא זריקת חפצים. הוא ממש מסתכל עלינו, זורק חפץ מסוים, מחייך ואומר"אסור לזרוק". האישיות שלו נבנית ומשתנה אך השאלה היא אם הבסיס הנוח והשלו של אישיותו יחזור להיות כמו שהיה? אותי זה מטריד מאחר ואני לא רוצה שהגערות שלנו שהם כרגע על בסיס קבוע יפגעו בו וישנו אותו באיזושהי צורה... אני יודעת שהשאלה ארוכה ומסורבלת אבל ניסיתי להעביר כמה שיותר פרטים בנוגע למצב... תודה מראש

בני בן 7.5 כמעט, מאוד רגיש ובכיין, לפעמים נוטה לחשוב ש"כולם מדברים עליו" כשמתפתחת שיחה לידו, לא מקבל את העובדה שמעירים לו כשהוא לא מתנהג יפה ונעלב בצורה מאוד קשה.. לאחרונה מתחצף מאוד אלינו (ההורים) וכל סוג אחר של "ענישה" (כמו לא לשחק במחשב וכו') כבר לא עוזר ולא מרתיע אותו זאת גם לאחר המון שיחות איתו בעניין אך ללא הועיל. ניסינו לקחת אותו לחוג קראטה אך כאשר המדריך לא נתן לו להתנסות בקרב החל לבכות בסוף השיעור ללא הפסקה... איך ניתן לעזור לו ולנו בנושא?

שלום רב,, בני בן השנה ושלושה חודשים לא מפסיק לנשוף אותי ורק אותי, הוא לא נושך אף אחד אחר מבני המשפחה וגם לא ילדים בגן, אנא עיזרו לי למצוא תשובה מדוע הוא נושך? ומדוע רק אותי?

בני בן ה 3.5 הולך זו השנה השניה לאותו גן. שנה שעברה היה בסדר השנה לאחר שהיה איתי שבועיים בבית יחד עם אחותו הקטנה (שנה) הוא מסרב ללכת לגן. זה הלך והחמיר עם הזמן עד שהגענו למצב שהוא מנסה לחסום לי את הדרך לדלת בבוקר, צורח שאינו רוצה ללכת שלא כיף לו ושרוצה להשאר בבית עם אמא. כשאנו יוצאים לבסוף מהבית ומגיעים לגן (בערך ב 10) הגננת עצמה יורדת לקחת אותו הוא נרגע די מהר והן מספרות לי שהיה בסדר גמור; גם כשאני באה לקחת אותו פעמים רבות רוצה להשאר עוד. אני עובדת במשמרות אחרי הצהרים ובסופי שבוע (בערך 3 פעמים בשבוע), לאחר שהמצב בבקרים החמיר וגילה ביטוי כעס כלפי אחותו אמרתי לו שאני הולכת לעבודה/סידורים/רופא בבוקר ומשאירה את אחותו אצל חברה למנוע מצב שיחשוב שאנחנו נשארות בבית יחד. זה לא עזר. רק גרם לי להרגיש רע. כל בוקר זו מלחמה חדשה אני יודעת שהוא נהנה בגן ושכל יום שאני לא לוקחת אותו הופך את ההתמודדות יום אחרי לקשה יותר אולם קשה לי פיזית ונפשית לקחת אותו לגן כשהוא צורח ומתחנן לא ללכת. בזמן האחרון התחיל לבכות ולנסות למנוע ממני ללכת לעבודה אחרי הצהריים דבר שלא קרה בעבר.

בני בגיל 3 וזו שנה ראשונה שלו בגן הוא ילד אקטיבי גם בבית אני מלווה אותו לקורס אנגלית ושמתי לב שהוא לא יכול לשבת הרבה בשקט כמו שאר הילדים שהם בטווח הגיל שלו" לא יודעת אם זה קשור אבל הילד לא אוכל טוב ויש לו הימוגלובין 10.3 ומקבל ברזל" האם ההתנהגות הזו יכולה להעיד על בעית קשב וריכוז למרות שהוא ילד שזוכר הרבה דברים ממה שאני מלמדת אותו וילד שיכול לשבת בשקט מול הטלויזיה שעות אם נותנים לו? בנוסף שמתי לב שדפי הצביעה שלו בגן ריקים והילדים האחרים צובעים טוב בתוך הקו של הציור והוא ממש לא צובע בבית ניסיתי לעודד אותו להביא צבעים חדשים ולהביא לוח לתלות את הציור שלו אם הוא מצייר או צובע ובכל זאת הוא לא מסכים אפילו להחזיק את הצבע ביד האם זה יכול להעיד על בעיה במטוריקה העדינה? או בעיה באחזקת העט כתוצאה מבעיה בשרירי הכתף? מה אני צריכה לעשות במקרה הזה?

שלום רב ושבת שלום ! יש לי בני בנים. האחד בן 5 וחצי והשני ב ן 3 ו - 7 חודשים. מחודש יולי , הקטן , נתפס בכמה משפטים נוראיים ברגע כעס , ברגעים שהוא אינו מקבל את מבוקשו ואפילו סתם ככה, כי בא לו לכעוס אז הוא מוציא את אותם המשפטים : "את קקי , את חרא , אני ארביץ (והוא מנסה להרביץ) , אני אבעט (והוא בועט) , אני יקלקל לך את זה .... ". זה הנוסח המדוייק. מה עשינו ? ממש בהתחלה , שזה רק צץ , ניסינו את שיטת ה 3 דקות בחדר לחשוב והסברנו לו שבבית שלנו לא מקללים וכך לא מדברים (אין קללות בבית שלנו) . לא ממש יכולתי להעניש אותו על משהו , כי אין דברים שהוא מאוד "מכור" אליהם. ראינו שזה לא עוזר ואף מחריף , עברנו לשיטה תוקפנית. וכאן המקום לומר שאנחנו מאוד נרגזים עליו כשהוא אומר מילים שכאלה, זה חמור ומעליב מאוד בענינו. אז היינו אוחזים בו בכוח ואף אמרנו לו שנשטוף לו את הפה בסבון.. לקחנו אותו פיזית למקלחת ושטפתי לו את הפה במים. גם לא עזר. בכל הסיטואציה הוא חוזר ואומר (כמה וכמה פעמים) למי שעומד מולו (אני או בעלי) "אתה חרא, אתה פיפי , אני ארביץ לך "... גם זה לא עזר. עברנו לשיטת ההתעלמות. שיטה זו מסייעת להקטין את העוצמה ואת הבלאגן שיש בבית . אני מתעצבנת פחות , כי אני מתעלמת.. לא נכנסת איתו לעימותים אבל לא העלימה לגמרי את התופעה המזעזעת הזו. ניסינו להתעלם שבועיים. ולשווא. זה עדיין נמצא שגור בפיו. גם היום , בצהרים , הוא עלה לרכב וביקש מוצץ , אמרתי לו (כמו תמיד) ש"מוצץ מקבלים רק כשהולכים לישון" (זה ההסכם שלנו) , ואז הוא החל לומר את המשפטים האלה. אנחנו מרגישים אומללים. כאילו נכשלנו באבני היסוד שלנו כהורים "לחנך את הילד לא לקלל , לא לנבל את הפה". אני נואשת...

שלום רב! בתי בת שנה וחצי , אני ובעלי מתכננים נסיעה לחו"ל למשך שבוע בלי הילדה. בתי תשאר עם סבתא שלה שמטפלת בה יום-יום. ובכל זאת אני מרגישה רגשי אשם נוראיים ומפחדת ליצור טראומה אצל הילדה. האם יש בסיס לכל הדאגות שלי ? האים פרידה כזו באמת עלולה להוביל לחוויה קשה עבורה?

שלום, בני בן השנתיים וחצי נגמל מטיטולים לפני 3 -4 חודשים (יום ולילה), הוא נגמל מפיפי אבל קקי הוא עושה רק בתחתונים למעט במעון ששם המטפלת אמרה לי שהוא עושה בשירותים. (כבר ניסיתי כמעט הכל - קקי פרס, מדבקות, תקופה מסויימת התעלמתי לחלוטין, כל רעיון שהציעו לי ניסיתי וזה לא עובד הוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים בבית או בכל מקום אחר חוץ מבמעון (ששם אני לא ראיתי אבל מאמינה ומסתמכת על דברי המטפלת). מה אפשר לעשות בנדון, והאם יש לכם רעיונות נוספים? בעיה נוספת בשבוע האחרון הוא התחיל לעשות פיפי בלילה במיטה לפחות פעמים במהלך הלילה. ..(אני מתחילה להתייאש). תודה

יש לי ילדה בת 10.5 , הסובלת מהיפטוניה מה שמביא אותה לקשיים במוטוריקה הגסה -סירבול וקושי לבצע את מה שילדים אחרים עושים בגילה ובמוטוריקה העדינה שגם כאן יחסית היא לא מתיאמה לגילה - הילדה היתה שנים במכון להתפתחות הילד , ברכיבה על סוסים אצל מרפאה בעיסוק , בציור על מנת שתפתח את היכולות שלה כי למרות שקשה לה היא אוהבת לצייר . כיום היא לומדת לשחות . בנוסף לכל הדברים שנאמרו לעיל יש לה קושי במיקוד העיניים והיא מרכיבה משקפיים כמו כן הולכת עם אצבע בפה , למרות שאינני חושבת שבבית הספר היא שמה אצבע בפה מאחר והיא חוששת שילעגו לה. השאלה שלי היא לגבי חברות . בדרך כלל ילדים ניגשים אליה לשחק איתה, השנה לפחות שתי בנות היו מתקשרות ורצו כל הזמן להגיע לביתנו לשחק . הבעיה היא שהיא עצמה לא תיזום שום קשר מהחשש הן לא תסכמנה . יש פעמים שהיא מביאה מכתבים מחברים במכתבים אלה כתבו לה כמה היא מקסימה וחמודה ונראה שהיא דיי אהובה , אולם היא עדיין בשלה שילדים לא רוצים לשחק איתה , קשהלה מאוד לדבר בטלפון עם חברות וגם אם אני מנסה לשכנע אותה להתקשר היא יכולה להתששק בטלפון ולא לדבר , היא זקוקה כל הזמן לתיווך . הפחד שלה שלא תצליח לשחק כמו כולם ושלא ירצו אותה אינו מאפשר לה להתקדם הלאה ולאט לאט החברות המעטות שהיו לה כבר לא מתקשרות כי אין שום עידוד מצידה . כמה שאני מנסה לדבר איתה על כך ולהבהיר לה שהיא ילדה חכמה ומקסימה ושתמיד ירצו לשחק איתה ועובדה שבאים אליה וכן נהנים אינה מספיקה . האם כדי לפנות לפסכולג לפני שיהי המאוחר מדי ? אם כן , האם אתם מכירים פסיכולג ילדים באיזור חולון - בת ים תודה מראש על תשובתכם

הי בתי בת שנה וחצי, עד היום איתי בבית.לאחרונה אני מרגישה את הצורך שלה בחברת ילדים נוספים ואני מנסה להפגיש אותה עם בני גילה כמה שאני יכולה .ראשית ברצוני לשאול כמה הדבר חשוב שהרי בגיל הנ"ל הם עדיין לא משחקים זה עם זה אלא זה לצד זה. בנוסף, ניפגשנו עם חבר בן גילה (מעט קטן יותר) והוא נתן לה מספר פעמים מכות על הפנים והראש. היא לתדהמתי לא בכתה, לא הגיבה, לא החזירה והמשיכה כרגיל כאילו כלום לא קרה. מאוד מסקרן אותי להבין את התגובה שלה.האם הדבר מעיד על בגרות או שמא על כך שאינה יודעת להתמודד עם מצבים כאלה? כיצד אתם רואים תגובה מסוג זה? אני לא התערבתי כמובן מפני שלא היה צורך אך מה עושים במצבים דומים? תודה.