פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

הופנתי מהקופת חןלים לאומית לפסיכולוג היו 2 באזורי דר יעקב סיני מגבעתיים או דר חיים לבון מראשון לציון ורחובות האם משהו מכיר ויכול להמליץ לי כי עלי לקבל טיפול פסיכולוגי דחוף.

הי
אני ממרכז הארץ בת שלושים ומאוד רוצה לבדוק אפשרות הצטרפות לקבוצה טיפולית אך לא יודעת כיצד להתחבר לקבוצה כזו? איפה ניתן למצוא יותר פרטים?
תודה

אני בצבא, יוצאת די הרבה זמן עם בחור בצבא, גדול ממני בשנתיים. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים-שלושה (בסיס סגור)...אני והוא מאוד דומים באופי שלנו ובחיים לא מצאתי מישהו שאני מזדהה איתו כל כך, חושבת כמוהו, אוהבת את אותם דברים כמו שלו... אבל יש משהו שדי מפריע לי, מעולם לא התנשקנו, נכון זה נשמע מעט טיפשי אבל בכל הפגישות שלנו אנחנו כל כך קרובים לזה ואנחנו במגע גופני תמידי, מצבים אינטימיים, אבל רק זה לא! המגע בינינו זה ממש ממש לא מגע של ידידים. אני מנסה להבין למה זה לא קורה עדיין...חשבתי על זה שאם אני והוא כל כך דומים אני אוכל למצוא אצלי את התשובה.. והבנתי שאני מפחדת להרתיע אותו עם ההגדרה של "חברים"...כנראה שגם הוא, היו רמזים לכך בעבר. הקשר הזה הוא די הרבה זמן... איך מפסיקים את ההתנהגות המגונה הזאת של "לא בטוח ביחד"?

תודה..

אני בת 40, רווקה, מובטלת כבר ארבעה חודשים.

מצטערת מראש על שיצא ארוך ומודה על הסבלנות.
בפסח טיילנו אני ושלושת אחיותיי הצעירות ממני, יחד עם משפחותיהן בשלב כלשהו הצטלמה אחת מהן יחד עם בעלה וילדיה- תמונה משפחתית, ואז עלתה ההצעה לצלם תמונה משפחתית גם את שתי אחיותיי האחרות.
עמדתי בצד, והרגשתי כל כך מושפלת, כל-כך לבד.
אם עד אז חשבתי שיש לי איזשהו מקום במשפחות שבנו לעצמן, באותו מעמד הבנתי כמה אני לבד. ציפיתי שלפחות אחת מהן תקרא לי להצטרף לתמונה, אבל התאכזבתי לגלות שלא. נעלבתי גם מחוסר הרגישות אלי באותו מעמד.

בעבר, כשפגשו בבני זוגן, כל אחת לחוד, הוריי תמיד מצאו פגמים בחתנים המיועדים, ואני הייתי זו שסינגרתי עליהם, וניסיתי לפשר, גם אם זה עלה לי במלחמות וחוסר אהדה זמני מהוריי. כשהייתי חלק מזוג תמיד דאגתי לקטנה שהייתה בודדה והרבה פעמים במצבי משבר, ותמיד עודדתי והוצאתי אותה לבלות. גם עכשיו כשצריך אני מתגייסת לעזור להן. ואני בקשר מעולה עם האחיינים והאחייניות שלי.ועם רובם זה הדדי. בקיצור, אני מרגישה שתמיד הייתי שם עבורן.

לפני כארבע שנים לאחר שהות ממושכת שלי בחו"ל, הטיחה בפניי אחת מהן שכל הקשר שלהן עימי - שיחות טלפון, טיולים משותפים בארץ, נכפה עליהן על ידי הוריי, ובעצם לא מרצון הם מבלים איתי. לאחר זמן קצר סיפרה אחת מהן, ברגע של חולשה, שבזמן לימודיי באוניברסיטה, אימי זרקה מכתבים שמוענו אלי במשך כשנה מגבר שאהבתי, תושב חו"ל שפגשתי שם, מכתבים שמעולם לא הגיעו אליי. אחיותיי לא עשו דבר כדי לעצור בעדה, או כדי להביא את הדבר לידיעתי.
בעקבות שני אירועים אלו איבדתי לחלוטין את האמון שהיה לי במשפחתי, נכנסתי למשבר נפשי, שארך כשנתיים ובמהלכו גם ניתקתי קשרים עם שני חברים שהיו איתי עוד מימי התיכון, נשואים ובעלי משפחות, מתוך מחשבה שאין בי להועיל, והחברה שלי לא מוסיפה לאף אחד.

יש לי את כל התנאים להצליח, ואני עדיין לא מצליחה להתרומם. אני נאה ונראית צעירה כמו לפני עשר שנים, אני מוכשרת במה שאני עושה, קוראת המון וכותבת, ומתקשרת נהדר עם אנשים שאני פוגשת באקראי, או בעבודה (שהייתה). ניסיתי את אתרי ההיכרויות באינטרנט בשנות השלושים המוקדמות שלי, ואחרי מאות דייטים הרמתי ידיים. גם יצאתי לטיולי רווקים-רווקות. כמעט ולא יצאתי לדייטים בשנים האחרונות.

אני מרגישה את הרחמים מסביב, וזה לא עוזר, זה משפיל. את המבטים במקומות עבודה, בקופת חולים, השכנים, החברות וקרובי המשפחה של אחיותיי, כששומעים שאני רווקה בת ארבעים., כאילו זה הדבר היחידי שמגדיר אותי כאדם.

אני מרגישה שזו ההזדמנות האחרונה שלי למשפחה - השנה-שנתיים הקרובות וכבר התחלתי בטיפולים על מנת להרות מתרומת זרע. אך עדיין חסרה לי אהבה, קבלה. תמיכה. חברה. הבדידות, המחסור בחום אנושי גורם לי לנבול, להסגר.

תודה על ההקשבה.

לאחרונה נקלעתי למשבר נפשי בעקבות סכסוכים עם אישתי וחוסר תעסוקה והדבר האחרון שמעיק עליי יותר מכל הוא מצבו המתדרדר של בני שמסרב ללכת לביהס ומסתגר בבית . הוא מגלה חוסר איכפתיות כלפי אנשים וכלפיי , לא מגלה כל הזמן את האמת , מסתיר את כוונתו ומעביר את כל זמנו מול המחשב והטלוויזיה . אני חסר אונים ונכנס לעצב עמוק בגלל מצבו . איך יוצאים ממצב הביש הזה ? - הילד מסרב לקבל כל עזרה וזה מתסכל אותי עוד יותר , מעכיר את רוחי וגורם לי לבכי . התחלתי טיפול אצל עו"ס אבל מצבו של הילד מטריד את מנוחתי וגורם לי לשברון לב . זקוק לעיצה טובה שתוציא גם את בני וגם אותי ממצב הביש .

תודה מקרב לב .

אני נשואה הרבה מאד שנים ויש לי בעיה של פחד אימים מנטישה בעלי אדם רגיל לא רע אבל גילה את הפחד וכשאני מצליחה להרגיז אותו במריבה הוא משתמש בזה שהוא עוזב ובכל פעם שאני מסה להשלים או להסביר למה איך הוא קם והולך הוא חוזר לאחר כמה שעות אבל פעם גם עזב לכמה ימיםואני הפסקתי לחיות
ואני חושבת שאדם שמשתמש בכלי כזה בעוצמה כזו נגד הבן זוג שלו שסובל מחרדת נטישה בצורה קיצונית הוא לא אדם ראוי
ואז אני משתתקת מפחד הבטן נכנסת לי לגב אני לא מסוגלת לאכול במשך ימים לא יכולה לישון אני חייבת להרדים את עצמי יום ולילה בשביל לא להיות מפוכחת ע"י כדורי שינה כי אחרת אני לא מסוגלת לעמוד בלחץ אני מקיאה ועולות לי מחשבות אובדניות אני מבזה את עצמי בכל פעם בבקשת סליחה ומחילה גם כשאני מרגישה צודקת איני יכולה להשתלט על המצב הזה אני יודעת שזה חורג מכל פרופוציה ומה גם שמלווה אותי הרגשת השפלה קשה כי אני מרגישה שאין לי ערך בעיניי בעלי ואני גם מרגישה שהוא מנצל את המצב וזה אומר לי המון כעס על עצמי על כך שאין לי טיפת הערכה לעצמי להסחף ככה זה נורא אין לי כוח לחרדה הזו ואין לי איכות חיים לצערי אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי ולא נראה לי שבכוחות עצמי אוכל לעשות משהו אני פשוט פורקת מעט ממה שרובץ על ליבי ואני יודעת שאחרי המלחמה האחרונה תמיד תגיע עוד אחת אני מקווה לנס שאהיה חזקה ואפסיק לפחד ככה

שלום, עליי לציין שניסתי לשלוח את השאלה הזו אתמול ומשום מה לא ראיתי שהיא מופיעה כאן אז אני מנסה שוב פעם. אני זקוקה לעצה. לפני כחודשיים הכרתי בחור נפלא! מעריך אוהב מכבד , כל מה שחיפשתי בבחור אני מרגישה שיש בו. טוב לנו,כיף לנו ביחד, אנו באותו ראש ונמשכים זה לזה. אני פשוט התאהבתי בו! אבל יש דבר אחד שמפריע לי (לצערי אין דבר משולם) העובדה שהוא מדי פעם מזכיר את בת זוגותו לשעבר כדרך אגב בשיחות שלנו (וגם מפריע לי שהוא מבטא אותה כ"חברה" ובשם שלה ולא כ"אקסית"). הם יצאו כשמונה שנים כאשר במהלכם הם נפרדו וחזרו וסופית ונפרדו לפני שנה לאחר שהיא עזבה לחו"ל. לדעתי הוא חווה נטישה ודחייה מצידה, ובאחת השיחות נפש שלנו הוא אמר לי שהיא השאירה אצלו פצע שלדעתי לא התרפאה עדייןותחושת פספוס על כך שלא עשה מספיק וזמן המתאים כדי למנוע זאת. לא שאלתי מה קרה בדיוק אבל אני מאוד סקרנית לדעת מדוע, האם הוא בקשר איתה עדיין היום? האם יש לה חבר או שהיא נשואה? אני רוצה להיות בטוחה שהיא כבר לא מחפשת אותו (יש לי דרך לברר אבל לא דרכו, אך לא רוצה לעשות זאת מאחורי גבו). כל זה אני לא אמורה לחוות עם היחס החיובי והחום שהוא מעניק לי אבל לצערי אני חוששת שאולי אי פעם הוא ירצה לחזור אליה במידה והיא תחזור לכאן. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. לא רוצה להעלות את הנושא שוב פעם כדי לא להראות את הפחד שלי ואף אולי קנאה. לכן אני פונה אליכם ורוצה לדעת איך להתמודד עם רגשות האלה, מה עליי לעשות כדי שישכח אותה ולא יזכיר אותה?ואם לא ישכח למה לצפות ואיך להתמודד עם זה? אני סבורה כי רק הזמן יראה זאת אבל האם יש דרכים אחרות?האם לדבר על כך באופן גלוי? תודה מראש אונה,

שלום רב. לפני 6 שנים הפסקתי לעשן לאחר 5 שנות עישון. הייתי בן 20 וההפסקה היתה ביום אחד. כיום אני חושש שהתמכרתי לצפיה בסרטים. מכל הסוגים. בבית ובעבודה. מהי הדרך היעילה ביותר? ניסיתי טיפול פסיכולוגי שגרם להעלאת המודעות האישית. אך אינני מצליח להיגמל. מה ניתן לעשות?

עם בעיית קשב וריכוז מטופל ברטלין.אני מחפשת עבורו מטפל ואו מטפלת בנפש שיוכלו "להוציא"את מה שעל יבו בכדי שיהיה רגוע יותר.
אשמח אם תוכלו לעזור לי ולכוון אותי

תודה מראש

בוקר טוב,
אני רוצה לשנות את האופי שלי ולא יודעת/מצליחה לעשות זאת.
אני טיפוס נטול אמביציה ומוטיבציה, מצד אחד רוצה מאוד להצליח בדברים שאני אוהבת לעשות אבל לא עושה עם זה כלום מתוך פחד לא להצליח או מתוך חוסר בטחון עצמי, עצלנות או פשוט לא מאמינה בעצמי. כל דבר שהתחלתי לא סיימתי כמו שצריך, לא התמדתי, לא התקדמתי במקומות עבודה.
התגרשתי לפני שנתיים, רמת החיים שלי ירדה, יש לי תאומות בנות 4.5 שאני צריכה להיות איתן אחה"צ ובגלל זה קשה לי לקדם את עצמי. פוחדת ללכת ללמוד ובסוף לא יצא לי מזה כלום כי אין לי כסף מיותר. בעבר למדתי גרפיקה, סיימתי בהצלחה אבל לא התמדתי בחיפוש מקום עבודה מתאים אז התפשרתי על תפקיד מזכירותי שבו אני "תקועה" כבר 10 שנים מטעמי נוחות אבל מאוד מתוסכלת.
היום אני חייבת לצאת מ"התרדמת", רוצה להצליח, רוצה לקדם את עצמי, רוצה להתמיד ולא להרים ידיים, רוצה לשפר את הבטחון עצמי שלי ולהאמין בעצמי. איך? האם טיפול פסיכולוגי ממושך? אימון אישי? לימודים?
תודה רבה
ושבת נעימה
אמלה

שלום. יותר מהרצון שמישהו ישמע אותי אני רוצה שמישהו יציל אותי.
30 שנה זה כבר המון, אולי יותר מידי בשבילי לפחות ובהסתכלות אובייקטיבית זאת רק ההתחלה לבן אדם ממוצע. אני יודעת מי אני. אני אשה. אני בת 30. אני רווקה. יש לי משפחה. יש לי חברה אחת טובה, הכי טובה. אני לא טיפשה. אני רגישה. היום אני אוהבת מה שאני רואה במראה. יש לי חלומות ושאיפות מעצמי מהחיים. יש לי כוחות נפשיים מאוד גדולים.
הגעתי לקצה שאני כבר מוכנה להרפות וליפול. רק ליפול ולהסיר מעלי את הכל.
לא להרגיש יותר כאב. עצב. אכזבה. שנאה. קנאה. פחד. להפסיק להלחם עם עצמי.
כשהייתי בת 16.5 ניסיתי להתאבד. זאת היתה תערובת של כל כך הרבה דברים שהובילו אותי לזה, הבדידות, המשפחה... רציתי שיראו אותי, שישמעו אותי. ועם כל הבלאגן שזה סחף, כמו ים סוער זה נרגע נעלם וטוטא מתחת לשטיח עם השנים.
בחרתי ליחיות כמו שאני רוצה.
היו לי עליות וירידות כמו כולם. וכלפי חוץ נורא קל לשדר לסביבה שאני בסדר. הנה אני מחייכת, לומדת, משקיעה, נמרצת, מכירה אנשים, עובדת, שוכרת דירה, יוצאת...
אבל הכל שקר. מבפנים אני רוצה למות. מייחלת לזה כל יום. כל פעם שאני בונה את עצמי מחדש ומחזירה לעצמי את החיוך, צועדת צעד אחד קדימה, הנה מצאתי עבודה, הנה יש לי דירה מדהימה, הנה יש לי חברים, הנה הכרתי מישהו, הנה המשפחה שלי נורמאלית..
אחד אחרי השני הכל מתפרק, אני מרגישה כמו מסננת שמנסה לשתות מן המים אבל הם לא מצליחים להאגר ונוזלים לי מבין האצבעות.
אז אני קמה לעוד בוקר. העיניים שלי בבוקר נפתחות עם דמעות, הבטן לוחצת, מתפתלת.
אז למה להאבק במה שאי אפשר? אולי אני צריכה להרפות.
היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להפסיק את הייסורים האלה, להתמודד עם מי שאני, אם חוסר ההבנה והקבלה של הסביבה שלי למי שאני, חוסר הביטחון, חוסר אהבה עצמית,
כשאומרים לך שאפשר לעבוד על זה ולבנות את הביטחון זה רחוק ממני. אבל עצרתי בידיעה שהמשפחה שלי תסבול. אבל עכשיו אני יודעת כמה שאין להם אפילו מושג כמה רע לי, אמא שלי ישנה עכשיו ואין לה מושג שהבת שלה, התינוקת שלה לא רוצה יותר לחיות.
אני כל כך בתחתית ואני מודעת לעצמי, ואני יודעת שרציתי ואני עדין רוצה כל כך הרבה.
רוצה לחיות, רוצה עבודה טובה, רוצה בית, משפחה, חברים, זוגיות...
אבל הכל תמיד מלווה במאבקים ואנרגיות .
אז נשבר לי להאבק, עוד לא קם גוף פסיכולוגי שמטפל בהתנדבות, אני לא רואה את עצמי מגיעה לגיל 31 . אני לא רואה עתיד. לא את שלי.
תודה על המקום הוירטואלי שנתן לי לחשוף. אותי.

אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי זאת אומרת לראות איך זה בעיקרון אין לי מה להפסיד

אבל אני לא מכיר שום פסיכולוג אתם יכולים להמליץ לי על פסיכולוגית טובה בפתח תקווה?

שלום יש לי כל היום מחשבות על התאבדות מה לעשות?

משהו שכתבתי לעצמי ברגע מסוים, שכרגע נבחן עם הזמן, לאורך התקופה.
אני מעט מופנם ורגיש יתר על המידה לפי דעתי. קשה לי לתקשר יותר מדי למרות שאני מנהל אורח חיים של עבודה מסודרת אני לא מצליח ליצור לעצמי חברים חדשים וקשה לי עם התחושה הזו של לבד, להסתדר לבדי ללא נפש שעימה אוכל לחלוק את חוויותיי . אז תקראו ותביעו דעה ,אני אשמח

מחשבו תשליליןת שלי:
1. המחשבה שכשאני עושה משהו יש סיכוי שיתפקשש ולא יצליח ושאני אראה שוקיסט או לא סגור על עצמי.
זה מתבטא בטון דיבור שלי, ובסיום משפטים עם ספק סימן שאלה, ספק בקשה לאישור שאני בסדר.
2. כאשר יש משימה ואני מדבר, אז טון הדיבור הוא נונשלנטי כאילו שקטן עלי ו"יאללה נגמור עם זה, זה לא מרגש אותי".
=טון הדיבור שלנו מאד משפיע על הקליטה של הצד השני, ולעיתים טון דיבור מסמל לצד השני אם אני סגור על מה שאני אומר או ניתן להניע אותי מכך.
אני רוצה לעבוד על טון הדיבור שלי ומה כל אחד משדר לשני , מהם הסוגי הטונים אשר אני מסוגל להפיק וכיצד המאזין רואה אותם כמסמלים משהו.
לשדר בטחון בטון הדיבור, דיבור כריזמטי וסוחף אשר מאפשר לצד השני להרגיש בטוח שיש עימו אדם, לחלוק איתו חוויות ושער לקיומך.


זו כוונתי- אני רוצה לשדר לצד השני שאני בטוח בעצמי ורציני, אדם אשר נכבד את עצמו ונאמן לעצמו, אשר לא מפחד או חושש מקשר עם אחרים ואינו נפגע רגשית מדברים.

היום אני שובר שתיקה.

חולם שהיא תבוא אלי ותבין
לתת לה שק של סנעטימנטים ולא מתבייש בכך
זו כוונתי- להפגין אהבה לסובבים אותי, להקשיב ולתת במה לאחר, כמו גם לעצמי.

לא לפחד להרגיש ולא לפחד להיות, להיות פשוט פשוט אתה.


זה מה שכתבתי-

א י ך ??

מצטערת מראש אם יהיה קצת מבולבל, אני מנסה לעשות לי סדר בראש תוך כדי כתיבה.
אני אנסה להתחיל מבראשית-
בנזוגי ואבי ילדי סובל בשנתיים האחרונות מירידה בתפקוד המיני. מעבר לבעיה עצמה שאותה ניסינו לשפר ע"י התיעצות עם רופאים שונים (פרטיים, כי הוא מאד נבוך להחשף בפני רופא המשפחה), התחושה הנפשית שלו קשה מאד.
הוא מרגיש מושפל, מעצם זה שבעיה עם קונוטוציה של גיל מבוגר הגיעה אליו בגיל צעיר יחסית (שנות הארבעים לחייו), מרגיש חסר ערך, "לא גבר" , לא ראוי להיות בנזוג ועוד
הוא מסרב בכל תוקף לקבל עזרה נפשית.
הרופאים שהגענו אליהם לא ממש עזרו כי אחד שהוא דווקא פסיכיאטר/סקסולוג התמקד בפתרון תרופתי ספציפי בלי להתייחס להיבטים הרגשיים, והשני טען שכל הבדיקות שלו תקינות לגמרי ושהכל מהראש...
אני מנסה כל הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה- על הזוגיות שלנו שהיא טובה ופתוחה, ועל היכולת שלנו לדבר כמעט על הכל, ועל הסקס הטוב שיש לנו למרות הכל, עם כל העליות והירידות.
הוא רואה את הדברים אחרת ממני.
הוא כנראה נהנה מהסקס פחות מבעבר, והוא רוצה להחזיר את המצב לקדמותו.
בזמן האחרון, למרות שיש שיפור מסוים מההיבט הפיזי, יש נסיגה משמעותית מההיבט הנפשי. הוא מדבר על עצמו כעל מת-חי ושאין טעם לחייו.
כרגע הוא טוען שהוא מאד רגוע כי הגיע להחלטה סופית ושלא משנה לכמה רופאים עוד נגיע ואילו בדיקות נעשה, זה חסר משמעות, כי הוא את ההחלטה שלו כבר עשה.
אותי כמובן שהדיבורים האלו מאד מלחיצים. היה בעבר סגנון דיבור כזה אבל בעיקר כדי לקבל תשומת לב. היום, למרות המעורבות הגדולה שלי בנסיון למצוא פתרון, ולמרות שאני עושה ככל יכולתי כדי לשנות את ההרגשה שלו ולהציג בפניו את חצי הכוס המלאה, ולכעוס על הרצון שלו לברוח- הוא עיקש בדעתו.
אני יודעת שאדם שמדבר על כך בד"כ זו צעקה לעזרה, אבל אני לא בטוחה בכך לגבי הפעם הזו.
יש לי תחושה ממש רעה.
אני מנסה לשכנע אותו לקבל עזרה נפשית אך הוא מסרב. הוא נורא חושש מהסטיגמה החברתית (כן, אפילו בשנת 2009....) אם ידעו בחברה הקטנה והסגורה שאנו חיים בה על כך.
מקווה שהבהרתי את התמונה כי אני עדיין נורא מבולבלת ועצובה
אני אובדת עצות ולא יודעת מה אני יכולה לעשות כעת.
יש לכם עצה???