פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אנחנו מאמינים יחד איתך,

כי הכתיבה בהחלט משחררת, אני מאמין שתצליחי בדרכך !!!...

כותב לך מנסיון .

הפסיכולוג/ית שלך צודק/ת , חפשי תחומים שבהם תמצאי אתגר . זה כול להיות אפילו תחביבים קטנים ועד לתחומי עיסוק מכניסים .

אל תקבלי כל בר כמובן מאליו - גם ללקק גלידה זו אחת מהנאות החיים .

קחי לף דף לפני שא הולכת לישון רשמי עליו מטלות למחרת והשתדלי למלא אותן .

אל תשכחי שבמטלות לרשום גם דברים מהנים .

בהצלחה .

שלום גלית,

מטפלים חלוקים בדעותיהם בנושא התרופות. יש כאלה שמאמינים שכל עוד אפשר להתמודד בעזרת טיפול נפשי, עדיף להימנע מתרופות, ותופסים את הטיפול התרופתי כדבר שעלול לחסום את מקור הכאב ולהשטיח את ההתמודדות. אחרים חושבים שאם אפשר להקל על כאב נוראי, למה לא? ואף מאמינים שטיפול תרופתי יכול לחזק את הרוח ולהזרים עוד כוחות לעבודה מעמיקה בטיפול הנפשי.

אני נמנית על הקבוצה השנייה, אני כמובן לא יודעת מה דעתו של המטפל שלך.

אני מאמינה שאפשר להתמודד עם כאב נפשי גם ללא עזרה תרופתית, אך אני בהחלט תומכת בטיפול תרופתי במקרה הצורך. לדעתי, אם את בוחרת לא לנסות טיפול תרופתי עדיף שזה יהיה מהסיבות הנכונות לך, ולא בגלל חששות שנובעים מדעות קדומות או סטיגמות שגויות לגבי הטיפול.

מנסיוני כמטפלת, אני מתרשמת שטיפול אנטי דכאוני-חרדתי (ממשפחת SSRI או SNRI) יכול מאד להקל, להרגיע ולחזק. הטיפול בהחלט לא ממסטל, ממכר או מצמצם את הרגש. בתקופה הראשונה (כחודש) עלולות להיות תופעות לואי והשפעה לא נוחה על המצברוח, אך תופעות אלו חולפות בד"כ, ואם הן לא חולפות מנסים תרופה אחרת מבין המגוון הגדול שקיים היום. בסיום תקופת הטיפול ניתן להפסיקו ללא תופעות גמילה, ובד"כ השיפור במצב הנפשי נשמר.

מנסיוני, הרוב הגדול של המטופלים שנעזרו בטיפול תרופתי לא רק שלא נחסמו בטיפול, אלא השיפור במצב הרוח והעלייה בכוחות הביאו לפריצת דרך של ממש בתהליך הטיפולי, וכוח להתמודד עם תכנים שעד כה נמנעו מלגעת בהם כי היו כואבים מדי. על אחת כמה וכמה בטיפולים ממושכים עם תחושה של "תקיעות" כפי שאת מתארת.

יחד עם זאת, את נמצאת בטיפול וכדאי מאד להתייעץ עם המטפל בנושא. בודאי חוות דעתו מסתמכת על היכרות יותר מעמיקה ומגוון שיקולים יותר רחב מכפי שאני יכולה להציע לך. כמו כן, חשוב להתייעץ עם רופא/ה פסיכיאטר/ית, שהם המומחים בתחום ולקבל את חוות דעתם לגבי נחיצות הטיפול.

חשוב לשתף את המטפל ברגשות התקיעות. יכול להיות שגם השיחות יוכלו לשנות כיוון באופן שיותר יועיל לך.

הי ערן,

אתה מתאר מצב קבוע של דכאון, דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית.

אני שומעת שאתה סובל מאד, ורוצה להרגיש טוב יותר עם עצמך ועם אחרים.

אתה זקוק לעזרה ותמיכה מקצועית.

בצבא תוכל לעזר בקב"ן/ית ביחידה שלך, או ביחידה לבריאות הנפש. כמו כן אפשר לקבל טיפול במסגרות האזרחיות.

למרות הקושי, נסה לשתף את הורייך בבעייה, או אדם אחר שאתה יכול לסמוך עליו, והם יעזרו לך למצוא טיפול טוב, וגם ידעו מה עובר עלייך ויוכלו לתמוך בך.

בהצלחה

שלום לך,

את מתארת מצב של חרדה מתמשכת, המלווה בדאגות, מחשבות טורדניות ומתח גופני (המתבטא בהקאה ואולי דברים נוספים).

מנגד, את אומרת שחייך "בסדר גמור" וקשה לך לשים אצבע על מקור הבעייה.

אני ממליצה לך להתייעץ עם איש/אשת טיפול, שיעשו לך ראיון קליני מקיף ויאבחנו טוב יותר את בעייתך, מכפי שנוכל לעשות כאן ברשת.

באמצעות איבחון והתרשמות מעמיקים, יוכלו להמליץ לך על טיפול מקצועי לבעייה.

בהצלחה!

תנסי לנצל את הטיול ולעשות דברים שאת אוהבת .
למצוא בחו"ל מספרה טובה , לעשות מניקור או פדיקור .
לצאת למסע שופינג מטורף .

נצלי את הטיול עד תומו ותנסי כמה שיותר להנות בו - ופחות להסתכל על הכל בעין צרה שבה את חושבת :"הכול חרא , הכול לא טוב "

ההפך - נסי להסתכל על הכול מזיוות יותר חיובית .
ואולי כך גם תצליחי לצאת מהמצב שבו את שרויה .

זאת בדיוק הבעיה.... שאני נוסעת למקום שהכל זול וזמין אבל לי אין חשק לכלום.
השאלה איך פתאום אני אסתער על החיים....
האם כדאי לי לעשות באופן מלאכותי דברים או שזה יחמיר את הרגשתי...
איך אני "מנצלת" את הטיול לצאת ממצבי ?
אני מפחדת שאני "אתנתק" מרוב פחד מכך שאיני נהנית

הי מירה,

מצב של דכאון הוא מצב של "דיכוי" הנפש. הפער בין הדיכוי הפנימי ל"חופש" החיצוני אמנם יכול להיות מכאיב ומלחיץ.

קשה לפתור בעייה של דכאון בזמן קצר. גם לטיפול תרופתי נוגד דכאון נדרשים כמה שבועות כדי להשפיע.

אם אינך מטופלת, אני ממליצה לך בחום לקבוע פגישה טיפולית ראשונה עוד לפני הנסיעה, וכך תדעי שעשית צעד ראשון משמעותי כדי לשפר את מצבך, ואולי כך תגייסי מעט אופטימיות ומוטיבציה.

לגבי הטיול, קבלי את החווייה כפי שהיא ואל תנסי להילחם בה. ככל שאת יכולה, היי סבלנית ולא שיפוטית כלפי עצמך, גם אם את לא מרגישה שמחה או הנאה. לנפש יש עונות ממש כמו לטבע. הנפש שלך סתווית עכשיו, אפרורית וריקה, אך אולי היא מכינה את עצמה להתחדשות ופריחה כשיגיע הזמן.

נסי להתמקד ולהתבונן בילדייך. ראי איך הם מגיבים, מתנהגים, הרגישי איך הם צמחו בשנה החולפת, שימי לב ליחסים ביניהם, למדי מה הם אוהבים, מה מרגש אותם, מה מרתיע ומכעיס אותם, הקשיבי לקולם, חושי את מגעם, הרבי ליצור איתם קשר עין וקשר גופני, תראי איך הקשר ביניכם מתפתח כאשר אתם יחד בחופשה.

אינך חייבת "לזייף" הנאה עבורם, נוכחותך חשובה ויקרה להם, והם יודעים לקבל אותך כמו שאת.

אם מתאים, שתפי את בעלך במצוקתך ועזרי לו לתמוך בך.

גם אם הנסיעה לא תהייה מהנה, נסי להפוך אותה למשמעותית מבחינת יכולתך לקבל את עצמך גם במצב חלש, ולזכות בתמיכה וחיזוק של התא המשפחתי,

נסיעה טובה

ראי - עצם המחשבה שלך , כשאת חושבת : "אני כנראה אתנתק מן הילדים ,אהרוס להם את הטיול עם מצב הרוח שלי .. " רק בעצם המחשבה הזאת - את בעצם הורסת לעצמך את המצב רוח ואת "בונה" לעצמך את העתיד .

"לנצל " את הטיול - הוא לעשות כמה שיותר דברים שאת אוהבת , שעושים לך טוב .
ל'קרוא ספר טוב ( ישראלי / לועזי ) במהלך הנסיעה או אפילו במלון עצמו , לצאת עם המשפחה או אפילו לבד לארוחה משפחתית טובה במסעדה מומלצת , לעשות קניות , להתחדש בתסרוקת חדשה
או כמובן ללכת למקומות שמרגיעים אותך - שעושים לך טוב .

אני לדוגמא מאוד אוהבת ללכת לים כאשר אני במצב רוח קודר או עצוב , נסי למצוא מקום בעיר שלך - גן שעשועים או אפילו חדר בבית - משהו שמרגיע אותך וככה את חוזרת לעצמך .

כמובן שזה לא תהליך קל - ולא תהליך קצר .
נסי אפילו ממחר - תלכי לספרייה וקחי ספר טוב או אפילו עיתון בוקר , תשבי לך במקום שאת לבד או אפילו אם תרצי עם בעלך , תשמעי מוזיקה שאת אוהבת ותעשי רק מה שאת רוצה .

אני מקווה שזה יעזור לך .
זכרי שני דברים מאוד חשובים - "אין דבר העומד בפניי הרצון "
וכמו- כן :"חייכי - הכול לטובה ! "

אין לי שום הכשרה בתחום הפסיכולוגי והעיצה שאני נותן לך כאן מתבססת על נסיון בלבד .

אם את אוהבת מישהו לעולם לא תסתפקי בקשרי ידידות . זה כמו שאומרים לך להריח סטייק אנטריקוט כל שעה ואת לא יכולה לנגוס בו . להבדיל אלפי הבדלות . הקנאה שלך טבעית אבל מכאיבה לך . במקרה כזה עדיף בכלל לא לשאול , לא לדעת ולא להתקרב לדעת .

מהיום את מתחילה בתהליך ניתוק הדרגתי . כל פעם הוסיפי יום לתקופת הניתוק מידידך . אל תשאלי אותו שום דבר על חייו הרומנטיים . במש הזמן אהבתך אליו תדעך עד שתגיעי למצב שהוא באמת יהפוך לידיד לא מזיק . יכול להיות שהוא אפילו נהנה לספר לך על החברות שלו . מחמיא לו . ההנאה שלו זה הכאב שלך . למה לך ?

במקביל לתהליך הגמילה הכירי חברים אחרים ( אפילו ידידים ) היפגשי איתם ואולי תירקם אהבה חדשה .

לסיום , העולם כל כך גדול ויש בשפע גברים שהיו רוצים בך . פתחי זום גדול למצלמת עינייך .

תתחילי מעכשיו את תהליך הגמילה .

בהצלחה .

לפי דעתי מה שאת סובלת ממנו זה חוסר עצמאות אישית ופיננסית,

מה זה צריך להיות שהבעל לא מפרגן ?!

את צריכה לדעתי ליזום שיחה דחופה עם בעלך ולהבהיר לו
שאת רוצה עצמאות בחיים שלך, להרוויח כסף משלך,
בשלב מאוחר יותר יהיה לך גם אוטו משלך, ושבעלך יתחיל לפרגן לך כפי שמגיע לך וכבר עכשיו,
ולעזאזל מה שאחרים חושבים.

אם השיחה לא עוזרת, את צריכה ליזום טיפול זוגי אצל מטפל ולהבהיר לו שהמצב לא יכול להימשך כך.
עבודה משלך היא בראש ובראשונה עמצאות אישית ופיננסית,
תעמדי על כך שאת צריכה לקבל מה שמגיע לך ושבעלך יתמוך או שיעזוב. אם הוא לא תומך אז לפחות שישב בצד ולא יפריע...

בס"ד

תודה כבר מרגישה יותר טוב אבל ארגיש לגמרי טוב כשאתחיל ליישם את הצעד הראשון שלי.

1...סליחה על הבורות אבל זה חוסר בטחון או שאצלי הכל בסדר ?

2... איך יכולה להיות לי עצמאות פיננסית אם אני אתחיל ללמוד בשנה הקרובה
ולקבל תואר זה 4 שנים כולל סטאג'
אז עוד 4 שנים ללא תועלת כלכלית ממני?
ומי כמובן ישלם על הלימודים?!
עוד 4 שנים של חוסר נוחות שכזאת?
אין לי אפילו חשבון בנק אתה קולט?!
כאילו מאיפה להתחיל.
לעבוד וגם ללמוד?!
איך מי מה מו?
שתבין אני בחודש שישי ואני מחפשת עבודה בניקיון ב'שחור'.
אני כבר רוצה שהכסף יבוא גם ממני.אל תבין לא נכון יש לי אחלה בעל.
רק שהוא לא מאמין בי (הוא לא אמר לי בפירוש אני פשוט מרגישה)
אני מפחדת יותר מזה שהוא יעודד אותי ללמוד ואז לאכזב אותו או לא להצליח
אני מתרחקת מפרוייקטים ומשימות כי אני מעדיפה להיות ראש קטן מאשר לאכזב
יש לי גם פחד לעשות את הצעד הזה.
שאלה אחרונה : אתה יכול לעזור לי בכיוון מקצועי לימודי כי אין לי זמן לעשות את כל האיבחונים הללו
כי אני עם הילד 24 שעות ואין לי אף אחד שעוזר לי מבחינת בייביסיטר עד לספטמבר שהוא יכנס לגן
ואז זה קצת מאוחר.

שוב שלום לך,

את חייבת לשנות את התפישה בראש שלך,
עם שינוי התפישה יבוא גם השינוי במחשבה.

ברגע שתצאי לחפש עבודה וגם תמצאי כך אט ישתנה לך הכל ביחד,
תהייה לך עצמאות מהכסף אותו תרוויחי.
ומי אמר שחייבים ללמוד לתואר (למרות שגם אני חושב שכדאי...),
לא חייבים, אפשר גם ללמוד קורס קצר טווח על מנת לקצר את הדרך שלך החוצה...

בהצלחה !!!

שלום לילי,

את מתארת דכאון קשה ועמיד, שמטיל צל כבד על חייך וגורם לך סבל רב.

הדכאון הוא חולי אכזר, שאת אינך אשמה בו! נסי ככל יכולתך להפריד בינך לבין הדכאון שלך, ולא לייחס לעצמך תחושות של כשלון ואפסיות בגלל הסבל שאת סובלת. נהפוך הוא. המאבק שאת מנהלת והטיפולים בהם את משקיעה מעידים עד כמה כוחות ומוטיבציה יש לך. המאמץ לבסוף ישתלם.

טוב שאת מטופלת הן בטיפול פסיכיאטרי והן בשיחות.

אנשי המקצוע שמכירים אותך היטב הם הכתובת הנכונה להמשך ההתייעצות וההתלבטות באשר למצבך. את יכולה, כמובן, לבקש חוות דעת נוספת (תוך יידוע המטפלים שלך), שתתבסס על איבחון קליני מעמיק. לצערי, דרך האינטרנט לא ניתן לעשות זאת.

הטיפול אצל העו"סית עדיין טרי, ואולי בזכותו את מרגישה לאחרונה קצת יותר טוב. אם יש לך כימיה טובה איתה כדאי לתת הזדמנות לתהליך, תוך שיתוף שלה בתקיעות שאת מרגישה.

את יכולה לבדוק יחד עם הגורמים המטפלים אם יש עוד מסגרות שיכולות לעזור לך לפגוש את העולם עם פחות קושי: סיוע תעסוקתי, מסגרת קבוצתית כלשהי, ריפוי בעיסוק או באמנות וכיוב'.

כל טוב לך,

רוני

אין חשש מקושי נשימה כי גם אם תתעלפי הגוף יפעל מעצמו וינשום. הנשימה שלך לא תעצר עד כדי כך שלא יגיע אליך מספיק אוויר כדי לחיות. לכן אין חשש שיקרה בשייט משהו שלא קורה כאן - לא יהיה הבדל ולא יקרה משהו שיסכן אותך. מעבר לזה אני שומעת שאת בחרדה שמחירה כבד בחייך ואני ממליצה לך לפנות לטיפול ואולי אף לשלבו בתרופה נגד חרדה. ארבע שנים כאלה זה זמן רב מדי מכדי לסבול כך. נראה לי שנפגעת ממנו מאד ומאז את פוחדת לחיות בחופשיות. לחיות כלומר לאהוב, לבלות, לפעול ו...לנשום. אז קחי אוויר, סעי לחופשה, תהני וכשתחזרי ופני לטיפול.

שלום אורה,

ראשית, איחולי החלמה מהירה ומלאה לאימך!

החיים מזמנים לנו דילמות בלתי אפשריות...

לא ציינת מהם היחסים השוררים בין אימך לאחותה, ועד כמה הן קרובות וחשובות זו לזו. לא ציינת גם את מצבה המנטלי של אימך. האם היא מסוגלת להגיע בכוחות עצמה למידע (האם היא מרימה טלפון לאחותה מדי פעם?).

האם קיימת אפשרות שהמידע על אחותה יגיע ממקור אחר? במקרה זה איך היא תרגיש ותגיב?

לדעתי, יש לנהוג בקשיש באותם דרך וסגנון שאיפיינו אותו במהלך חייו.

האם אימך במהלך חייה שמה את ידיעת האמת כערך עליון בחייה, גם על חשבון נוחותה האישית? או שאולי היא אדם שמעדיף לעגל קצוות או לחסוך מעצמו ומיקיריו ידע כדי לא לחוות כאב? (לדוגמא, האם לפני טיפולים רפואיים היא מעדיפה לברר ולדעת כמה שיותר, או מעדיפה לדעת כמה שפחות ולסמוך על הרופאים?). איך היא נהגה כאמא? האם היא הישירה את האמת בפנייך, או שחסכה לך עובדות כואבות?

אם הסגנון של אמא בנושא הכרת האמת ומפגש עם כאב הוא מובהק (נוטה לידיעה או נוטה להכחשה), לדעתי יש לכבד את סגנונה ולהתאים את הבחירה אליה.

אם זה לא כל כך ברור (ניתן לשוחח על כך עם אחיותיה ומכריה), פעלי על פי תחושות הבטן שלך.

נהלי עם אמא שיחה דמיונית, נסי לדמיין מה היא היתה אומרת, איך היא היתה מדריכה אותך, באיזה נימוקים?

בכל מקרה מניעייך הם אתיים, ונובעים ממסירות ואהבה, לכן את יכולה להרגיש שלמה עם בחירתך.

ושוב, רפואה שלמה,

שלום לך,

את מתארת מצב של דכאון ותחושת חוסר ערך. "משהו בי מת".

יחד עם זאת, משהו גם חי, והוא שולח קריאה לעזרה ברשת, והקריאה נשמעת!

מנסיוני כמטפלת נדיר מאד שמטופלת "נמאסת". נכון, יש לעיתים תחושות תקיעות ומשבר, אך אם מדברים עליהן בכנות ובפתיחות אפשר לצאת מחוזקים.

אנא פתחי בפני המטפל את רגשותייך הכנים ואת חששך שנמאסת עליו. האמיני שהוא ידע להכיל את הדברים ולתמוך בך.

במידה ואת לא לוקחת טיפול תרופתי, נסי להתייעץ איתו אם יש לכך מקום.

כל טוב,

רוני

גלי שלום,

אני חוזרת זה עתה מהרצאה על הסרט "ואלס עם באשיר", בהשתתפות הבמאי, ארי פולמן. הבמאי, כמו גם רבים מהקהל, סיפרו על טראומת מלחמת לבנון השנייה, שלעיתים מופיעה שנים רבות אחרי הארועים, אפילו 20 שנה.

מה שהיכה בי הוא הפער בין החוויות הנוראות שעברו החיילים (הילדים) בני ה-19, לבין האדישות של החברה הישראלית, שחגגה את שנות השמונים העליזות קילומטרים ספורים מן התופת.

אני מצדיעה ומחזקת את בעלך והחיילים של אז ועכשיו. מי יתן ולא יהיו יותר מלחמות וסיוטים בלילות.

בעבודתי כפסיכולוגית ב"עמך", אני מטפלת בניצולי שואה ופליטי מלחמה, שאצלהם תסמיני הטראומה הופיעו לראשונה 40 ו-50 שנה אחרי הארועים.

אחד המאפיינים של טראומה היא תחושת הבדידות האיומה. אין מי שיחלוק, אין מי שיציל. משהו מטעם הבדידות ניתן לחוש בסיוטיו של בעלך.

אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול בטראומה הוא חוויית היחד, התמיכה, השיתוף וההכלה.

משום כך, אפשר ורצוי שתספרי לבעלך בעדינות ובהדרגה את מה שאת רואה, ואת מה שאת חושבת. ההשתתפות שלך תהייה משמעותית ומועילה בשבילו, במיוחד אם תתבצע בעדינות ורגישות, תוך התעניינות בזכרונותיו וברגשותיו.

חשוב גם להעביר את המסר שטיפול בטראומה אינו "חפירה" או חיטוט בפצע חלילה, אלא להיפך, איסוף ועטיפה מרפאים, המתבצעים על פי סגנונו וצרכיו של האדם. ישנם טיפולים בטראומה שהם לאו דוקא מילוליים (כמו שיטת EMDR). בכל מקרה, כדאי לאבחן בעזרת כלים מקצועיים האם אמנם קיימים תסמינים פוסט-טראומטיים ומה הטיפול המומלץ.

מאידך, הזנחה של סימפטומים פוסט-טראומטיים עלולה להחמיר את התסמונת, במיוחד לעת זקנה, עת ההגנות הנפשיות מתרופפות.

אפשר להתייעץ בכל המסגרות הטיפוליות הרגילות, וגם ביחידה לחיילי מילואים של צה"ל.

בהצלחה!

לסיגל
תודה רבה על ההשקעה בפורום . תשובותיך תמיד היו מושקעות ותומכות
לי עזרת באופן אישי להגיע לכל מיני תובנות על עצמי.
תודה רבה והצלחה בהמשך דרכך

אוי!! חבל.....
סיגל...אני בפורום הזה מזה כחודשיים בלבד אבל קראתי את כל תשובותיך בקפידה.תמיד היית מקצועית אבל גם אישית ,רגישה ותומכת למרות שהכל וירטואלי ולא כמו בחדר פני ם מול פנים....
ניסיתי כאן לשאול וזכיתי לתשובותייך כמה פעמים , היה אפשר לקלוט כמה מילותייך גם אם לעיתים היו לא מה שרציתי לשמוע או תשובתך לא היתה קלה לאוזניי אבל היתה למעין "סתירת לחי" שתעיר אותי ..
אז הכי חשוב להגיד לך תודה....
וכנראה שאת מלמדת אותנו כאן ועכשיו שיעור באיך החיים נראים..איך פתאום אנשים שהיו קרובים/חשובים/תומכים עבורנו נעלמים ,נפרדים........קשה להיפרד...שונאת להיפרד..
בהצלחה .........

סיגל היית מקסימה,
כל הכבוד לך על מסירות הנפש כאן בפורום !!!

בהצלחה בכל דרך בה תבחרי בהמשך !!!

הי סיוון,

מדברייך עולה שאת צעירה נבונה, "עם ראש על הכתפיים", שלצד נטייה רגשית ואמנותית, יודעת לשלב גם רציונליות ושיקול דעת בקבלת החלטות. מכך שהתקבלת לכל בתי הספר למשחק (סחתיין!) את גם מוכשרת ומסוגלת!

יש לך את כל הכלים לקבל החלטה טובה, לכן סמכי על עצמך ועל תחושת הבטן. כך או כך, את לא יכולה לטעות, ומה שלא יהיה, תוכלי להפיק מכך למידה על עצמך, על אחרים ועל החיים.

אני לא בטוחה שיש דבר כזה "החלטה מדוייקת". כל החלטה היא יחסית, נכונה לרגע נתון, והיא התוצאה המיטבית של מערכת שיקולים סבוכה. אני מעדיפה לדבר על "החלטה טובה דיה".

את מתארת שהמשחק הוא חלום שלך, חלום של הלב. הרהורי הפרישה נובעים מקשיים שחווית השנה. נסי לשאול את עצמך, האם הגיע הזמן לוותר על החלום? האם הקשיים הם כאלה שאינך יכולה להתגבר עליהם בעזרת הכוונה של המסגרת המקצועית של לימודי משחק? האם הכאב שהם גורמים לך (לרבות הסיכון לפרוש מהלימודים, אותו את חווה כנראה ככשלון) הוא כל כך בלתי נסבל ששווה להניח לחלום? איך תרגישי לגבי בחירותייך כאשר תתבונני על חייך במבט לאחור, עוד שנה? עשר שנים? עשרים שנה?

התחברתי לשאלתך, כי בזמנו התלבטתי אם לפנות ללימודי אמנות או פסיכולוגיה. האמת, שמראש ידעתי שפסיכלוגיה היא ה"אמנות" שלי, אך בכל זאת לקחתי לעצמי שנה אחת בבית ספר לאמנות לפני האוניברסיטה, ומאז אני משתדלת ללמוד אמנות בסדנאות שונות. לא רק שאני לא מצטערת על אותה שנה קסומה (וגם קשה), אני מאמינה שמה שקיבלתי בה היה "דלק" לנשמה, שמזין עד היום את המשאבים שלי כפסיכולוגית וכאדם.

בקיצור, אין לאן למהר וכל התנסות היא מקור להזנה, צמיחה ולמידה על עצמנו. חשוב להגשים את חלומותינו ובד בבד לדעת להרפות ולשנות כיוון בלי חווייה של כשלון.

בהצלחה!