פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

אני שומעת שכרגע יש שתי בפניך בעיות עיקריות:
אתה מובטל זמן רב
אתה במצב של דיכאון- שנובע גם מחוסר פרנסה וגם מסיבות רגשיות אחרות. הדיכאון אינו חדש בשבילך וכבר בגיל צעיר סבלת ממנו.

שני דברים אני יכולה לומר לך, כי היכולת לעזור בתשובה דרך האתר, היא כמובן מוגבלת מאד.

1. מאד כדאי שתפנה לטיפול דחוף - יש מקומות שהטיפול בהם הוא חינם דרך היעיריה או הרווחה. יש גם טיפול לא יקר דרך קופת חולים. אם אתה רוצה לעזור לעצמך פנה לטיפול דחוף.

2. לא פירטת, אך ברור לי שחוסר הפרנסה והבטלה וההסתגרות בבית מזיקות לך מאד וכרגע כדאי שתיקח כל עבודה שתמצא, בתור התחלה, רק כדי לצאת מהבית ולחזור לחיים ולקבל קצת כוחות.
ואז בשילוב של הטיפול יהיה אפשר לחשוב על פתרונות רציניים יותר לאבטלה.

זה מעגל קסמים רע - אתה מובטל ואז מתדרדר מצב הרוח וגם המצב עם אשתך ואז אתה מסתגר ואז אין לך כוח לחפש עבודה והכל נהיה גרוע יותר...

עשה מה שעיצתי לך ואני מבטיחה שתרגיש טוב יותר ויותר ותמצא דרך להחלץ מהמקום המאד קשה בו אתה נמצא.

דניאלה

אכן זה מצב ששובר את הלב לראות את הילדה שלנו נדחית על ידי חברתיה וסובלת והיד קצרה מלעזור...

כרעיון פרקטי היית פונה למחנכת, ליועצת, למנהלת בית הספר - לכולן גם יחד ומבקשת התערבות. בית הספר אינו קיים רק כדי ללמד את האלף -בית. ולעתים נדרשית התערבות - חכמה ושקולה כמובן, של המבוגרים האחראים כדי לשנות את המצב. התערבות כזו, מנסיונ י עשויה להטיב גם אם לא לפתור לגמרי את הבעיה.

לא הבנתי ממכתבך עם הדחיה כלפי בתך מתרחשת רק מול בנות כיתתה או גם במסגרות חברתיות אחרות (קיטנה, גן שעשועים וכו,) אם הדבר קורה רק בכיתה כדאי, בנוסף, לאפשר לה מפגשים חברתיים נוספים עם ילדים במסגרות אחרות. למשל חוג מעניין שיש בו ילדים רבים...

האם המצב נמשך מראשית כיתה א' או שקרה משהו בשנה האחרונה? - כדאי גם לבדוק האם קרה משהו.

כמובן כדאי לבדוק מה חלקה של הילדה במצב. אני בטוחה שהיא טובה ומתוקה אך יש לבדוק כיצד היא נקלעה למצב הזה, מעבר לחלקן של הילדות האחרות חשוב לבדוק מה חלקה במצב - וגם כאן המורות הן מקור טוב לאינפורמציה. וכדאי לך להקשיב למה שהן אומרות.
יתכן שבתך שונה מעט מ"הסטנדרט" - אולי בישנית יותר או, אם המצב נמשך זמו לא קצר, היא כבר מאמינה שהיא "לא כמו כולן" או "לא מספיק טובה" וכבר אינה משוחררת בלהתקרב אליהן חברתית באופן ספונטני, וכך, כמו במעגל קסמים המצב הולך ומחריף.

ולסיום לכרגע - כדאי שתטפלי גם בעצמך כי את אומרת שעצוב וקשה לך. אל תשכחי אותך.

כתבי וספרי לי
דניאלה

שלום דניאלה ,
האם קיבלת את המשך מכתבי? כי אינני רואה אותו בפורום. לכן ברשותך העבירו שנית:

ראשית תודה לך על התיחסותך החשובה לנו מאוד.
הדחייה מתרחשת רק מול בנות כיתתה ! לא יוצא לה להפגש הרבה עם אחרים אך אם כן- הכל זורם בסדרר גמור- היא ילדה רגילה לחלוטין ואיננה בישנית .
כן, המצב נמשך אפילו מהגן , אני מאשימה יותר את קבוצת האימהות ה"משועממות" שיושבות יחדיו בגן השעשועים , מרכלות ומנתוות את בנותיהן ( בחדרי חדרים) עם מי לשחק ואת מי להזמין , אימהות אלו אינן טומנות ידן בצלחת כלל כשאני ליד חלקן המכריע אני חשה לא רצויה, כלומר "מביטות עליי מהגובה" בשל ה"מצב".- אני צריכה ליזום שיחה ולכן אינני אוהבת להיות בחברתן.
כמובן שמדובר יותר בקבוצה שאני מכנה : " מוקד האש " ותמיד יש את אלה שניגגרות אחרי האחרות .
דניאלה, באמת שלא קרה משהו אקוטי מלבד העניין עם זאת שהערתי לה - האם זה לדעתך צריך להגיע למצב זה ???!( למרות שהיום אנו האמהות אומרות שלום ומדברות לעיתים אך לא חברות.)
בעת משחק בכדור היא משחקת כמו כולן ונישלטת ע"י המובילות ובמפגש קבוצתי בגן השעשועים ( כשאני צופה מהצד) קל להן לצעוק עליה ולהעליבה - אפילו ידידה שלי שהחזירה לי אותה מהחוג ציינה בפני שהן "יורדות "עליה. אם הייתה לה מישהי אחת לפחות שמצדדת לה ותומכת בה מול כולן - לא הייתי כואבת כלל, זה שהיא אחת מול רבות קורע אותי לגזרים בלשון המעטה.
לגבי פנייה לצוות החינוכי בביה"ס אני מטילה ספק ומכירה היטב את מער' החינוך - האמת שבסוף השנה בעלי קבע פגישה עם המנהלת וביטל כיוון שחששנו מרכילות מרושעת בביה"ס ובשכונה שרק תזיק לנו ולילדה .
עליי לציין שהמנהלת "חריפה" מאוד ולא פעם הייתי עדה לכך שצעקה על הורים ללא חשש.-זה מעט מרתיע

אנא , כמהה להתייחסותך ומודה לך מעומק הלב!
בעת משחק בכדור היא משחקת כמו כולן ונישלטת ע"י המובילות ובמפגש קבוצתי בגן השעשועים ( כשאני צופה מהצד) קל להן לצעוק עליה ולהעליבה - אפילו ידידה שלי שהחזירה לי אותה מהחוג ציינה בפני שהן "יורדות "עליה. אם הייתה לה מישהי אחת לפחות שמצדדת לה ותומכת בה מול כולן - לא הייתי כואבת כלל, זה שהיא אחת מול רבות קורע אותי לגזרים בלשון המעטה.
לגבי פנייה לצוות החינוכי בביה"ס אני מטילה ספק ומכירה היטב את מער' החינוך - האמת שבסוף השנה בעלי קבע פגישה עם המנהלת וביטל כיוון שחששנו מרכילות מרושעת בביה"ס ובשכונה שרק תזיק לנו ולילדה .
עליי לציין שהמנהלת "חריפה" מאוד ולא פעם הייתי עדה לכך שצעקה על הורים ללא חשש.-זה מעט מרתיע

אנא , כמהה להתיחסותך ומודה לך מעומק הלב!

המצב הקשה והעגום שנמשך שנים רבות ומכאיב לבתך ולכם מאד ובלי לבי לכן. אני באמת מבינה את הסבל ומאד עצוב לי על הקטנה ועלייך, אך היכולת שלי לעזור דרך מכתב או שניים היא מוגבלת ולכן ארשה לעצמי לומר דברים לא קלים:

כדאי שתעשי משהו לשינוי הגישה-עמדה שלך:

את שוב חוזרת ומפנה אצבע מאשימה כלפי האמהות
את שוב מאשימה את בנות הכיתה
את לא מוכנה לתת סיכוי למערכת החינוך... (כולנו מכירים את המערכת החינוך)
את מסבירה לי שאין סיכוי ובכך את מקבעת את המצב

א י ן לך, ובוודאי שאין לי, שום אפשרות לשנות את ההתנהגות של האמהות והבנות האלה ולא את הרגשתן כלפי בתך, לכן, אין זה יעיל להתבונן רק על מה הן עושות.

עדיין הייתי שואלת: מה הסיבה שבתך נקלעה למקום החברתי הדחוי הזה ? ( לא רק מצד הבנות שבאמת יכולות להיות גועליות) - אלא מה בה גרם לזה? (זו שאלה קשה אך כדאי להתבונן)

זכרי שהמצב כבר כרוני ושבתך נמצאת בתפקיד "הדחויה" זמן רב וכבר לא יודעת להיחלץ ממנו וכבר לא יודעת מה לעשות כדי לזכות לפיד-בק חברתי אחר.

וכדאי מאד לחשוב לעומק מה אתם יכולים לעשות כדי לשנות את העמדה הזו כי בנפשכם הדבר.

שוב- אני ממליצה מאד על קבוצות השתייכות חברתית נוספת עבורה.
שוב - אני ממליצה על פניה למורה, יועצת וכו'.
גם את מרגישה דחויה מול קבוצת האמהות - לא הייתי שוללת ט י פ ו ל ובירור יותר עמוק כדי להבין איך לשנות.
בשלב ראשון אולי כדאי שאת תפני לטיפול בכיוון של יעוץ-הורי לגבי בתך, כדי שתוכלי לחולל שינוי ולאפשר לבתך לא להיות דחויה.

זהו מעבר קשה : המעבר מלהתבונן על הרעות שגורמים לי האחרים
אל ההתבוננות : מה חלקי בזה ומה א נ י יכולה לעשות בקשר לזה

אמרי לי מה דעתך
דניאלה

היי דניאלה היקרה
אני מקבלת בברכה את כל עצותייך החשובות ,אין ספק שדברייך והתרשמותך כ"כ נכונים ועליי לנסות ל"התנער" מתחושותיי ורגשותיי הקשים כלפיהן,
מה דעתך על חוג שחייה שנתי שארשום אותה שנה הבאה על מנת למלא לה את שעות הפנאי?(3 פעמים בשבוע - האם זה לא מוגזם??)
מקווה שאאזור אומץ ואפנה לצוות החינוכי- זה באמת לא קל לי כיוון שלילדה יש שם טוב בבית הספר ,ומכאן המצב ישתנה.
דניאלה, היכן אוכל לקבל יעוץ הורי יעיל באיזור חיפה ? (במיוחד לקבל טיפים וכילים מה לומר לילדה ומה לא! וכיצד לכוון אותה על מנת לסייע לה - זאת משאת נפשי!)
את כ"כ צודקת, אין ספק שמצבי הנפשי (שמשודר לילדה באל-כורחי ) גובר על שליטתי הרגשית ולכן אוליי אני שוגה ובהתנהגותי.
האמת שאני מכירה היטב את עצמי - כשטוב לביתי אני פורחת, מאושרת, רגועה- כאילו הרווחתי את עולמי!!
אך ההיפך- כשאני מבחינה שפוגעות בה - כמו "מתג" המכוון את מצב רוחי ואת חוסר סבלנותי ולפיכך את תיפקודי.

תשובתך חשובה לנו מכל
ומודים לך מקרב לב
אורנית
הלוואי שיכולתיי להוסיף לך פרטים נוספים ואפילו תמונות שהתמונה תתבהר לך יותר אך אני חוששת מזיהוי( אשמח לעשות זאת למייל שלך.

אל תחששי לפנות לצוות החינוכי בדרישה ובבקשה, לגיטימית ביותר, לעזור לבתך ובו בזמן לחנך את הילדות האחרות להתחשבות בזולת או לפחות כיצד לא לפגוע בזולת. בין השאר, זהו תפקידו של בית הספר. אני בטוחה שהדבר לא יפגע בשם הטוב של בתך. מדובר על ילדה קטנה במצוקה שזקוקה לעזרה ולא על "שם טוב"... המצב כפי שתיארת אותו בוודאי לא שונה בזמן הלימודים והמורה בוודאי הבחינה במשהו. אולי כדאי שתתחילי מפגישה עם המחנכת ומשם תמשיכי.

בקשר לחוג, כדאי לשאול את בתך מה בא לה. כדאי שהחוג יהיה מקום של כייף ושיבחר לפי נטיותיה.

איני מכירה מטפלים באיזור חיפה ולכן לא אוכל לעוץ לך. במדור זה אין אנו ממליצים או מבקרים מטפלים/טיפולים אחרים.

המייל שלי פורסם באתר ואת יכולה לשלוח לי תמונה

דניאלה

שלום דניאלה

לקחתי לתשומת ליבי את דברייך החשובים.
האם לקבוע פגישה עם המחנכת טרם תחילת שנת החימודים?? האם זה מקובל והגיוני לדעתך?
תודה מראש
אורנית

האם זו אותה המחנכת משנה שעברה שמכירה את הילדה? בכל מקרה כדאי לדבר עם המחנכת הקודמת ולשמוע ממנה פרטים נוספים לגבי מצבה החברתי בכיתה. אולי היא ראתה דברים נוספים. אם מגיעה מחנכת חדשה כדאי לבקש ממנה לשים לב. אם ההתרשמות של המורה הקודמת היא כי יש בעיה כדאי לחשוב יחד עם הצוות , כולל היועצת.

שלום דניאלה .

כן זאת אותה המחנכת משנה שעברה והיא עולה איתם לשנה הבאה,
אין ספק ששוחחתי איתה מספר פעמים טלפונית במהלך השנה להסב את תשומת ליבה להצקות שהציקו לביתי ( האמת שזה לא נחמד ונעים להתקשר למורה בנסיבות הללו- חשתי"קרצייה" כיוון שבניגוד למורה של כתה א' -שהייתה חמה ותמיד נרתמה לעזרה מכל הלב , זאת בהחלט אינה משתווה לה (בלשון המעטה) אך ניתן לשוחח איתה ברצינות.( היא מורה וותיקה לטוב ולרע!!)

דניאלה, האם כדאי לדעתך לפנות כעת לפניי סיום החופשה???

תודה מכל הלב אורנית

בהחלט. לפני שאת משמיעה דברייך, שאלי אותה מה היא ראתה ומה דעתה. בהצלחה

שלום אמא,

"אובייקט המעבר" הוא עצם מסביבתו הקרובה של הילד (בד"כ בד כלשהו או בובה), אליו התינוק נקשר ביותר בסביבות גיל שנה, ומאציל עליו איכויות של אהבה, הרגעה ושמירה.

המושג "אובייקט מעבר" הוטבע ע"י הפסיכואנליטיקאי הבריטי האהוד דונלד ויניקוט בשנות החמישים של המאה הקודמת.

עפ"י ויניקוט, תהליך ההיפרדות של התינוק מאימו כרוך בתסכול וצער מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. בכדי לפצות את עצמו על התסכול ועל החרדה, שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו (למשל שמיכה או בובה) שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ואת האיחוד עימה, ועליו הוא משליך את רגשותיו. זהו אובייקט המעבר.

התינוק נזקק במיוחד לאובייקט המעבר ברגעים קשים, כמו פרידה, הליכה לישון או נסיעה למקום לא ידוע. באמצעות אובייקט המעבר התינוק מממש את הצורך שלו בחווית האומניפוטנציה, שהיא תחושת שלטון כל-יכול, כשל בורא העולם, כאשר יש אובייקט שבו הוא שולט שלטון ללא מיצרין ועושה בו ככל שיחפוץ, בניגוד לאם בה שלטונו מוגבל. הוא מפגין אהבה עזה לאובייקט, אך יכול גם "לשנוא" אותו, לנשוך ולהרביץ לו, בלי סכנה של פגיעה או נקמה.

אובייקט המעבר מאפשר לתינוק לפתח התייחסות סמלית לחיים והוא מהוה בסיס ליצירתיות ולמשחק, ולהנאה מכל התופעות שנמצאות ב"מרחב הביניים" של החווייה, אזור הדימדומים שבין מציאות ודימיון, בין פנים לחוץ, בין "המצאה" ו"מציאה".

אובייקט המעבר, אם כן הוא תופעה בריאה ורצוייה, המעודדת חשיבה סימבולית ויצירתית. הוא מתפתח כאשר יש חסר "אופטימלי" של האם. (כלומר, כאשר האם צמודה מדי לתינוק, או נעדרת מדי, התופעה לא תתפתח).

מאידך, ישנה בהחלט התפתחות בריאה ללא היקשרות לאובייקט ספציפי.

שלום עדי,

אני מציעה לך לשוחח עם הורייך על מה שאת מרגישה. סביר להניח שאם תשקפי להם איך הם נראים בעינייך, ותשתפי אותם בכך שאת חוששת וסובלת, הם "יקחו את עצמם בידיים" וינסו לשפר את ההתמודדות שלהם.

מעבר לכך, חשוב לדעת שבחיים יש עליות ומורדות, לפעמים יש תקופות לחוצות ומצבי רוח רעים. נסי להכיל את התקופה הזו, ולקוות שבעתיד הקרוב יהיה שינוי לטובה. בינתיים, היתמכי בחברות ותמשיכי להתפתח בעניינים שלך.

אני מאחלת לכם התחזקות כלכלית ורוחנית, כל טוב

הי קלייר,

המצב שאתה מתאר מאד קשה ומבאס מהזוית שלך.

נשמע שגייסת את מיטב הרצון הטוב והכוחות, העמדת את עצמף בתפקיד ה"גבר" כדי לעזור לאמא ולאחיות, ספגת תקופה של טלטלות וחוסר ודאות, ועכשיו אתה מרגיש כאילו כלום לא השתנה והכל חזר לקדמותו.

נשמע שהורייך מתקשים לנהל את הזוגיות שלהם בצורה טובה ובוגרת. הם לא מצליחים להיות יחד ולא מצליחים להיפרד. הרבה זוגות מראים את הדפוס הלא יציב הזה הזה, שהוא מצער, ופוגע בצורך של הילדים בודאות ובבטחון.

יחד עם זאת, יתכן שהם נמצאים בנסיון פיוס ושמירה על יחסים טובים לאחר הפרידה, שזה דוקא יכול להיות לטובה בטווח הארוך.

כדאי שתפתח את הדברים לשיחה כנה עם אמא, ותשתף אותה בכל מה שאתה מרגיש. אולי אם היא תדע כמה אתה מתוסכל וסובל, היא תסביר לך מה בדיוק קורה, מה הכוונות, ואם יש צורך היא תנסה לקבל עזרה מקצועית כדי לייצב את המערכת. גם עם אבא אפשר לתפוס שיחה, ביום ששניכם רגועים יחסית.

מעבר לכך, אתה או-טו-טו אדם בוגר. נסה ליצור לעצמך עולם יציב משלך, עם חברים, תחביבים וחדר פרטי. נסה להפריד בין הזוגיות של ההורים שלך, שהיא עניין שלהם, לבין הזהות שלך והחיים שלך. כשתצא יום אחד מהבית זה יהיה יותר קל.

בהצלחה

הי יעלי,

את נשמעת בחורה בוגרת, שמסוגלת להסתכל על תמונה רחבה, ולהבין דברים לעומקם.

חברך, גם הוא, מגלה אחריות למצבו, נמצא בטיפול ואף מתוודה בפנייך על ארוע מביך שיכול היה להסתיר ממך.

נשמע ששניכם עושים כמיטב יכולתכם, וכעת רק לך נתונה הבחירה האם לקבל בסבלנות ובסובלנות את הדברים כפי שהם, או שזה חוצה את הגבולות שלך ואינך מוכנה להישאר. כל החלטה שתקבלי, אם היא באה מתוך אמת פנימית שלך ולא מתוך לחץ חברתי, היא נכונה ולגיטימית.

פחות נראה לי שיש טעם לנסות לשנות אותו או לריב בנושא. באופן כללי, מאד קשה לשנות אנשים בכלל וגברים בפרט, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבעייה כפייתית. נסיונות שינוי וריבים רק יעכירו את האווירה וישיגו את התוצאה ההפוכה.

אם הכאב וההתלבטות שלך מאד גדולים, יש טעם לפנות ליעוץ בעניין, או לטיפול זוגי, לראות איך יחד אתם מתמודדים עם הבעייה.

בהצלחה

שלום יעלי.

קודם כל רציתי להגיד לך כל הכבוד על הסבלנות שלך. זה מעיד על בגרות ואמינות רבה.
מה שיש לי להגיד לך זה שאני חי בדיוק את המצב הזה וגם לי יש את אותם סימפטומים.
אני נמצא הרבה זמן עם החברה שלי ואוהב אותה מאוד ואפילו חושב אולי לחיות איתה כל החיים.
הבעיה שיש היא שאני כל הזמן מרגיש תחושת פספוס וחרדה שחס וחלילה יום אחד אני "אתעורר" ושארגיש שפספסתי עוד המון בחורות כי אולי בעצם אני חי באשליה היום והמציאות שלי היא לא אמיתית. זה גורם לי להתמכרות מינית ולחרדות רבות וגם אני מתסכל על בחורות ובצורה נוקבת מידי ולא יכול לשלוט בזה.
לא מזמן כבר חשבתי לטוס לחו"ל ולהיעלם. אני הורס את המשפחה ומטיל אימה על כולם בכך שאם לא יעזבו אותי בשקט אני יברח ויעלם לכולם וזה משפיע על החברה ועלי במיוחד.
אני מתמכר לאלכוהול ולסיגריות ואני מדמיין דברים נוראים שגורמים לי לחשוב יותר מידי ולהתנתק מהמציאות. וכן, גם אני חוזר על פעולות כגון: לנעול ולפתוח את האוטו, לנעול ולפתוח דלתות, לשטוף ידיים, לדמיין שאולי אני חולה, לחשוב על דברים טרגיים ועל מוות פתאומי, להתפרץ על כולם ולשחק אותה כאילו הכל בסדר איתי.

אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד: אם את מאמינה בו תלכי איתו עד הסוף ואת תראי כמה הוא יעריך זאת. אבל תלכי עד הסוף ואל תוותרי גם אם הוא ישבר כי הוא לא מודע למה שקורה לו ברגע שזה מתקיף אותו.
החברה שלי הולכת איתי עד הסוף ולפעמים גם נשברת. הנה ברגע זה היא נכנסה לחדר ואמרה שהיא הולכת הבייתה בעצבים. אני מבין אותה, אני תכננתי איתה ביחד יום חופש ועוד מעט ערב ואני יושב וחושב כל היום על שטויות במקום לצאת איתה לאנשהו ולעשות משהו עם עצמי.

שורה תחתונה, התחלתי טיפול לא מזמן ואני מקווה שזה יעזור לי כי אני ממש נשבר לא פחות ממנה וממך. אני רק אציין לטובתה שהיא גרמה לי להאמין שאני יצא מזה יום אחד ואז שום דבר לא יוכל לשבוא אותי.
מקווה שגם את תעבירי לו את התחושה הזו ואל תיבהלי אם הכל מתפוצץ לפעמים כי זה קורה כשבנאדם לא יציב מנסה לעמוד על שתי רגליים ולא מצליח.
מאמין בך ובהצלחה לכולנו...!

שלום שי
אתה נשמע מאוד מיואש ובודד, במבוי סתום וחסר תקווה.

מכל הדברים שכתבת המפתח הוא לצאת מהבדידות. כתבתב שהיית בטיפול וזה לא עזר. אולי כדאילך לנסות טיפול קבוצתי לאנשים עם קשייים חברתיים. זו גם דרך להכיר אנשים.

אתה מאוד ביקורתי כלפי עצמך, ואולי גם לאחשים וזה מה שמרחיק אותם.

אני לא מבינה מה זה ילד קטן, לי נראה שאתה בדיכאון. גם יצאת מהמסלול האופייני לבני גילך שהוא צבא, מה שעוד יותר מבודד אותך. אינני יודעת עד כמה בעיית הראייה משפיעה עליך בתפקוד ובדימוי העצמי. וכמו שכתבת יש לך כנראה הרבה סיבות לקושי שאתה חווה.

אם תחום הטיפול הפסיכולוגי לא מדבר אליך יש היום אלטרנטיבות מתחום הטיפול האלטרנטיבי, קבוצות מדיטציה ועוד הרבה דרכים לשינוי והתפתחות.

נסה לשתף קרוב משפחה או מישהו שיעזורלך לבחון אפשרויות שיכולות לעזור לך.

בהצלחה

שלום !היה חשוב לי לענות לך..כבעלת נסיון בנכות זאת:קודם כל לגבי הטיפול הפסיכולגוי,אני לא פסיכולוגית אבל להגיד לא עוזר לי זה תלוי כמה זמן נתת לטיפול..אם היית 20מפגשים ולא הרגשת שינוי זה לא מפתיע כי זה לוקח המון זמן!חוץ מזה,דווקא בגלל היותך צעיר בגילך קיימות אפשרויות רבות לשילובך בחברה,אני לא יודעת אם אתה מקבל קצבה אם לא כדאי שתפנה לב.לאומי,בכל מקרה גם אם אתה כבר מוכר שם פנה למח' שיקום.יש היום ייעוץ לגבי תעסוקה ושילוב בחברה,סבסוד לימודים אקדמיים והכל במסגרת תהליך ותקציב שיקום המגיע לבעלי נכות.לגבי צבא-אם אתה רוצה תמיד אפשר להתנדב זה כמעט אותו דבר למעט פטור משמירות :) יש גםהרבה קורסים המותאמים ללקויי ראייה כמו מחשבים עם תוכנות הגדלה ,מוסיקה ועוד.אתה מוזמן להביט באתר השרות לעיוור.ויש גם עו"ס שיכולה לעזור בקטע הרגשי /קבוצות תמיכה ללקויי ראייה.בהצלחה!

הי גדי,

בטיפול דינמי המטופל חווה לעיתים "רגרסיה" במצבו הנפשי. "רגרסיה" משמעה נסיגה לשלב קדום יותר בהתארגנות הנפש, ומפגש עם חוויות ורגשות ראשוניים. הרגרסיה עשוייה להיות מלווה בחוויה של כאב, הנובע מפצעים ומחסכים מן הילדות, וכן ממגע רגשי עם כאבים בהווה.

הסיבה לרגרסיה היא, שהטיפול הנפשי מגרה צרכים רגשיים ראשוניים, נוגע בכאבים מוקדמים, ומעודד הסרת הגנות נוקשות שנאספו במשך החיים (כמו הכחשה, ניתוק, הדחקה, רציונליזציה, ריצוי, מסכות וכיוב'). יחסי התמיכה, ההכלה וההישענות בטיפול מאפשרים לנפש להשיל את קליפותיה, ולסגת למצב יותר עירום, ראשוני, תלותי-משהו. הדבר דומה למעין "פילינג" נפשי, בו שכבות מוסרות, ונחשף עור רענן אך מאד רגיש ופגיע.

רגרסיה טובה ומוכלת מאפשרת להתחבר באופן חווייתי ומיטיב לזכרונות מודחקים (גם אם כואבים), לאחות בין חלקי נפש שעברו פיצול בילדות המוקדמת (למשל, רגש ושכל, טוב ורע, פנים לחוץ), להתחבר לילד הפנימי על היצירתיות והאינטואיציה הטמונות בו, לפגוש זכרונות מוקדמים קשים ממקום יותר בטוח, ולפתח את החלקים הבוגרים של האישיות בצורה מאוזנת, גמישה ו"נושמת" יותר. אפשר לדמות אותה ל"ירידה לצורך עלייה".

רגרסיה שאינה מוכלת היטב בטיפול עלולה לתת חווייה של התפרקות, כאב מופרז, תלות נואשת במטפל, חרדה גדולה ועליית דחפים. אם זו התחושה, חשוב לדבר על כך בטיפול, ולמצוא דרכים לאסוף את החוויות בצורה טובה הן בתוך הפגישה והן בין הפגישות.

שלום דן,

טיפול פסיכולוגי הוא בהחלט הכתובת הנכונה למצבים שתארת. בסביבה טיפולית מאפשרת ולא שיפוטית תוכל לחקור את מקורות הכעס והדכאון, לקבל כלים להרגעת מתחים, ולזכות במענה לצרכים רגשיים באופן שיפחית את התסכול המתמשך ויעזור לך להמשיך לגדול ולהתפתח.

בהצלחה,

שלום אירית

זו באמת בעיה, וללא ספק מצבך משקף את מערכת בריאות הנפש הציבורית הקורסת.

את יכולהלהגיעלמיון עם התקף חרדה, ולפעמים אם יש מזל אז שם במרפאות החוץ שלהם יהיה מישהו פנוי לקבל אותך לשיחות.
מקומות מוזלים אפשריים:

אם את דור שלישי לשואה למשל אז אולי דרך עמך.

אם את סטודנטית אז בשרותתי הייעוץ באוניברסיטה.

יש מכונים פסיכולוגיים פרטיים שמעסיקים מתמחים ואול אף סטודנטים ואז הטיפול הוא מוזל.

אם את לא לוקחת טיפול תרופתי לדעתי כדאי לך לשקול זאת בחיוב.

בהצלחה

שלום שרי

קודם כל את כותבת מקסים, אין י ספק שאת מאוד מוכשרת בדרך הבעתך הציורית והפיוטית גם אם זה כאב.

את מדברת על תחושות דכאוניות של חוסר משמעות ותקווה, ולמסתכל מבחוץ נראה שיש בך כל כך הרבה, את צריכה רק להתחבר למקורותייך העצמיים, ואם את לא יכולה לבד אז עם עזרה.
יש טיפולים באמנויות שאולי יכולים לדבר אלייך.

אולי יהיה לך קשה לראות זאת כרגע אבל הרבה יצירות נולדו מכישרון וכאב.

בהצלחה!

שהייתי פעם בדיוק שם, איפה שאת מתארת, ויצאתי משם, וגם את תצאי.
היופי של העולם הזה טמון בין השאר באנשים כמוך שרוצים בתיקונו, והם קיימים ולפעמים מצליחים לעשות דברים גדולים, למרות שיש סיבות להתייאש מראש.
לפעמים קשה להיות בן אדם רגיש אבל העולם צריך גם אנשים רגישים שישימו לב לדברים שלא בסדר.
את מחליטה על המשמעות של חייך, את זו שיוצרת את המשמעות.
יכול להיות שהמפתח הוא למצוא ולחבק את הדברים שעליהם כן יש לך שליטה, ולהשלים עם השאר.

הי. תודה ליפעת ולבת 25. אני מקווה למלא את הריק במשהו טוב, בשאיפה למצוא את המשהו הזה בקרוב. ממש תודה על העידוד.

ע' שלום,

לקחת תרופות זה טוב ויפה אבל לא מספיק על מנת להחלים ברצינות.

צריך לשלב גם דברים טבעיים כמו פעילות גופנית, יחסי חברות ומשפחה,
תזונה נכונה, פעילות שכלית ומנטלית וכו' - גוף ונפש חד הם!

אני ממליץ לך בחום (בגלל הקיץ...) להתחיל גם טיפול פסיכולוגי במקביל,
על מנת להבין ולדעת איך לשלב את יתר המרכיבים שציינתי קודם,
כמו כן איך להתמודד עם המחלה בצורה אפקטיבית יותר.


כמו כן אני ממליץ לך גם לחפש קבוצת תמיכה שיכולה לעזור לך להתמודד עם מצבים כאלה.
בקבוצה תפגשי מתמודדים נוספים שסובלים ממה שאת סובלת או מהפרעות אחרות,
וההכרות הזו עוזרת מאד בהתמודדות תוך שיתוף ביניכם בשיטות וטקטיקות להחלמה נכונה.

תרופות זה בסדר אבל לא מספיק.

בהצלחה !!!

שלום בלהה

כמיהתך לקשר קרוב יותר עם בנך מובנת, וכך גם כאב הדחייה.

נשמע שבנך סיגל לו במהלך חייו את הבדידיות כאורח חיים והתמודדות, אולי חווה הרבה אכזבות ודחייה ומעדיף להשען על עצמו ולא להזקק לאחרים. למרבה הצער זה כוללל אתכם ההורים.

אפשר שיש בו כעס עליכם על שלא התרגשתם כפי שכתבת מהתבודדותו בצעירותו, אולי ציפה שתמצאו דרך להוציאו ממעגל זה. את מספרת שכבר מצא חברים, הם לא היו לרוחך, גם אם צדקת, הוא בודאי חווה את נסיונותיו לחברים כזוכים לבקורת.

נראה שהשפעתכם עליו בצעירותו הייתה גדולה וכעת הוא גם עובר תהליך של נפרדות ועצמאות התקין לגילו, אך גם מוקצן בשל מה שתארתי.

נשמע שיש בבית תמה סביב ניצול, את חשת שהחברים מנצלים אותו ועכשיו את חשה מנוצלת על ידו, כדאי לשוב על הנושא.

כהורים עלינו להיות סבלניים גם לדחייה ולתקופות קשות יותר ביחסים עם הילדים, ואולי מה שלא קרה בגיל ההתבגרות קורה עכשיו. נסי למצוא הזדמנות לדבר אותו לספר על אהבתך אליו, להודות שיתכן ועשיתם טעויות, ואתם מצרים על כך. נסי לברר על מה הוא כועס,ואולי היום הוא כן יסכים ללכת לטיפול. בכל אוניבריסטה יש שרותי ייעוץ וטיפול לסטודנט.

בהצלחה!

מודה לך מאוד על תשובה עניינית. בעקבות תשובתך עשיתי דבר שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות. ישבתי וכתבתי לו מכתב עם מלים שיצאו מן הלב. אני תקווה שזה יעזור. תודה לך

שלום לך בת מודאגת,

אני מאד מעריכה את הדאגה הכנה ואת האכפתיות הרבה שלך כלפי אימך.

אמא מצטיירת כאדם קשה, קפריזי ואנוכי. הרבה בנות היו שומרות לה טינה ומפנות לה עורף, אך לא את. את מכילה את הכעסים, החסכים והתסכולים שבודאי נצטברו בך במשך השנים, ומנסה לעזור לה להתמודד טוב יותר עם עצמה ועם החיים. כל הכבוד.

מה שאת ודודתך מתכננות קרוי "קונפרונטציה". אתן מתכוונות לשים מול פני אימך "מראה" להתנהגותה ולמצוקתה, באופן תקיף שלא תוכל לחמוק ממנו.

זה נשמע לי רעיון טוב, אם כי חשוב לא פחות לבטא המון אהבה, אמפתיה וקבלה, כדי שהמסר יעבור כמסר של עזרה ולא כמסר שהיא עלולה לפרש ככעס ותוקפנות (עליו היא עלולה להגיב במגננה).

אפשר להעלות את הדברים על הכתב, כדי לתת לה הזדמנות לחזור ולקרוא, לאחר שתרגע מהשוק הראשוני.

אפשר גם להציע לפנות לטיפול יחד, בהרכב כזה או אחר (אפילו רק את והיא). אפשר להציג את זה כצורך שלך, ולבקש האם היא מוכנה להצטרף למענך. אם היא תרגיש פחות "מסומנת" אולי הנכונות שלה לשמוע איש מקצוע תעלה.

מעבר לכך, כדאי שתזכרי שאימך היא אדם מבוגר, האחראי לבחירותיו, למעשיו ולתוצאותיהם. את אדם עצמאי, נפרד ממנה, שמקימה משפחה גרעינית משלך. כדאי שיהיו ביניכן גבולות תקינים, ושתקחי לעצמך רשות לשמור מרחק בתקופות שהיא בלתי נסבלת. את יכולה להיות מעורבת רק עד גבול מסויים, שמעבר לו המחיר עבורך יהיה כבד

בהצלחה לך ולאמא

כשהיא באה בשבת אמרתי לה שאני מצטער שלפני הבכי והכול לא הסברתי לה שזה לא בריא לעשן ולא טוב לה אבל שלא השתלטתי עלזה כי היא חשובה לי.
מיום שבת אנחנו לאמדברים,כבר יום שני,היא עכשיו עושה יומיות בצבא,והאמת שאני קצת נעלמתי לה,כשהיא נכנסת לפייסבוק היא תמיד משנה סטטוס כמו אחחחח לילה טוב ואנימניח שזה כדי שאני יראה שטוב לה,אני לעומת זאת לא משנה כבר יומיים ולא נמצא שם ואני מניח שהיא בטח יגיע שלב שהיא לא תבין מה קרה שנעלמתי כי כי אני עוסק בספורט ורוב היום אני בבית ואני הרבה מול המחשב.
אי אוהב אותה והיא אותי רק שאני בטוח שהיא החליטה על זה גם בגללש אננשים אמרו לה וגם כי היא חושבת שאני אולי חנקתי בתקופה האחרונה ושהיא צריכה משהו אחר אבל אני בטוח שהיא אוהבת אותי ולא מסוגלת בלעדיי...

איך אני אמור להנהג כדי להזיר אותה אליי?
האם באמת לתת לה ספייס עד שהיא תתקשר אליי?

יש לה עוד משהו שהיא שכחה אצלי אני מניח שהיא תצלצל שוב כדי לקחת אותו האם הפעם שהיא תגיע לתת למישהו אחר להביא לה?או לרדת וישר לעלות לא לשאול אם רוצה לדבר כמו בפעם הקודמת?או לשאול אם רוצה לדבר?

אני גם בטוח שאם אני יתקשר עכשיו היא תמשיך להבין כמה אני לא מסוגל בלעדיה ועכשיו שאני לא מדבר איתה וקצת נעלמתי גורמים לה לחשש שהמשכתי הלאה וכך אולי היא תרגיש שהיא מאבדת אותי...
תעזרו לי אני אוהב אותה...