פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

בן זוגך החל בטיפול עכשיו שאני מקווה שיעזור לו להשתקם, להרגיש אחרת ולהתנהל אחרת. אבל נחוץ זמן כדי לראות את ההטבה והשיפור. השאלה אם את מוכנה להמתין.

אני מבינה שאת בדילמה האם להישאר או להיפרד. האם תמיכתך במשך השנים עזרה לו? שינתה משהו? או שדבר לא השתנה?

גם אם תיפרדו הוא ישאר אבי ילדייך. את אוחרת שהם זקוקים לו. האם הוא מתפקד כאב?

אולי כדאי שתבקשי להגיע לטיפול לפעם או לפעמים אחדות כדי לשתף במה שאת מרגישה ומה את מצפה ממנו בשותפות שלכם. אמנם בילדותו עבר חוויה מפחידה וקשה שיכולה להסביר את החרדה שלו. אך מה הקשר לחוסר עזרה בבית ועם הילדים? האם בגלל מחלתו הוא מתנער ?

אין ספקשהוא זקוק לתמיכה ועזרה, אך האם את אינך זקוקה לתמיכה ועזרה?

תשובות לשאלות כאלה עשויות להבהיר לך יותר את המצב.

דניאלה

כשסוף סוף חשבתי שאני הולכת לסדר לי רק חלק מהדברים, חלק קטן... אבל משהו,
כשיכולתי כבר להוציא כסף מהבנק,
הלכתי למכללה בבוקר עם הכסף בידיעה שאחרי שאסיים את הלימודים אשלם חשבונות, ארנונה, אחזיר כספים, אמלא דלק סוף סוף ובסוף היום כשפתחתי את התיק להוציא את המלא כסף הזה שייתן לי בעיקר ממש טיפה מהשקט הנפשי שאני צריכה כל כך, גיליתי שגנבו לי את כולו.
זה כל הסכום שהיה לי בעולם,
עכשיו אני שוב במינוס, הפחד הכי גדול שלי מאז שכמעט זרקו אותי מהדירה וממש רעבתי זמן לא מבוטל,
כמובן שלא יכולה לנסוע באוטו
והצרות רק מגיעות ומגיעות
אני קורסת

אני רק בת
21
ואני מרגישה כמו בת 60
חרושת קמטים
רק דואגת ודואגת
לא נחה
מתעסקת בעולם של המבוגרים
כמה שאני שונאת מבוגרים
אני ילדה קטנה.. ממש ממש קטנה. אני צריכה שיחבקו אותי
אני כל כך לבד בעולם
אני ממש מתחילה לחשוב שזה פשוט בלתי אפשרי
שלוותר זאת האופציה
זה בלתי אפשרי להיות סטודנטנית בת 21 שדואגת להכל לבד
אין סיכוי בעולם שאוכל להרוויח בחודש את מה שאני צריכה בגילי
ואני מממנת הכל
רק חסר שאהייה שוב חולה עכשיו ולא יהייה לי כסף אפילו לאקמול
אני מקווה שלא יבואו ימים קרים יותר בזמן הקרוב
אין לי שום דבר חם להתעטף בו.

או מישהו שיעטוף אותי, סליחה על הדביקות
אבל אין אף אחד שיעטוף כזה שבר כלי, ובצדק. לא ארצה להיות במערכת יחסים עם אדם שיש לו כל כך הרבה בעיות
ואני גם לא פנויה לזה
אבל
לפעמים..
חסר לי חום.

וקשה כל כך לשלב את כל זה עם ללמוד, ואסור לי לפרוש
אסור לי לחזור למרכז, לחיים של עבודה-שינה
לחיים של ריקנות מוחלטת

בוכה כל כך המון
ורעבה
זה לא אני
ואני לא רוצה לחזור
לתקופה שלא היה לי בית
גם לא בהרגשה

נופר יקרה,

כשמך כן את, פרח יפה ועדין, שט על מים עכורים, חסר שורשים.

החזיקי מעמד, העולם קר שם בחוץ, אך מדי פעם פוגשים יד מושטת או עיניים מאירות. העיקר שאת עצמך יש לך, אל תלכי לעצמך לאיבוד, המשיכי לרצות ולחזק את עצמך.

עוד מאמץ וכבר תהיי בחוף מבטחים של השכלה ראוייה, ופרנסה שאפשר להתחיל לחיות ממנה. בהמשך, תמצאי פרטנר לחיים, ואז המסע יהיה פחות בודד וקשה.

נסי למצוא לך מקורות של קשר, עזרה ותמיכה. לא ציינת אם את בטיפול, אם לא, פני למרפאה לבריאות הנפש, לקופת החולים, ללשכת רווחה, לער"ן או לכל גורם אחר שיראה אותך ויתמוך.

בהצלחה!!

שלום שירה,

נשמע שהנפש שלך מיוסרת, כואבת ומכאיבה לעצמה, ולא יודעת מנוח.

הטיפול הממושך עדיין לא הביא לתוצאות המיוחלות.

אנא פתחי את הדברים בפני המטפל/ת וחשבו יחד ממה את סובלת ואיזה שינוי גישה מתבקש.

אם מדובר בדכאון המלווה אותך מזה זמן רב, וגורם לראיית עולם שלילית ולביקורת עצמית קטלנית, בהחלט כדאי לשקול טיפול תרופתי אנטי-דכאוני. הטיפול משפר מאד את מצב הרוח ואת הגוון השלילי של החשיבה, בלי הרבה תופעות לואי או סכנת התמכרות. שווה לשקול את האפשרות.

בהצלחה!

היי מנוס,

אינך פסיכי, וגם לא מטומטם או פחדן.

להפך, נשמע שבמשך שנה שלמה אתה מתמודד באומץ עם הכאוס שהשתלט על חייך, ועושה הכל כדי להתארגן ולעזור לעצמך.

מהמעט שכתבת ניתן להבין שאתה סובל מתגובה פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים.

אתה מגיב בצורה נורמלית למצב לא נורמלי. התאונה גרמה לשבר עמוק בחווייה שלך שהעולם הוא מקום בטוח וניתן לחיזוי ולשליטה, ושהגוף הוא מוגן ובלתי חדיר. כאילו חרב סדר העולם שהכרת, ועכשיו אתה נלחם למצוא הגיון וסדר חדשים.

טיפול תרופתי יכול לתרום מאד להרגעת החרדות, אך לצידו כדאי מאד לקבל טיפול פסכולוגי, אצל איש מקצוע מומחה להפרעה פוסט-טראומטית.

בהצלחה!

שלום סימה

נשמע שעברת שינויים בשנים האחרונות ןדפןסים של שנים לא מתאימים לך יותר, בו בעת בן זוגך לא השתנה וללא ספק הדבר יוצר קונפליקטים ומצוקה.
את מתארת את בעלך כאחד שיודע להביע את דדאגתו דרך ביקורת וגערות, כנראה שהוא אינו יודע לעשות זאת אחרת, מסיבותיו שלו, מעברו או משהו אחר.הוא צריך ללמוד להשתנות ולא בטוח שמודע, רוצה וכו'.
בכל אופן גם לך יש חלק בדפוסים שנבנו בינך לבין בעלך, וגם את אולי צריכה לעשות שינויים ביחס אליו ולא רק ביחס לעצמך.
ממקומות כאלו אפשר גם לצמוח, ההיתי מציעה לכם לפנות לטיפול זוגי. דברי עם בעלך על תחושותייך ממקום אמפטי, כי נראה שבאמת אכפת לו. ואם יהיה סרוב מוחלט פני לטיפול אישי שם תוכלי לבדוק מדוע את הסכמת לדפוס כזה, מהו שרת אצלך, ולאן פנייך מועדות
בהצלחה!

שלום יפעת,
תודה על תשובתך. נראה שדי נגעת במקומות נכונים.
בסוף השבוע ביקשתי מבעלי שנלך לטיפול זוגי אך הוא מסרב בתוקף ואינו רואה הצדקה לכך, למרות שהוא הודה בפני שעליו להשתפר. כמובן שלפני כן הוא שטח בפני טענות כלפי התנהלות שלי בחיי היום יום והגישה שלי. הוא מבקש בעצם שאהפוך לאדם אחר לגמרי, דבר שנראה לי בלתי אפשרי. אני בטוחה שעלי להשתנות ולכן אני מבינה שעלי לטפל בבעיה.
מאחר ואני לא יכולה לעמוד בתשלומים לפסיכולוג באופן פרטי, אני מתכוונת לבקש מרופא המשפחה שלי הפנייה לפסיכולוג לצורך טיפולים דרך קופ"ח.
בהקשר זה, בעיה נוספת אצלי היא שבעלי אינו מאפשר לי להחליט החלטות אישיות הכרוכות בהוצ' כספיות, הוא פוסל אותן על הסף בתירוצים שונים ובכך חוסם אותי. כל התנועות הכספיות בחשבון הבנק עוברות תחת עיניו הפקוחות.
אני מניחה שאיאלץ להתמודד מולו עם העניין ולהציב בפניו את עובדת היותי מטופלת אצל פסיכולוג.
תודה על שהארת את עיני והחיזוק להחלטה.
סימה

בהצלחה בטיפול הפסיכולוגי!

רות שלום, כמובן שאין לי מושג למה התכוון המשורר, מעבר להשערות שהעלית בינך לבינך.

אם את מעוניינת בקשר כלשהו איתו, נסי ליצור קשר ולפענח את החידה.

אני מתארת לעצמי שאורח החיים הדתי שגדלת בו והותיר בנפשך רושם עמוק שנחרט בו למרות עזיבתך את המסגרת הזו. והחינוך הדתי יש בו הרבה איסורים והרבה הנחיות שלא מאפשרים גישה יותר ספונטנית ונינוחה לגופינו ולמיניות שלנו. במיחוד לגבי נערות ונשים.

הרצון לחגוג להתנסות לטעום את טעם המין הוא טבעי. ההשתוקקות לכך שגבר ינשק אותך ויגע בך היא טובה וכלל אינה הופכת אותך לזולה. התשוקה לממש את מיניותך ונשיותך היא תשוקה לחיים.

גופינו זקוקים למגע ולאהבה החל מהרגע בו אנו נולדים (שאז אנו מקבלים את התשוקה והאהבה מהורינו) ובהתבגרינו, ההזדקקות הזו מועברת אל אנשים אחרים ובין השאר מיתרגמת גם לתשוקה למגע המיני. שהוא גם דרך לקירבה בין אנשים.

גברים לא ירתעו ממך ואני בטוחה שחלק מהם ישמח "ללמד" אותך. גם בין החילוניים מילדות יש הרבה אנשים לא מנוסים. שכן החשש והבושה מהמיניות מופיעים בעוצמות שונות אצל כל בני האדם. משום שהמיניות והמין עצמו - זהו נושא רב עוצמה ולא פשוט.

אין בך נכול אלא דברים שהוטבעו בך העוצמה מאז ילדותך והשינוי הזה הוא לא קטן. אם את מרגישה שאת מסוגלת להעיז (ואולי לצאת עם בחור שמוצא חן בעיניך ולהמשיך משם) מה טוב. ואם לא כדאי שתפני לטיפול כדי לחולל את השינוי שאת משתוקקת אליו ובו בזמן כה פוחדת ונרתעת ממנו.

כאישה אל אישה אני יכולה לומר לך שיש צדדים נפלאים בלהיות אישה מינית ולאהוב גבר ולגעת בו.

אם יש לך עוד שאלות ...
דניאלה

שלום נועה,

תופעת משבר בזוגיות לאחר פרישה מצה"ל היא תופעה מוכרת ונפוצה מאד.

במשך שנים רבות של שירות קבע ניבנת מערכת עדינה של שיווי משקל וחלוקת תפקידים בין בני הזוג. האישה, במידה רבה, מגבשת לעצמה חיים עצמאיים, כשהבית הוא ה"ממלכה" שלה. הבעל, מצידו, מוצא את מרכז כובד המשמעות של חייו בצבא, כשהבית מהווה כרקע תומך.

הפרישה מערערת מן היסוד את החלוקה שהתבססה, ומחייבת את הזוג למצוא שיווי משקל חדש בחלוקת המרחב הביתי, תחומי האחריות והשליטה, ויצירת דפוסים חדשים של תקשורת, חברות ואינטימיות.

לעיתים לוקח זמן עד שהגבר מוצא את עצמו בשוק האזרחי ומסתגל למצב החדש. פורשים רבים חווים משבר של זהות ומשמעות, ולעיתים אף נופלים לדכאון או חרדות. כהגנה נגד חווייה של איבוד כוח ושליטה, הם "נדחפים" ל"טריטוריה" של האישה, ולא מבינים למה היא נרתעת. זהו עוד פן שמוסיף למתח הזוגי.

אפשר להיתפס לבהלה, מאבקי שליטה וכעסים כתוצאה מכך, ואפשר להתמודד עם המצב החדש בעזרת ראייתו כאתגר, וגיוס הרבה אורך רוח, רצון טוב, סבלנות ותקווה ל"פרק ב" מוצלח בזוגיות.

אני ממליצה לך לראות את הפרישה כאתגר זוגי, ולא כבעייה של בעלך. נסי לגלות אמפתיה והתעניינות לדברים שהוא עובר כעת, ולתמוך בו אם הוא משדר אותות מצוקה. נסי לשתף אותו בגילוי לב, אך לא בהאשמה, בקשיי ההסתגלות שלך למצב החדש. נסו ליצור דיאלוג מפרה וכנה, ולסמן לעצמכם יעדים משותפים.

גם אם יש בך כעסים וחשבונות על כל השנים שהתמודדת לבד, ובמידה רבה בנית חומות בינך לבינו, השתדלי למצוא לו כעת מקום בליבך ופתיחות בראשך.

ככל הידוע לי, במחלקת הפרישה של צה"ל קיימת ערנות גבוהה לקשיים זוגיים אחרי הפרישה. הם מעניקים סדנאות הסתגלות בנושא וכן הכוונה לטיפולים זוגיים. בדקו מה יש למחלקת הפרישה להציע לכם, או פנו ליעוץ זוגי במסגרת אחרת.

בהצלחה בחיים שלאחר הפרישה,

שלום אמא,

איני מכירה פסיכולוג בוושינגטון, וממילא איננו נותנים המלצות בפורום.

ראיתי את שאלתך במספר מקומות, כך שאני בטוחה שתשובה תגיע מבמהירה.

בהצלחה!

שלום א',

אני שומעת בדברייך מוטיבציה רבה לשפר את מצבך ולהתקדם בחיים. הקשיים שאתה מתאר יכולים לנבוע מהרבה סיבות.

עד כה עברת איבחונים מקיפים, פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, אובחנת במספר מישורים וכמו כן אתה לוקח טיפול תרופתי.

איני יודעת האם הבעיות שתארת כאן אובחנו וטופלו במסגרת המקיפה שעברת.

בכל מקרה, לא אוכל לאבחן את מצבך או לתת לך המלצות דרך הרשת. כל שאוכל הוא להמליץ לך בחום לחזור אל הגורמים שטיפלו בך עד כה, ושמכירים את התמונה במלואה, ולבקש עזרה והכוונה. נראה שאתה זקוק לטיפול מקצועי, שיתייחס אל הסימפטומים במסגרת הרחבה של האישיות והחיים שלך. כמובן יש צורך בהמשך מעקב פסיכיאטרי כדי לפתור את בעיית תופעות הלוואי של התרופה.

בהצלחה!

האם היא יכולה להכריח אותך לקבל טיפול אצל מישהו אחר או טיפול תרופתי שאינך רוצה בו?

עני את על השאלה.

אם היא תנסה לעזור יש סיכוי שתצליחו. אם לא תספרי ולא תנסי - אין ספק שלא תצליחו.
ובוודאי שהיא חייבת לך חיסיון רפואי מלא.

שתפי אותה בחששותייך. היא נמצאת שם בשביל לעזור לך.
בהצלחה
דניאלה

ראשית דניאלה,תודה על תגובתך!
כנראה שלא התנסחתי נכון.כמובן שהיא לא יכולה ל"הכריח" אותי .התכוונתי האם ובמידה שלא ארצה שזה ייצא מחדר הטיפול האם היא מדווחת עליי?אינני בקיאה באתיקה של הפסיכו' ומתי דברים יוצאים החוצה.
ושנית,אם כבר.....אזי רציתי לשאול,לגבי הOCD:האם עפ"י מומחיותך ניתן לטפל בזה בטיפול פסיכו' בלבד?או שמא זה מחייב תרופות?
תודה מראש.
שיר.

לא. היא לא תדווח עלייך. אין למי לדווח עלייך ואין על מה.

לעתים טיפול פסיכותרפויטי (בדיבור) מספיק כדי להקל על התופעות של המחשבה והפעולה הטורדנית-כפייתית ואם המצב מאד חריף מוסיפים תרופה שמקלה.

את יכולה לנסות זמן מה (נאמר חודשיים-שלושה) ולראות מה ההשפעה עלייך.

נראה לי שהבעיה היא שאת לא משתפת אותה בחששותייך ונראה לי שאת מאד פוחדת ממנה ומתגובותיה. דברי איתה ואני חושבת שחששותייך ירגעו. ועדיף שירגעו במסגרת הטיפול ולא מחוצה לו.

דניאלה

שלום שלומי,

איזה מזל שאנחנו לא שקופים, ואיש לא יכול לקרוא את מחשבותינו! לכל אחד יש מחשבות רעות, רגשות קשים ופנטזיות מיניות לא מקובלות. מה שנעשה בתוך הראש הוא הסוד הכמוס של כל אדם, השטח הפרטי ביותר שלו, שאין לאף אחד גישה אליו אלא אם הוא מוזמן.

החוכמה היא לנהל את החיים באופן שבו המחשבות האישיות יהיו "מוכלות", ולא ישפיעו באופן נחרץ על התנהגותינו, יחסינו הבין-אישיים או הדימוי העצמי שלנו.

אם אתה מרגיש שהמחשבות משתלטות עלייך וגורמות לך סבל רב ומיותר, כדאי לפנות לעזרה מקצועית.

דרך הרשת קשה לי לאמר ממה נובעות המחשבות. אולי מכעסים כלשהם? פגיעה שחווית? קינאה? נטייה לכפייתיות? באמת קשה לאמר. טיפול נפשי יעזור לך להבין מה מקור המחשבות, יתן לך הרבה לגיטימציה, וכן כלים להסחת הדעת והרגעה עצמית.

בהצלחה!

בס"ד

ראשית תודה על תשובתך.
הבעיה העיקרית במחשבות האלה היא שאני אדם דתי. ז"א מחשבות כאלה יכולות להופיע פתאום בתפילה, בברכה שאני מברך וכו'.
רבי נחמן מברסלב פעם אמר "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותייך. ודא שמחשבותייך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות"
לכן המחשבות האלה הם מאוד בעיתיות מבחינתי גם מבחינה דתית וגם מבחינת התפקוד היומיומי.
לכן, איך ניתן באופן מעשי לטפל בזה?

עם הרבי מברסלב אני לא מתווכחת (-;

קשה לתת לך עצה יעילה דרך הרשת למיגור המחשבות.

כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיבין יחד איתך את שורשי המחשבות ויסייע לך לשלוט בהן.

אפשרויות נוספות הן לתרגל מדיטציה או שיטות הרפייה.

כאדם דתי, אולי תרצה להתייעץ עם סמכות דתית בנושא חופש המחשבה והתמודדות עם מחשבות לא מקובלות.

בהצלחה!

אני יכול להמליץ לך על ספר "להתגבר על מחשבות טורדניות" שבמיוחד מתעסק במחשבות רעות של פגיעה באנשים ועל מחשבות בעלות אופי דתי
ספר זה נותן לך להבין שלכולם יש מחשבות רעות רק פשוט יש אנשים שנותנים להם משמעות קיצונית שגורמת לסבל- הספר מתמחה בטיפול cbt ויש בו תרגילים שעוזרים לך לצאת מהמישבות הללו
tאתה יכול גם להזמין אותו דרך האינטרנט

לחיות דרך קשרים וירטואלים זו דרך חיים שהפכה לחלק מהתרבות ולחלק מחיי החברה של בני האדם היום. החברים שפגשת ואיתם בילית כל יום במשך שעות דרך התוכנה הפכו לקבוצה החברתית שאליה היית שייך זמן רב.
אלה היו החברים שלך ועכשיו הקבוצה מתפזרת והחברים הולכים למקומות אחרים ואתה מתאבל ועצוב.

רוב האנשים מרגישים כך כשעליהם להיפרד מחברים שליוו אותם זמן רב (למשל חברים מהתיכון או מהצבא) וזה מאד טבעי ומובן. אבל הגיע הזמן שלך ללכת לחפש חברים אחרים וקבוצות אחרות להשתייך אליהן. אני בטוחה שתמצא חברים חדשים בצבא ואולי טוב שיהיו לך גם חברים שתוכל לפגוש פנים אל פנים ולא רק דרך המחשב ואני מקווה שתהנה.

לא קל לעבור משלב אחד בחיים לשלב אחר ולפעמים זהמאד עצוב, ואני מאחלת לך הרבה הצלחה.
והנאה.

דניאלה

שלום לך,

את לא נשמעת כלל "אדישה לחיים". להיפך, את נשמעת בחורה סופר רגישה, שקולטת ומגיבה בעוצמות גבוהות. כאילו יש לך "עור דק" שלא מסנן החוצה גרויים מיותרים, אלא סופג הכל וכואב כואב..

האדישות והניתוק הם מעין מנגנון הגנה מפני כל ההצפה הזו, אך הם משאירים אותך בתחושה של ריקנות ובדידות.

יש לך סימני שאלה ותחושת מצוקה לגבי כל תחום בחיים שלך: בטחון עצמי, זהות מינית, כיוון תעסוקתי, וקשרי אהבה, חברה ומשפחה.

חשוב שתטפלי כראוי בעצמך, כדי להתחיל את החיים מצויידת היטב. אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול נפשי, שהוא המסגרת המקצועית המתאימה לטיפול בבעיותייך.

כל טוב ובהצלחה,

הי נטלי,

מזל טוב ליום הולדתך החל היום!!

18 זה כמובן, ח"י,

ואולי זה אומר שעכשיו צריך לחיות את הרגע, לא להתגעגע אל הילדות ולא לפחד מהבגרות, פשוט להנות מיום חגך, לחוות את החווייה ולא "לחפור" במשמעויות.

כשהייתי בת 40, הבן שלי שהיה בן 10 אמר שכמו שגיל 40 יש רק פעם אחת בחיים, ככה כל יום אחר יש רק פעם אחת בחיים, ולכן הוא איחל לי לחיות כל יום כאילו היום הוא היום הכי חשוב והכי חגיגי, פשוט כי הוא קורה היום, והוא לעולם לא יחזור.

לכל תקופה בחיים יש את היופי, האתגרים והייחוד שלה, נסי תמיד לראות הצד המלא של כל תקופה ולהנות ממנה ומעצמך.

מזל טוב ובהצלחה!