פורום חרדה, דיכאון - טיפול לא תרופתי - יש לך שאלה?

כחצי שנה אחרי לידה שלישית החלו כתמים חומים בפה ועל השפתיים בחלק הפנימי שלהן. הכתמים נהיים כהים ומתרבים לאט. האם יכול להיות קשר לשימוש במודאל (לחרדדה ממושכת) האם הם יכולים להיות תופעת לוואי של חרדה קשה וממושכת?

נוטלת פריזמה 40 מג מזה 5 שנים עקב חרדות והתקפי חרדה.
מאז שהתחלתי את הטיפול לא חוויתי אף חרדה.
לפני כשלושה שבועות פספסתי 4 ימים בהם לא נטלתי את התרופה
והשבוע, לאחר 5 שנים רגועות, חוויתי שני התקפי חרדה.
האם זו הסיבה? למה עליי לצפות אם כך?
ואם לא, מה יכולה להיות הסיבה?

שלום רב.
אני כותבת לך את ההודעה הזו עם דמעות בעיניים. פשוט הגעתי למצב שאני כבר מיואשת ( אין לי כל כוונה לפגוע בעצמי) אני בת 28 נשואה כבר חצי שנה בהריון כבר חודש חמישי. מחכה לבת. יש לי מקצוע, משפחה והרבה חברים טובים. אני בחורה בריאה וגם באתר ממשפחה מאוד עשירה ואני חיה ברמת חיים גבוהה. על פניו, חיים טובים. אבל, מאז שאני זוכרת את עצמי, בבית ספר, צבא, תיכון, אוניברסיטה- סבלתי מפחדים וחרדות. זה התחיל בפחדים קטנים כמו חרדה מבחינות, חרדה מלהישאר שבת בבסיס. אבל עם השנים, זה החריף בצורה נוראית. הפכתי להיפוכנודרית . למרות שאין מחלה שלא נבדקתי אליה וכמובן שהכל תקין. אני נמצאת בפחד נוראי כל הזמן. מפחדת לצאת לרחוב. אני בכלל בהלם שאני הצלחתי להתחתן, לנהל זוגיות. כמובן שבעלי לא יודע. הוא מבין שאני חרדתית אבל אין לו מושג עד כמה. אני מפחדת לצאת מהבית. מפחדת שאנשים פתאום ידקרו אותי עם מזרק לדוגמה, מפחדת שיקרה משהו להריון, כל הזמן רואה תככים ומזימות בכל דבר. לא נהנת מהחיים שלי. לפעמים אני מפחדת שפעם אולי אנסו אותי ואני לא זוכרת. דברים כאלו. וזה רק דוגמה . אני לא יכולה להגיד לך מאיפה זה בא. הייתה לי ילדות רגילה לחלוטין. לא עברתי חלילה תקיפה או התעללות. במהלך השנים ניסיתי טיפולים נפשיים והייתה תקופה שלקחתי ציפרלקס. הכל לא עזר. עכשיו כאשר אני עומדת להיות אמא, לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה כמוני. ואין לי מושג מה לעשות מלבד להעביר את החיים שלי יום אחרי יום ולקוות שיהיה בסדר. אשמח לדעתך. חג שמח.

שלום,
אמי נוטלת מזה כ 30 שנה אלטרול. המינון אותו היא לוקחת הוא כדור בבוקר וכדור בערב.
לאחרונה החרדות החמירו ומצבה הנפשי התדרדר. הומלץ לה לקחת ציפרלקס.
האם ניתן לקחת את הציפרלקס בנוסף לאלטרול?
אודה לתשובתכם.

שלום אני כבן 26, בעבר טופלתי בעבר בטיפול הורמונלי לעיכוב התפתחות, מאז גיל 15 של תחילת הטיפול אני עובר מסכת עינויים עצמית שנעה בין תסמיני דיכאון קשים לחוסר אנרגיה מינית, ואני מרגיש שיש בין השניים סנכרון ממש חזק.
גודלם של האשכים שלי קטנים מהנורמה מה שמצביע על "מפעל" חלש
כבר ניסיתי כדורי דיכאון טיפולים הורמונלים והשילוב בין השניים וכל פעם איני יודע מה יותר גרוע.
כיום בשונה מהעבר רמת הטסטוסטרון בדם שלי תקינה ללא הורמונים אך אני מרגיש חלש מינית מתמיד, לאחר אורגזמה הקצנת הקשיים רק עולה ויש חשש פסיכולוגי טבעי מקיום יחסים, אך אני נמצע במעין גלגל מחזורי שלא ניתן לצאת ממנו.
מחלק מהמאמרים שקראתי יש שיכנו את המצב POIS Postorgasmic illness syndrome) או אלרגיה לזרע. אך אני חושב שקיים שם משהו הרבה יותר מורכב.
חיי היום יום שלי עוברים דיכאון חולשה עייפות דיכדוך חוסר כוח להתאמן המון אכילה רגשית
שלא לדבר על חיי המין שלי בשונה מחברי ובעבר שכיום בקושי אני מסוגל פיזית לבצע אקט אחרי לא פחות משבוע, ומיד לאחר האקט יש נפילה קשה שנמשכת ימים רבים. כשהמצב בשיא אני מרגיש חוסר בחמצן כאילו אני לא נושם מספיק מגיע למצב שאני זרוק במיטה ולא מסוגל לתפקד, לא מסוגל לעשות סקס לפני, אם הסקס מתקיים ביום כל היום שלי הופך להיות סיוט וחוסר תפקוד טוטאלי
בן 26 בגוף של אדם מבוגר ב80 שכבר מיצה את הטוב שבחיים ממש ככה
אני כבר מכיר את כל התסמינים וכל התהיליכים ההלו שבתוכי ואני מרגיש קשר ישיר ומובהק לשניהם יחד ואין מדובר בפן פסיכולוגי רוחני זהו מצב פיזי הורמונולי שפוגע בי
האם יש משהו שחושבים שניתן לעשות ? מבלי לדחוף לי כדורים פסיכיאטרים, והורמונים עד לא ידע ?

שלום רב,
הנני בת42 ילדתי את בכורתי לפני 9 חודשים.
מאז אני סובלת מאוד מחרדות, התקפי חרדה, מועקה נפשית, קושי לנשום ועוד.
אני כרגע התחלתי טיפול פסיכולוגי, הפסיכולוגית המליצה לי על כדורים. אני, רק מהמחשבה עלםכדורים עוד יותר נכנסת לדיכאון ולחרדות מפני שיש לזה לא מעט ת. לוואי רעות למרות שיש אנשים שטוענים שזה שינה להן ת'חיים.
אשמח לקבל מידע יותר מקצועי על הכדורים בנוסף, אשמח לשמור על שיטות טיפול ללא כדורים

אני בזוגיות 7 חודשים עם בחור שיש לו הפרעות חרדה ומטופל בציפרלקס.
לא מזמן חגגנו חצי שנה ביחד וזו הפעם הראשונה שהיינו 48 שעות ביחד (סוף שבוע בצימר) וזה היה המבחן עבורי של לדעת האם אני מצליחה להיות בסביבתו זמן ארוך וחשבתי שאם זה יעבור בהצלחה אני אהיה יותר רגועה אבל לא.
בזמן האחרון התחלתי להרגיש שזה עלול להיות מאוד קשה, הבחנתי בפסימיות יתר, דימוי עצמי נמוך ובפסילת החיובי.

אני מרגישה שאני איכשהו יכולה לחיות עם זה אבל שני דברים מפריעים לי בכל זאת:
1. אני לא יודעת למה זה עוד עלול לגרום בהמשך, למשל זמנים בהם הכדור לא יצליח להשפיע ויתחילו התקפי דיכאון שאני לא אדע להתמודד איתם.
2.מפריע לי שאני לא מכירה אותו ללא הכדור ואולי ביום שהוא יפסיק לקחת אותו (יש תכנון כזה) אני עלולה להיחשף לאישיות האמיתית שלו ואגלה שקצת קשה לי לחיות איתה.

מה אתם חושבים? איך מחזיקים קשר שבו אחד הצדדים סובל מזה?

תודה.

היי, אני אעדיף להישאר אנונימית ולא לציין את שמי.
אשמח מאוד לעזרה ותמיכה.
אני בת 18 ומתמודדת עם דיכאון קשה.
בילדותי חוויתי בעיות חברתיות, שנים של חרם.
בנוסף היו ועדיין קיימות בעיות במשפחה, אבי קשה ותמיד מזלזל בי וגורם לי להרגיש רע עם עצמי.
אם זה ציון דברים רעים בי, קללות ועוד.
המשפחה המורחבת גם כן כאשר היא לא מתעלמת ממני היא מוצאת דרכים להפוך אותי לקטנה.
הנקודות אור בחיי הם אמי ואחיי אך לא תמיד ניתן לסמוך עליהם ולפעמים הם יכולים גם מאוד לפגוע.
אחרי החרם בילדותי חליתי בסרטן.
כשלבסוף החלמתי הרווחתי המון חברים חדשים והייתי מאושרת.
לאחר מספר מוגבל של חודשים הם איבדו עניין ונטשו אותי.
לאחר הסרטן התגלתה מחלה חדשה שנוצרה בעקבות הטיפולים הכימותרפיים.
המחלה הורסת את מפרקי הגוף וגורמת לכאבים נוראיים בנוסף לבעיות תפקוד.
כך כיום אני בכסא גלגלים וחווה כאבים נוראיים בקרסוליים, ברכיים, יריכיים, כתפיים, מרפקים ועוד.
אני כל הזמן לוקחת כדורים כנגד כאבים שלא עוזרים המון.
אני מרגישה שאני כבר מכורה וכשאני מנסה להוריד במינון זה בלתי אפשרי, בנוסף לכאבים יש תחושה מוזרה שאני חייבת לקחת כדור.
הכאבים מונעים ממני לתפקד וכך יוצא שאני במיטה רוב היום.
יש לי קבוצת חברים אך הם לא מספיק קרובים אישית שאוכל לשתף אותם בהרגשותיי.
כעת הם בצבא ואני רואה אותם במקרה הטוב למשך שעתיים בשבוע.
אני מתבוננת בהם מדברים על דברים פעוטים.
צוחקים, רצים ומדברים.
אני כל כך מייחלת להיות כמוהם שאני מצטרפת לדיבור חסר המשמעות ולהתנהגות השמחה.
אבל זה רק מדכא יותר.
אני לא יכולה ללכת או לרוץ. אני לא יכולה לעמוד. אני לא יכולה ללכת לצבא. אני לא מכירה אנשים חדשים. אני לא שמחה.
כל הימים אני בבית במיטה סובלת מכאבים, לומדת דרך האינטרנט מדי פעם.
כל הזמן רואה בנות בנות גילי ומקנאת בהן כל כך.
הולכת לטיפולים כמה פעמים בשבוע שמותירים אותי כאובה אף יותר מכשהגעתי.
לאחרונה הדיכאון החמיר.
אני מרגישה את הסלידה מעצמי בוערת וגדלה עוד ועוד בתוכי.
כל יום שעובר מתווספת עוד תכונה בי, בין אם חיצונית או פנימית, שאני לא יכולה לסבול.
אני מנסה לשתף את אמי בכך אך אני רק מכאיבה לה.
לאחר שהיא סופגת את כאביי לזמן מה או שהיא בוכה או שהיא צועקת וכועסת עלי.
הגוף שלי מכזיב אותי מכל בחינה אפשרית.
וכעת, אני מרגישה הדבר היחיד שהיה לי, מוחי, מצטרף לגופי.
אני מתרוצצת אבודה. בוכה, צוחקת, מבולבלת.
אני לא יודעת כבר מי אני ומה יעודי.
אנא עזרו לי. זה בלתי נסבל.

שלום לכולם... מרגישה צורך לשתף בסיפור שלי... אז הנה לכם... שמי שני לצורך העניין בת 29 נשואה עם 2 בנות מקסימות בנות 4 ו-5... אני בת יחידה להורים מבוגרים... מה זה מבוגרים? אמא שלי התחתנה בגיל 40 עם אבא שלי שגדול ממנה ב10 שנים.. הכירה אותו כמה חודשים ומייד לחץ עליה להתחתן .. כל חיי חוויתי ממנו התפרצויות זעם, צעקות, שבירת חפצים בבית, הפסקות חשמל.. תמיד אמרתי לאמא שלי שתתגרש ממנו אבל היא בשלה.. אישה מוכה קוראים לזה.. בגיל 16 עזבתי את הבית ועברתי לגור במחסן בחצר... לא יכולתי לסבול את הצעקות וההשפלות שלו.. תמיד הם היו רבים ואמא שלי הייתה בורחת מהבית בוכה ואני הייתי נשארת עם אבא שלי אחרי ההתקף שלו.. כל פעם הייתי צריכה להחזיר אותה הביתה גם בחורף בגשם בלילה... בגיל 18 היה לי נסיון התאבדות התגייסתי לצבא והיה לי מאוד קשה.. הייתי עם החבר הראשון שלי הזוגיות צמודה ותלותית (שהיום הוא בעלי) וחוויתי טירונות מאוד קשה באוהלים בשיא החורף הייתי מיועדת לגדודים.. עבדתי מאוד קשה באותה תקופה כדי להוציא לי רשיון ולקנות לי רכב (אבא שלי לא היה מוכן לעזור לי עם זה למרות שאני בת יחידה) הוצאתי רשיון קניתי לי רכב קטן והייתי נוסעת לבסיס כל יום עם הרכב . יום אחד ביקשתי ממנו שיתן לי כסף לדלק (חיילת זוכרים?) והוא בתגובה זרק עליי את הכסף הקטן שהיה לו בכיס בעצבים... אני שכבר לא יכולתי לשאת את הכל הסתדרתי לי בחדר ובלעתי חפיסה שלמה של אקמול... אולי 20 כדורים אם אני זוכרת נכון.. התקשרתי לבעלי שאז היה חבר שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושבלעתי כדורים .. מפה לשם הוא הגיע בריצה לבית של ההורים שלי וביחד הם פרצו את הדלת של החדר שלי... לקחו אותי למיון עברתי שטיפת קיבה והייתי מאושפזת.. כמובן שיצאתי מהצבא (מה שרציתי באותה תקופה היום אני מתחרטת מאוד) . אבא שלי מאוד נלחץ כי לא הפסקתי להאשים אותו במקרה, נסע אחרינו עם הרכב שלו למיון ואני לא יכולתי לראות אותו. השתחררתי מבית החולים וישבנו בשיחה אצל הקב"ט ... שם הוסבר לי ולהורעם שלי שלא אוכל להמשיך לשרת בצבא ושמשחררים אותי על נפשי... אבא שלי במקום לתמוך בי אמר לאותו קב"ט שאני גם לוקחת סמים (בחיים שלי לא נגעתי) ושאני עלולה לנסות שוב להתאבד..פרצתי משם בבכי... עברו הימים אני התחלתי עבודה מסודרת בחברה גדולה וגם התחתנתי עם אותו חבר בגיל 20 כבר הייתי נשואה.. רציתי לברוח מהבית.. מהטירוף .. הקשר שלי עם אמא שלי לא היה משהו כי "כעסתי" מאוד על המצב שהיא נשארת איתו... בשנה האחרונה החלטתי שלא עוד.. מישהו חייב להרים את אמא שלי.. כל אחד חייב שיהיה מישהו שילחם עליו...וכך היה.. הרבה שיחות והרבה שטיפות מוח ממני ומבעלי שהיא חייבת שינוי.. יום אחד אבא שלי גילה שאמא שלי עשתה משהו מאחורי גבו, נכנס לחצר עם הרכב וכמעט דרס אותה.. היה יום מאוד קשה וסוער שבסופו אמא שלי חזרה הביתה ואבא שלי לא הבין על מה המהומה . באותו ערב שוב מריבה ביניהם... אמא שלי עושה צעד ומזמינה לו משטרה פעם ראשונה בחייה.. כל זה קורה בלילה... בעלי באירוע ואבא שלי מתקשר אלי אומר לי להגיע מהר הביתה...אמרתי לו שאני לא יכולה כי הבנות ישנות ובעלי באירוע .. מנסה לתפוס את אמא שלי ללא מענה...מסתבר שאבא שלי לקח לה את הנייד ובסוף תפסתי אותה הטלפון האלחוטי של הבית..היא בוכה ומיללת לי בטלפון מתחרטת שהסמינה משטרה ומתה מפחד..אני שמרחמת עליה מחכה שבעלי יחזור מהעבודה מתקשרת אליו...רועדת..בלי יכולת לנשום..מגמגמת..לא מצליחה להגיד לו מה קרה... הוא נלחץ מאוד לבסוף אני מתחילה להירגע לאט לאט...מחכה שהוא יחזור השעה כבר 3 בבוקר... נוס

לפני כשנה הגשתי תביעה לקצבת נכות לא היו לי שום מסמכים גם לא מהצבא ולא מהפסיכיאטרית וקבעו לי 15 אחוז לצמיתות עם הבחנה של חרדה כללית GAD כיום לאחר שנה המצב החמיר מאד עליתי מינונים וגם התחלתי לסבול מהתקפי פאניקה ואגורופוביה והגשתי שוב תביעה לנכות הפעם כל המסמכים הדרושים כולל מהפסיכיאטרית מה דעתך מה הסיכויי שלי לקבל לפחות 40 אחוז הכרה במצבי הנפשי

הי לגבי אריפליי כטיפול לדכאון חרדות תיקים הפרעות אישיות דו קוטבית גבולית רשמו לי לפני חדש ואלפורל לא משפיע

אני כבן 59 לקחתי פריזמה במשך 17 שנה לפני שלוש שנים ירדתי למינון מ40 ל20 מ"ל עד כאן הכל היה בסדר לפני כמה חודשים ירדתי על דעת עצמי מ20 מ"ל כל יום 10 ואז אחרי זה יש לי רגרסיה רצינית חזרתי למצב של דיכאון נוראי הייתי אצל פסיכיאטר החזיר לי מינון ל40מל ליום עבר כבר שבוע יש שיפור קל שאלתי האם אני יכול לקחת את הארבעים מ"ל בבוקר בלי לחלק בוקר וערב כי אני נוטה לשכוח לקחת בערב תודה

שלום אני בן 20 סובל מחרדה כללית,חברתית ocd שפוגעות לי ממש בתפקוד היומ יומי האם יש דרך לפתור אותם איכשהו?לצמיתות?

היי דר רציתי לדבר/ להתייעץ איתך לגבי דיכאון וירקות קשות שיש לי לקראת גיוס...אשמח להרחיב לך במייל..אשמח אם תחזירי לי תשובה בהקדם תודה

שלום אני בן 20 סובל כבר 9 חודש מחרדה כללית וחברתית ומטופל חודש באסטו 10 מג ועדיין לא רואה שיפור,אחרי כמה זמן יש יעילות מקסימאלית של התרופה?