פורום חרדה, דיכאון - טיפול לא תרופתי - יש לך שאלה?

היי חני,
הדבר הכי חשוב במניעת התפרצויות, הוא זיהוי הסימנים המקדימים וקטיעה של הסיטואציה בזמן הנכון, לפני ההתפרצות. אם תזהי את ההתרחשויות הגופניות שקורות כאשר הכעס והעצבנות מתחילים "לעלות", תוכלי באותו רגע לבקש פסק זמן מהסיטואציה, וללכת להרגיע את עצמך. אפשר לעשות זאת באמצעות טכניקות הרפיה שונות שאפשר ללמוד (יש קבצים נהדרים שאפשר למצוא ברשת). לאחר מכן, תחזרי לסיטואציה רגועה יותר ויהיה לך קל יותר לבטא את עצמך.

בברכה,

היי רון,
זו "בערך" אותה תרופה. כלומר, החומר הפעיל בציפרלקס ובציפרמיל הוא אותו החומר, אבל ציפרמיל מכיל גם חומר שאינו פעיל. לכן זו לא ממש תרופה גנרית. השם הגנרי של ציפרמיל הוא ציטלופראם, ושל ציפרלקס הוא אסציטלופראם. למעשה, ציפרמיל היא תרופה ישנה יותר של אותה החברה שמייצרת את הציפרלקס, ובהמשך גילו שאין צורך בחומרים הלא פעילים שבציפרמיל, וניתן לתת את החומר הפעיל בלעדיהם. כך, למעשה, נולדה התרופה ציפרלקס. מסיבה זו, ציפרלקס נחשבת לתרופה יעילה יותר.
מאחר שאיני רופאה, איני יודעת אם המעבר מציפרלקס לציפרמיל אמור לכלול תופעות לוואי כלשהן, מבחינה רפואית. מוכרת לי התופעה של תופעות לוואי פסיכולוגיות, שקורה כשעוברים לתרופה זהה של יצרן אחר, שנראית אחרת או אפילו מגיעה באריזה אחרת, רק מפני שהמוח רגיל לפורמט מסוים של התרופה.

בברכה,

שלום לך,
אין ספק שמסגרות חברתיות יכולות להועיל לך, ובנוסף עיסוק בתחביבים ופעילויות שיכולות לתת לך תחושת סיפוק ומשמעות, מעבר לעבודה. אם אתה מוכר ע"י ביטוח לאומי כסובל מנכות עקב הדיכאון, אתה יכול להשתמש בשירותיהם או בשירותי סל שיקום על מנת למצוא מסגרות חברתיות שיכולות להתאים לך. גם בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT) אפשר לחשוב על דרכים לעשות זאת, וגם להפוך את החשיבה שלך לחיובית יותר.
בנוסף, יש כל מיני דרכים "טבעיות" לשפר את מצב הרוח, כגון פעילות גופנית, שיפור התזונה והשינה ועוד. קיימים גם טיפולים רפואיים לאנשים שאינם מגיבים מספיק לתרופות, כמו גרייה מגנטית למוח (TMS), נוירו פידבק, ולאחרונה גם טיפול חדשני בקטמין הוכיח את עצמו לתקופות מסוימות. כדאי לבדוק ולברר אפשרויות ולא להתייאש!
בברכה,

לא שאני באמת מאמין בטיפול כלשהו ולכן אני גם מתקשה מאוד להזיז את עצמי לשפר את המצב...
פעילות גופנית לא עוזרת לי זה משהו רגשי מחשבתי שלא עוזב הייתי בחדר כושר איזה תקופה אבל שוב בכל מקום שאני לא אהיה גם אם זה בטיול בחו"ל או לא יודע מה משהו כבד מאוד יושב לי בפנים כל הזמן ולא יוצא...
אני משותק בחברה לא מדבר מרגיש חלש ומרוחק מכולם אני כל הזמן משתתק ונשאר עם עצמי אני זקוק שמישהו יבוא לדבר איתי זה משהו תקוע חזק ככל שאני יותר נמצא עם אנשים ככה אני נכנס לדיכאון עמוק יותר למרות שאני כן רוצה להרגיש בחברת אנשים אני לא מסוגל רגשית להתחבר ואני נשאר במצוקה לפעמים יש לי מחשבות בראש לבקש עזרה מאנשים שידברו איתי כי אני חייב משהו שישחרר לי את התקיעות הזאת משהו שיגרום לי לדבר שיגרום לי להוציא... אבל כמובן שאני לא יכול לעשות את זה עם אנשים שאני לא מכיר מצד שני גם אין הרבה שאני מכיר וגם בבית אין לי עם מי לדבר ההורים כל הזמן שותקים ופאסיבים ועוזבים אותי לנפשי למרות שהם יודעים שאני סובל מדיכאון ולא נעים לי לבוא להגיד להם אני במצוקה גם ככה הם לא ממש עוזרים...
מה שמאפיין את רוב החיים שלי זה הסתגרות במחשבות של עצמי גם אם אני לבד וגם אם אני עם אנשים אני בן אדם שקט בחוץ אבל רק בגלל שבפנים אני סובל זה לא הטבע שלי להיות שקט ומופנם... עד גיל 10 בערך לפני כל הבלאגן שעבר עליי בילדות הייתי ילד חברותי מאוד אפילו בצורה יוצאת דופן.

לשאלתך- כן, אם טיפול CBT ידוע כיעיל במצבים של דיכאון חריף, אז בוודאי שגם במצבים של דיסתימיה, שהיא דיכאון קל יותר.
אני מציעה שתנסה בכל זאת לעשות דברים באופן קצת שונה ממה שעשית עד כה, עם כל הקושי שבדבר. הרי לא בכדי נאמר שאם תעשה שוב ושוב את שעשית, תגיע לאותו מקום אליו הגעת. הסיכוי היחיד לשיפור הוא לעשות דברים באופן שונה, ולתת הזדמנויות גם לדברים שאתה מטיל בהם ספק.
לגבי ההורים, יהיה יעיל יותר לומר להם שאתה צריך עזרה ומבקש מהם לעזור, מאשר לומר להם "אתם לא עוזרים"- זה נשמע כהאשמה וסביר להניח שיעורר התנגדות.
אני בטוחה שעם קצת יצירתיות ניתן גם למצוא מסגרות שבהן תהיה לך הזדמנות לפגוש אנשים חדשים.

בברכה,

היי יובל,
לא פשוט להתמודד עם כמה אירועים קשים בבת אחת, כמו אלה שעברת. באופן טבעי, מצב הרוח יורד בצורה משמעותית ולא קל להתאושש מזה. בדרך כלל הזמן עושה את שלו, ועם הזמן לומדים לקבל את האבדן ולמצוא כיוונים חדשים, הן בעבודה ואין באהבה. סביר להניח שזה יקרה גם ל. בינתיים, אפשר להיעזר בסובבים אותך, לדבר ולשתף כמה שיותר, ולהרגיש שאת מוקפת באנשים שאוהבים אותך ותומכים בך. אל תפסיקי לעסוק בתחביבים ובדברים שמעניינים אותך ונותנים משמעות לחייך. אני בטוחה שאלו לא התחומים היחידים שנתנו או שיכולים לתת משמעות וסיפוק.
לגבי הערך העצמי, אם היתה לך הערכה עצמית גבוהה לפני המשבר ואת "יודעת מה את שווה", את יכולה כמובן להשתמש בזה ולהזכיר לעצמך את נקודות החוזק שלך. גם אנשים טובים, מוכשרים ומצליחים יכולים לאבד מקום עבודה או זוגיות, וזה לא אומר עליהם דבר.
אם את מרגישה שחולפים מספר חודשים ואת לא מתאוששת במידה מספקת, את יכולה כמובן להיעזר בטיפול פסיכולוגי.

בברכה,

היי שרית,
מהודעתך לא ממש הבנתי ממה בתך סובלת בדיוק- מה האבחנה שלה, וגם לא הבנתי מהם הסימפטומים שלה מתוך התיאור שלך. מאחר שהיא כבר מטופלת, צריך לבקש קודם כל מהפסיכיאטר הערכה ואבחנה ספציפית. ייתכן שהיא לא מטופלת נכון ובהחלט אפשר לשקול חוות דעת נוספת. בנוסף לכך, לא כל "טיפול רגשי" עוזר לבעיה ספציפית, צריך לפנות לטיפול בגישה שנותנת כלים לפתרון הבעיה. אם אכן מדובר בהפרעת חרדה, הטיפול המומלץ הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT). אולם, ייתכן שהאבחנה שונה לגמרי, והטיפול הספציפי שהיא צריכה תלוי בבעיה שלה.

בברכה,

היי דנית,
חסרים פרטים בהודעתך על אורח חייך הנוכחי- האם את עובדת? לומדת? כיצד את מעבירה את היום? בכל אופן, אני מניחה שיש מקום לשיפור. תמיד אפשר להוסיף פעילויות מעניינות לחיים שישפרו את איכות חייך, כולל חוגים, מפגשים עם אנשים וכמובן פעילות גופנית, שמשפרת מאוד את מצב הרוח ויכולה לתרום לשיפור בדימוי העצמי. עד שתגיעי לטיפול, את כולה להתמקד בשיפור איכות חייך בפרמטרים שציינתי. כשיש סיבות טובות ומספקות לקום בבוקר, הרבה יותר קל להתעורר בתחושה טובה.

בברכה,

תודה על המענה יש לי עוד שאלה קצרצרה ואחרונה איך אפשר לנטרל חשיבה שלילית באותו רגע שזה קורה? מחשבה שמטרידה ואי אפשר להוציא אותה מהראש?תודה.

היי דנית,
זה תלוי מאוד בסוג המחשבה. לרוב, כדאי פשוט לתת למחשבה להיות בראש, לא להילחם בה מאחר שזה עשוי להגביר אותה, ומצד שני- לא "לקנות" אותה כל כך בקלות ולא לתת לה יחס מועדף רק משום שהיא מחשבה שלילית. יש מחשבות מסוימות שניתן לענות עליהן בהיגיון, כמו: "שום דבר לא הולך לי", או "אני לא שווה כלום". למחשבות כאלה יש תשובות שאפשר להכין מראש במידה שהן צצות. בדרך כלל עושים זאת בטפול קוגניטיבי, אבל אפשר להיעזר גם בספרים בנושא, כמו: "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי, או "מחשבות ורגשות" של מקיי, דייויס ופנינג.

שבת שלום,

אני יחפש בחנות ספרים מקוה שיש את הספרים האלה. תודה שרון.

היי שיראל,
התסמינים יכולים בהחלט לנבוע מסיבה נפשית, ככל הנראה חרדה. יש גם חרדה "צפה" שקיימת כל הזמן. היא אינה חזקה כמו בהתקפי חרדה (שבהם האדם נכנס לפאניקה מוחלטת), אך יכולה בהחלט לגרום לתחושות פיזיות מתמשכות. אם התחושות קיימות בכל הגוף, סביר יותר שמדובר בחרדה מאשר בכאב נוירופתי (ממקור נוירולוגי) שמתמקד בד"כ באזור אחד בגוף.
הפחד מהתחושות עצמן ומעצם פרשנותן כמחלה קשה, הוא שגורם לתחושות האלה להתמשך ולהתעצם, כמו גם מתן תשומת לב מוגברת למה שקורה בגוף ו"סריקת" הגוף. בטיפול שאת עוברת את אמורה ללמוד לפרש את התחושות האלה נכון, לא לפחד מהתחושות הפיזיות וכן מרגש החרדה הלא נעים, ולאמץ גישה כללית של "חוסר התייחסות" לתחושות שלך. זו עבודה שתצטרכי לעשות, ולא ניתן לעשות אותה תוך שתי פגישות בלבד (אלא אם כן המצב מאוד קל).
ממש לא חובה לשלב טיפול תרופתי, אך אם את מעוניינת בכך הוא בהחלט יכול וצריך להיות זמני, ולא לכל החיים.

בברכה,

היי אורטל,
תרופות מסוג בנזודיאזפינים, כמו אלפרליד, אכן יוצרות תלות ולא מומלצות לנטילה בטווח הארוך. בנוסף, התרופה אינה פותרת את הבעיה ואינה מאזנת אותך, מאחר שהיא פועלת רק במשך ספר השעות שלאח נטילתה. לאחר מכן, הסימפטומים של החרדה חוזרים והגוף זקוק שוב לתרופה על מנת להרגיש טוב יותר.
בנוסף לכך, עם הזמן הסבילות לתרופה עולה (כלומר, היא כבר לא משפיעה כמו בעבר ויש צרך להעלות מינונים כדי לקבל את אותה השפעה). הבעיה הגדולה ביותר מבחינה פסיכולוגית, לדעתי, היא שהתרופה עשויה אפילו להגביר את הפרעת החרדה בטווח הארוך, מאחר שכל הרגעה ו"בריחה" מהחרדה באותו רגע למעשה מעצימה את הבעיה, ורק שומרת את החרדה מתחת לפני השטח. היא תצוץ ותעלה מאוחר יותר וייתכן שבעוצמה חזקה יותר.
כדי להיגמ מהתרופה יש לפנות לפסיכיאטר, שינחה אותך כיצד להפחית במינונים (כנראה שנוצרה תלות פיזית, בדרך כלל התלות מתחילה להיווצר לאחר שבועיים רצופים של שימוש). ההפחתה צריכה להיות הדרגתית, על מנת לצמצם תופעות לוואי.
ממליצה במקביל לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT), על מנת לפתור את הבעיה באמת ולא רק לכסות עליה באמצעות תרופות. בנוסף, הטיפול יעזור לך להיגמל מהתרופה בלי שהבעיה תשוב במלוא עוצמתה.

בברכה,

היי מיטל,
תופעה זו בהחלט יכולה לנבוע מלחץ או חרדה. אני מציעה לא לייחס לה חשיבות ולנסות להתעלם ממנה ולהמשיך כרגיל. אם הבדיקות יצאו תקינות ולרופאים אין כל הסבר אחר לתופעה, אין שום סיבה לדאגה.

בברכה,

היי סיון,
ייתכן שמדובר במחשבה טורדנית (אובססיבית). בכל מקרה, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לא להתנהג בהתאם למחשבה, כלומר להתנהג בצורה רגילה, כאילו הפחד לא היה קיים- להתרחץ ולצחצח שיניים בצורה רגילה ולא מוגזמת. בנוסף, לא כדאי להימנע מחברת אנשים או להתרחק מהם כדי שלא יריחו אותך, אלא פשוט להתנהג מולם רגיל. אם תנהגי כך, הפחד יילך וידעך עם הזמן.

בברכה,

היי חני,
עניתי לך על שאלה זו, איני יודעת כיצד אוכל עוד לסייע דרך הפורום מלבד לחזור על תשובתי...

בברכה,

את צודקת באמת שאלתי אותך הרבה את השאלה הזאת פשוט לא הרגשתי טוב בגלל זה שאלתי אותך את זה אבל זה בסדר אני גם מרגישה יותר טוב ומתנצלת ששאלתי אותך הרבה פעמים את אותה שאלה אני רוצה להודות לך על כל התמיכה שאת נותנת לי בפורום אני ממש מעריכה את זה את כל העזרה שנתת לי.מאחלת לך המשך שבוע נפלא,ושוב תודה וסליחה.

לא תדעי עד שלא תנסי יכול להיות שכדאי להיעזר בכדור שינה ופשוט לישון בזמן הטיסה.

היי סיון,
בחרדות צריך לטפל בצורה מסודרת. על חרדת טיסה קל יותר להתגבר, יש אנשים שפשוט מחליטים לטוס ולהתמודד עם העניין (וככל שטסים יותר, החרדה פוחתת, כמובן בתנאי שעושים זאת בלי "פילטרים"- כדורי הרגעה ודומה). על חרדה חברתית יכול לקחת זמן רב להתגבר ללא טיפול. מומלץ לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT), כדי לקבל כלים לעשות זאת בצורה הדרגתית ושיטתית, שהיא גם היעילה ביותר.

בברכה,

אני לא יודעת עם זה דימנציה אולי טעיתי שכתבתי את זה אבא שלי אדם מאוד מבוגר ופשוט מאז שאימא שלי חזרה מטיסה הוא מתנהג בעצבנות גם כלפי וגם כלפי אימא שלי וזה כואב לי ואני כל הזמן רק עסוקה במה שקורה לאבא שלי וביחס שלו אלי ולאימא שלי הוא אחרי גיל 80 כואב לי הלב שאבא שלי מתייחס במיוחד לאימא שלי בצורה לא יפה במיוחד שהיא אחרי טיסה איבדתי את ההנאה שלי את החיים שאני קמה כל בוקר ואוהבת לעשות את מה שתמיד הייתי עושה.אני פשוט רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי ולא להתעסק באבא שלי יותר מדי ומה שקורה בינו לבין אימא שלי אשמח עם תוכלי לייעץ לי איך אני יכולה להפסיק להתעסק בזה ולחזור לחיים הרגילים שלי בשמחה? אני מאוד מודה לך שרון על עצתך ועזרתך,זה חשוב לי. שיהיה לך יום נפלא.

היי חני,
אני חושבת שחשוב שתביני שאם תעצרי את חייך בגלל מצבו של אביך, לא תקלי עליו בכך, ובטח שלא על עצמך. הדבר הכי טוב שניתן לעשות הוא לנסות להמשיך בחייך כרגיל, ולקיים כמה שיותר "חיים" מחוץ לבית. אם תרגישי שהמשפחה אינה הדבר היחיד שמעסיק אותך, או אפילו העיקרי, זה יטריד אותך פחות. ובעצם, מדוע לא? את אדם בוגר וזכותך שיהיו לך חיים משלך. בעיות במשפחת המקור אינן צריכות להשבית אותך, גם אם המצב קשה ולא נעים. פרט לכך, כדאי שיהיה עם מי לדבר ולחלוק איתו את הקשיים, רצוי מחוץ למשפחה (דמות אובייקטיבית יותר).

בברכה,

אני מודה לך על כל התמיכה והעזרה שאת נותנת לי בפורום זה מאוד עוזר לי ואני מאוד מעריכה את זה,שיהיה לך יום מקסים.

כמו שכתבתי הייתי בכמה ימים שאימא שלי לא היתה בארץ אחראית על אבא שלי ועל הבית כל הזמן נקיון קניות וכולי. ומה שהצעת לי מאוד עוזר לי ואני ממש מודה לך על כך,רק יש לי בעיה שאני הפסקתי מאז לעשות את הספורט בבוקר שאני אוהבת יש משהו שאני עושה שאני מאוד אוהבת לעשות שנותן לי שמחה לכל היום ואני מרגישה שאין לי מוטיבציה לזה,הפסקתי להתרגל במיוחד לספורט,איך אני יכולה להחזיר את המוטיבציה שלי לדברים האלה? ממש תודה שרון זה מאוד חשוב לי כי אני רוצה לחזור למוטיבציה הזאת ואני נמנעת מלעשות את זה,שוב בקשר למה שכתבת לי הקלת עלי ואני מרגישה יותר טוב אבל חשוב לי עם תוכלי לייעץ לי איך לחזור למוטיבציה שלי? לחיים הרגילים שהיו לי לפני שאימא שלי טסה?
תודה מכל הלב שרון שוב על כל התמיכה בפורום יום נפלא.

היי חני,
טעות נפוצה שאנשים עושים היא לחכות שתהיה להם מוטיבציה כדי להתחיל לעשות דברים. ובכן, ההר לא יבוא אל מוחמד. רק אם תתחילי בעשייה, המוטיבציה תגיע מתוך העשייה, ולא להיפך. זה אף פעם לא עובד הפוך.

בברכה,

היי דניאל,
כמובן שמבחינה בריאותית מומלץ שלא לקחת תרופות במשך כל החיים. בנוסף, לכל הנוטלים תרופות לתקופה ממושכת מומלץ לעבור מדי פעם בדיקה לתפקודי כבד, ולברר האם יש בדיקות ספציפיות אחרות הקשורות בנטילת תרופה זו.
דיכאון וחרדה אינם חייבים להיות בעיות כרוניות, במיוחד כשמטפלים בהם ב- CBT וקיימת האפשרות שיחלפו לחלוטין, לכן גם אין צורך בנטילת התרופות למשך כל החיים. במיוחד אם חווית רק אפיזודה אחת של דיכאון.
כדי להפחית במינון התרופה עד להפסקתה, צריך לפנות לרופאה המטפלת ולבקש ממנה הנחיות לכך. ההפחתה וההפסקה הן בדרך כלל הדרגתיות, כך שניתן קודם כל להפחית במינון ולבחון את ההשפעות של ההפחתה. תמיד אפשר להעלות שוב את המינון. שנית, אפשר ולפעמים רצוי לקבל ליווי ממטפל ה- CBT שטיפל בך בתקופת הפחתת התרופה והפסקתה, כסוג של ביטחון. לגבי חרדות, כאשר לא חוששים מעצם חזרתן הן גם לא חוזרות, וחשוב מאוד "לסגור את הפינה" הזו בסיום הטיפול.

בברכה,

היי דניאל,
פרוטיאזין אינה תרופה לדיכאון. היא במקורה תרופה נגד אלרגיה, המשמשת גם לטיפול בבחילות ולעתים כעזר לשינה.
לא כדאי להשתמש בתרופות שלא למטרה שלשמה הן יועדו, אלא אם כן יש הוראה אחרת מרופא.

בברכה,