פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אל תתני להתחלה הזאת לייאש אותך.וכנראה שבכול זאת הרופא כן התייחס למה שאמרת ואמר לממונים עלייך להתחיל לשים לב מה קורה איתך.אל תראי את הדאגה הזאת כחדירה למרחב הפרטי שלך,אלא כהתחלה של יציאה מהסוד הנורא שאיתו את חיה.
אני חושבת שלאחר שתקחי את הכדורים שהרופא נתן לך,חיזרי אליו וספרי לו באמת את כל האמת,כי המידע החלקקי שנתת קצת מפספס את היכולת שלו להבין מה בדיוק קורה איתך,ומה מקור הכאבים.ברור לי שהם קשורים לה"א שלך.איזה כדורים הוא נתן לך??אם תכתבי אותם אולי זה יתן לי מושג אם הוא כן הבין והוא בכיוון...
כך או כך,אל תדחי את העזרה שאת צריכה,ואל תשכחי שמעבר לכך גם את צריכה לתת את עצמך ואת המחויבות שלך לתהליך,וזה אומר לאכול יותר ולא להקיא.
מקווה ששבוע הבא יעבור עלייך יותר טוב וללא מיחושים כלשהם.
המשיכי לעדכן.
שלך ואיתך,
קרן אור.

היי עכשיו רק ראיתי את התגובה שלך.. באמת לקחתי את זה יותר מידי בקטע של חדירה לפרטיות והאמת שגם עכשיו זה אפילו עוד יותר ככה למרות שאני יודעת שזה טוב. בסוף לא לקחתי בכלל את הכדורים אבל המשיך לכאוב לי ורציתי פטורים אז חזרתי לחופ"ל אתמול ומשם כמובן בלי שרציתי הגעתי לרופא. בדרך לשם לא רציתי ללכת אליו אז ביקשתי מהמפקדת שלי לא להגיע אליו והיא כעסה והכריחה אז הלכתי לרופא והגעתי לרופאה אחרת ואיכשהו היא שאלה אותי אם אני אוכלת ומה אני אוכלת בבסיס ואמרתי לה שבבסיס בקושי אני אוכלת והיא שאלה כמובן למה אז נתקעתי ולא ידעתי מה להגיד.. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע אבל היה לי ממש קשה כי לא ציפיתי לזה למרות שזאת השאלה הכי מתבקשת וצפויה... בקיצור עניתי לה שבגלל שהאוכל שם מגעיל אותי ואין זמן ואני לא מרגישה רעבה וככה עוברים פשוט ימים.. אז היא שאלה איך אני בכל זאת חיה.. אז אמרתי שבבית אני אוכלת טוב ושם בערב או בין לבין אני אוכלת קרקרים או תפוח.. אח"כ הגיע גם הרופא ובקיצור בסוף הצטערתי שהגעתי לשם שוב.. זאת לא היתה הכוונה שלי. בסוף קיבלתי שוב כדורים אבל הפעם רק אחד מהם- "פמוטידין" שאפשר לקחת גם בלי לאכול (התירוץ לזה שלא לקחתי קודם הוא שלא אכלתי ארוחות שלמות...). כדאי לקחת אותו? ואגב כנראה שזה עזר כי מאז אתמול בבוקר שזה היה אני רק משמינה ואוכלת בלי סוף שטויות.. הכל כדי שייראו שהנה אני אוכלת והכל בסדר.. וגם שלא ייעשו לי בדיקה מפחידה. ובעניין המשקל כשהיא שאלה אותי כמה אני שוקלת אמרתי את מה שבבית והיא קצת נבהלה אבל אח"כ עליתי שם על המשקל ואני נבהלתי חחחח כי הראה המון.. יותר מ-50 בכל מקרה.. אז אין בעיה כזאת.. תודה על העזרה שלך את ממש עוזרת לי!

אני מבינה את הרגשתך,אבל גם שמחה שעשית את מה שעשית כי זה התחלה של איזשהו צעד של עזרה.את הרי יודעת שהמשקל הוא לא מה שחשוב,הגוף שלנו יכול לההירס על ידינו בכול משקל שהוא.
פמוטידין היא תרופה שמפחיתה את הפרשת החומציות בקיבה שגורמת לתחושת אי נוחות ולאולקוס בשלב מתקדם.כדאי להמשיך כי היא יכולה להגן לך על הקיבה ולמנוע נזקים,אך כמובן שהיא איננה יכולה להחליף תזונה נכונה ואכילה בכלל.
אני חושבת שכדאי לבקש הפנייה לדיאטנית שתבנה לך תפריט מסודר שתוכלי לחיות איתו מצד אחד,ומצד שני שיספק לך את כל הדרישות התזונתיות שאת מונעת מגופך,כדי שלא תגיעי למקום שאת מרגישה באובדן שליטה עקב אכילת "מלא שטויות"(כפי שאת מתארת זאת).
שמחה לעזור,שיהיה לך חג שמח ובריא,
קרן אור.

אוקיי הבנתי אותך, אני אנסה לעשות את זה...

לשאלתך,את יכולה כל פעם כשאת מרגישה את הדחף להעלות על הכתב את רגשותייך באותם הרגעים,לכתוב כאן בפורום,לעשות כל דבר אחר שאת אוהבת כדי להסיח את דעתך..
אבל לצערי הדברים הללו בטח כבר ידועים לך,ולצאת מבולימיה זה אומנם אפשרי לבד,אבל צריך המון רצון וכוח ולא אחת מומלץ להיעזר באיש מקצוע,כדי ללמוד מה מניע אותך לשם ואיך לעצור שניה לפני.
נסי לבד,אבל אם את רואה שלאחר פרק זמן סביר את עדיין לא מצליחה אל תשללי טיפול נפשי.
לא כתבת גם כמה זמן את מתמודדת על הבולימיה??האם במהלך השנים טופלת במסגרת כלשהיא??

מאחלת לך בהצלחה,
שבת שלום,
קרן אור.

אין לי מה להוסיף על מה שכבר כתבתי(ואת מן הסתם כבר הספקת להבין) רק טיפול וטיפול וטיפול!!!
ברור שיש אצלך את הקונפליקט בין להבריא ולוותר בכך על הפרעת האכילה שלך ומה שהיא משרתת אצלך וחומות ההגנה שלך עושים ככל יכולתם כדי לא לאפשר לך את זה,אבל אסור לך לוותר.את צריכה מישהו אובייקטיבי שיעזור לך להילחם בקונפליקט הזה,מישהו שתוכלי לשנוא(ולהעתיק בכך את השנאה לעצמך)וזה יתאפשר רק בטיפול.
ברור שזה לא קל ולא הולך להיות קל,כי אם זה היה כ"כ פשוט היינו כבר מצליחות לבד לא??אבל תאמיני לי שזה שווה.שווה את השקט בראש שמגיע אח"כ,את היכולת להנות מדברים אפילו הזעומים שבהם שעד היום לא שמת אליהם לב.
אולי במקום להתייאש תתחילי בהחלטה להתמר לטיפול..צעד אחרי צעד...

קרן אור.

בשמחה.
המייל שלי הוא [email protected]

קרן אור

היי קיבלתי את המייל שלך. תודה רבה על ההתייחסות והדאגה. מודה שהיייתי בלחץ מלקרוא את מה שכתבת וכן קשה לי לקבל את זה שיש לי בעיה.. אבל אני באמת אלך לטפל בה. השאלה איך? לפנות לרופא שבבסיס פשוט? ואפשר להמשיך לכתוב כאן אין צורך בתרטור עם המייל..

מצטערת אם הכבדתי עלייך עם מה שכתבתי.אבל אני מאמינה שתמיד עדיף לדעת את האמת מוקדם יותר ולהתמודד איתה,מאשר לגלות אותה מאוחר כשהמצב נהיה קשה יותר והפרעת האכילה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו ואז גם הפרידה ממנה קשה יותר.
הצעד הראשון ואותו כבר עשית-הוא להודות שקיימת בעיה.מכאן עלייך רק לפנות לרופא שבבסיס ולספר לו.תאמיני לי שאין לך מה לחשוש,את לא הראשונה שהוא שמע עליה ולצערי בטח לא האחרונה.משם הוא יפנה אותך לטיפול במסגרת שתתאים לך.נצלי את האופציה הזאת,א' כי הגיע הזמן להחלים וב'-כי במסגרת הצבאית יש גם טיפול טוב והיתרון הוא שזה לא עולה לך כסף.

כך או כך,אל תחכי עם זה ועדיף כמה שיותר מוקדם.
ואני אהיה כאן מחכה לשמוע עידכונים ולתמוך בך בכל התהליך הזה.
שיהיה שבוע נעים,
קרן אור.

תודה על הכנות והכל.. באמת עדיף לדעת ובשביל זה שאלתי ולכן אין לך מה להצטער ואמרת לי באמת כמו שצריך.. מחר אני חוזרת לבסיס ואני מקווה ללכת לרופא, אני אעדכן כשאחזור :)

שיהיה לך בהצלחה.מחזיקה לך אצבעות.
אשמח לשמוע עידכונים.
קרן אור

אז בררתי לך-באשדוד יש מרפאה לחברי קופ"ח כללית 08-8554754 שם ניתן טיפול פסיכולוגי,תזונתי ורפואי.תתקשרי אליהם ויקבעו לך אינטק(פגישת הערכה) שם תקבע המסגרת הטיפולית בהתאם למצבך.
כמו כן,ישנו המרכז הרפואי ברזילי אשקלון .ד"ר בסון הוא מנהל היחידה 08-6745555 שם ניתן גם לקבל טיפול יום במימון קופ"ח(ברזילי בבעלות כללית).
יש גם אסף הרופא-מרפאות חוץ.מנהלת את היחידה ד"ר טאובר צביה 08-9779594
בי"ח קפלן מרפאות חוץ-08-9441234

בכול המקומות שציינתי הם מרכזי טיפול למבוגרים מעל גיל 18.בדר"כ מדובר בטיפול יום או לפי הצורך.כולם הם במימון קופ"ח.לחלקם אין צורך אפילו להגיע עם טופס 17 (תשאלי כשאת מתקשרת).

ולי רק נותר לאחל לך בהצלחה,מקווה שעזרתי,
אשמח אם תעדכני,
קרן אור.

אני מסרבת בתוקף לקרוא לך בשם שהצגת את עצמו בו,ואת יודעת למה??כי אין דבר כזה חסרת תקנה,אבודה.ואני מאוד מבינה את הרגשתך,כשאנחנו בתוך הסיוט הזה נדמה כי זה כל עולמנו,ואיננו יודעות אחרי שנים בפנים מי אנחנו באמת בתוך כל היישות הזאת שמצטמצמת לכדי ה"א.אבל גם במקום הזה יש תקווה.ותאמיני לי כי אני אומרת את זה לאחר 11 שנים חולות מאוד,שגם המטפלים בי כבר לא האמינו בי.אבל הנקודה החשובה היא כמה את מאמינה בעצמך.כי אם תאמיני הכול ניתן לתיקון.איך את שואלת??באמצעות הרבה עבודה עצמית והעזרות בצוות רב תחומי-רפואי-דיאטני וכן גם נפשי כדי להבין את המרכיב שגורם להתנהגות הזאת.אין קיצורי דרך,אבל באמצעות עבודה קשה אפשר.אל תאמרי נואש ואל תחכי עם זה עוד יום נוסף,כי כמו שהיטבת כבר להבין זה לא יעלם בלי טיפול גם לא אחרי שתסיימי את התואר.כל התואר לא שווה אם לא תזיני את עצמך כדי להנות ממנו בסוף.רק את יכולה לעצור את המחול המטורף הזה.מגיע לך להנות מכול התכונות הנפלאות האחרות שקיימות בך ורק את לא רואה אותם.

ואני כאן כדי להקשיב ולתמוך,רק תירצי מספיק,
קרן אור

את מקסימה, אבל אין לי כוח לעבוד קשה..."אני" תמיד אנצח אותי! תמיד אדחוף כל פסיכולוג או מטפל לפינה כדי שיראה שאני יודעת יותר...אין לי כוח לטיפול..שוב יגידו לי את אותם דברים? אני הרי כתבתי את הספר הזה! אני יודעת שאני נשמעת יהירה ואף טיפשה בכך, אבל אני באמת מרגישה שאי אפשר לחדש לי כלום... זה ילדותי ומראה על פינוק, אני גם לזה מודעת. אני מודעת להכל ברמה ככ גבוהה שאני נשארת לבד, עם המחשבות שלי שמכרסמות אותי מבפנים..אני יודעת כבר מה יגידו לי!!!! טוב לדעת שיש איפה לדבר. תודה לך

מה שכתבת לא נשמע ילדותי אלא נטוע בפחד.ולכולנו נדמה שאנחנו יודעות הכי טוב ,שאנחנו קובעות את חוקי המשחק,שאנחנו נראה להם...אבל בסופו של יום במי אנחנו נלחמות??ואם כן,מי המנצח??ולמה אין מנצחים??
אני אגיד לך למה-כי אנחנו יוצרות הכול.ואנחנו במערכה הקשה מול עצמנו,לבד.במלחמה מול שני הקולות.כרגע את שומעת רק את החזק מביניהם,זה שאומר לא מה הטעם,שמפחד לגלות ולהתמודד עם דברים עמוקים ומעיקים בעברך.אבל אני גם שומעת את הקול החלש אצלך,הוא קיים.זה אותו קול שנכנס לפורום כאן וביקש שמישהו יעזור לו ויקשיב לו,כי את מנסה לא לשמוע אותו,כי פירוש השמיעה שלו הוא הכרה והבנה שיש צורך בשינוי שכ"כ מפחיד אותך כרגע.ואני יודעת שמתחת לכל השכבות את יודעת שאני צודקת.אנחנו הרי כתבנו את הספר הזה,לא??
אל תבחני את אלו שרוצים לעזור לך,האמיני בכוונותיהם ואני מאמינה שלאט לאט הקול החלש יתגבר ויהיה קל יותר,חומות ההגנה האלו שאת קוראת להם טיפשות ויהירות הם רק עטיפה חזקה לרכות וחולשה פנימיים.
אני מבינה.
גם מה שאת לא אומרת.
ואת יודעת את זה.

קרן אור.

הולכים לטיפול ממושך ולא יוצאים מזה שוב? אני זאת שבוחרת להמשיך להיות כך, אני זאת שפונה 5 פעמים ביום לבולמוסים מגעילים שירוקנו אותי ממה שכבר כל כך ריק בפנים..הידיעה שרק אני יכולה לעזור לעצמי עוד יותר מפחידה אותי, כי אני לא עושה עם זה כלום! אולי אני באמת צריכה לחזור לטיפול..אבל גם לזה אין לי כוח.. זה פשוט נורא אני מנסה לאהוב את עצמי, אבל אז ישר כשאאני חושבת על איזשהו מאכל, הכל הולך לפח..ואני יודעת מה אני צריכה לעשות באותם רגעים- ללכת לטיול, לשחק עם החתולים, וואטאבר! אבל אני לא..אני מאכזבת את עצמי כל פעם מחדש מה שכן, כל מילותייך חקוקות בסלע, באמת

את שואלת מה עושים ומהיכן מתחילים.
מתחילים בלקבל החלטה.החלטה להחלים ולוותר על כל מה שה"א משרתת עבורך.החלטה להקיא מטפורית את כל הכאב בטיפול ולהתחלים לחבר את הפאזל של חייך באופן שנכון ובריא עבורך.
ברגע שקיבלת את ההחלטה ומה שעומד לנגד עינייך זה הסוף,את תצליחי לעבור הכול.
תהליך קבלת הטיפול ומציאת המטפל\ת יהיו קלים עבורך כי תגיעי עם נכונות ואז הסיכוי לכך שהטיפול יכשל כמו בפעמים הקודמות הוא נמוך יותר.
אל תוותרי לעצמך על עצמך! כבר הבנת בעצמך שהמצב הזה לא יכול להמשיך בדרך הזאת,ומהמקום הזה אפשר רק לעלות.
אל תתני לפחד להניע אותך,תשלטי בו.

שתהיה לך שבת מנוחה,
קרן אור.

ברגע שקראתי לקבל החלטה, התייאשתי. אני לא רוצה או לא יכולה לקבל החלטה. אוף אני לא רוצה להפסיק אני מפחדת..מצד שני אני כל כך כן רוצה! אבל לקחת החלטה זה כמו להגיד לאדם עיוור לחצות כביש ענק וסואן בשבילי..

עניתי לך כבר למעלה.
ועוד משהו-למישהו עיוור לא נותנים אף פעם לחצות כביש לבד,הוא נעזר באחרים כדי לרכוש את היכולת הזאת.רק אח"כ ,אחרי תירגולים עם מישהו,הוא יכול לגשת למשימה לבדו...
סתם נקודה למחשבה.

תנסי בכל מחיר לשלב בחייך איזשהי פעילות - חדר כושר, הליכות , שיעורי ריקוד ..... זה מוסיף הרבה למצב רוח ויכול להיות מאוד שזה ישפיע על אופי ההתנהגות שלך אל עצמך

קודם כל-כל הכבוד על הרצון הכנה לטפל בעצמך,אני חושבת שהגיע הזמן.
שנית-יש טיפולים במחירים זעומים בכל רחבי הארץ,אם זה באמצעות מרפאות ואם זה דרך קופ"ח.אם תכתבי לי באיזה קופ"ח את ומאיזה איזור בארץ אשמח לכוון אותך לאחד מהם.
לגביי קבוצות תמיכה-אני לא כ"כ מאמינה בהם בטיפול בבולימיה.כי על אף שהסימפטומים זהים בה"א כל אחת מגיעה לשם ממקום אחר,ולכן טיפול של אחת-אחת הוא חיוני.

קרן אור.

בדר"כ מופיע מרכיב של חרדה בה"א,החרדה היא מפני עלייה במשקל שבסיסו נעוץ בפחד מפני אובדן שליטה.

קרן אור

במקרה נכנסתי לפורום וראיתי.. כיף לראות שאת תמיד עוזרת לכולם. שבוע טוב

תמיד שמחה לשמוע ממך....
אשמח לשמוע קצת יותר(אם זה מתאים לך) על מה קורה איתך.

גמר חתימה טובה,
קרן אור

אני מבקשת לא להשאיר פרסומים לאתרי דיאטה כאלו או אחרים באתר של תמיכה בה"א. אין קיצורי דרך בשום מקום. כל הודעה כזאת תמחק להבא לאלתר. תודה, קרן אור

אני חייבת לציין כי המכתב שלך מאוד ריגש אותי.הרגישות,הרצון שלך לעזור והנוכחות שלך בחייו של חברך מקסימה בעיניי וזה לא ברור מאליו. בגלל גילו של חברך ועובדת היותו בגיר,אין ממש דרך לכפות עליו טיפול.אני יודעת שאתה חש חסר אונים וזה מובן מאוד אבל כל שיכולתך לעשות כרגע הוא להיות שם בשבילו,במקום המבין ולא שיפוטי ולנסות לגרום לו להבין שיש לו בעיה והוא צריך לפנות לטיפול.אולי אפילו רק תשכנע אותו ללכת לפגישת ייעוץ בודדת,ושם אולי יצליחו לעזור לו להבין שהוא לא בריא,שהמשקל שלו נמוך לגובהו,ושההתעלפויות שלו קשורות ללא ספק לאנורקסיה שהוא כבר בתוכה. אני לא יודעת מה טיב היחסים ביניכם ועד כמה הוא מרבה לשתף אותך,אבל אולי כדאי לשקול לפנות למישהו קרוב מהמשפחה ולשתף אותו בחששות שלך לגביו. כך או כך,היה לצידו,בין אם הוא יודה בזה או לא,הוא מעריך את זה מאוד. שתהיה שנה טובה, קרן אור.

קרן , ראשית ברצוני להודות לך , על עצם ההקשבה וההתעניינות, ברור לי כי את שומעת מקרים כאלה מידי יום ביומי, ועל כן אני מודה לך על הסבלנות. לגבי חברי, המצב איתו אכן בעייתי, משום שהוא אינו חושב כלל כי הוא חולה, קשה נורא לדבר איתו על הנושא, מידי פעם הוא אוכל קצת בשר כדי לסתום לכולם את הפה, אך לרוב, הוא אוכל ירקות ודברים בריאים אחרים . היני מודע לכך שתזונה נכונה חשובה לגוף ,אך בכל זאת, האין בנאדם צריך לצרוך בבשר לפחות ארוחה אחת ביום ? זהו אדם שאינו צמחוני, ולא התנזר בחייו מבשר. מהן ההשפעות שיכולות לקרות לגופו בעקבות כך ? חשבתי אולי אוכל לגשת לאחד הרופאים אשר מטפלים בו, אותו רופא שאשפז אותו לא מזמן, ולספרו את הסיפור האמיתי אודותיו, על כך שירד משקל כה משמעותי בזמן קצר לחלוטין, על צריכתו המועטת בבשר, ואולי הוא, לאחר מכן, יוכל לדבר אל ליבו ולשכנעו לגשת לטיפול, או אף להתייחס ולטפלו בצורה הראויה . אין שום דרך בה אוכל לעזור לבנאדם שנמצא בסיכון ? היני מבין את עניין הבגרות, את עובדת היותו אדם בוגר , אך בכל זאת, אם הוא אינו מספיק בוגר כדי לשמור על חייו פועמים, עליי לוותר בכזו קלות ? ולראותו מתמוטט לי בן הידיים ? בכל פעם שאני רואה אותו, הוא נראה לי רע עוד ועוד, מאבד את שמחת חייו, ומצטמק יותר ויותר. אני נורא חושש . האם הינך מכירה דרך מסויימת בה אוכל לעזור לו , ללא שיתוף פעולה מצידו ??

לצערי אין דרך לכפות עליו טיפול(זה החוק נכון להפרעות אכילה בארץ),וגם ללא רצון מצידו טיפול זה יכשל.אני מכירה את הדילמה שלך ואת הקושי בלראות אותו מצטמק מידי יום ואת הדאגה לחיו.אין לי לצערי פתרונות מעשיים לתת לך.לגביי פנייה לרופא-הרופא מחויב לסודיות רפואית והוא גם כך לא יפנה אליו מיוזמתו.מה לגביי הוריו??או מישהו שאתה מכיר שיש לו השפעה עליו??אולי תתן לו לקרוא קצת חומר על ה"א או כאן בפורום??אפילו לכתוב לי. לגביי הבשר-כתוצאה מתזונה צמחונית יהיו לו מחסור בברזל וב-B12 שיגרמו לאנמיה חולשה ותשישות.אבל נשמע שזאת לא הבעיה העיקרית.לפי מה שאתה מתאר הוא לא אוכל כמעט כלום(כלומר,פחמימות מורכבות וחלבון) למעט ירקות.וזה כשלעצמו יחד עם פעילות גופנית אינטנסיבית הרבה יותר מסוכן. נסה לדובב אותו בכול דרך שהיא,ממקום שדואג לו וחושש לחיוו ולא ממקום ששופט אותו.אל תגיד לו אתה רזה מאוד,אנורקט כי הוא רואה את עצמו פיזית כשמן וישר יחשוב שכול מטרתך הוא לחבל במאמציו לרדת עוד במשקל.הצע לו ללכת לדיאטנית רק כדי להרגיע אותך..אולי בדרך הזאת היא תשכנע אותו בקיומה של הבעיה. אל תתייאש,היה איתו,בסופו של דבר הוא יבין ... חג שמח, קרן אור

אני חושבת שאחרי עשור עם בולימיה הגיע העת להבין שכדי לצאת מהמעגל הזה שנכנסת אליו חשוב לפנות לטיפול.הן נפשי והן רפואי-תזונתי.
לצערי אין לי מטה קסמים ועד כמה וכמה שאין לי אפשרות לעזור דרך האינטרנט.אין דרכי קיצור,רק בדרך הארוכה אבל הנכונה .
לכבוד השנה החדשה קבלי החלטה שאת שנה הבאה את תחגגי בריאה ובמקום אחר.
לא חסרות מסגרות טיפוליות,את רק צריכה להרים טלפון ולבחור את זאת הנכונה עבורך.

שלך,
קרן אור

את 4 ימים עם הבולימיה שלך , אפשר עוד להפסיק בזה כי את עדיין בשלב של האצבע שזה השלב שאת שולטת תפסיקי עם זה בבקשה, זה הרס עצמי!!!! ואת בכלל לא שמנה וזה לא מרזה, זה משמין !

בולימיה,היא אינה תואר.היא הדרך לגיהנום.תוסיפי לזה שגם היא לא מרזה (כי הגוף החכם שלנו לומד מהר לנצל כל קלוריה שנכנסת אליו בעיקר כאילו מסוכרים פשוטים) ותקבלי תשובה מדוע עלייך להפסיק כל עוד את יכולה.תקראי קצת על מה שעובר על נשים עם ה"א ותביני שמוטב עכשיו לברוח כל עוד אפשר.עם הזמן זה נעשה קשה יותר. אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול כדי להבין מדוע את מודדת את עצמך ואת ערכך לפי המשקל שלך.אני בטוחה שתביני שיש לך הרבה יותר מה להציע מעבר לחיצוניות שלך. שתתחדש עלינו שנה טובה ובריאה, קרן אור

גלית, שאלת אותי שאלה שהייתי צריכה לחשוב זמן מה לפני שהתיישבתי לענות לך.כי מצד אחד אני מבינה את המקום ממנו את שואלת,המקום האנורקטי הזה שמזכיר לי את הפחדים שלי מתקופות החגים ובכלל,ומצד שני,אינני יכולה לתת מקום להבנה שלי ולחלק החולה שגורם לך לשאול את השאלה הזאת אך אנסה בכל מקרה. אם את יוצאת מנקודת הנחה שיסתכלו לך בצלחת,זה מלמד אותי שאת לא נוהגת לאכול ושכל ארוחה גוררת אחריה ויכוח או ריב על כמות האוכל.וזה כמו שאת יודעת,כנראה גם לא רחוק מהמציאות.עצתי לך היא פשוט לאכול את המקסימום שאת יכולה שמצד אחד "יספק" וירגיע את תגובות הסביבה הקרובה אלייך,ומצד שני,שתוכלי לחיות איתו בשלום ועם עצמך וזה לא יגרום לך להגיע למקום של "היטהרות".הכלל הנכון בתזונה שאולי יתפוס גם כאן הוא מתוך צלחת עגולה למלא חצי בירקות,רבע בפחמימה כלשהי ועוד רבע בחלבון(דג למשל,אם את צמחונית??).כמות זאת לא תגרום לך להשמין וזה הרי הפחד הגדול שלך,ומצד שני,גם תשביע אותך ותרגיע את הסביבה. כך או כך,אני מקווה שעזרתי מעט,יותר מכך,רוצה לקוות שלכבוד השנה הבאה עלינו לטובה שיהיה זה חג עבורך של תחילת תהליך החלמה,ואני מאחלת לך ששנה הבאה כבר תהיי במקום טוב יותר עם עצמך ועם המחלה,כך שנושא האוכל יהפוך לאט לאט למשני יותר בארוחה. חג שמח יקרה, קרן אור.

לצערי בגלל גילה של אחותך לא ניתן לעשות כלום או לכפות עליה טיפול.מה שכן רצוי הוא "לנצל" את הקשרים הטובים שיש לך איתה ולנסות לדבר איתה ע"כ.לא ממקום ביקורתי ושופט אלא ממקום שמגלה הבנה ומוכן לעזור לה לפתור את הבעיה.ה"א לא נוטה להיעלם אלא להחמיר עם הזמן.לכן בראשונה אם היא נמצאת כבר במעקב תזונתי נסה לשכנע אותה לספר ע"כ לדיאטנית שלה ובהתאם למצבה היא תפנה אותה למסגרת טיפולית.
אתה גם יכול לתת לה לקרוא בפורומים של ה"א,שתבין לאיזה גיהנום היא נכנסת.

אני כאן אם יש שאלות נוספות,
בהצלחה,
קרן אור.