פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני מניחה שרובן כאן תזדהנה איתך ותתחברנה לפחד שלך לאו דווקא מפני התמוטטות ,אלא יותר לפחד להראות לאנשים כמה את מתמוטטת,כמה קשה לך,כמה נפערו סדקים בחומה שאנו כה מטיבות לבנות סביבנו.אבל את יודעת מה??אני חושבת שזה תהליך חיובי.היכולת להתמוטט ולכתוב עליה,כאילו להודות לראשונה שחור ע"ג לבן מה שאנחנו כ"כ מפחדות לספר ולהראות והיא ההכרה בכך שאנחנו מעבר לכל-אנושיות.אנחנו כ"כ מפחדות שאנשים לא יוכלו לשאת זאת שאנחנו ממשיכות לשחק במשחק המדומה הזה,בו אנחנו השחקניות הראשיות,הניצבים ואפילו הקהל.ואנחנו לא מבינות למה אף אחד לא מוחה לנו כפיים,למה אנחנו מרגישות בסופו של יום-כ"כ לבד.
קחי את המקום הזה ותני לעצמך להיות שם,להשתחרר.אל תפחדי לתת לעצמך להרגיש,גם אם נדמה לך שעדיף להרעיב או להדחיק את הרגשות האלו,כי זה כבר הרגל..ואולי גם אופציה פשוטה יותר.
אל תפחדי להיות את,אל תסתתרי מאחוריי שמות לא לך,ובמקום הזה את תגלי שהחולשה הגדולה ביותר היא לחיות בשקר.השלמות היא לתת לעצמך להיות ולהכיר בחסרונות.
את יודעת-ברזל הוא יסוד מאוד חזק ויציב,אבל גם אותו אפשר לכופף...את כולנו אפשר.
אבל החוכמה היא תמיד לזכור שמי שיכול להתמוטט הוא גם מי שמלכתחילה נמצא במקום חזק.הרי אי אפשר לעלות ממקום שהוא גבוה,רק ממקום נמוך יותר.
אנשים נוגעים בנו ותמיד יגעו.אין לנו שליטה על זה.הדבר היחיד שיש לנו שליטה לגביו הוא דרכי ההתמודדות שלנו ואופן תגובותינו.

ואני כאן,מקווה שהיום ,ממרחק הלילה שעבר,הדברים יעשו קלים יותר עבורך.

שלך באהבה,
קרן אור.

קרן אור יקרה שאת.. תודה לך על המילים הכ"כ חמות שהצליחו לעטוף ולגעת בדיוק בנקודה.. את יודעת הרי שכשרע לא רואים דבר מלבד הרע הזה...תודה שהצלחת לפתוח את עיניי היום, תודה שנתת לי להתבונן על עצמי פנימה ולראות את כל הדברים שאני מחביאה אפילו מעצמי, כל הדברים ההאלה שהורסים, הורסים ומכרסמים את הנשמה..תודה. לפעמים אני מרגישה ושי רב כאשר מישהו "מוכיח" לי בפרצוף כיביכול את האמת האמיתית, את מה שאני לא מעיזה לומר בקול...ואז זה כמו סכין שכימעט נכנסת עמוק..אבל רק כמעט, כי לזכור שמי שאומר לי את זה הוא לצידי, תודה. הצלחתי לקום היום ולראות את הדברים קצת אחרת..את יודעת שהרי השעה שבין הלילה לבוקר, זאת השעה הכי חשוכה..הרגע הזה שלפני שעולה השמש. אוהבת אותך, תקווה לבנה.

ראיתי רק עכשיו את הודעתך.. איך עבר עליך היום? ואיך את מרגישה? האם הסדקים האלה שאת מדברת עליהם קשורים בהפרעת האכילה? <או שאני מניחה שהיא כבר לא חלק מחייך..> כמו שאמרה קרן אור, זה בסדר גם להתמוטט.. להתעצב, לבכות... החשוב הוא לדעת להתייצב בחזרה.. השאיפה שלנו לשלמות היא זאת שתמיד הורסת אותנו מבפנים והיא זאת שגם הביאה אותנו בין היתר לפתח ה"א.. גם לך יש רגעי שבירה שבהם את לא יכולה יותר.. אך זה לא הופך אותך לאדם פחות טוב! ואין ממה להתבייש..להיפך.. אני חושבת שאדם שלא מודה ברגשותיו ומקרין כלפי חוץ שהכל בסדר איתו תמיד, זה מראה על חולשה..ולא על חוזק.. את ממשיכה להיות בעלת ערך רב גם כשאת נשברת ומתמוטטת.. יש בך המון אל תשכחי את זה.. אוהבת, שירן

אני יודעת שהאפיזודה של "המתמוטטת" כבר מאחורייך,אבל אני חושבת שזה טוב שאיפשרת לעצמך להיות גם במקום הזה.ולקבל את התמיכה האמיתית מכולם סביבך.
זה אומנם נוגע במקומות שקשים לנו עם עצמנו,אבל אלו גם מקומות שחשוב לתת לעצמנו פשוט להיות,פשוט אני, כמו שאת יודעת ועם זאת תמיד לשאוף לעבר התקווה הלבנה שמחכה לנו שם.ואת כבר שם,רק שכולנו אנושיים ובדרך הארוכה,בשבילי החיים,יש גם סטייה שלנו לפעמים לשבילים קצרים כדי לנוח.וזה בסדר.כי אני מכירה אותך ויודעת שמחר את תקומי ליום אחר,והקושי הזה יחד עם אחרים שהיו\יהיו ישארו מאחור.

אני שמחה שלא עשיתי את שביקשת .....(ואת יודעת למה כוונתי)
ואני מקווה שאת מבינה זאת יותר היום,
שיהיה יום מקסים(חייב להיות!!)
קרן אור.

קרן אור מדהימה..
הסתכלתי על השעה שכתבת פה את כל התגובות לכולן,
את מקסימה!!
וכל תגובה כל כך רוצה לקלוע למקום הנכון כדי לתפוס את החלל הנכון אצלנו..זה מדהים בעיניי.
עברו יומיים....ואני כבר יותר בסדר, הרבה יותר!! התעוררתי ליום חדש, טוב בכל זאת כבר התעוררתי פעמיים ליום חדש..הדברים נוגעים קצת אחרת.
ולמרות היומיים האלה, השם "מתמוטטת" כנראה לא רוצה לעזוב אותי, כמה שאני מחליפה את השם פה בפורום, הוא פשוט בסוף מתחלף ונשאר אותו הדבר.
טוב,
העיקר שאני נשארת "תקווה לבנה" בעינייך, ובעיניי....

שיהיה לך יום נפלא וחמים...למרות הקור שיש בחוץ, את יודעת, חמים בפנים.. :)
שולחת חיבוקים של אהבה,
תקווה לבנה.

בוקר טוב שירן.. עבר עלי יום יותר טוב ללא ספק אתמול..עבר יותר רגוע ועם מחשבות טובות :) איך את....? אני חייבת ללכת להתארגן, ובגלל זה התגובה שלי קצרה כל כך. נדבר יותר מאוחר. ושיעבור יום טוב וקל, תקווה לבנה.

מחפשת מוצא...אני חושבת שכבר היטבת למצוא!
אני שמחה לשמוע שעם הזמן הירידות פוחתות..זאת בדיוק הסיבה בגללה המלצתי לך לפנות שוב לטיפול,כי היום את במקום אחר מבחינת הפרעת האכילה שלך,ההבנה שלך אותה,ויחד עם זאת נשארו גם דברים פתוחים,דברים שלא עברו עיבוד מלא.וכן חשוב להמשיך ולעבוד עליהם בטיפול.
החלמה מלאה??כל אחד מגדיר אותה אחרת.אני חושבת שהחלמה מלאה פירושה ללמוד לחיות בצל המחלה,להבין שהיא כמו וירוס רדום,אבל לשמור תמיד שלא יתעורר.החלמה מלאה לטעמי היא שההפרעה לא משתלטת לך על החיים,היא לא מה שאת חושבת עליו כשאת קמה בבוקר,היא לא מונעת ממך לעשות את מה שאת רוצה לעשות,והיא לא הדבר האחרון שאת חושבת עליו בלילה לפני שאת ישנה.הצעתי לך לחזור לטיפול במרפאה הקודמת בגלל שסיפרת שמצאת את הטיפול יעיל וגם כי כתבת שהם אמרו לך שהדלת פתוחה ואת מוזמנת לחזור כשתרגישי צורך..אבל זה לא ממש משנה מה תחליטי-אם את מרגישה שמיצית ואין לאן להתקדם בטיפול הקודם,חפשי לך מרכז אחר בו תרגישי נוח יותר.מה שחשוב הוא שיהיה מה שיהיה,שלא תשארי בלי טיפול.ואני שמחה שאת מבינה את זה ופועלת לשם מציאת מרפאה אחרת.
ספרי לי מה העלית בחקתך.
שמחה שאני יכולה לעזור,זה מחמיא לי...
חיבוק ואהבה,
קרן אור.

ערב טוב, אני אתחיל בזה שאני בוכה!! ברגעים אלו ממש זולגות דמעות מעיני כי כשאני קוראת את הדברים שאת כותבת לי אני מבינה כמה אני חולה.. אני מקווה למצוא בקרוב מאד טיפול כזה או אחר כי אני כבר לא יכולה, אני יודעת שבלי טיפול יש רק ירידה ואני לא מוכנה לקבל זאת, אני אלחם בשביל טיפת חיים נורמלית שיכולתי לקבל ממזמן, שאני יכולה לקבל היום. אני לא אנוח עד שאצליח "להרדים" את המחלה, עד שאצליח לגרום לה ללכת.. אני חושבת הרבה ומנסה להבין למה דווקא אני, למה לא עצרתי את כבר בהתחלה? למה אני צריכה לסבול? אפילו שאני יודעת שיש עוד הרבה כמוני, אני לבד עם עצמי ועם האנורקסיה.. עד לפני 3 שנים בכלל לא חלמתי שאודה בכך שאני חולה באנורקסיה. אני נאחזת בכל טיפת תקווה ובכל נקודת אור חיובית שאני מוצאת במלחמה כנגד המחלה ומקווה להצליח.. אשמח לעדכן אותך לגבי ההמשך.. תודה לך על החיבוקים והנשיקות.. שיהיה לילה טוב

אני רוצה לקוות שהדמעות של אתמול יהיו בין הדמעות האחרונות שתזילי בגלל כאב..לפעמים צריך להתאבל על מה שעברנו,לפעמים גם עולות השאלות של למה אני??מה בסה"כ ביקשתי בחיים??,אבל יודעת מה ?זה לא משנה כרגע.השאלות האלו והתחושה של חוסר הצדק רק מקבעים אותנו במקום הזה ואנחנו שוכחות שנכון הפסדנו שנים מהחיים שלנו שיכלו להיראות אחרת,אבל יש עוד מחצית מהחיים לעבור שיכולים עם עבודה עצמית,לכפות על הכול ולהיראות כפי שאנחנו באמת רוצות.בשביל עצמנו.זה חיובי להתאבל על העבר להבין כמה המחלה רק הזיקה לנו,ומתוך כך לקום ולהילחם נגדה,כדי להשיג את החופש שלנו להיות במקום הנכון והבריא ביותר עבורנו.
מה קורה עם הבירורים שלך לגביי טיפול??דיברת כבר עם איזשהו מרפאה??אשמח אם תשתפי אותי בכך ובהתלבטויות שלך.
יקרה,ההכרה במחלה היא שלב חשוב וחיוני בתהליך של הריפוי.כי את יכולה להאבק רק כנגד משהו שאת יודעת ומכירה בנזקים שהוא גורם לך.
אני יודעת שזה לא קל.אבל אפשרי.תלחמי למען עצמך,ואני כאן כדי לעזור לך בכך.

שיהיה לנו יום נעים וקל עד כמה שאפשר,
קרן אור

ערב טוב, מתנצלת שרק עכשיו אני עונה, פשוט רק עכשיו חזרתי הביתה.. אני עובדת ולומדת, בנוסף גם הייתי בבייביסיטר היום ושמרתי על ילד מקסים בן 7 שחולה בדלקת ריאות ואני מקווה מאוד שיהיה בסדר.. הייתי אצל הרופאה שלי היום וביקשתי ממנה שתעזור לי, החלטתי לנסות לחזור למרפאה שבה טופלתי כי נראה לי שעדיף לחזור למקום אותו אני מכירה ולאנשים עליהם אני סומכת ובוטחת. הם קבעו לי תור רק לסוף ינואר ובינתיים היא אמרה שהיא תראה אותי פעם בשבוע, תשקול אותי ותתמוך בי עד שהם יקבלו אותי בחזרה כדי שלא אמשיך ואפול. היא שקלה אותי וירדתי עוד קילו ו300 גרם ואני מפחדת שאמשיך ואפול, הצלחתי לדוף לעצמי בכוח 5 ביסים מלחמניה ריקה היום בצהריים כי כ"כ נבהלתי מההתדרדרות המהירה שלי.. זה מדהים כמה שאני מצליחה לראות את הדברים השליליים של המחלה הזאת.. בינתיים בא לי רק להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה ולקוות לקום מחר בבוקר ליום חדש וחייכני יותר. אני שונאת להרגיש ככה, מסכנה וחלשה, איבוד השליטה הזה שעושה לי בחילה.. תודה בינתיים על התמיכה.. ערב נעים

נו אז עכשיו שהתעוררת,מה דעתך לחייך לעצמך במראה??
אני שמחה שאת רואה היום כמה ההישארות במחלה היא החולשה האמיתית,וכמה היא לוקחת ממך המון...ואני רוצה להגיד לך כל הכבוד על הפנייה למרפאה וע"כ שאת לוקחת אחריות על חייך ובנתיים תמשיכי מעקב אצל הרופאה.
אני שמחה שלקחת את עצתי ואת חוזרת למרפאה הקודמת שהיתה חיובית עבורך.אני בטוחה שהפעם התהליך הטיפולי יהיה טוב יותר,עכשיו שאת במקום אחר מבחינת הרצון האמיתי והכנה שלך להחלים.

כל הכבוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ועכשיו,לכי להכין לך ארוחת בוקר כלבבך,מה בתפריט???

עם כל הערכה שיש,
קרן אור.

ערב טוב קרן אור, לא קמתי והכנתי לי ארוחת בוקר טובה ומה גם שאני בכלל לא רעבה ועדיין לא הצלחתי להניס פירור לפה, למעט הכמה ביסים שלקחתי מהלחמניה.. אני מרגישה שלא מגיע לי להכניס אוכל לפה, שלא מגיעה לי התמיכה שאני מקבלת ממכם אנשי הפורום ובכלל, אני מרגישה שאני מתנהגת כמו ילדה סתומה שלא מבינה שהאוכל הוא חיוני לה. מגיע לי עונש, לסבול, על הלחמניה שדחפתי לפני כמה ימים, אני מסתכלת על עצמי במראה וחושבת שאני צריכה לרדת עוד, שהכל שומן שלא שייך לגוף הזה.. כשהצד הבריא שבי מנסה להתערב ולומר שזה לא נכון ושאני לא באמת צריכה עוד לרדת, הצד החולה דוחק אותו הצידה ומשתיק אותו במקום שיקרה ההפך.. בינתיים אני חלשה, ללא דרך התחזקות שתתן לי טיפת כח להמשיך להילחם.. אלא סתם דברים שרצים לי בראש שרציתי להוציא החוצה ולהשתחרר מהם.. מקווה לישון טוב הלילה.. שיהיה לילה טוב

כתבתי לך כמה פעמים תשובה אבל המחשב מחק אותה...
אני מאוד שמחה שפנית לקבלת טיפול ,אבל זה לא פותר אותך מהחובה להתחיל לדאוג לעצמך כבר עכשיו.לא בערב,לא מחר ולא בינואר,כי אם לא תעשי זאת את תגיעי בינואר שוב לטיפול מאותו מקום ולא תביני מדוע הוא לא יעיל.נראה לי שנבהלת מהצעד הזה שלך,כי זה אומר לבקש עזרה מתוך הכרה בבעיה שקיימת(ומתוך הבנה שצריכה להתבצע כאן עבודה אמיתית,)את צריכה להבין את הדבר החשוב ביותר שאת מסרבת או לא רוצה להבין והוא -שמגיע לך.מגיע לך להיות מאושרת ובריאה.
קחי את המקום הזה ותתחילי היום.את נסוגה לאחור כי את מתה מפחד להתמודד,שאת מנסה פשוט להרעיב את הרגש הזה.זה לא הולך להיות קל,אף אחד לא מבטיח לך את זה,אבל זה הולך להיות הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות למען עצמך.
ואני יודעת כמה קשה לאכול כששומעים רק את הקול האכזרי הזה בתוך הראש..והוא קודח כ"כ שמעדיפים להשתיק אותו בכל דרך אפשרית,אבל הוא לא נרגע,והוא לא יירגע כי את רק משתיקה אותו שוב ושוב ושוב ולא נותנת לעצמך את שצריך.תתחילי היום,תאכלי כי צריך,תלחמי בכל צליל בכל עוצמה שהיא שתעלה תוך כדי,כי את חייבת!
וקחי את כל העזרה והתמיכה שאנשים מסביבך נותנים לך-משפחתך,חברותייך,הפורום-כי כל מה שהם רוצים הוא שתהיי בריאה בשביל עצמך.
האם גם את רוצה את זה בשביל עצמך???
אם כן,את יודעת מה את צריכה לעשות.

אני מצטערת שאני מעט חריפה כלפייך היום,אבל אני מאמינה שהיכן שצריך סטירה לא נותנים לטיפה.אני מרגישה צורך לנער אותך מעט היום כדי שתביני את מה שאת מסרבת להבין-שהאתמול הוא המחר של היום!

ואני אהיה איתך כאן,כי מגיע לך ,אם רק תתני לי.
שלך,
קרן אור

בוקר טוב, אני שמחה שאת "חריפה" איתי ואני מבינה את הניסיון "להעמיד אותי במקום". את צודקת! אני מפחדת פחד מוות מהמחלה, ממה שהיא עושה לי ומהמלחמה בה. אין דבר שהייתי רוצה יותר מלנסות ולנצח את המחלה ובגלל זה אני מנסה לחזור לטיפול, אני אדגיש ואומר שבזכות הטיפול שכבר עברתי אני יודעת שיש בי גם צד בריא ומאז הוא איתי ולא עוזב ואני לוקחת את זה כנקודת תקווה להחלמה, מינימלית לפחות. בסך הכל אני ורצה שקט מהמחלה, לחיות חיים נורמליים, להסתכל במראה ולראות אותי האמיתית, לאכול בלי רגשות אשמה ולחיות את החיים כמו כל אחת אחרת, בצורה בריאה. אני מתכוונת להשיג את זה ואני מאחלת לי ולכול האנשים הסובלים מהפרעת אכילה שנחלים!! היום אני וחברי הולכים לארוחת ערב עם המשפחה וממש לא בא לי ללכת, אבל עמוק בפנים אני שמחה שאנחנו הולכים, אני יודעת שלא תהיה לי ברירה לאכול ויש בי צד שמעודד את זה ואת רגשות האשמה והכעס על עצמי שיבואו אחר כך אני מקווה שאצליח לקבור עמוק עמוק בפנים ולא לשמוע.. תודה לך על המילים, אני לוקחת אותן באופן חיובי ומעודד בדרך להחלמה.. שיהיה שבת שלום בינתיים..

...ורק בגלל שזה אפשרי ואני יודעת כמה את רוצה בזה אני בוחרת "לזרוק" לך את האמת לפנים בדיוק ברגעים שאת מונעת מעצמך לעשות זאת וללכת בדרך שאת כ"כ רוצה כבר להגיע לסופה.ואני שמחה שלקחת את זה בכיוון החיובי,כי כמו שכבר כתבתי,זה נאמר רק מהמקום הזה.
לצאת היום בערב למרות הקושי שלך,הוא לבחור.ואני מברכת אותך על כל בחירה כזאת.
תצאי ,תאכלי,תהני-כי מגיע לך.
ואני אהיה כאן כשתחזרי לשמוע איך היה.
מחזיקה לך אצבעות,
שבת שלום,
קרן אור.

אני מניחה שיש התחלה להודעה לשלך רק שאני לא רואה אותה מסיבה לא ברורה.. בכל מקרה, תדעי שהמילים שלך רק מחזקות אותי גם לגבי הארוחה שתהיה היום בערב וגם לגבי הרגשתי הכללית לגבי המחלה והמצב המגעיל הזה. אשמח מאוד לעדכן אותך לגבי הארוחה שתהיה, מקווה שהכל יהיה בסדר וילך חלק בלי רגשות אשמה ובלי בלאגן שיטריף לי את המוח.. שוב אומר תודה שבת שלום...

את לא רואה את ההתחלה של הודעתי,לא מפני שיש תקלה,אלא כי השלוש נקודות שעשיתי בהתחלה הן המשך למשפטים שהתחילו על ידך והרגשתי צורך להשלים אותם,כמין רצון לחזק את הקול הבריא בתוכך.
שמחה שעודדתי ואני רוצה לשלוח לך עוד כוחות לארוחת הערב ומקווה שאת מצליחה להנות משלל הטעמים..
אני אחכה לך כשתחזרי..
בהצלחה יקרה.

הצלחת להעלות חיוך על שפתיי מה שלא קורא הרבה... :) אז תודה, עכשיו אני מבינה אותך! אני יוצאת לארוחת הערב רק בעוד חצי שעה ובהחלט אשמח לעדכן אותך עליה.. אני רוצה להתנצל על הבלאגן שעשיתי פה בפורום, אני קצת לא מפוקסת ואני מבטיחה שזה לא יקרה שוב!!! מקווה שאהיה צלולה יותר אחרי הארוחה.. ואחזור לכאן אחר כך להתראות בינתיים...

הי, עניתי לשירן בשרשור שמתחיל בשירנוש ומכיוון שהיא שאלה אותי ל הארוחה שהיתה היום עיתי לה שם וחבל שאכתוב את הכל פעמיים.. אשמח אם תיכנסי ותקראי- זה ישמח אותי לשמוע את חוות דעתך ומילותייך.. תודה ולילה טוב..

ערב טוב שירן, אני קוראת את הדברים שלך ואני מזדהה.. היו לי תקופות בטיפול שהצלחתי קצת להעלות במשקל ובאת מהן פתאום הכל נהיה צמוד ואף גינס שפעם הייתי שמה עלי מבלי לפתוח את הכפתורים לא נסגר עלי בכלל.. אני מבינה את כאב הלב שלך, אני חווה אותו בעצמי מידי יום, אך אל תתיאשי, כולנו איתך ואם לא אני אז לפחות אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי לצאת מזה (אפילו שאני לא ממש מכירה את הסיפור).. אני שולחת לך חיבוק כי אני יודעת כמה שזה מחזק.. מקווה שלא נדחפתי לך לאשכול.. שיהיה לך לילה טוב

תודה על התגובה המחזקת שלך! אני מעריכה זאת מאוד..התגובות שלך תמיד מתקבלות בברכה.. תפנימי את זה :] קראתי את השרשור שלך והזדהיתי איתך מאוד.. אני יודעת כמה קשה לאכול כשהקול החולה זועק לך בראש מילים של אובדן שליטה.. אבל אני מקווה שתביני ביום מן הימים כמו שאני הבנתי "בזכות" העלייה במשקל הקשה שאני חווה בימים האלה- שגרמת רק נזק לגוף שלך ושאנורקסיה לא גורמת לנו להיות רזות יותר.. זה לא רזון טבעי.. זה מלאכותי..וברגע שמתחילים לאכול פתאום מגלים כמה נזק כבר נעשה וכמה הרסנו וקשה לתקן.. אני מקווה שהטיפול יעזור לך זה נורא חשוב.. איך הלך בארוחת הערב? לא משנה מה את מרגישה עכשיו- תדעי שעשית צעד נכון! למרות רגשי האשמה..ולמרות הכל.. שום דבר לא יקרה לך! אגב, את נמצאת במשקל תקין כעת או שאת נדרשת לעלות? מחזקת את ידייך.. שירן..

כמה עצוב היה לי לקרוא את מה שכתבת...כמה אני מבינה אותך,יקירה.יודעת כמה זה קשה ומעריכה מאוד את המאמץ שלך להמשיך במלחמה.כל הכבוד יקרה!! אני מבטיחה שזה ילך ויהיה קל יותר עם הזמן ,הגוף אכן עבר טראומה ויקח לו זמן להשתקם אבל זה יקרה,העלייה לא תימשך תמיד.
תזכרי למה את עושה את כל זה,כי מגיעים לך חיים אמיתיים שלמשקל הגוף שלך אין משמעות בהם!מגיע גם לך להנות,לשמוח,לחייך,דברים שנשארו מאחור כי המחלה לקחה אותם ממך.אבל לך יש את השליטה האמיתית והיכולת להפסיק עם זה ולנצח.זה שווה את זה יקירה.מה זה חצי שנה לעמות חיים שלמים שיכולים אח"כ להיות טובים יותר???
נכון,קילקלנו ויותר קל לקלקל מאשר לתקן,וזה לוקח זמן עד שהכול מתאזן אבל זה קורה לבסוף.

אני כאן איתך,תרגישי חופשי לכתוב כל מה שאת מרגישה כרגע.
הדף סופג הכול,אל תשארי עם זה לבד.

קרן אור.

שוב דמעות זולגות מעיניי לנוכח המילים המעודדות שלך.. בכל פעם שאני קוראת תגובה שלך- תקווה מתעוררת בי מחדש.. ואני פוחדת לקוות.. פוחדת להאמין שיהיה בסדר ובסוף אתייצב.. כי הכל כרגע נראה לי כ"כ שחור וששום דבר לא יסתדר.. הרי מי יכול להבטיח לי שמשקלי ייעצר? ואם אמשיך לעלות? .. אין סוף לכל הספקות המנקרים האלה בראשי! ואני מרגישה שהולך לעבור עלי שבוע קשה עוד יותר! שבו הקול החולה ישלוט בי ויצווה עלי מה לאכול ומה לא.. הפעם בתקיפות רבה יותר.. ואני אאלץ "לשבור" את הראש מרוב ספקות מקוננים ולהחליט אם לבחור בו או לבחור לאכול מה שאני באמת רוצה אך לקחת בחשבון שיהיה לכך גם מחיר..נפשי ופיזי כאחד.. <ואני מדברת על אותו האוכל שאני אוכלת כל הזמן בערך.. גם לגבי האוכל הזה יש לי עוד ספקות ורגשי אשמה> אני חולמת.. חולמת על היום בו אשב אל השולחן ואוכל מבלי לחוש רגשי אשם.. בו אוכל להתנסות במאכלים חדשים שממזמן שכחתי מקיומם מבלי לסרב ולפחד. שאוכל לצאת לבתי קפה עם חברות מבלי לאסור על עצמי .. מבלי לסרב להזמנות.. שאוכל לאכול גם מאכלים "אסורים" ולראות שבעצם לא קורה לי כלום.. אך כל זה נראה רחוק ממני שנות אור.. והחלומות האלה שורטים את מוחי רק מלחשוב עליהם.. ואולי עדיף שלא אחלום..כדי לא להתבדות.. הדבר היחיד שאני יכולה לומר שאני מבינה שבוע בשבוע זה שהמחלה מעולם לא הייתה לטובתי.. אם חשבתי שהיא תורמת לגוף שלי רק טוב- כ"כ טעיתי.. בשבועות האחרונים עם העלייה במשקל אני מבינה את גודל ההרס שנחלתי כשבחרתי בה .. שנתתי לה רשות להיכנס לתוכי.. אני מתחילה אט אט לשנוא אותה וזה טוב אני חושבת.. :( אני רוצה להרגיש בלעדיה.. (ואני לא מאמינה שאני סוף סוף אומרת את זה )

בוקר טוב יקרה,
איך עבר עלייך יום האתמול??
מעבר לכאב שנמצא בכל שורה שכתבת,אני מזהה משהו חיובי חדש אצלך והוא את היכולת לנתק את המחלה מאישיותך ולהבין שהיא לא גוף אחד איתך,כי אם "נטע זר" בתוכך שיש להלחם נגדו ולהוקיע אותו.יקרה,אין לך מושג איזה משמעות חיובית יש לנקודה הזאת אצלך.כי רק כשאת מבינה כמה נזק המחלה גרמה לך,רק אז את מקבצת את כל הכוחות כדי להלחם נגדה.זה בדיוק השלב ואל תוותרי עליו בנקודה הזאת.
ברור לי גם שבנקודה של "השחור" והכאב שאת נמצאת בהם עכשיו,את לא ממש רואה את זה,בדיוק כמו שאני סובלת מכאבים פיזיים עכשיו ולא רואה לפעמים את הקצה והאור שיכול להיות בסוף...ולכן חשוב לי לסמן אותם עבורך.אני רואה,יקרה.
את עושה המון,לקום כל בוקר להתמודדות מחודשת על אף הקושי,זאת בחירה.בחירה בחיים.כי שתינו יודעות כמה קל היה לבחור כרגע לחזור אחורה.
את תנצחי יקרה,זה ברור לי.תנשמי אוויר עמוק ותמשיכי.כי את יודעת שאת חייבת את זה לעצמך,וזה לא הזמן לתת למחלה להרוס עוד חלקות טובות שקיימות בתוכך.

מאחלת לך שתקיצי(או שהקצת כבר..) ליום בו ההתמודדות תהיה נסבלת וקלה יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

אני יודעת בדיוק איך את מרגשה, ועד כמה זה מתסכל כל העיניין... לקרוא את מה שהדיאטנית אמרה לך זה כמו לשמוע את הדיאטנית שלי מדברת אליי... אני יודעת שקשה לך, ואני מאוד מעריכה אותך על אומץ ליבך, ועל התעוזה שלך שאת לא נכנעת ולא מוותרת, וממשיכה לאכול את התפריט ולא מקצצת! אני באמת מעריכה את זה, כי אני יודעת עד כמה לי קשה לא לקצץ.... אני מניחה ששבוע לא קל עומד לעבור עליך... אני מקווה שתמשיכי להאמין שאיזון הוא רק עיניין של זמן (ככה כולם אומרים גם לי...)... אני פה לצידך אם את צריכה עידוד או תמיכה... שיהיה לך שבוע נעים וקל יותר שירה

שתינו באותה הסירה :( היום הבנתי אחת ולתמיד שהרעבה היא לא פתרון..ומי שמרעיב את עצמו בסופו של דבר ייאלץ לשלם מחיר יקר של תוספת משקל..והשבועות הלא קלים האלה שעוברים עלי הם כמדורי גיהנום שלא שווים שום הרעבה של הגוף ונזק. ורק היום אני מבינה את זה..כמה הרס זרעתי בגוף שלי..אני מתאבלת יחד איתו.. האמיני לי- מעגל חוזר של קיצוצים והרעבה לא תועיל לגוף שלך.. ורק תחזיר אותך שוב למצב של "מגננה" ומאגר..ואז שוב העלייה במשקל תהיה קשה יותר.. זה מה שהסבירו לי היום.. אל תוותרי.. אני מקווה שיהיה בסדר בסוף לשתינו ושנזכה לכתוב כאן גם אחרי שנחלים.. הלוואי..

שירן..קראתי את מילותייך הכואבות , את רגשותייך שממש צפו לי על פני המסך.. זה בסדר לפרוק, אל תפסיקי לעולם, את חייבת את זה על מנת לעזור לעצמך להתרוקן ובצורה טובה ולא מזיקה. אני מבינה שהיה לך קשה היום אצל הדיאטנית..במילותייך את מחזירה אותי לעברי, אל הרגשות שהרגשתי אז, אל הפחדים מהשקילות האלה..את עצמית העיניים וחצי העין הפתוחה שהייתה משאירה כדי לראות....כל כך הרבה פחד, כאילו אפשר לחשוב לפני מה אני עומדת.. אבל היום אני יודעת שזה הרבה מעבר למשקל, אנחנו שמות את כל חיינו במשקל, ולא מתוך שיטחיות או אטימות...אלא כי אבד לנו הכוח להתמודד עם הדברים בדרכים הנכונות והאמיצות..אז אנחנו הורסות את עצמנו ומוצאות מקום נחמה בהפרעה הנוראית הזאת. אני חושבת מה לכתוב לך...והמילים האמת פשוט יוצאות לי...אבל אני עדיין חושבת מה אגיד שיכול לנחם אותך? שבהמשך את תתאזני והגוף שלך יהיה שבע ולא יצטרך כמות גדולה של אוכל..תביני שירן, את הרעבת את הגוף שלך, אינני יודעת כמה זמן..אבל אני בטוחה שדי ויותר!! וכרגע הגוף שלך פשוט כל כך רוצה את ה"דלק" הזה שיהיה לו, הוא מפחיד שתקחי לו אותו שוב..התייחסת לגוף שלך כאוייב, וכעת הוא הבין שהוא אוייב שלך והוא מפחד ממך...את צריכה להחזיק לו את האמון בך...תני לו את מה שהוא צריך, עד ששוב יבטח בך שלא תקחי לו את החיים שלו..את הרגת אותו כמעט..זה כוח ההישרדות שלו. ואולי אני מתארת לך את זה בצורה מצחיקה..אבל אני יכולה לומר לך שככה אני רואה את זה למול עיניי, תחשבי על זה..ותוכלי גם את לראות את ההיגיון בדבריי.. ותקחי את התקוות שלאט לאט הוא יחזור להאמין בך שוב..וילך איתך, כי בסופו של דבר אתם נמצאים על אותה "סירה", אתם לא ישות נפרדת. יקרה, אנחנו מתחילים שבוע חדש.. שרק יהיה לנו טוב...לך..תמשיכי להתמיד בהבראה.. אנחנו פה, אני פה..... שלך באהבה, תקווה לבנה.

תודה! את מקסימה!
אני מרגישה כ"כ ברת מזל שיצא לי למצוא את הפורום הזה!! מעולם לא חשבתי שאוכל למצוא כך אוזן קשבת ומקום לפרוק כך את כאבי ואת ההתמודדות הקשה שלי..
לא האמנתי שיש כאלה שיוכלו להזדהות עימי כך ולתמוך..
יש בי תחושה מתמדת ש"לא מגיע לי".. אף פעם לא מגיע לי..
לא מגיע לי לפנק את עצמי בדברים שאני אוהבת..לא מגיע לי להינות, להבריא.. לא מגיע לי שיקשיבו ויתייחסו אלי כ"כ יפה..

אשתף אתכם בסיטואציה דומה שקרתה לי אתמול.. החלטתי לקנות כמה דברים לחורף ביניהם נעליים ועוד פריט לבוש ולאחר מכן הרגשתי כ"כ רע עם עצמי! רגשי האשמה החלו מציפים אותי..לא הבנתי מאיפה כל זה מגיע..למה לא מותר לי להרגיש הנאה .. מאיפה התחושה המעיקה הזאת ששורפת אותי מבפנים וצועקת עלי: "מה את עושה? לא מגיע לך!"
הפחד הזה מלהתבדות הוא עצום אצלי..הוא ממלא את כל כולי..
והיום הגעתי למסקנה חד משמעית שאני לא רוצה במחלה הזו יותר..שאני סוף סוף יכולה לומר שאני שונאת אותה ולהרגיש שלמה עם עצמי..
אך ההבראה נראית לי כה רחוקה..
בלילה היו לי סיוטים שאני מעלה עוד כמה ק"ג במשקל..אני בטוחה שזאת הולכת להיות תקופה קשה..
אני מרגישה שרק אם גופי יתאזן סוף סוף רק אז אוכל לצאת מהמחלה ולתת בו את מבטחיי.

ולא תיארת זאת בצורה מצחיקה ממש לא..אני גם כמוך חושבת ורואה בדיוק את אותם הדברים..אני מבינה שגופי מפחד ממני עכשיו.. מפחד שארעיב אותו כפי שעשיתי במשך 10 חודשים! 10 חודשי רעב ארורים בהם קרקר וגווע כיצור גוסס על ערש דווי.. ואני לא הקשבתי..אטמתי אוזניי.. לא התייחסתי..
וכעת אני מתאבלת על מה שעשיתי.. ואין לחזור אחורה..
ומי יודע מה יהיה איתי בסוף..
אני כבר לא יודעת מה לחשוב..
הייתי רוצה לעזור לו להאיץ את חילוף החומרים בכך שאעשה פעילות גופנית.. אך בתוכי אני מרגישה שאני משרתת כך את קולה של המחלה..
ואם לא אעשה ספורט אולי הוא יישאר כך לעד באותו המשקל וזה הורס אותי..

אני מצטערת אם אני מעלה כאן יותר מדי על הכתב..
יש לי הרבה מדי על הלב שלא נותן לי לנשום...
וכאן זה המקום היחיד שמצאתי שמאפשר לי..

אני שמחה שאת מוצאת בפורום הזה את הכוחות שאת צריכה כ"כ בתהליך אותו את עוברת.
אני חושבת שלאט לאט את מספרת לנו כמה מתחילים להיווצר סדקים בחומה שבנתה סביבך הפרעת האכילה שלך.כשאת מתחילה לפרגן לעצמך,לקנות בגדים,לצאת החוצה ולא למטרה של שריפת קלוריות..זה רק טיבעי שה"א תרים את ראשה ותנסה להיאבק על קיומה.אבל יודעת מה??יש לה על מה לחשוש,כי היום את נלחמת בה,כי הבנת שמגיעים לך חיים אחרים,שמגיע גם לך להנות,שגילית את התרמית שהיא ניסתה למכור לך,האשליה התנפצה והבנת שדרושה כאן התמודדות אמיתית עם הרגשות,למידה של דרכי התמודדות אחרים,כי שום דבר לא יכול להביא לפתרון טוב יותר.

תפרגני לעצמך,את עובדת קשה מאוד כדי להגיע למקום הזה,אל תלחמי בזה,
מגיע לך,יקרה.ואולי אפילו יותר מתמיד..
שלך,קרן אור.

אני אקח זאת לתשומת ליבי.. מצפה לי עבודה קשה אך אני מקווה שזה ישתלם לבסוף.. אמשיך לעדכן.. אוהבת, שירן

בוודאי שזה ישתלם.
שנסי מותניים והמשיכי,הסתכלי לאחור וראי כמה התקדמת,ואת יכולה להיות גאה בעצמך על כך!

תהני מהרכישות החדשות,
שלך,
קרן אור.

איך את מרגישה? יש שיפור בהרגשתך הכללית/פיזית? אני אשמח לשמוע גם ממך ואיך עובר עליך.. הייתי מעוניינת לשאול אותך עוד על נושא ההחלמה.. פתאום זה כ"כ מלהיב אותי שאני פוחדת להתרגש מזה יותר מדי.. אני מרגישה שאני מחכה לזה כמו מתנה יקרת ערך.. לאיזון הזה של הגוף, להתנסות שלי בדברים חדשים..לכל מה שהמחלה גזלה ממני..זה מעלה בי נשכחות שאני רוצה שיחזרו.. אך אני מרגישה רק כאב כשאני נזכרת בהם.. ספרי לי, איך התחלת לאכול באופן ספונטני? אומנם אני עומדת לפי התפריט וכבר לא מקזזת ומפחיתה אך עדיין איני מסוגלת לצאת ממשטר הכפייתיות הזה שהמחלה הביאה עלי.. איך הפסקת למדוד כל דבר ולאכול לפי החשק ולא לפי מה שהמחלה מצווה עליך בראש? נשמע לי כמו נס.. ושוב אני מקווה שזה בסדר שאני מעלה כאן הרבה מהספקות והפחדים שלי ושזה לא מעמיס או מכביד עליך או על כל אחת שנותנת כאן יד לעזרה.. אימרי לי אם כן .. אוהבת, שירן

זה מובן ומרגש אותי כאחד ההתרגשות שלך מתהליך ההבראה,ואכן התאור של מתנה יקרה ערך הולם מאוד לכאן לטעמי.מהסיבה שזאת המתנה הכי טובה שאת יכולה להעניק לעצמך! ויודעת יותר מזה,היא תלויה בך ואחרי כל הדרך שאת עוברת היא תציב אותך במקום בו תרגישי כמה חזקה את וכמה יש בנו את הכוחות הפנימיים ליצור ולהגיע למקום שאנחנו רוצות להיות בו.אני חושבת שאין חזק מזה.היכולת להפסיק לפחד מעצמך.
שאלת איך התחלתי לאכול באופן ספונטני-אז אל תשכחי שהייתי בהריון,אז במובן מסוים זה הכריח אותי להזין את עצמי.אבל כן,הראש שלי עסק בחישובים אין סופיים,עד שכל ארוחה היתה נמשכת שעה וכל מה שעבר לי בראש הוא כמות של חלבונים,פחמימות,שומנים..וכמה יש לי עוד לתפריט היום..אבל פה ושם כבר התחלטתי לפרגן לעצמי משהו "אסור" וגיליתי ששום דבר לא קרה.הקובייה או שניים של שוקולד שאכלתי בידיעה שמחר אוכל שוב,מראש הסירה ממני את הרצון של "אם כבר אז כבר" ומהצד השני ידעתי שזה לא מה שיגרום לי להשמין(מה זה 50 קלוריות מ-2 קוביות של שוקולד שלפעמים כדי להמנע באמת מהצורך האמיתי שלנו בהם אנחנו נאכל ירקות או פירות או כל משהו עם ערך קלורי זהה לכאורה,אבל זה לא יהיה זה כי אנחנו בעצם רוצות משהו אחר,אז למה מראש לא להתחיל ולתת לעצמנו אותו.זה עניין של תפיסה.אנחנו חושבים שסוכרים פשוטים ישמינו אותנו ולכן אנשים בדיאטה נמנעים מהם ואז מה קורה?ברגע שהתרנו לעצמנו רק קוביה או עוגיה קטנה אנחנו כבר "כאשר אבדנו אבדנו" ואז מגיע הבולמוס ואחריו ההתרוקנות כדי "לכפר".אין כאן כל פשע לפרגן לעצמנו מה שבאמת מתחשק לנו.זה מה שנקרא להקשיב לגוף,כי הוא יודע מה נכון עבורנו.ונכון שעם השנים אנחנו התעסקנו בלהשתיק כל צורך שלו,עד שכמעט אנחנו כבר לא שומעות את הצורך הזה,אז עכשיו הוא "מחזיר" לנו ומתארגן מבעוד מועד לתקופות של הרעבה שהוא מכיר כ"כ טוב.אבל זה באמת מתאזן.

אני מקווה שלא חפרתי....
לגביי-אני בסדר.עוברת קצת שבוע קשה מבחינה פיזית(שגם משפיע לי על מצבי הנפשי מן הסתם),בדיקות ללא סוף,וכן,נשברת לא מעט.אבל כנראה שזה השיעור שאני צריכה ללמוד-להשבר ולהיעזר באנשים שיוכלו להרים אותי כשאני כבר לא יכולה להרים את עצמי...
יהיה טוב.חייב להיות.הרבה דברים מתחילים בראש.

יקרה,ספרי לי איך עובר יומך,מה את עושה בו.
מקווה שעזרתי,
שלך,
קרן אור

אהלן שירן, רק עכשיו ראיתי את הודעתך..אחרי שכבר נכנסתי לישון ולא נרדמתי אז חזרתי למחשב לראות אם יש התרחשויות חדשות..באיזשהו מקום שמחתי שלא :) אני מבינה את הקושי שיש כרגע בקניית דברים לעצמך, ולרוב זה מתבטא אכן בפרטי לבוש...אני יכולה להגיד לך שגם לי היייתה את התסבוכת הזאת, ותאמיני לי שזה לקח לי כל כך הרבה אנרגיות וכוחות, עד שהחלטתי בתקופה שאני מבריאה פשוט לא לקנות בגדים חדשים...וכשהתחלתי להתרגל למשקלי החדש (והתקין!!) אז חזרתי לקנות בגדים (כי אין מה לעשות, אני מאוד אוהב שופינג) שהרגשתי בהם מאוד נוח והחמיאו לי מאוד והתחלתי להרגיש שוב טוב עם עצמי..תמיד יש את הדבר הקטן שהזה שעוקץ אותנו וגורם לנו להרגיש רע, אבל אין מה לעשות..הוא בתוכנו, פשוט צריך לדעת להשתיק אותו בדברים הטובים שקיימים. מגיע לך, אל תגידי שלא מגיע לך!! ודי להתנצל, אין לך על מה...טוב מאוד שאת נכנסת לפה וכותבת את כל אשר על ליבך, ככה זה צריך להיות, ואת לא צריכה להרגיש אשמה או רע עם זה...חבל לי שעדיין לא קלטת שבשביל זה מיועד הפורום, וטוב מאוד שככה את נוהגת..טוב אני מניחה שיום אחד תביני..כמובן שהפורום מיועד גם כדי לשתף בדברים הטובים שקורים...וזה גם יבוא בהמשך, אני בטוחה במיליון אחוז בכך!!! אני לא נרדמת, אז אני עדין כאן לבנתיים.. תקווה לבנה (פשוט אני).

אין לי מושג למה זה שם אותי בשם של "מתמוטטת", אבל זו אני שכותבת.. אני מנסה לסדר את זה.

אני בודקת אם זה החליף את השם שלי..מקווה שכן

אז איך עבר עלי היום: עבדתי כמעט כל היום כדי להעסיק את עצמי..כדי לא לחשוב ולהכניס קצת תוכן לחיים שלי.. והיה לי טוב..נהניתי להיות בחוץ ולעבוד מאשר לשבת כל היום בבית במחשבות.. אבל ויש אבל גדול מאוד! היה לי נורא נורא קשה... זה התחיל בזה שהתעוררתי בבוקר וניסיתי ללבוש את הג'ינס שלפני המחלה היה עלי די רחב..וכשמדדתי אותו היום הוא פתאום היה צמוד נורא! ובקושי נסגר והרגשתי איך הייאוש מציף אותי ואיך אני מרגישה שמנה וענקית פתאום.. הרגשתי כל כך עצובה ומאוכזבת שזה הגוף שאני נאלצת לקבל כרגע ועלו בי המון פחדים של מה יהיה איתי ועם הגוף שלי.. והאם הוא תמיד יישאר ככה ולא אוכל יותר להיכנס לבגדיי.. וזה שבר אותי..כל היום <גם במשך העבודה> חשבתי על הגוף החדש הזה שקיבלתי..אני לא אוהבת אותו..אני שוקלת כעת יותר משהייתי פעם וזה לא מפסיק לאכל אותי מבפנים.. ואני לא יודעת מה עושים עם התחושה הזו.. אני פוחדת לנסות ללבוש את הבגדים הרגילים שלי כדי לא להתאכזב שוב ולראות שהם נורא קטנים עלי.. פשוט אני- עודד אותי מאוד לשמוע שבסוף התאזנת.. אבל אמרת לי פעם שזה פשוט היה לך ברור שזה יירד..ואת האמת לומר לך- לגביי אני לא יכולה לומר את אותו הדבר.. אומנם אני אוכלת פחות מפעם ולכן אין סיבה שאהיה במשקל הזה.. אך עדיין אני לא יכולה להיות לגמרי בטוחה כפי שאת היית שזה יחזור לאיך שהיה.. כואב לי שלא אוכל לחזור לאיך שהייתי..אני פוחדת עד מוות שזה יקרה.. אני מתעוררת עכשיו כל בוקר עם גוף חדש..ככה אני מרגישה! מביטה בשנאה ובגועל על הבטן שפתאום גדלה לי ולא מסוגלת לקבל את זה.. למרות שכולם מחמיאים לי על כך שאני נראית טוב עכשיו אבל עדיין אותי זה אוכל... ונמאס :'(

פשוט אני , נזכרתי בעוד שאלה שרציתי לשאול אותך.. אמרת שכשאר חזרת למשקלך התקין רק אז התחלת לקנות בגדים לעצמך.. האם כשעלית במשקל והגעת למשקל השיא שלך , משקלך לא היה נחשב תקין? <אצלי כרגע המשקל הוא משקל שיא במובן הזה שמעולם לא שקלתי ככה אך עדיין זה נחשב תקין =/>

בכ"כ מעט הצלחת לתאר כ"כ הרבה..ניכר כי אתה מודע היטב לבעייתך עכשיו מה שנשאר זה למנף את המקום הזה ולהגיע לטיפול בהקדם.תהליך ההחלמה הוא תהליך קשה,כי כל המנגנונים שכרגע הורעבו\הוקאו עולים עפ"נ השטח ומבקשים הכרה.ובדר"כ כשמתחילים טיפול ישנה החמרה כי הכול עולה,אבל חשוב לא לתת לזה לשבור אותך,כי מהמקום הזה יגיע תהליך הריפוי.
חשוב שתפנה לטיפול שיכלול לא רק את ההיבט התזונתי אלא ובעיקר את ההיבט הנפשי.עד שלא תלמד לדבר על הרגשות העמוקים ביותר שלך,אתה תמשיך להקיא אותם כהכחשה.
ואכן אנחנו הם השואה הכי גדולה של עצמנו,ואתה כבר חיי בגיהנום הפרטי הזה לא מעט זמן בכדי להבין שזה צריך להפסק,וכמה שיותר מהר כן ייטב.אני תמיד אומרת שכשאתה נמצא בנקודה הנמוכה יותר משם אי אפשר יותר לרדת,אלא רק לעלות.קח את העלייה הזאת ואת הכוח שיש בך כדי לעזור לעצמך.
בתור מתעמלת אומנותית לשעבר אני יכולה להבין מה עובר עלייך היום.אבל אני רוצה להגיד לך שפתאום מגלים שהפרעת האכילה אכלה(משחק לשון..) כל חלקה טובה שלנו וממשהו שנהנינו עד לא מזמן לעשות(ריקוד,כדוגמה) זה נהפך להיות משהו שאנחנו מרגישים חייבים לעשות.וזה עושה את כל ההבדל.
אני אשמח לשמש לך אוזן קשבת,אבל לצערי זה לא יכול להיות תחליף לטיפול שצריך להיות,בו תלמד להתמודד נכון יותר עם קשת הרגשות שכרגע מוטבעים...

אני כאן בשבילך,
קרן אור.

קודם כל, תודה על האוזן הקשבת, מוזר לי וכיף לי בו בזמן לקבל יחס כזה מאדם שאינני מכיר. יש בעיה קטנה בתחילתו או המשך של הטיפול הקודם בתקופה הנוכחית. עד אמצע ינואר יש תקופה לא נורמלית של הופעות, וסיורים בחו''ל עם היצירה החדשה של הלהקה שלי.אני נמצא רחוק מהבית כל השבוע, ואפילו סוגר 3 שבועות ברצף בלי לראות את המשפחה. אני משרת בצבא בתור רקדן במצטיין, הלהקה שלי, והצבא שלי נמצאים בדרום, וכשאני בדרום, אין לי רגע אחד של פנאי, זה נע בין ריקודים, צבא, ושוב ריקודים. אני יודע שבתקופה הזאת, שאני לא יכול לטפל או להתחיל טיפול, אני מתקדמם לא מעט צעדים אחורה, אבל אין פיתרון אחר. העניין הוא שככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מרגיש שעולם המחול הוא לא בשבילי והוא לוקח ממני הרבה יותר ממה שהוא מעניק לי.יצא לי לחשוב על זה שההתקפים התחילו בתקופה הזאת שוב כי יש ריקנות, משהו שהמחול לא מספק לי יותר. או שיכול להיות שזה לא זה. אני כרגע נורא מבולבל, ולא מצליח לעשות את ההפרדה בין אם באמת נמאס לי מלרקוד או שפשוט המחלה מביסה את החשק למקצוע הזה.אני פוחד שההחלטה לא תעשה מהמקום הנכון והאמיתי שלי. בתור מתעמלת אומנותית, איך את יכול לעזור לי לדעת להפריד את הרגשות עם האמת ?

מוזר לי להתחיל לענות לך בהצילו,אבל אני חושבת שאתה זועק לעזרה וזה הדבר הבוער ביותר כרגע.
אז אני שומעת,מקשיבה.האם גם אתה מקשיב לעצמך??
לפעמים אם נסתכל לתוך עצמנו נמצא את התשובות לשאלות שאנחנו מחפשים .
אתה שואל איך לדעת אם אתה כבר לא נהנה לרקוד או שהמחלה מונעת את זה ממך.לצערי,אין לי תשובה חד משמעית לתת לך בגלל שאני חושבת שזה שילוב של שניהם.
מצד אחד,לא סתם התחלת לרקוד.אתה אוהב את זה ואם לא לא היית ממשיך .הבעיה מתחילה כשהתחביב הופך למקצוע,לאיזשהו תחרות,למשהו הישגי.אני חושבת שהבסיס של ה"א קיים בתוכנו הוא רק מחכה לטריגר המתאים.הרצון לשלמות,להישגיות,הוא זה שמשבש אצלנו את הכול.
אני זוכרת כמה נהניתי בהתעמלות האומנותית ואז הגיעו שלבי התחרויות -מוקדמות,אליפות ארצית(לפני אליפות אירופה פרשתי,כי פחדתי להכשל,ולא שהיה לי למה להאמין בזה,כי דורגתי במקומות הראשונים) ואז אתה כמו עובד על אוטומט.זאת תקופה קשה מאוד,של תזונה מצומצמת מאוד,של אימונים שנמשכים עד לשעות הקטנות של הלילה,אתה קם בבוקר וכל מה שעובר לך בראש זה להצליח,לנצח,ואז כשאתה מנצח אתה לא עוצר להנות מהרגע הזה ,אתה פשוט ממשיך למרדף הבא,לתחרות הבא,לנסות לנטרל את חוסר הבטחון ולהרגיש שווה ע"י הישגיות.זה השלב שאתה כנראה מדבר עליו,השלב שההנאה כבר לא קיימת,אתה לא זוכר למה בכלל התחלת ,זה הופך להיות משהו שאתה מרגיש חייב לעשות.
מה לעשות??אני חושבת שאתה יודע את התשובה.
לעצור רגע,להוריד הילוך על אף שזה קשה ואני מבינה עד כמה בנקודה הגבוהה שאתה נמצא בה בלהקה,לטפל בעצמך כדי שתוכל להמשיך,ולחזור להתעסק בריקוד בתור תחביב ,או לפחות עד שתעבד את החלקים שדורשים כרגע את שלהם.
אין ספק שדרך החיים הזאת לא מתאימה לך כרגע.
אפשר להתחיל ואולי לפנות לרופאת הספורט,לדיאטנית של הלהקה ולשתף אותה ואז אולי להתחיל אישזהו טיפול תוך כדי ולראות אם זה אפשרי מבלי לוותר כרגע על הריקוד.מה אתה אומר??
אין לך מה לחשוש,לצערי הן לא תיפולנה מהכיסא לשמוע על זה,יש הרבה מקרים כאלו שהן מכירות(וברור לי שגם בלהקה שלך יש עוד עם ה"א),ה"א היא מאוד נפוצה היום,גם בקרב בנים,אבל זה מעודד כי יש היום מודעות לטיפול ודרכי טיפול טובים.

מאחלת לך יום נעים,
קרן אור.

אני מודה על על מילות העידוד... החלטתי לשנות את שמי כי נמאס לי להסתתר מאחורי מסכות ומאחורי תגיות שהמחלה נתנה לי... לעיתים אני מרגישה שאולי היה כדאי לוותר, מעולם לא להיכנס לטיפול הדיאטנית... הרי עכשיו אני סובלת יותר מכשההיתי עמוק יותר במחלה... הגוף שלי רעב, הנפש יותר כואבת... והפחד הרבה הרבה יותר גדול... עדיפה האדישות של המחלה... אני מרגישה שאין שליטה על כלום... המשקל מסרב להתאזן למרות כמות הקלוריות "המחפירה" (כמו שאימא שלי קוראת לה) שאני אוכלת ולמרות הספורט... את מבינה, זה מה שעוד יותר מדרבן אותי להתעמל כדי שאוריד את מה שעליתי מעבר למשקל התקין... אני מפחדת. מפחדת שאם יום אחד לא אלך ברגל או אזיז את הגוף שלי אני מיד אעלה במשקל... אני לא יודעת את הגבולות בין בריא לאובססיבי... הרי כל התקופה של המחלה הייתה כי חשבתי שאני מועילה לעצמי, שאם אני אהיה רזה אני אהיה יותר בריאה.... אני מרגישה שאני רוצה שוב להפסיק לאכול... אבל אני מפחדת ממה שיהיה... אם אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית: איך את מגבילה את עצמך בספורט? אני פשוט חסרת מנוחה כשאני יודעת שלא עשיתי ספורט ומרגישה שההיתי חייבת לעשות אותו... מה את עושה במקום כדי לגבור על הדחף? אני פשוט רוצה שהכל יפסק... שכל הקולות שיש לי בראש וכל המערבולות שאני חשה פשוט יניחו לי... ערב נעים, שירה

אני מכירה את חוסר השקט שאת מרגישה,אותו חוסר שקט שגורם לך לצאת להליכה ברגע שהמחשבות מאיימות לעלות ולתבוע את קיומם..שאלת אותי שאלה,ובכיף אענה לך,ואפילו אתוודה:יש ימים שגם אני מגזימה עם הספורט,עדיין.זה עוזר לי להירגע מימים קשים ולחזור מפוקסת יותר(זה מזמן כבר לא במקום של לשמור על המשקל) אבל עם כוחות להתמודדות מחודשת.אבל הימים האלו לא קורים הרבה,כי אני מנסה בשאר הימים להקשיב כן לגוף שלי.
בהתחלה זה קשה יותר בבחינת "הכול או לא כלום".בזמנו הייתי רצה 10 ק"מ שלוש פעמים בשבוע לפחות והגעתי למצב שכשהייתי רצה 8 או 9 ק"מ הייתי מרגישה לוזרית..אז נמנעתי.וזה מה שאני ממליצה לך לעשות.אולי אפילו לצרף חברה להליכה איתך שתבקר את הזמן ותוודא שאת לא עוברת את המינון "הבריא".את יכולה למצוא תחליפים-כמו להתקשר למישהו קרוב ולדבר איתו "עד יעבור זעם" או לכתוב כאן....וכך לעבור יום ועוד יום,עד שכבר הפחד יעבור ותגלי שזה לא סוף העולם לוותר לעצמך על התעמלות יום יומית.

אני כאן להכיל את שתרצי,
שלך,
קרן אור.

מעריכה את תשומת ליבך... שיהיה לך ערב נפלא שירה

את מרגשת אותי במילים שלך.. אני כבר חולמת על ההחלמה הזאת..ולדעתי זה כבר שינוי חיובי... רק חבל שאני מתייחסת לשקילה הזאת כאל דבר כה מאיים שהולך לחרוץ את גורלי.. שאני רואה את כל כולי נתלית על אותו מספר שעל המשקל.. נאחזת בו כבקרנות המזבח.. וודאי שאמשיך לעדכן אותך..את עוזרת לי המון ! <וגם "פשוט אני"> ולשירה- שיהיה לך בהצלחה השבוע עם השקילה...מאחלת לך פגישה קלה יותר נפשית .. שלכם, שירן..

שירן יקרה, האמת שזאת תגובה שניה שאני כבר כותבת, משום מה כתבתי הודעה ממש ארוכה אך המחשב "סינן" אותי..אני אנסה לשחזר בערך.. חשבתי על מה לאחל לך למחר..ואני באמת מאחלת לך שיהיה לך קל, שתוכלי לראות במספר רק כמספר, זה לא אומר כלום...זה רק משקל..אנחנו לא בשר שנמדדים לפי המשקל שלנו. יכול להיות שיהיה לך קצת קשה ותקבלי קצת "בום" לפרצוף כאשר תהיי שם..בכל זאת אני מניחה שכמה דברים התעקלו אצלך אחרי כל השבוע הזה של ההתכתבויות על ההחלמה וההבראה...ובטח תנסי לתרגם את זה להרגשה שתרגישי שם..זה בסדר אם זה לא יהיה תואם, לאט לאט...צעדים איטיים אבל בטוחים אל המטרה. שירן, אין לך כלל מה לומר לי תודה, ממש לא!!! אני עושה את מה שהייתי רוצה גם להרגיש כאשר הייתי בחור השחור הזה כ"כ לבד...אני מרגישה שאני עושה ובכך נותנת גם לעצמי, את הרגשת הסיפוק בכך שאולי יש מישהי שתאחז במילים שלי שהן אמיתיות ובאות מניסיון וממקום שגם אני הייתי בדיוק בנקודה שאת נמצאת בה...יקרה-אני פה היום...ועברתי דרך ארוכה, אבל את גם תעברי אותה..שלב שלב. שלב שלב..את תראי איך במשך הזמן את כבר במקום יותר בטוח עם עצמך, פחות חסר ביטחון, פחות "מתנדנד" בין הקול הבריא לקול החולה..לאט לאט הדברים יתגבשו אצלך..אני בטוחה. ואת תמצאי את קרני האור (=משמעות כפולה) שיעזרו לך לראות את היציאה ואת הדרך להחלמה..ואת תגיעי ליעד, אני בטוחה בכך! רק אל תפסיקי לרצות, וכמובן לעשות בשביל שזה יקרה... קרן אור-איך אני יכולה לעבור במקום שלך מבלי לומר לך שלום?? המקום הזה מבורך..וכן גם את!!! אני פורשת למיטתי כעת, ומאחלת לכולן שיתחיל יום טוב מחר ושימשך טוב.. שלכן, תקווה לבנה (פשוט אני).

תודה על המחמאות,אבל כמו שכתבת,אני עושה תמיד את מה שאומר לי ליבי.אני נשארת נאמנה לאני המאמין שלי,והאני הזה אומר שאם "רכשתי" איזשהו ניסיון חיים שיכול לעזור לאחרים,למה שלא אעניק להם אותו,ואחסוך בכך כ"כ הרבה התנסויות כואבות,אעזור..ועל כך לא מגיעות לי תשבחות.זאת אני.
אבל תודה רבה בכול זאת.ותודה גם על התמיכה והמענה שלך לבנות כאן,זה ראוי להערכה.
תבורכי גם את.
קרן אור.

אני תמיד אומרת שכשחולמים על משהו ויש יעד מוגדר,הוא יקרה.אולי מחר,אולי בעוד חודש ואולי יקח לזה זמן,אבל את תגיעי לשם! שימי לב כמה כבר חל שינוי,ובמבט לאחור האם חשבת שאי פעם תגיעי למקום שאת נמצאת היום,באמצעו של תהליך הבראה??אני מניחה שלא,נכון??
ואני מאמינה שעוד חודש תוכלי להסתכל שוב אחורה ולראות עוד שינוי קטן שחל בך.ולאט לאט השינויים הקטנים הללו שאולי לא שמים אליהם לב כרגע,פתאום יראו כדבר הגדול שאליו חלמת להגיע,אבל זה כבר לא יהיה חלום כי אם מציאות,מציאות שבמו ידייך הגעת לשם,זה הכול שלך יקרה,ואף אחד לא יקח ממך את כוח הרצון הזה.
אני מניחה שאת כבר אחריי השקילה,אשמח לשמוע איך היה לך.ותזכרי,את הרבה יותר מספרות.יש לך הרבה יותר להציע לעולם מאשר מסת גוף,הלא כן??לאט לאט את תגלי את היתרונות שחבויים בך,שהמחלה גרמה לך לא לראות,ואז השקילה תהפוך לקלה יותר עבורך.
שירן מהמעט שאני מכירה אותך אני יודעת שזהותך לא מצטמצמת למשקל שלך..
ויהיה מה שיהיה אני כאן איתך,מחכה לעידכונים.
שלך,
קרן אור.

היה לי כ"כ מעודד לקרוא את המילים שלך.. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני ממשיכה לשאול ולדבר איתך על הנושא הזה ועל החלמתך.. אני שואבת מזה הרבה כוח! הזדהיתי עם הרבה דברים שאמרת..עם תחושת "השמנה" שלפתע הרגשת וכשאנשים שאלו אותך לגבי עלייתך נאלצת פשוט לחייך מבלי שיידעו מה מתחולל אצלך בפנים.. זה קרה לי גם השבוע שנכנסתי לרופא המשפחה שלי והוא אמר לי: "נכון שעלית במשקל? אני לא טועה" נאלצתי להלביש על פניי חיוך מאולץ ולומר :"כן עליתי".. כשבפנים אני מרגישה מאוד לא בנוח עם העלייה הזו ורק רוצה שהגוף יחדל מלתעתע בי וייעצר מעלייתו.. אמרת שכלאחר 7 חודשים שהגעת למשקל השיא שלך <אגב, מה כוונתך במשקל שיא..האם הכוונה במשקל שמעולם לא היית בו? או למשקל הכי גבוה שרצוי בהתאם לגובהך?> התחלת לרדת.. ירדת הרבה פתאום? או שהיה מדובר בעלייה איטית? אני מאוד חוששת שהאטתי עכשיו לתמיד את חילוף החומרים שלי ושזה לא יחזור לקדמותו.. זה מעורר בי אימה רק מלחשוב על כך :( אשמח אם תאמרי לי מה דעתך.. ושוב, מקווה שזה בסדר שאני שואלת..

אהלן יקרה, זה בסדר כל שאלה שאת שואלת אותי..שאני הייתי במצבך אז גם לי היו המון שאלות שפשוט לא היה לי את מי לשאול..שאלות חששות וכו'. שאני אומרת "משקל שיא"-הכוונה היא המשקל הכי גבוה שאי פעם הייתי..אני גם אגיד לך עוד משהו-אינני אפילו יודעת כמה הוא היה...משום שבאותה תקופה לא נשקלתי, ולשמחתי..לא רציתי לייסר את עצמי ויכלתי לעשות כל דבר על מנת לא לחזור לאותה תהום נוראית..וידעתי שאני עלולה לחזור שוב למדרון התלול הזה, והייתי חייבת להימנע.. לאחר שעליתי לאחר תקופה של 7 חודשים, ירדתי בערך כשמונה קילו..אני אומרת לך בערך, כי אין לי מושג כמה שקלתי..אבל אני יכולה לתאר לעצמי. היום אני נראית בסדר גמור, בדיוק מתאימה לגובה שלי, אגב אני גם נמוכה...כך שאני לא צריכה לשקול הרבה..והמשקל שלי מתאים בהחלט לגובה שלי. המשקל יורד..אני הייתי תקועה קצת על המשקל שלי בהתחלה, לאחר שהעלתי...אבל אחה"כ יורדים, למען האמת-אני אפילו לא ידעתי שארד...לא היה מי שיגיד לי את זה וירגיע אותי..כך שממש חייתי בסרטים מיותרים עם עצמי, אגב אני גם אומרת לך-גם אז ממש לא נראיתי מזעזע...פשוט את יודעת, המחשבה שלי לאחר כל האנורקסיה שלי והמשקל הנמוך, השתנתה..וייכלתי לראות זאת רק לאחר שהשמנתי וכבר מדינה 24 לא הייתה ענקית עלי, רק אז התפהכה לי המחשבה והתעוותה. אגב, את יודעת כמה את צריכה לשקול ע"פ הנתונים של הגובה שלך? אל תטעי את עצמך ותחשבי שמשקל נמוך זה הנכון בשבילך...כל אחד והגוף שלו..תזכרי שהתהום והקיצוניות אסורים לחלוטין מבחינתנו, אסור לנו אפילו להתקרב לשם.. אז מה את עושה בשישי זה? אני עומדת לצאת לבית קפה, אז כנראה לא אהיה בשעתיים הקרובות. כשאחזור אכנס.. מה את עושה היום? מאחלת לך שיהיה לך ערב נעים, אני.

ל"פשוט אני"- מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את תגובתך.. מנסה להיאחז במילות התקווה שלך ובעיקר בחוויה האישית שלך..שגופך התאזן לבסוף וזה הדבר שהכי הייתי רוצה.. קשה לי שהוא מתעתע בי כך כל שבוע.. חוסר המודעות הזה מטריף.. אני רוצה להגיד לך שאני ממש מעריצה אותך על כוח ההתמודדות שלך.. איך שהתמודדת לבד עם העלייה במשקל מבלי אף אחד שירגיע ויאמר לך מה עתיד לקרות.. זה מדהים בעיניי.. רציתי לשאול אותך, האם ירדת לאחר מכן משום ששינית משהו בתפריט? הפחתת או הגברת פעילות גופנית? או שפשוט סתם כך הגוף לפתע ירד ללא כל שינוי? (לשאלתך ביום שישי לא עשיתי דבר..אני יותר מדי מדוכאת בכדי לעשות משהו.. כל פעולה קשה לי אפילו לקרוא ספר..<כן עד כדי כך> ) מחכה לתשובתך.. ושוב תודה..

וכן, אני יודעת כמה אני אמורה לשקול בהתאם לגובהי.. כרגע אני 3 ק"ג מעל למשקלי התקין ועדיין נראית בסדר גמור אך עצם העובדה שזה יכול עוד לעלות מכניסה אותי לפאניקה.. :(

שירן יקרה, אני גם לפעמים תוהה עם עצימי מאיפה מצאתי את הכוחות הנפשיים להמשיך, לא ליפול, וגם אם אני נופלת אז לא לחדול להאמין בעצמי ולנסות שוב..וזה קשה, כי הרי כשמשמינים הדברים היחידי שרוצים זה ליפול שוב לתהום הזאתי..להתהום האיומה הזאת, אך חייבים לזכור שכמה שנהי רזות בתהום הזאת, ככה נסבול יותר...ככה נפגע בעצמנו יותר, ככה לחיינו אין כבר כמעט כלל הצדקה, הרי מי אנחנו שנחליט באמצע יום בהיר אחד למנוע מעצמנו את הדבר הכי בסיסי שקיים?? אוכל?? הרי הדבר הראשון שעשו איתנו כאשר נולדנו היה לאכול, ולא שאלנו כלום, השתוקקנו לזה. זה המוח המעוות שלנו, העיוות של הדברים ההגיוניים.. ולשתאלתך-איך ירדתי? אם ככה פתאום...אני לא יודעת, אני חושבת שהיה טבעי שארד במשקל, כי המשקל שעליתי אליו לא היה מתאים לי פשוט..לגוף שלי, לצרכים שלי. אגב אם לא אמרתי, אני גם נמוכה..הייתי המון שנים בהתעמלות אומנותית, וללא ספק זה מקטין את האפשרות לגבוה יותר מדי. אבל בסדר לא נורא :) וכן, הייתי עושה ספורט..אבל ממש לא היסטרי ולא כמו בעבר, אפילו לא מתקרב, הייתי יוצאת להליכות, וכמו שקרן אור אמרה-זה לנשום אוויר ולהירגע מהיום, להניח להכל להיות בדיוק כפי שהוא ולהתנתק לכמה דקות מהעולם..מכולם, ולהתחבר לעצמי כמו שבמשך היום לא היה לי סיכויים להיות קשובה לעצמי. שירן, את נמצאת במסגרת כלשהי? כמו עבודה, צבא, לימודים וכו'? מסגרת זה דבר מאוד חשוב, כמה שלפעמים אני מתעבת את השיגרה הזאתי ואת חוסר החופשיות הקיימת בה, היא דבר מבורך שתאמיני לי רק עוזר לנו לשמור על עצמנו מהטירוף של עצמנו...ומכניס אותנו למשהו שבשבילי צריך לקום כל יום, מעבר לכך שצריך לקום בשביל עצמנו. טוב יקירתי, אני הולכת כעת לאכול ארוחת צהריים.. אחזור עוד מעט, בנתיים מקווה שאת בטוב. פשוט אני.

לשאלתך, המסגרת היחידה הבאמת יציבה שלי כרגע היא מסגרת הטיפול.. אני מטופלת ביחידה להפרעות אכילה אליה אני מגיעה פעם-פעמיים בשבוע..נמצאת שם במעקב אצל דיאטנית ועו"ס .. הטיפול מאוד עוזר לי..יהיה מוזר מצידי אפילו לומר שאני אוהבת ללכת לטיפול.. זה מקל עלי.. למרות שלאחרונה עקב העלייה במשקל הפגישות נהיו קשות יותר ויותר.. כמו כן אני גם עובדת כמה פעמים בשבוע אצל הוריי <בעסק שלהם> על בסיס שכר.. זה עושה לי טוב אך אני מרגישה שאני לא מספיק מתקדמת כשאני תחת כנפי המשפחה.. ניסיתי לחפש עבודות בכל מקום אפשרי, משהו על בסיס משרה חלקית שיהיה לי קל ולא מכביד מדי.. ולא מצאתי.. המחלה גזלה ממני הכל.. את כל הכוחות שאי פעם חשבתי שיש לי, כל החלומות, הרצונות.. הכל.. אני מרגישה שדודה ומרומה..קורבן חסר כל.. התכנונים שלי היו ללמוד בתקופה הזו, אך כרגע אני יודעת שאיני מסוגלת להיות במסגרת אינטנסיבית כמו לימודים ועודף לחץ רק יחמיר את מצבי..וזה גם מה שהומלץ לי בטיפול..להתחזק נפשית קודם ואח"כ לחשוב על לימודים ומסגרות תובעניות יותר.. החלטתי לעשות היום הליכה רגלית..החלטתי לעשות זאת בשביל הנפש שלי אך גם בשביל הגוף והתוצאה הייתה פשוט נוראית.. סבלתי במשך כל ההליכה.. המחלה לא הפסיקה לצרוח לי בראש בקולי קולות מילות גנאי והאיצה בי להמשיך ולא לעצור.. אפילו לא לנוח.. לדברי הדיאטנית שלי לא מומלץ שאבצע פעילות גופנית שמשרתת את קול המחלה..ושעלי לחשוב על פעילות שאני כן נהנית ממנה ..אני רק לא יודעת איזה.. =/ ואני ממש לא במקום של לחזור להרעיב את עצמי שוב.. אני לא מסוגלת מפאת חרדת הרעב שפיתחתי אך נושא המשקל מטריד אותי יום וליל ולא מפסיק להציק לי.. אח... פשוט בא לי לבכות..

שירן יקרה, בהודעה שלך יש כמה חלקים..החלק שמאמין ורוצה לא להפסיק להתמיד בהחלמה שלך, הסבל שלך עקב תהליך ההבראה עם כל הקושי שמתקיים בו. ואני מבינה אותך..אבל איך אוכל לתאר לך את זה? כי אני יודעת שלפעמים מילים הן באמת כלום.. אני עברתי את מה שאת עוברת..ובאמת הקושי שלי גם היה גדול וקשה מנשוא. אבל אני יכולה לומר לך שזה משתלם בסוף..היום אני יכולה לאכול אוכל משמין או כל מיני מתוקים וכלל לא להרגיש שמנה...אפילו אספר לך שלפעמים אני אוכלת יותר מדי מתוקים, ואז חושבת עם עצמי.. ואומרת לי "כל הכבוד לך", -כל הכבוד על המקום שהגעתי אליו, שאין לי רגשות אשם, שאני מסוגלת להכניס משהו כזה לפה ובכלל המחשבה על איך אני שורפת את זה לא מנקרת לי כל הזמן את המוח, כי אם ככה זה היה, הייתי נמנעת מההתחלה ופשוט לא אוכלת את זה, בדיוק כמו בתקופת האנורקסיה שלי. לא אשקר לך-לפעמים המחשבות חוזרות..לפעמים יש לי רגשות אשמה, אבל זה בא בעיקר עקב הרגשת כבות אחרי מאכלים מסויימים. אבל אני מתגברת על זה בדרכים שלי, ויום למחרת אני קמה ויכולה לאכול בדיוק אותו הדבר מבלי להתחרט ! וזאת לא פנטזיה ומשהו לא אמיתי מה שאני מתארת לך, זה אמיתי לחלוטין וזה מה שקורה לי, לקח זמן..ללא ספק זה לא בא ביום אחד, עם הזמן...אבל זה מגיע. עצוב היה לי לקרוא את הדמעות שחונקות אותך..אבל זה בסדר, תבכי..זה משחרר, את בתהליך קשה עם עצמך, תהליך החלמה..כמו שהוא בריא הוא גם לוקח המון כוחות נפשיים, ולפעמים אפילו פיזיים, את צריכה לאפשר לעצמך לקבל זאת, את העובדה שאת עוברת כעת תהליך שאת עלולה להיות בו רגישה מין הרגיל, ולא לכעוס על עצמך ולבוא בטענות. שירן, אולי באמת פעילות ספורטיבית בתקופה זאת לא עדיפה וכדאית..תני לעצמך להבריא קודם.. או לפחות לעבור את השלב ההתחלתי הזה של ההבראה. ותזכרי שירן-זה בסדר לבכות ולהתפרק...תרשי לעצמך. מחכה לשמוע איך את בהמשך הערב, שלך, אני.

שוב אני מאוד מזדהה עם דברייך.... אני גם חושבת שקודם כל כדאי שתנוחי, תאגרי כוחות (פיזית ונפשית) ורק אז תחשבי על פעילות גופנית... הדיאטנית שלך צודקת מאוד... פעילות גופנית שמשרתת את המחלה היא גרועה, ועלולה חס וחלילה חס ושלום להחזיר אותך אחורה. לצערי, אני נכנסתי שוב לסחרור הזה... בעצת הדיאטנית הורדתי כמויות מזון... על דעת עצמי הכנסתי עצמי שוב להתעסקות אובססיבית עם ספורט.... אני יודעת שזה לא בריא וטוב בשבילי, מבחינה מנטלית בעיקר, אבל הפחד... הפחד מקונן בי... גם לי קשה להאמין שיבוא יום ולא אתעסק עם כל קלוריה, ולא ארגיש אשם שאני אוכלת, ולא אבכה על כל 100 גרם שנוסף למשקל... אם להיות כנה, אני לא יודעת אם היום הזה יבוא... אנ מקווה אבל שבעתיד המחלה תרפה קצת כבליה, ותיתן לי לנשום, לחיות... שולחת לך חיבוק גדול ומאחלת לך שבוע נעים שירה (לשעבר בכינוי "נואשת").

קראתי את ההודעות שלכן ואני חייבת להודות שדי חיזקתן אותי.. לדעת שאני לא לבד בתוך כל המחלה הזאת ושיש אנשים שבאמת באמת יודעים מה זה לעבור את הגיהנום שאני עוברת.. "פשוט אני"- אני קוראת בהודעה שלך פעם אחר פעם את המילים "החלמה" ו"הבראה" וזה נשמע לי כ"כ הזוי.. כאילו את לא מתכוונת אלי בכלל.. משום שאני בכלל לא מרגישה שאני מבריאה.. אלא רק להיפך..עם כל גרם שעולה אני נהיית עוד ועוד אובססיבית ונקשרת עוד יותר אל המחלה.. אני וודאי תביני למה אני מתכוונת כשאומר לך שיש בי גם צד שמפחד לעזוב את האנורקסיה וכל פעם שאומרים לי "את מבריאה מהמחלה" ליבי פשוט נצבט!! כי בתוכי אני לא מרגישה שאני מבריאה..אני מרגישה כבולה אליה נפשית..למרות כל הסבל שהיא גורמת לי.. ומאידך אני כ"כ רוצה לראות את שירן האמיתית בלעדיה.. אוכלת ללא נקיפות מצפון, אוכלת גם מאכלים "אסורים", להרשות לעצמי מבלי לפחד, להסכים לצאת למסעדות ובתי קפה עם חברות ומשפחה.. לחיות.. זה נשמע כמו חלום רחוק.. הלוואי והייתי מסוגלת לבכות..אך הדמעות עצורות ומסרבות "להישפך" ממני..שזאת תחושה עוד יותר נוראית.. לא להיות מסוגלת להוציא בצורה כלשהי את כל הכאב שאצור בי.. שירה- אני מאחלת גם לך שתבריאי מזה כמוני..שנצליח לרצוח את המחלה הזאת אחת ולתמיד וננצח.. שוב תודה לכן, אתן מקסימות! אמשיך לעדכן אתכם..

שירן... אני מבינה את ההרגשה הזאתי שהלב שלך נצבט, אני יכולה להגיד לך בלב שלם שגם שלי היה נצבט, אבל הוא יותר נצבט כאשר הייתי עמוק בתוך המחלה ולא קיבלתי מחזור המוןןן זמן, וליבי הלך ונצבט יותר ויותר כאשר הבנתי שלא אוכל ללדת, להגשים את חלומי...ובנקודה הכי נמוכה, בתהום הכי עמוקה, כשקלטתי שאני עמוק כ"כ...הלכתי למקום שגדלתי בו...שרוב חיי הייתי שם, ולקחתי איזשהו משהו שסימל מבחינתי הרבה...בכיתי דמעות שמעולם לא בכיתי, ובמקום הזה שנתן לי כ"כ הרבה..שהעלה לי חיוך ענקי, נשבעתי שאחזור לעצמי, שאבריא, שאחזור להיות באמת מי שאני...ויום למחרת קמתי והתחלתי לאכול, פשוט התחלתי לאכול עם כל הקושי הקיים בזה, עם כל הכאבים הבלתי פוסקים...הייתי חייבת כדי להתחיל לחיות חיים אמיתיים! ותאמיני לי שבתחילת ההבראה שלי..כל כך פחדתי שאני אבריא אבל כל המערכות שלי כ"כ השתבשו וכ"כ הרסתי את הגוף שלי, שאולי גם ההבראה עצמה לא תוכל כבר לעזור לי על מנת ללדת...שאולי כל מה שאני עושה הוא בעצם לשווא. אבל זה לא היה לשווא...בטח שלא! ונכון שכעת אולי נראה לך שאת "חופרת" יותר ויותר בתוך המחלה ויותר נכנסת לשורשים שלה ולחולי..אבל זאת רק ההתחלה של ההבראה, והיא הכי תלולה..אבל בהמשך יגיעו עוד שלבים...שגם אותם תעברי עם הקושי הקיים..אבל תעברי כמו גדולה!! אני הולכת כעת לישון, עבר עלי יום מתיש של אפיסת כוחות..רוב היום לא הרגשתי טוב. אני מקווה שמחר אתעורר ליום יותר טוב ושבוע שיתחיל לנו בצורה טובה ורגועה..אמן! עוד שבוע של הבראה יקירתי, אני מבקשת להתחיל לספור!! :) שלך, אני.

אחרי טיפול של חודשיים בערך אצל הרופאה, שאני מגיעה אליה כל שבוע ונשקלת, היא הצליחה לשכנע אותי שאני חייבת לקבל עזרה וניסתה להכניס אותי לטיפול באחת ממרפאות האכילה הקרובות אלינו, רק אחרי שנה, מאז שביקשתי עזרה מהרופאה קיבלו אותי לאחת המרפאות. הוגדרתי כאנורקסית וטופלתי במשך 3 שנים כשאני באה כל שבוע ונשקלת. הטיפול הופסק מסיבות שלא ממש ברורות לי.. אחרי כמה זמן אני עדיין לא אוכלת, יש ימים שאני אוכלת ארוחה אחת שכוללת חצי עגבניה וכף קוטג' או חצי שניצל תירס לייט ויש ימים שאני לא אוכלת בכלל וחיה על נס קפה, המצב שלי על הפנים והחלטתי לחזור לרופאת המשפחה שלי שאני חייבת לציין, מבינה אותי ועדיין מנסה לעזור לי! אני ממש רוצה להחלים ואינני מוצאת את הדרך לעשות את זה.. אין דבר שייתי רוצה יותר מאשר להחלים ולצאת מזה, אבל זה קשה והפחד לעלות במשקל לא רוצה לעזוב אותי, כבר הגעתי למצב של יאוש. אני נשפכת פה וכותבת כי נראה לי שכרגע זה המקום היחידי בו אוכל לקבל תמיכה אמיתי עכשיו שאני לבד!! אני רוצה לציין שהיום אני שוקלת 45 קילו וגובהי הוא 1.62 ובנוסף אני רוצה להתנצל על המכת הארוך הזה, אבל זה שיחרר אותי קצת ואולי עכשיו אצליח להיכנס חמיטה ולהירדם.. תודה על ההקשה והתמיכה.. מחפשת מוצא..

"מחפשת מוצא"-רק השם שלך בפני עצמו משך אותי.. הסיפור שאת מתארת הוא קשה, אני מבינה שגם עברת דברים לא פשוטים (בלשון המעטה) במהלך התקופה הזאתי..דברים שגרמו לך למין טריגר והכניסו אותך שוב ושוב למגל הנוראי הזה של האוכל..של החוסר שליטה. נכון שמכתבך היה ארוך...אבל קראתי עד הסוף...ויכלתי לראות בשורות כמה את רוצה עזרה שהיא אחרת..עזרה שתהיה בשבילך ותצליח לעזור לך. ויש מוצא! אני אומרת לך שאכן יש מוצא ודרך לצאת מהמעגל הזה שכנראה עכשיו נראה לך ללא מוצא ואינך רואה את היציאה. את נמצאת במסגרת כלשהי? עבודה, לימודים?? אני ממליצה שתפני לטיפול...טיפול חדש, שתוכלי להעזר בו ולקחת את הדברים שאת צריכה ליומיום..וכמובן שתקבלי שם תמיכה. וגם כאן את מוזמנת לקבל את כל התמיכה שיש בעולם, המשיכי לכתוב ולספר.. זה עוזר..זה מקל ומוריד מהעוול הכבד שאת סוחבת על עצמך. אני חייבת לצאת כרגע, אז באמת מקווה שהיום הזה יהיה קל יותר. ושבאמת הסופ" ש תוכלי למצוא דרכים להתחלות טובות. שלך, פשוט אני.

קראתי את מכתבך,ומבעד לכאב אני מזהה משהו חיובי.המשהו הזה הוא הרצון האמיתי והכנה שלך למצוא מוצא.ואני רוצה לספר לך שזאת בדיוק הנקודה שאת צריכה "לנצל" ולמנף כדי להבריא.ואפשר להבריא,יקירה.אבל לפני כן צריך לטפל בגורמים שאותם את מנסה להרעיב.הסיבות הנוראות (ואני מצרה עליהם,עברתי משהו דומה..) שלא עובדו וטופלו.את כותבת על הטיפול שניתן לך ומדגישה בו את נושא המשקל והביקור אצל דיאטנית.והשאלה שעולה אצלי-היכן היה כל הליווי הנפשי בכל התהליך הזה??ולמה בחרו לשחרר אותך??זה מעלה שאלות קשות,כיוון שאם קיבלת רק עזרה פיזית,אז ברור שהסימפטום יחזור בעיתות קשות,כי זאת לא המחלה,זה רק סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר.
חשוב שתפני שוב לקבלת טיפול.כזה שיכיל אותך ויעזור לך לעבד את כל מה שעברת.
אשמח לשמוע עלייך קצת יותר.ותרגישי חופשי לכתוב מה שאת רוצה,אני כאן כדי להקשיב ולהכיל.

מקווה שנרדמת בקלות אתמול,ושתקומי לבוקר נעים יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

דבר ראשון תודה, פשוט תודה! דבר שני, יקרה, אני עובדת לומדת אני גם חיה עם ארוסי (אנחנו מתחתנים עוד חצי שנה), ולמקרה שתשאלו, הוא יודע שיש לי הפרעת אכילה, הוא פשוט לא נכנס לזה וזה טוב מבחינתי.. הייתי מאוד שמחה למצוא עזרה שהיא שונה ממה שקיבלתי עד היום- כזאת שתעזור לי.. וקרן אור, אני לא ציינתי את זה, אבל במסגרת הטיפול במרכז להפרעות אכילה, הייתי רואה גם מטפלת, היינו נפגשות פעם בשבוע. הבעיה היא שלקח לי שנה בערך רק להיפתח אליה ולהתחיל לבטוח בה (מאוד קשה לי לבטוח באנשים שאני לא מכירה) וגם אז שכבר התחלתי לבטוח בה טיפה יותר ונתתי לה את כל כולי זה לא ממש עזר.. היתה תקופה יפה שהצלחתי לאכול 2 ארוחות ביום, לא גדולות אבל אכלתי, והגעתי ל47 קילו שהיה במצב יציב יחסית למשך תקופה עד שעברתי טראומה נוראית ושוב נפלתי וחזק (הגעתי ל43 קילו) ומאז לא חזרתי לעצמי! למה הם שיחררו אותי אני לא יודעת אבל הם אמרו שהדלת אצלהים פתוחה תמיד! לפחות הצלחתי לישון קצת אתמול- אחרי שכתבתי כאן את מכתבי הארוך ובכיתי הצלחתי להירדם. הלוואי ויכלתי להסביר כמה קשה לי עם הכל... שוב תודה לכן שאתן פה גם בשבילי (אפילו שלפעמים אני מרגישה שזה לא מגיע לי)!! תודה

אני ממש מתנצלת שאני מעמיסה אליכם, אבל לפעמים כשאני לא מצליחה להירדם אני כותבת ורציתי לשתף אותכן במשהו שכתבתי... "אני פתאום לבד, לבד עם המחלה מנסה להתמודד ולהילחם בבעיה ואני מבולבלת והראש עמוס בבלאגן והפחד שסובב אותי, לאן אלך מכאן?" "כשהיא היתה קוראת לי הייתי באה כשהיא היתה מבקשת הייתי עושה כשהייתי אוכלת היא היתה צועקת עם רגשות אשמה הייתי מבינה ומתקנת" היה לי קיר שתמך בי וחיזק אותי אטום וחזק שמנע ממנה להיכנס למוחי שהיה שם לה רגל כדי שתיפול ותתעכב ושאצליח לברוח גם כשזה כואב" הקיר קרס והשאיר רסיסים מאחור והיא הצליחה לתפוס אותי ולהפיל אותי שוב לבור ואני משתמשת בכל הכוחות להמשיך במלחמה הדמעות עדיין נופלות לפעמים וזה קזה ונורא" חשבתי שלבד יהיה יותר טוב, יותר קל המחלה הזאת היא פשוט כמו גלגל שאי אפשר לעצור כי היא ממני יותר חזקה ושוב אני מבינה שאני צריכה עזרה.."

איזה צירוף מקרים,אנחנו כותבות באותה השעה..
קראתי את מה שכתבת..כמה כאב אהובה.יעזור אם אשלח לך חיבוק מרחוק,כזה שיעטוף אותך ויזכיר לך שאת לא לבד??שהכול אפשרי,שאת תבריאי??

קרן אור.

אז קודם כל מזל טוב לרגל אירוסייך.זה מחזיר אותי אחורה לתקופה של לפני שמונה שנים כשאני התחתנתי...והוא גם ידע\לא ידע כי זה היה לי נוח כי זה שירת את ההפרעה שלי.שידע אבל מרחוק.אבל היום אני מצטערת על זה שלא שיתפתי אותו כי זה היה עוזר לי לא להרגיש לבד כ"כ,לא לחיות בשקר שמצידו הגביר עוד יותר את ייסורי המצפון,למצוא ביחד את הכוחות לא לטבוע כ"כ הרבה..
לגביי הטיפול במרפאה שקיבלת-מה את מרגישה לגביו היום??האם תהיי מסוגלת לחזור אליו ממקום אחר היום של פתיחות ולהמשיך עם אותה המטפלת??אם כן,אני חושבת שכדאי לך כן לשקול לחזור.ואני יותר משמחה שהם השאירו את הדלת פתוחה עבורך.למה שלא תיכנסי בה היום כשאת במצב אחר ובמקום בוגר יותר שרוצה להחלים ולגייס את המשאבים הדרושים לשם כך??
אני שמחה שהצלחת לישון קצת אתמול ואת יותר ממוזמנת לשפוך כאן תמיד כל שעל ליבך.ויקרה,מגיע לכל אחד לאהוב ולהרגיש אהוב.וברגע שתבריאי ותוכלי לאהוב משהו אחר מלבד המחלה הרכושנית הזאת,תגלי כמה אנשים יחזירו לך אהבה ועד כמה היכולת לאהוב ולהרגיש אהובה כרוכים אחד בשני.תאמיני לי,למדתי את זה על בשרי.למדתי מה זאת אהבת אמת,ולא אהבה חונקת ,רוצחת ואסורה.ויבוא יום וגם את תגיעי לשם.צריך רק לרצות מאוד ולשאוף.מכאן זה מתחיל.אין משהו שיכול לכוח הרצון.ואנחנו הרי בתוך תוכנו יודעות את זה,רק שקצת טעינו בכיוון.

שיהיה שישי נעים ושבת שלום,
קרן אור.

יקרה, "אם מישהו נותן לנו, זה אומר שמגיע לנו..המחשבה אם מגיע לנו או לא, היא החלטה שלו..."- מזל טוב לך :) אולי האהבה תצליח לרפא את הדברים מעט...כמובן עם המון עזרה שלך! תבני את החיים שלך ללא הה"א, ולאט לאט תגיעי למקום טוב ובריא יותר. אני.

הי קרן אור, אני שוב לפני שינה ושוב קשה לי להירדם.. החיבוק שלך עוזר, מעט לצערי אבל עוזר- מצליח להעלות חיוך על פני! רציתי לספר שלקחתי איתי הרבה מהטיפול הפסיכוטרפי שקבלתי, המטפלת לימדה אותי להרגיש תחושות שכבר מזמן שכחתי מהן כמו תחושת שובע, היא לימדה אותי שהמחלה היא לא באמת אני אלא משהו או מישהי שנדבקו אלי וזה נותן תחושה שזה אני, היא לימדה אותי דרכים שיאפשרו לי להירגע כשאני בפאניקה אחרי האוכל ועוד הרבה דברים חיוביים מאוד.. אני חייבת לציין ולומר שאני באיזה שהוא מקום גידלתי את עצמי וטיפלתי בעצמי- יש לי 2 הורים שאני אוהבת, 2 אחים, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר כמעט תמיד חזרתי לבית ריק. חלק ממה שלימדתי את עצמי הם דברים שהלוואי וידעתי איך לשנות, כמו התמודדות נכונה במצבים מסויימים, ישנם מצבים שרע לי בהם ולא טוב לי ואז אני פשוט מפסיקה לאכול ואני יודעת ומבינה שזו טעות.. זאת התנהגות שאימצתי אלי לפני הרבה שנים ואינני מצליחה לשנות זאת. אני בן אדם שיתן את החיים בשביל האחר אותו אני אוהבת, משפחה, חבר ילדים ובעלי חיים ועוד.. כשצריכים אותי אני שם, גם כשאני לא יכולה, אני אתן לאחר לאכול ולשתות גם אם לי לא ישאר, אני אשן על הרצפה בשביל שהאחר יוכל לישון בנוח על המיטה, זה אחד הדברים שהייתי רוצה לשנות אצלי. כמה שזה חיובי ויפה יש לזה חיסרון עצום- אני מזניחה את עצמי וקשה לי לשים את עצמי במקום הראשון בסדר העדיפויות כמו שזה באמת אמור להיות! המחלה הזאת עטפה אותי בשינאה כלפי עצמי ואני שונאת אותה! הדבר שהייתי הכי רוצה זה שהיא תלך ממני. אני והחבר כבר מדברים על ילדים, אני רוצה 3 ילדים והפחד שלי הוא שהגוף שלי לא יצליח להחזיק הריון וגם אם כן יצליח אז מה יהיה? הפחד שגם אם לא אתכוון לכך איכשהו אחדיר לילדים שלי דפוס אנורקטי וזה קורע אותי, אני לא אהיה מוכנה בשום פנים ואופן לתת לזה לקרות!! רופאת המשפחה שלי חושבת שהריון יצליח להוציא ממני את המחלהואני מקווה מאוד שהיא צודקת, אני אעשה הכל שזה יקרה. קרן אור אני רוצה לשאול אותך שאלה שאבין אם לא תעני לי עליה... את היית אנורקסית? אשמח לשמוע איך יצאת ממנה אם כן? לפשוט אני, תודה על התמיכה, אני בהחלט מקווה שהאהבה באמת תוציא אותי מהמחלה הארורה הזאת!! אני כבר שנתיים איתו והבלט אפשר לראות שינוי, אך יש דפוסי התנהגות שפשוט לא רוצים לחלוף... מקווה לימים טובים יותר ושיפור ממשי!! שיהיה לכולנו סופ"ש נעים מחפשת מוצא.

כבר כמה פעמים עניתי אבל המחשב "עשה לי שרירים" ומחק את תשובתי.באסה.אבל אנסה לשחזר..
אני שמחה שאני מצליחה להעלות חיוך על פנייך,גם אם הוא זמני,זה מאוד מחמיא לי ואני מקווה שעם הזמן אוכל לעשות יותר..
בוודאי שאת יכולה לשאול אותי שאלות,אני כאן בשביל זה.שאלת אם הייתי אנורקטית,כן .איך יצאתי מזה??האמת היא שבתהליך הדרגתי שעד היום אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה בה הכול החל להשתנות.אולי זה התחיל ביום שהכרתי את מי שלימים הפך להיות בעלי.ניסיתי ל"הבריח" אותו כדי שיהיה לי תירוץ להשאר לבד ולמחלה שלי אפשרות להמשיך ולהתקיים.אבל הוא לא עזב לרגע והוא לימד אותי שאני יכולה להיות אהובה בלי קשר למידותיי.והוא לימד אותי גם מה זה לאהוב,אהבה שלא חונקת או כזאת שלא נותנת ביטוי לרצונות ולשאיפות שלי,שלא חונקת אותי,כזאת שמאפשרת לחולשות שלי להתקיים לצד היתרונות שלי ובכך להבין שזאת השלמות האמיתית.למדתי כמה היכולת להרגיש אהובה כרוכה ביכולת לאהוב.ואז התחתנו.הכנתי את בעלי שיתכן ולא אוכל להיכנס להריון,בכ"ז 12 שנים חולות נותנות את אותותיהם.אבל אז באופן מפתיע גיליתי שאני בהריון.באותו יום התחלתי לאכול יותר.זרקתי את המשלשלים.כמובן שהעלייה במשקל לא בוששה לבוא.עליתי 20 ק"ג בהיריון הראשון(בשני כבר הייתי מאוזנת אז עליתי רק 9 ק"ג) ושנאתי כל רגע ואת עצמי בעיקר.אבל פחדתי לעשות משהו שיכול להזיק לעובר שמתפתח בתוכי.

ואז ילדתי.והבנתי שהיום כשאני אמא אני אחראית לשלומו ולחייו של תינוק מקסים.ואז הפרופורציות בחיי השתנו.משקלי ומראי החיצוני כבר לא הטרידו אותי כל היום.ואז גם כנראה שהתאזנתי והמשקל שלי התחיל לרדת..וגיליתי שאני לא עולה יותר במשקל והוא נשאר קבוע שנים ועוד למדתי להנות מהאוכל.הוא כבר לא היה כל עולמי.כי האהבה שלי הועתקה למקום חיובי יותר-למשפחה שיצרתי.למה שאני רוצה.הרגשתי לשם שינוי שייכת.
אני מבינה את המקום ומזדהה כאחד עם הדאגה לשלומם ולצרכיהם של אחרים בחיינו.עד היום אני "חוטאת" במקום הזה כשאני "שוכחת" את עצמי,אבל זה מקום שצריך להשתנות אצלנו כי כשאנחנו כל הזמן רק נותנות ולא מוכנות לקבל אז אנחנו מראש סוגרות כל אפשרות של הקרובים לנו להעניק לנו בחזרה ולהיות לצידנו אם רק נאפשר להם.ואז מהמקום הזה אנחנו מרגישות את הריקנות.כי את יכולה לתת רק מהמקום שאת יודעת גם לקבל.בלי זה אנחנו נשארות ללא כוחות,ריקות מבפנים,לבד.

יקרה,מקווה שאת היום יותר טוב.אני חושבת שאת צריכה לחזור לטיפול שהיית בו.אני שומעת ממך כמה נעזרת בו וכמה למדת ממנו וזה בדיוק המקום לבדוק אפשרות חוזרת.מה עוצר אותך??ממה את מפחדת???
אל תעברי לבד את התהליך הזה.תני לעצמך גם לקבל ממי שרוצים לתת.
ואני תמיד אהיה כאן ככול שתרצי.
מחבקת אותך ומקווה שעבר עלייך יום טוב יותר מאמש
קרן אור.

הי, רק עכשיו ראיתי את תשובתך ואני שמחה שענית לי על שאלתי... אין לך מושג כמה שזה מעודד ומכניס בי תקווה! אני מפחדת לחזור לטיפול כי לא מזמן השתחררתי ממנו, המחשבה שאני לא מסתדרת לבד מפחידה אותי מאוד. חשבתי שאוכל להסתדר לבד, ניסיתי לשכנע אותי שהאכילה היא חיובית והתרחקתי מלהישקל, עד לפני יומיים, ביום שבת בערב כבר לא יכלתי ועליתי על המשקל- וחשכו עיני!!48 קילו של שומן, אז נכון שהייתי במחזור ונכון שנשקלתי בערב אבל המספר העצום הזה רצח אותי מבפנים ואז קרה האסון ממנו חששתי ופשוט הפסקתי להרגיש רעבה, בשניה אחת. לא אכלתי ולא הכנסתי פירור לפה מאז, היום נשקלתי שוב כשאני אחרי המחזור (בו אני מעלה 500 גרם בכל פעם- בדקנו את זה בטיפול בו הייתי), בבוקר ואחרי יומיים בלי אכילה, המשקל הראה 46 קילו, עכשיו אני יותר רגועה בגלל המשקל, אך רע לי כי נמאס לי מזה וזה פשוט לא בשליטה. אני עדיין לא מרגישה רעבה, להיפך החלק החולה שבי מתחיל להשתלט עלי שוב ודוחק את הצד הבריא שבי לפינה חשוכה.. אני רוצה שזה יפסק וזה קשה מאוד!! לפעמים זה מגיע למצב שפשוט כבר לא בא לי להילחם יותר על החיים שלי ועל הבריאות שלי, רק עכשיו אני מבינה כמה שזה חזק יותר ממה שחשבתי.. אני מקווה לקום מחר ליום חדש עם הרגשה של רעב שיציל אותי מהמחלה הנוראית הזאת.. שיהיה שבוע טוב..

שלום לך, אני חושבת שעל מנת שהעליה והחזרה לבריאות תקינה באמת תגיע בצורה טובה ולא בצורה שתגרום לך נזקים נפשיים עם כל כך הרבה כאב שמלווה עם זה...את צריכה תמיכה נפשית שתהיה לך כאוזן קשבת פעם או פעמיים בשבוע.. אם אני לא טועה סיפרת שהפסקת עם הטיפול, לא? אם כן, אני באמת חושבת שאת צריכה לחזור אליה או למטפלת אחרת. את לא יכולה להישאר עם המחשבות ההרסניות האלה לבד..את חושבת שאת מבריאה את עצמך עם כל הרצון שיש לך בעולם, אך לפעמים אני יודעת שאת עלולה לעשות לעצמך עוד נזק..ולאו דווקא בריאותי, אלא נפשי...תחשבי על מה שאני אומרת.. את עומדת להתחתן, קחי את זה כמנוף להבראה, כי אם את רוצה שנישואייך יהיו מאושרים ממקום אמיתי וכנה, את חייבת את זה לעצמך ולאושרך..אל תישארי ככה עם כל זה, פני לעזרה...ואני בטוחה שאת תקבלי אותה... אני באמת מאחלת לך שתגיעי לדרך המלך...תתחילי תחילה לרצות לצעוד בה, לאחר מכן תתחילי לצעוד בה...ואני בטוחה שלבסוף תגיעי למקום הטוב ביותר בשבילך, רק אל תפסיקי לרצות וליישם בשביל זה!!!!! אמונה תקווה והמון רצון.. שיהיה לילה טוב, ואגב אני חושבת שאולי כדי שלא תישקלי בתקופה הקרובה..קחי פסק זמן מהשקילות.. עד שתגיעי למקום יותר טוב עם עצמך.. את הרי בסופו של דבר הרעבת את עצמך כאשר ראית את המספר 48...ולאחר יומיים ראית 46....יקרה תתעשתי ותתחילי לטפל בעצמך..זיכרי את הדרך למקום הטוב שלך, את הדרך לבריאות שבלעדיה אין לנו חיים...כי מגיע לך, לכל אחת מאיתנו מגיע..לפעמים אנחנו שוכחות. שלך, ושוב-לילה טוב. תקווה לבנה (פשוט אני).

הי, מילותייך מחזקות אותי מאוד, כדי שאסביר רק שאני לא עזבתי את הטיפול מיוזמתי אלא כי המקום המטפל דרש זאת. את הרצון להחלים יש בי והאני רוצה את ההחלמה כבר 3 שנים, גם שכבר הרגשתי שאני בדרך הנכונה תמיד נעצרתי וההחלמה נראתה לי קשה וארוכה! אני לוקחת את החתונה כמשהו חיובי וטוב שיעזור לי, אין דבר שאני רוצה יותר מחיים נורמליים עד כמה שאפשר, עד לפני 3 שנים לא חלמתי שיגיע היום שבו אזכה לחיי זוגיות נורמלית ונישואים, זה קרה בזכות הרצון להחלים. עד שנכנסתי לטיפול באותה מרפאה, נאלצתי להילחם ולהתחנן בפניהם שיקבלו אותי, אך באותה העת פשוט לא היה מקום ולקח שנה שלמה עד שזימנו אותי לפגישה ראשונה ואני מודה על כל דקה שהשקיעו בי. אני רוצה להאמין שיגיעו ימים טובים יותר ואני מתחננת שכך יהיה.. שוב תודה לך.. שיהיה לילה טוב.

אני אכן מקווה שתקיצי היום ליום חדש של רעב לחיים ועם החלטה על התמודדות מחודשת.
תיראי,הפרעת אכילה לא נעלמת ביום(לפעמים,ועצוב לומר,היא לא נעלמת בכלל כי הבסיס שלה הוא בתוכנו אבל יש לנו אפשרות "להרדים" אותה ולחיות איתה בשלום,באופן כזה שהיא לא תשתלט לנו על החיים),וזה תהליך של עליות וירידות,בהתחלה בעיקר ירידות וצריך להתייחס אליהן בהבנה (אני תמיד אומרת שבמלחמה יש מערכות,אפשר להיכשל במספר מערכות אבל מה שבאמת משנה זה התוצאה בסיום המלחמה כולה),אבל עם הזמן הירידות והנפילות הופכות לפחות תדירות,ואז הקול הבריא נשמע גם יותר ברור,וכמוהו גם הדרך והמטרה הסופית.
אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול.את הרי מספרת כמה הטיפול עזר לך ללמוד וליישם,ואת מדברת עליו במין געגוע,אז מה בכ"ז עוצר אותך עכשיו שאת במקום אחר עם עצמך ??
את שואלת אותי אבל ברור לי מבין השורות שאת יודעת מה תהיה תשובתי,וזאת אכן תשובתי.
אל תייסרי את עצמך על אי יכולתך להבריא לבד,זה כמעט בלתי אפשרי.זה כמו שלי יש היום גידול וברור שאני לא יכולה לצאת ממנו ללא עזרה מקצועית,אז למה לא להתייחס לאנורקסיה שלך בצורה הזאת??במה היא שונה??אני מאמינה שאם זה היה אפשרי כבר היית במקום אחר,לא??

יקרה,את יודעת מה את צריכה לעשות.ואני אהיה כאן כדי לתמוך בך לעשות זאת.
קרן אור.

היי אני בטוחה שהרבה בנות (וגם בנים)מזדהות/ים איתך אני מאחלת לך מזל טוב לקראת החתונה מניסיון,מומלץ שבן זוגך כן יהיה מעורב ,זה יעזור לך ולו,וחוץ מזה את עומדת להתחתן איתו אז אני חושבת שזה מאוד מומלץ. אני יכולה להגיד לך שמניסיון רפואה משלימה מאוד עוזרת מכיוון שהיא נפשית והיא נוגעת בשורש הבעיה ולא רק בסימפטומים. ניתן ללכת לתזונאית טבעית או נטורופתית שיתאימו לך תפריט בריא,מאוזן וטעים:) ובנוסף לבחור טיפול שאליו את מתחברת כמו:יוגה,פילאטיס או כל דבר אחר(מחבר אותך בחזרה לגוף שלך בצורה טובה ויעילה) אני יכולה להגיד לך שהלימודים של רפואה משלימה עזרו לי,כיום אני תזונאית טבעית ויודעת שלא משנה מה אני לא עוברת יום אחד בלי לאכול! יש לי עבר של אנורקסייה ובולימייה אני חושבת שאת אמיצה וכל הכבוד על ההכרה שצריך לטפל בך,ובעיקר על הרצון והכמיהה להבריא אני מאחלת לך שתהיי מאושרת,בריאה,ושהחיים יחייכו אלייך!

הי, המילים שלך מאוד עוזרות!! הלוואי ואזכה לאכול כל יום מבלי להרגיש רגשות אשמה.. רפואה אלטרנטיבית לא ניסיתי, אולי שווה לנסות.. לאן פונים בשביל לקבל טיפול אלטרנטיבי? אני יכולה לשאול אחרי כמה זמן של טיפול התחלת להרגיש שאת בלי המחלה? תודה..

אהלן כרמית, אני כותבת לך מפני שבין השורות המועטות שכתבת..הרגשתי איזשהו משפט שנשמע לי מאוד מוכר מעברי..ההרגשה הזאתי של ה"לא חולה מספיק"-אני יודעת כמה ההרגשה הזאתי נוראית, כמה אפשר להרגיש אפילו בושה שעומדים בפני האדם המקצועי הזה ומרגישים כ"כ "כלום", כאילו עדיין לא הגעת להכי נמוך שאת יכלת ..שיכלת יותר.. אבל חייב להיות לך את הקול הבריא והנכון הזה שיקנן לך במוח ויגיד לך שטוב מאוד שלא הגעת יותר נמוך, שכמה שהגעת הוא כבר יותר מדי בפני עצמו!! פגישה ראשונה עם אשת מקצוע היא תמיד קשה, מבלבלת..ולרוב עושה תחושה של רצון לברוח ולא לחזור לאותו מקום שוב. ואולי זה לא יהיה ככה רק בפגישה הראשונה...אולי תרגישי את ההרגש הזאתי גם בפגישות הבאות. אבל אני בטוחה שלאט לאט תתפוס את המקום הזה ההרגשה של הסיפוק, ההרגשה שאת עושה בשביל עצמך, שאת נעזרת..שאת מוצאת עזרה וטיפול נכון בשבילך. תני לה צ'אנס, אם בתחילה את כבר אומרת שהיא נחמה-אז הרי ברור שזה כבר משהו טוב!! תעקלי את מה שקרה בפגישה הראשונה..וגם אחרי הפגישה השניה..לאט לאט היא תתפוס אצלך את המקום שהיא צריכה לתפוס, והדברים יהיו יותר קלים ועם הרגשה יותר קרובה ופחות זרה, אני בטוחה בכך!! ותמצאי לך בין לבין מקום שבו את יכולה לפרוק את הדברים...להרגיש חופשייה מבלי לסנן דברים.. אולי למשל פה? נראה לי אחלה מקום שיכול להכיל..חישבי ע"כ. פשוט אני.

אני תמיד אומרת שבנקודה שהכי קשה לנו,צריך להשאר בה כי זה בדיוק המקום שצריך לעבוד עליו הכי הרבה.המקום שממנו הכל מתחיל,המקום הזה שלא נוח לנו בו,והדמעות חונקות ואז המחלה מתחילה "להרים את הראש" תובעת את זכותה לקיום ומספקת לנו שלל תירוצים בנוסח "אני לא חולה מספיק".אין דבר כזה-לא חולה מספיק.מחלה היא מחלה,ותאמיני לי שגם לי המשפט הזה מוכר כי כל פעם כשפחדתי מהשקילה אצל הדיאטנית הייתי בטוחה שעם כל עלייה במשקל היא והפסיכולוגית היו צוחקות עליי מאחוריי גביי שאני לא ממש אנורקטית,שאני לא חולה מספיק..מי קובע מה מספיק??
ותאמיני לי שלהרגיש שפסיכולוגית נחמדה מהפגישה הראשונה ,זה נשמע מבטיח.טיבעי שיהיה לך קשה,כי את מדברת על דברים שהם מעבר לאוכל,הדברים האמיתיים שכדי לא להתמודד איתם אנחנו בורחות למקום אחר,כביכול קל יותר.אבל יודעת מה??זה לא יפתור לנו את הבעיה,הבעיות ישארו שם בתוכנו וכמה שננסה להטביע אותם הם ידרשו את הקיום שלהם..ואז זה יצא באמונה של -עוד לא.אני לא חולה מספיק עדיין.אבל בסופו של דבר נשאר עם בעיה לא פחות גדולה.
כרמית,המשיכי בתהליך שהתחלת.אשמח אם תספרי יותר על מי זאת כרמית,מעבר לקשיים המובנים של האוכל..אולי כאן תצליחי למצוא מעט הקלה על הרעב בנפשך..

מחזקת את ידייך באשר את,
קרן אור.

אני כל כך מזדהה איתך... גם אני כל שבוע מחדש נפגשת עם הדיאטנית, וכבר חודש וחצי אני רק עולה... פה 200 גרם...שם 400 גרם.. כבר הגעתי מעבר למשקל הייעד התקין... ואף אחד לא מבין עד כמה זה מתסכל, מכעיס, מעציב... כולם אומרים: אבל זה רק 200 גרם... בשבילי ואני בטוחה שגם בשבילך זה יותר מ"סתם" 200 גרם... והדיאטנית כבר הורידה לי בקלוריות, וכלום לא קורה... פעם אחת אפילו המשכתי לעלות עם ההורדה בקלוריות... והגענו למצב שאין לדיאטנית ממה להוריד יותר.... מהתפריט העלוב שלי... וזה קשה מאוד לדעת שבמו ידי הרסתי את הגוף שלי... את חילוף החומרים... גם אני מחכה שהגוף יתאזן... אין לי מושג מתי ואם זה יקרה בכלל... והגוף רעב מאוד... אחרי זמן רב של הרעבות ועינויים הוא פשוט משתגע... לפעמים אין לי כוח להמשיך... תהי חזקה.... אם את צריכה עידוד או תמיכה, אני פה, אשתדל לעזור...עד כמה שאוכל...

כבר חשבתי שאני היחידה שמשהו לא בסדר איתה ושצריכה לעבור את הסיוט הזה כל שבוע מחדש.. תיארת בדיוק בדיוק מה שאני עוברת!! זה מדהים כמה שהזדהיתי עם כל מילה שלך.. גם אני כל הזמן רעבה ואף אחד לא מבין למה.. זה כ"כ מייאש אותי..רק הפחד מלהיות רעבה שוב מטריף לי את כל החושים ומזעזע אותי.. שלא לדבר על המוח "הרעב" שלי שנהפך כבר לישות בפני עצמה שכל הזמן רק רוצה ומבקש כמו תינוק רעב שלא בא על סיפוקו.. הדיאטנית גם המליצה לי שאולי נרד קצת בכמה דברים מועטים בתפריט וכשהיא אמרה לי את זה רציתי פשוט למות..הפחד מלהיות רעבה שוב חזר והרגשתי שאני מתמוטטת.. כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו? את נוטלת במקרה גם כדורים נגד דיכאון/חרדה? אמרו לי שישנה אפשרות שזה כתוצאה מזה אבל עם יד הלב קשה לי להאמין.. נראה לי שבמו ידיי הרסתי את הגוף שלי פשוט וגרמתי לו לטראומה.. אימרי לי מה דעתך.. ותודה לך..

כל החיים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי (אני בת 17.5) התעסקתי עם אוכל... פה ושם עשיתי דיאטות, אבל הדיאטה האחרונה הכניסה אותי באופן רישמי ל"הפרעת אכילה"... הפסיק המחזור... ואז הלכתי לדיאטנית... אני כבר שנה בתהליך של "החלמה" למרות שלפעמים נראה לי שהמצב מחמיר ולא משתפר... עזבתי מספר פסיכולוגים, והאחרון שבהם הציע שאקח כדורים נגד דיכאון... אני שוקלת לחזור אליו כי החיים הפכו לבלתי נסבלים בזמן האחרון... אני באמת חושבת שרק כדורים יוכלו לעזור לי... לא טיפול פסיכולוגי או דברים מהסוג הזה... לגבי הפחד מהרעב... אני כל כך מסכימה איתך... במיוחד עכשיו שהדיאטנית קיצצה לי בתפריט, אין לי שובע בכלל... אני פשוט במצב סטטי... לפעמים רעבה ולפעמים פחות רעבה... אני לא שבעה בכלל! זה כ"כ מתסכל!!!! מה איתך? את בטיפול פסיכולוגי? שיהיה לך המשך יום נעים שירה

אני מטופלת ביחידה להפרעות אכילה ויש שם טיפול משולב עם פסיכולוגית ופסיכיאטרית.. אני מגיעה לשם פעם/פעמיים בשבוע וזה עוזר.. אומנם אני כמוך, כבר מעל למשקלי התקין אך המחלה עוד בי- מנקרת לי בראש כל הזמן, מפחידה אותי עד אימה! ואני נוטה להאמין לה הרבה פעמים.. <ואני בטוחה שגם אותך זה לא עוזב עוד> את בטיפול פסיכולוגי? אם לא זה יכול מאוד מאוד לעזור לך מניסיון.. הדיאטנית אמרה לך שמשקלך אמור להתייצב עם הזמן? מה דעתה על כך? אין פגישה שבה אני לא עולה במשקל ויוצאת בבכי שלא נפסק ..ושום דבר לא מצליח להרגיע אותי וכך אני עוברת עוד שבוע מורט עצבים עד לפגישה הבאה.. אני מבינה שאת תלמידה.. איך את מסתדרת עם הלימודים והבית ספר? המורים מבינים, מנסים לעזור?

המורה לספורט אסרה עלי להתעמל בתקופה הראשונית שלי עם המחלה... עוד לפני שהתחלתי להיפגש עם דיאטנית... כמובן שהמחלה ששלטה בי גרמה לי לרוץ לרופא משפחה שהביא לי אישור שכן מותר לי להשתתף בשיעורי ספורט... אני לא מרגישה שהטיפולים הפסיכולוגיים עזרו לי... הפסיכולוג האחרון היה איתי בטיפול כחצי שנה, ואני "חתכתי"... אני חושבת על לחזור אליו כי לא טוב לי... מחר אני נפגשת עם הדיאטנית... אני כ"כ שונאת את השקילות האלו!... גם אני כל פגישה יוצאת בוכה... זה כ"כ מתסכל... יש לך אולי אימייל? שנוכל להתכתב דרכו? את בערך הבנאדם היחיד שיצא לי לדבר איתו שמבין איך אני מרגישה...

מצטערת שלא נכנסתי לכאן אתמול,אבל רוצה לקוות שהזמן שעבר עמעם במעט את תחושת הכאב שאת מרגישה.ועם זאת הצטמררתי לקרוא את מה שכתבת.כמה כאב!!אבל אני מזהה כאן גם משהו טוב,כי את מתמודדת במקום שיכולת לוותר,אולי בגלל שהתחלת להבין שרק עוד קצת נשימה עמוקה וזה ילך ויהיה קל יותר.אני לא רק מקווה,אני בטוחה.
היכן הפסיכולוגית שלך בכל הסיפור הזה??האם את משתפת אותה בכל מה שעובר עלייך מבפנים לאחר השקילות??
אכן בהתחלה יש עלייה במשקל,אבל לטעמי אין מקום לצמצם כרגע באכילה כי גם כך את על תפריט דל,והדבר יכול להוביל שוב לאותו מעגל שכרגע את מנסה לצאת ממנו.
ואני מבינה מה את מרגישה לגביי הערות הסביבה.אני כמעט ויכולה להרגיש אותם גם לאחר 12 שנים שעברו מאז...אבל יקרה,תכניסי לך לראש שלא תמיד זה יהיה כך ואולי את עולה כרגע אבל יגיע הזמן שאת תתחילי להתאזן,כי הגוף מנסה להשתקם מהנזקים שנגרמו לו.מה לגביי התעמלות??אפילו הליכה רגלית של חצי שעה ביום כדי להרגיש טוב יותר??
את יודעת עד היום כשקשה לי וכשנדמה לי שאין לי מהיכן לשאוב עוד כוחות להתמודדות נוספת,אני יוצאת להליכה באוויר הפתוח וחוזרת רגועה יותר וחדורת אנרגיה להמשיך ולהאבק.כי עם כל הקושי,יש לשם מה.

תודה על הברכות,וזה יותר ממחמיא לי להבין כמה את משמרת את קולי בתוכך.אני שמחה אם זה מקל עלייך,וכמובן שאשמח להוסיף לעשות זאת כל זמן שתחפצי.

ספרי לי מה שלומך היום.אני כאן,יקרה.מבינה אותך גם בלי המילים וגם דרכם..
שלך,
קרן אור.

כבר אמרתי לך שאת בן אדם מאוד טוב..ואני אמשיך לומר לך זאת עוד אלפי פעמים..כי את באמת ראויה לתואר הזה! את מלאך! אינך צריכה להצטער שלא נכנסת לכאן אתמול.. זה בסדר שתהיי פנויה לחלוטין גם לעיסוקייך האישיים.. ואני בטוחה שיש לך.. כך שזה בסדר.. שאלת היכן הפסיכולוגית שלי ברגעים הללו.. היא נמצאת הבעיה שיש לי תור אליה רק בשבוע הבא..ועד אז אני נאלצת לעבד הכל לבד..כמו תמיד.. לא משנה שאני משתפת את אמא שלי במה שקורה ועובר עלי, גם לה כבר לא נותרו מילות הרגעה.. גם אני כגרע נגד שינויים בתפריט שלי ולא משום שהוא דל.. כי הוא אינו דל אך גם לא משמין.. הוא תפריט שמירה שאמור לעזור לי לשמור על משקלי.. אך כפי שאת רואה הוא אינו שומר כ"כ.. ואיני חושבת שמדובר בתפריט כי לפני האנורקסיה הייתי אוכלת אולי אף יותר ולא עליתי כמו שאני עולה עכשיו.. ייתכן ושיבשתי לחלוטין את חילוף החומרים שלי והוא לא ישוב לתקנו? אני נורא פוחדת שגרמתי לו לנזק בלתי הפיך.. ובקשר להליכה, אני אקח זאת לתשומת ליבי.. רציתי ללכת היום אך התעוררתי מאוחר וכבר החשיך אז ויתרתי.. אני מקווה שמחר הדיכאון לא יתפוס אותי שוב ואצליח לעמוד בתוכניות.. אני נורא פוחדת ששבוע הבא אעלה שוב והדיאטנית תחליט לשנות לי את התפריט.. לא יודעת כמה עוד אוכל להתמודד עם זה..כמה עוד אוכל לבכות על כל עלייה כזו במשקל..כל פעם כזאת שוחקת אותי עד העצם כאילו עברתי קרב קשה עקוב דם ממנו יצאתי פצועה וחבולה.. הלב שלי מייחל שהמצב לא יחמיר בשבוע הבא אך יש לי תחושה שכן.. כבר איבדתי כל תקווה שדברים טובים עשויים לקרות לי.. בייחוד שנקלעתי למחלה הקשה הזאת שגם באכילה נורמטיבית לא מצליחים להיפטר ממנה כמו שחשבתי בהתחלה בתמימותי הרבה.. שוב תודה קרן.. ומקווה שעבר עליך יום טוב.. את מוזמנת גם לספר לי.. שירן

מה שלומך היום??
אני מבינה כמה קשה לך,אבל אני נפעמת כל פעם מחדש לקרוא על ההתמודדות שלך.ואני יודעת שהמצב עכשיו לא פשוט עבורך ויש לפעמים רצון פשוט לוותר..ואני שמחה שאת מתמודדת.הגוף יתאזן,וחילוף החומרים גם כאן.אבל את יודעת כמו שקילקלת לא ביום אחד,כך לוקח קצת יותר זמן.
לגביי הפסיכולוגית-למה שלא תקבעו פגישות מיד אחרי השקילה או יום יומיים אחריי??ואני מבינה לפי מה שאת כותבת שהטיפול איתה הוא לא פעם בשבוע כי אם פעם בשבועיים,נכון??ואם כן,תסבירי לה שאת צריכה אותה כרגע יותר בדיוק עכשיו כשקשה לך ואת נאבקת כדי להשאר עם הראש מעל המים...

אני בסדר יקירה.בשבוע עמוס של סוף החודש,לחוצה לעמוד ביעדים..אבל היני הוא כבר מסתיים,ושבוע הבא אוכל לנשום קצת אוויר ולנוח מעט.
אני כרגע בהקרנות של פעם בחודש,אז מנסה כמיטב יכולתי לתפקד כרגיל בין לבין,אם כי זה לא תמיד מצליח לי.אבל נקווה לטוב,לא??הרי לא הגענו עד לכאן כדי להפסיד...

ספרי לי מה שלומך היום.
איתך בהתמודדות,
קרן אור.

כואב לי לשמוע שאת חולה במחלה..עד כמה שידוע לי גידולים שפירים נוטים להיות פחות מסוכנים מגידולים ממאירים ולרוב מצליחים להיפטר מהם בהצלחה..אני מקווה שגם אצלך כך..מה אומרים הרופאים בכל אופן? איך משפחתך מגיבה לכך? אני מצטערת אם אני מלאה אותך בבעיותיי ..אני מרגישה קצת לא בנוח לאחר מה שסיפרת..לא הייתי רוצה להכביד עליך יותר ממה שכבר יש לך.. בקשר לשאלתך לגבי הפסיכו'.. אנחנו נפגשות פעם בשבוע.. הבעיה שהשבוע הנוכחי יצא שהיא לא נמצאת כך שאצטרך להיפגש איתה בשבוע הבא..איני יכולה לקבוע איתה מפגשים בצמוד לימי השקילה תמיד, משום שזה לא תלוי בי..אני הולכת אליה אך לא באופן פרטי..זה מרכז ציבורי ולרוב אנחנו קובעות בימים שמתאפשר לשתינו.. אני אאחז במילים שלך ובאמת אקווה שהעלייה הזו במשקל תיעצר ושגופי יחזור לתיקנו.. שוב, רפואה שלמה ואני מאמינה בך שגם את זה את תצליחי לעבור!! אוהבת, שירן.

אין לך מה להרגיש לא בנוח,להיפך,זה נותן לי להרגיש יותר טוב לדעת שאני יכולה לעזור ואפילו במשהו קטן..כי אני יודעת וזוכרת איך זה לעבור את כל התהליך הזה לגמריי לבד.וגם אנשים שרוצים להיות שם בשבילנו,לא ממש יכולים להבין את הקונפליקט הזה.ותאמיני לי שגם אני מתחזקת מכל אחד כאן שכותב לי.אז אני יותר משמחה להיות כאן וזה ממש ממש לא טרחה.ועכשיו אחריי שהסדרנו את העניין הזה(נכון??) -כן אני אופטימית לגביי ההמשך.וזה יסתיים בקרוב,כך שיש לקראת מה לצפות ובמה להיאחז,בדיוק כמו שאצלך.(ומי יודע-אולי נחגוג ביחד עוד נצחון קטן-גדול,מה את אומרת??).
הבנתי את העניין עם הפסיכולוגית.ועדיין אני חושבת שכן כדאי לדבר איתה על כך ולשמוע מה יש לה להגיד.לכי תדעי אולי היא תבוא עם איזה פתרון יצירתי(כמו למשל להתקשר אליה??),וגם אם לא,מה יש להפסיד??
יקרה,אני כאן בשבילך ואל תהססי להשתמש בזה.אם לא הייתי רוצה בכך הייתי סוגרת כבר את הפורום.אז שפכי את אשר על ליבך,אני מבטיחה שתמיד אוכל להכיל...

שיעבור עלינו ערב נעים,
שלך,קרן אור.(ואגב,השם שלי הוא לא קרן,סתם בשביל הידע..אבל תרגישי חופשי..|)

שזה עושה לך טוב ומשפר את הרגשתך ולו במעט, עצם העובדה שאת כ"כ עוזרת כאן להרבה אנשים.. (את כמוני.. גם לי הדברים האלה עושים טוב על הלב :] ) ואת עושה מצווה גדולה!! לי בכל אופן את ממש עוזרת! ומקל עלי לדעת שיש לי לאן לפנות כאשר אני מרגישה שאין נפש מבינה ומזדהה ברגעים שכ"כ קשה לי.. שמחתי לשמוע שאת אופטימית בעניין המחלה ואני מקווה שתבריאי ממנה! זה באמת יהיה ניצחון למרות שמבחינתי את כבר מנצחת! <ואני לא אומרת לך סתם..עצם זה שהצלחת להתגבר על האנורקסיה הרצחנית הזו לאחר 11 שנים זה ראוי לשבח והערצה!> אמשיך לשתף אותך במה שעובר עלי..ולעדכן אוהבת, שירן

שירן יקרה, קרן אור היא באמת מדהימה..יש בה משהו שגם אם אתאמץ ואנסה למצוא את המילים הנכונות והמתאימות, פשוט לא אצליח...כנראה המילים האלה בכתב ובע"פ פשוט לא מתארות באמת את מה שקרן אור, הדברים שהיא עושה-אינם יכולים להיות מתורגמים לבסה"כ כמה מילים כתובות. המשיכי להעזר בה..אני בטוחה שרק טוב יכול לצאת מזה. אגב שירן, איך את? מתי הפגישה הבאה עם הדיאטנית? קראתי את השרשור הזה...ואני יכולה להבין את הקושי שלך, אני הייתי במצב דומה בעבר. וגם לי היה מאוד קשה להתמודד עם העלייה של הק"ג האלה במשקל, אבל תתנחמי כי זה באמת מתאזן עם הזמן..כשהגוף שלך מתחיל להתאזן, כמובן שזה לא קורה ביום אחד או אחרי כמה שבועות...אצל כל אחת זה משתנה בהתאם לגוף ולנזקים שנעשו...אבל זה יתאזן לך בבוא הזמן. את כעת צריכה לשקיע את כולך בעצמך, לעשות דברים שאינם קשורים לאכול..שעושים לך טוב, להחליט על משהו ובאמת לבצע אותו כל יום או כל כמה ימים...משהו שיהיה לך בריא, לנפש ולגוף! אגב, בזמן שאני עליתי, הבנתי משהו מאוד חשוב..שעד היום אני מזכירה לעצמי אותו, הבנתי שבעצם ההפרעה היא לא האוכל...זאת הפרעת שליטה, לדעתי היא בכלל לא צריכה להיקרא " הפרעת אכילה", אלא "הפרעת שליטה"...הבנתי זאת רק כאשר התחלתי לעלות במשקל ע"מ להביר את הגוף שלי..הק"ג לא היה בשליטתי והעלייה עוד יותר לא, זה עיצבן אותי והוציא אותי מכל ריכוז אפשרי שהיה לי..והבנתי שבעצם נפגעת לי כיביכול השליטה, זה מה שהוציא אות מדעתי, זה מה שהכי היה לי קשה להתמודד איתו...עם הזמן התחלתי להחדיר לעצמי שהשליטה לא צריכה להיות בידיי כאשר אני מחליטה מתי להפסיק לאכול, או כמה מעט אוכל היום וכו'... השליטה תהיה ביידי רק כאשר אני אוכל להגיע ליום שבו האוכל לא ישלוט עלי, כי לא אנחנו שולטות באוכל, אלא הוא שולט בנו..וזה עיניין שהרבה בנות שנמצאות בה"א לא באמת מבינות, ונוטות לרוב אפילו לחשוב ההפך. עם הזמן שירן..עם הזמן הדברים מתרפאים, גם אם קשה כרגע באמת לקלוט..עם הזמן הדברים פחות כואבים ופחות נמצאים אצלנו בנקודה כ"כ רגישה עד כדי שבירה, אם כי הנקודה לרוב היא תמיד שם..פשוט צריכה לדעת לשים מעליה איזשהי מעטפת עדינה להגן עליה. אני כבר עייפה, ואני חושבת שכעת אלך לישון. אז באמת שיהיה לך לילה טוב, וסופ"ש מהנה...בלי מחשבות טורדניות, תני לדברים פשוט לקרות, קבלי אותם. פשוט אני.

תודה על התגובה לשירן.
אני חושבת שמה שכתבת לה הוא מאוד מחזק,ותמיד טוב לשמוע את זה מאוד מישהי שהבריאה,כי זה נותן תחושה של אפשרות,ושל תקווה לעתיד.

המשיכי לכתוב,ותודה על המחמאות,
קרן אור.

"פשוט אני"- התגובה שלך חיזקה אותי! ואני ממש ממש מודה לך.. האם החלמת מאנורקסיה? אם כן, אשמח לדעת מה גרם לשינוי הזה ואיך הדברים התגלגלו..אני תמיד שואבת כוח מסיפורי החלמה.. אני מתמודדת כמו בכל יום.. סוחבת איתי את המטען הכבד הזה של האנורקסיה.. וכרגע מתקשה מאוד להאמין שמשקלי יתאזן..אני "רק" רוצה שהוא יירד בכמה ק"ג (שוב פעם המחלה!) כי המשקל הנוכחי שלי זה לא המשקל שהייתי בו לפני המחלה וזה מעציב אותי שהגוף שלי עלה פתאום כ"כ הרבה.. כשאת אומרת שהמשקל בסופו של דבר מתאזן למה הכוונה? שהוא ירד את מה שהוא עלה? או שיישאר יציב? אני כבר מבולבלת מרוב פחדים ותהיות.. קרן אור- כ"כ הזדהיתי עם זה שאמרת שכאשר היית עולה בכמה ק"ג היית בטוחה שהדיאטנית והפסיכולוגית צוחקות עליך מאחורי גבך..אני מרגישה את זה כל הזמן! בכל פגישה שלי! כאילו שכל עלייה כזאת במשקלי שמה אותי אוטומטית בקטגוריית ה"לא חולות מספיק" וזה גורם לי לחוש הרבה פעמים כמטופלת חסרת ערך שלא זקוקה באמת לטיפול ולתשומת לב מקצועית כמו שאר הבנות שמשקלן נמוך בצורה חולנית.. אני מרגישה שעצם זה שאני מעל למשקלי התקין הופך אותי בעיניהם ובעיני משפחתי ל"ללא חולה".. ואין להם מושג כמה שאני חולה וכמה המוח שלי משתולל ומרעיש כ"כ חזק .. מעוות כולו ונשלט ע"י המחלה. אין להם מושג מה עובר אצלי בלב ובראש.. :( הפגישה הבאה ביום שני.. אני אעדכן.. שיהיה לכן סוף שבוע רגוע..

שירן יקרה, כן, החלמתי מאנורקסיה, לרגע תהיתי עם עצמי מה לענות לגביי השאלה הזאת, התשובה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה "ברור", אבל האמת שאני אכן מאמינה שהמחלה ממשיכה ללוות אותנו לפחות במוח, גם אם כאשר החלמנו פיזית..אני לא מתנהלת לפי המחלה ולא עושה כרצונה, אך אני צריכה להיות תמיד עם האצבע על הדופק. מה שגרם לשינוי הזה ולמפנה בחיי זה החלום שלי-להיות אמא, הבנתי שלא אוכל עם האנורקסיה הארורה הזאתי, ואם תשאלי אותי..אז זה היה הדבר שהכי גרם לשינוי אצלי, עם כמה שידעתי שאצטרך להתאמץ בשביל זה, אפילו לא חשבתי..הייתה לי מטרה ברורה ולרגע נבהלתי שסטתי ממנה..חזרתי ישר לדרך שחייבים להמשיך בה, כי היא הדרך הנכונה בשבילו. תראי, גם אותי מאוד הפחידה העלייה, אני גם אספר לך שלאחר של עלייה של חמש ק"ג, שעדיין הייתי בתת משקל, כבר לא הסתכלתי על המשקל..כי אז צץ לו הקול החולה שלי, והייתי חייבת להשתיק אותו, גם אם זה אומר שפשוט כיביכול להיות "עיוורת", העדפתי את זה מאשר לחזור לסוריי. אצלי המשקל התחיל לרדת בערך כ- 7 חודשים לאחר שהגעתי למשקל השיא שלי, היה לי קשה בדרך..ללא ספק, אבל הזכרתי לעצמי את החלום הגדול שלי, את החלום שאני צריכה להגיע אליו בריאה ובלי הפרעות למינהן שעלולות לסכן את החלום שלי. הרי אלה החיים שלנו שירן,תצרי לעצמך גם חלום..חלום שאת משתוקקת אליו, שהרי לא תוכלי להגיע אליו כאשר ההפרעת אכילה תקועה לך ככה בחיים ומשבשת לך אותם ואת הדרך ליעדים שלך. שירן, לפעמים אני תוהה עם עצמי אם זה נכון לספר את זה ככה, כי זה נשמע מאוד סיפור "אגדות" שנגמר בטוב..אבל בסוף ההרגשה היא באמת טובה, למרות כל המכשולים שיש בדרך, למרות הכל...אני הייתי גאה בעצמי כאשר הרגשתי שאני מבריאה, היה לי קשה לקלוט את זה, כי בכל זאת..התרגלתי כ"כ לשגרת החיים שנוצרה עקב האנורקסיה..לא פעם גם שאלו אותי שאלות לגביי זה שהשמנתי..וזה הפחיד אותי, לא ייכלתי להסביר לך שכ"כ קשה לי עם זה ושזה מלווה בכאבי בטן מזעזעים...הייתי פשוט צריכה לחייך ולומר "כן השמנתי", לאף אחד לא היה מושג כמה אני מרגישה רע עם זה, פיזית...נפשית וכל מה שמתווסף לזה...בהתחלה גם לא ממש הצלחתי להתרכז בדברים, זה ישמע לך מוזר..כנראה בגלל שכל הזמן היה נדמה לי שמסתכלים עלי,שבוחנים אותי, וחשוב לי להדגיש-זאת רק הייתה מחשבה שלי, זה כלל לא תאם את המציאות! אבל הרגשתי הרגשה שאני תופסת כ"כ הרבה מקום, וזה הפחיד אותי, ופתאום התחיל להחדיר לי דברים שבזמן המחלה בכלל לא היו לי...המחלה אצלי לא התחילה מההרגשה שאני שמנה, היא התחילה מדיכאון ומכעס נוראי שנכנסתי עליו, כלפיי עצמי בעיקר..המחלה הזאת הייתה אצלי בשלבי התפתחות הרבה זמן, כמה שנים...עד שהיא התפרצה. ופתאום התחלתי להרגיש שמנה, מה שבעבר לא הרגשתי..לפני המחלה..לפני האנורקסיה, רק כאשר התחלתי להחלים ממנה, התחושה של "אני שמנה" התחילה לעלות אצלי..בטח זה ישמע לך מוזר. שירן, אני מאמינה שמי שרוצה מצליח, ואת גם תצליחי, פשוט אני.

הסמקתי קלות,שוב.
תודה על השבחים...
שיהיה לנו סופשבוע נעים,
שבת שלום-שלום עם עצמנו ועם הסביבה.

שלך,
קרן אור.

הגבתי למעלה

אני אומנם לא הורה לילדה אנורקטית(אם כי יש לי ילדים משל עצמי היום),אלא מישהי שסבלה שנים רבות מה"א ואני רוצה להגיד לך שהעזרה הכי טובה שאתה יכול לתת לבת שלך,היא להיות.להיות לצידה,לחבק אותה,להגיד לה שאתה תמיד כאן לכל מענה,להקשיב לה ולסלוח לה על מעידות.לקבל אותה כמו שהיא.אני יכולה להבטיח לך שאם תעשה זאת הדרך שלה החוצה תהיה קלה יותר יחד עם הטיפול הרב תחומי שהיא מקבלת.
וכמו שהיא לא פיתחה ה"א ביום אחד,הדרך החוצה היא איטית מלווה בירידות ועליות,שצריך להיות מוכנים גם להם.אבל זאת הדרך הנכונה-לא רק לאזן אותה מבחינת משקל,רוב העבודה צריכה להתבצע במישור הנפשי.
אני חושבת שתמצא תועלת גם במפגשים להורים לבנות חולות,שם מועלים בעיות ופתרונות וחשוב שגם אתה תקבל טיפול שיסייע לך ולאשתך לעבור את התקופה הלא פשוטה הזאת בקלות יחסית.

אשמח לענות על שאלות נוספות.מעבר לכך אתה יכול לתת לבת שלך להיכנס כאן לפורום ולקבל תמיכה והבנה במהלך המסע שלה לעבר עתיד בריא..

שבת שלום,
קרן אור.

קרן שמחתי לקרוא את תגובתך. תודה על הנכונות והעצות. שאלה: האם תוכלי להפנות ? מכירה חוג תמיכה/פורום הורים כזה? מפגשים כאלה? בנוסף, במרפאה הטיפול הוא משפחתי ולא פרטי. האם ראוי שאבקש לשוחח על הקשיים עם המטפלים בשיחה פרטית? ללא נוכחות בתי? שוב תודה.

באתר של אביב ניתן למצוא תאריכים עם קבוצות תמיכה להורים.אני חושבת שזה בדר"כ מספיק אבל אם אתה מרגיש שיש לכם שאלות נוספות שלא זוכות למענה אז כן רצוי לשקול טיפול או לפחות ייעוץ פרטני.אולי אפילו ספציפית עם המטפלת של בתכם,זה מקובל מאוד ולגטימי לבצע שיחה כזאת ללא נוכחות בתכם.בתקופתי זה מה שעשו הוריי ולאור היכרות המטפלת איתי הם קיבלו עצות שיהיו נכונות עבורי ספציפית.

מקווה שעזרתי,שבת שלום,
קרן אור.

קרן שוב תודה על התשובה המהירה. כיצד מגיעים ל"אתר של אביב"?

דיכאון הוא אחד הבעיות הנפוצות שגורמים לאובדן תיאבון ובעקבות זה לירידה במשקל.אני מניחה שהשילוב של הכדורים שהוא מקבל נבחרו מתוך היכרות עם מצבו וישפרו את מצב רוחו,רק שבדר"כ דרושה לקחיה של חודש רצוף כדי להרגיש את ההשפעות החיוביות.לא כתבת כמה זמן הוא לוקח את הכדורים האלו,אבל אם זה מעל חודש ועדיין אין איזשהו שיפור הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לפנות שוב לפסיכיאטר ולשמוע את דעתו.
לגביי ההליקובקטר חשוב לקבל טיפול אנטיביוטי ואח"כ לבצע בדיקה חוזרת ע"מ לוודא השמדתו.
אני מניחה שבעיות השינה שלו נובעות מהדיכאון,ואני מניחה שזה ישתפר גם זה בקרוב.

בהצלחה,
קרן אור.

אני קוראת את מה שכתבת וכמה כאב יש בין המילים והשורות...רוצה לספר קצת יותר?לספר על עצמך??אני כאן ואשמח לשמוע,ובנתיים אני מקווה שאת יותר טוב.
שולחת לך כוחות,הלוואי ויתווספו אלייך לעוד יום מחודש של מאבק,כדאי.
ואגב,ניצוצות אף פעם לא הולכים לאיבוד לפעמים הם פשוט מונחים על הריצפה ולא שמים לב אליהם אבל אז הם מתווספים למאור אחד גדול..
קרן אור

קרן אור יקרה...הרבה יותר מיקרה, מה אגיד לך? אומר רק תודה? שוב ושוב-תודה תודה תודה תודה.. ועל מה? על המילים החמות שמצליחות לנגוע בדיקו בנקודות שאני צריכה, בדיוק בנקודות עליהן אני מדברת-אלה שכבר קפאו וכעת נותרו רועדות.. תודה על הליטוף החם שנתת לי, על הכוחות החזקים שהעברת לי, שהצלחתי להרגיש הרבה יותר מהעברתם, הצלחתי להרגיש את רצונן לגעת ולעזור וכן לשלוח לי את הכוחות שיעזרו לי לקום מחדש על הרגליים, לנשום מעט אוויר נקי ולהמשיך קדימה מבלי להסתכל אחורה!! לפעמים המקומות הקטנים האלו, ולא פעם האנשים האלו שם באמצע הדרך..הם אלו המצילים אותנו מעצמנו, מהפחדים והרצונות לכלום, מחזירים אותנו לתלם ו"לאופק" הזה שיש בכל אחד מאיתנו. תודה, הניצוצות לא נעלמים...אני יודעת, בך יש המון ניצוצות של קרני אור, מקווה שבתוכך את יודעת זאת!!! שיהיה לנו יום קל, רק עוד יום קל שיעבר ונוכל להגיד "עבר בשלום" והרבה יותר מזה. שלך, אני.

שמחתי שיכולתי לגעת...
מקווה שהיום האיר לך פנים.
קרן אור.

אני תמיד מקבלת בברכה שאלות המתעניינות בשלומי,אבל נראה לי שחלה כאן טעות ואתה חושב אותי בטעות למי שאני לא...היכן זה בכלל שכונת זיו??

קרן אור

כמובן שטופלתי לאורך השנים.בתחילה כשהייתי קטינה התנאי היה טיפול כפוי במסגרת מרפאה או אישפוז במקרה שמצבי ידרדר.כמובן שלטיפול כזה אי אפשר להגיע ממקום נכון ועם נכונות באמת להחלים אלא יותר כקו הגנה להימנע מאישפוז.הטיפול האמיתי התחיל אצלי אחרי גיל 18.אז כבר לא הייתי קטנה ופניתי באופן פרטי לפסיכולוגית (שאגב מלווה אותי עד היום אבל בהקשר אחר,כי יש לי מחלה פיזית קשה) שטיפלה בי אז.להגיד לך שזה עזר??לצערי לא.אבל לא בגללה אלא יותר בגללי,כי אני סירבתי להבין שזה שאני הולכת לטיפול זה לא פותר אותי מלהתחיל להניע דברים.ורק אחרי זה הגעתי לטיפול מהמקום הנכון.כשהבנתי שעם כל הקושי החברה הכי טובה שלי עוד תהרוג אותי.ותאמיני לי שלקח זמן מאז התקף הלב ועד שבאמת עשיתי משהו,רק מהפחד.
אני שמחה לשמוע שאת מטופלת במרפאה רב תחומית ושאת כן מוצאת את הטיפול יעיל.אל תוותרי בנקודה הזאת.זה יקח זמן,והרבה פעמים תרצי לוותר,אבל לטעמי הכישלון האמיתי הוא לחיות בפחד.הנקודה היא שאם תגיעי לטיפול מחויבת לתהליך הטיפולי אין כוח יותר חזק מזה.אפשר להחלים,אל תפסיקי להאמין.אני מאמינה שמהמקום הזה לאט לאט ה"א תהפוך ליישות נפרדת ממך באופן כזה שתביני כמה היא הרסנית,וכמה היא לקחה ממך,ואז את תלחמי בה.כשתביני ותראי שישנם חיים אמיתיים בחוץ,מהדבר הכי פשוט,ושאפשר כן להנות ולצאת מהמאסר עולם שהכנסו את עצמנו אליו,ולחיות טוב אפילו,הקול החולה בתוכך ילך ויחלש.
תמשיכי בטיפול ותלחמי למענך,יש חיים בחוץ שמחכים שתחיי אותם,ואני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע ולקבל מהם.רק תרצי.תשני את הכיוון של כוח הרצון ותגלי כמה זה אפשרי.

קרן אור

אני קוראת את מילותייך ודמעות מציפות את עיניי.. אני כבר לא מאמינה שיש חיים בלעדיה..כמו שאמרת- היא החברה הכי טובה שלי..ואני יודעת כמה היא גזלה ממני וכמה הרסה והשחיתה..אך קשה לי עד מאוד לתת לה ללכת.. רק המחשבה של מה אהיה או מה יהיה לי להיאחז בו מרתיעה אותי עד מוות.. אני כבר לא זוכרת מהי אכילה ספונטנית הכל אצלי מדוד וכפייתי..<האם חזרת לאכול ספונטני? את חושבת שזה אפשרי?> המחשבה שעוברת לי בראש תמיד היא שברגע שאתחיל לאכול בצורה לא מדודה וכפייתית זה בהכרח אומר שאעלה במשקל..לכן אני נעזרת באנורקסיה בצורה הרסנית ביותר שתיתן לי את השליטה שאני כה "צמאה" לה.. אני במשבר נוראי..אתמול גיליתי שעליתי עוד 2 ק"ג נוספים <שלא הייתי אמורה לעלות בכלל> בשבוע אחד בלבד..התגובה הראשונית הייתה כמובן הלם ובכי.. לא יכולתי לעצור את הדמעות וכל הזמן אמרתי לעצמי בלב: "האנורקסיה צודקת..עובדה שעליתי במשקל..הייתי צריכה להקשיב לה יותר".. הדיאטנית אמרה לי שייתכן ומדובר בעלייה שנובעת מהתרופות שאני נוטלת <נגד חרדה/דיכאון> או שמדובר בעלייה טבעית של הגוף שמחפש להתאזן בעקבות הטראומה שעבר.. <האם גם לך היו עליות במשקל תחילה? היו תנודות?> אני נורא פוחדת שאעלה עוד.. כל יום רק מוכיח לי עד כמה היא צודקת..ואני שונאת להרגיש ככה..את היחס האינדיבידואלי הזה שיש לי אליה.. לשנוא אותה כ"כ ומאידך לאהוב אותה :( איך חדלת מלאהוב אותה? איך הצלחת להפסיק לפעול ע"פ הקולות החולניים במוחך ולהקשיב לגוף שלך? אני מרגישה כ"כ אחוזת דיבוק.. מרוסקת כולי..

מצטערת שהעצבתי...את שואלת איך אפשר לשנוא אותה והתשובה היא שהבנתי שכל הזמן היא מכרה לי אשליה שאם רק ארד במשקל הכול בחיי יסתדר,יאהבו אותי,אני אוהב את עצמי...ועם השנים גיליתי שלא רק שאני לא הולכת ונהיית מאושרת מכל קילוגרם שיורד אלא אני שוקעת אפילו יותר ומשיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה שאליה לא התכוונתי והיא בדידות,שמצידה מחמירה את יותר את המחלה.הבעיות לא יעלמו אם נצום,הן תמיד תשארנה שם עד שנחליט להסתכל לאמת בלבן של העין ולהתמודד..ואנחנו רק משלות את עצמנו שאנחנו בשליטה אבל האמת היא שאנחנו כבר מזמן לא בשליטה,האנורקסיה שולטת בכל צעד שלנו במשך היום.אני בטוחה שזה לא מה שרצית לעצמך נכון??לאסור את עצמך בתוך כלוב ולתת את המפתחות בידיי החברה הכי גרועה שלך??
כמובן שהיו לי תנודות במשקל,וכן,העלתי במשקל כי הגוף לא רגיל לכמויות נורמליות בגלל שאנחנו דפקנו את חילוף החומרים של עצמנו,אבל החדשות הטובות הן שזה מסתדר וגם אם קשה לך להאמין בזה כרגע(ואני מבינה כי גם אני לא האמנתי בזה) זה קורה ואז מתחילים דווקא להתאזן ולרדת במשקל.אל תתני לזה לשבור אותך,למרות שאני מבינה כמה זה קשה,אבל אותה עלייה במשקל היא גם עלייה של נוזלים,כי כשמחלימים יש מעט נפיחות...
וכן,לשאלתך אני אוכלת היום באופן ספונטני,לפעמים אפילו מגזימה עד כדי גועל עצמי,אבל ההרגשה הזאת נעלמת מהר מאוד כי אני יודעת שמחר זה יתאזן שוב.תארי לך שאני אפילו יוזמת עם אנשים פגישות במסעדות כי אני נהנית היום מהאוכל...היית מאמינה???
אל תוותרי יקרה.המחלה היא לא את,היא אומנם חלק ממך,אבל החלק הזה מיום ליום ילך ויקטן ואת תגלי שאת הרבה יותר משירן החולה.

שלך,
קרן אור.

לא יספיקו המילים שלי כדי לומר לך תודה! את בן אדם כ"כ מקסים.. וטוב לב! רק לקרוא את המילים שלך ואת התקווה שהן מכילות וזה כבר עשה לי טוב על הלב.. כ"כ משמח אותי לשמוע שאת מאחורי זה..אוכלת באופן ספונטני מבלי הקול ההרסני הזה שיושב בתוך הראש ומנווט את הכל.. אני מאוד מקווה שהעלייה במשקל שלי נגרמה כתוצאה מכך שהגוף מחפש איזון ולא מהתרופות שאני לוקחת..אני רוצה להאמין בכך שזה רק צורך הסתגלותי של הגוף ושאח"כ אתאזן. כי כל עלייה כזו גורמת לי לחבור שוב אל המחלה ולחשוב שאולי היא צודקת..כשבפועל אני יודעת שלא..(האם גם את נטלת כדורים נגד דיכאון/חרדה באותה תקופה? ואם כן, גם את שיערת שאולי העלייה נגרמה לך מכך?..האמת שמרוב הפחד שלי נכנסתי ללחץ והפסקתי עם הכדורים על דעת עצמי.. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.. אם זה כתוצאה מהגוף שעבר איזו טראומה, או כתוצאה ממשהו אחר =/) אני מקווה שאת חיה טוב בימים האלה למרות המחלה הפיזית שיש לך .. מאחלת לך רק רפואה שלמה ומקווה שזה לא חמור מדי.. אני כ"כ כמהה להיות אחרי המחלה הזאת.. לומר: "ניצחתי!" .. אני אשמח מאוד להמשיך לשאוב ממך כוחות..את עוזרת המון!! אמשיך לעדכן אותך אם זה בסדר מבחינתך.. תודה ענקית! שירן

אתחיל דווקא מהסוף-אני שמחה תמיד לשמוע ממך,ושמחה שאת שואבת מדבריי מילות עידוד ותקווה,זאת היתה המטרה שלי כשהקמתי את הפורום,ואם רק אצליח לעזור לך לעבור את היום,כל יום,באתי על שכרי..לכן תמשיכי לכתוב לי.
אני מעולם לא לקחתי תרופות נוגדות דיכאון\חרדה,כך שקשה לי להגיד לך אם העלייה היא מזה או לא.אבל אני מאמינה שאם נתנו לך אותם,אז כנראה שהמחשבה היא שזה עשוי לסייע לך לעבור את התקופה "המוצפת" שלך כרגע,לכן לטעמי אל תפסיקי לקחת אותם.ומצד שני,שוחחי עם הפסיכיאטרית ע"כ כיוון שיש תרופות מהמשפחה הזאת שאינן גורמות לעלייה במשקל או משפיעות עליו.אז חבל להפסיק כשאפשר בקלות למצוא פתרון.כמו במחלה שלנו,אנחנו צריכות להבין שזה לא הכול או כלום....
אני מאמינה שאם תשאפי תצליחי להגיע למקום שתבשרי שהצלחת,אני מאמינה בך,את צריכה רק להאמין בעצמך.
ואני כאן יקרה כדי לשמוע תמיד ולשלוח לך כוחות וירטואליים..
שלך,
קרן אור.

אגב,מאיזה איזור את בארץ??אשמח לדעת אם זה בסדר מבחינתך.

המרכז.. ואת בהחלט מעודדת אותי ומחזקת.. מדהים לראות איזה בן אדם טוב את! באמת..אין הרבה אנשים כמוך! אני אמשיך לשתף ולעדכן אותך במצבי.. <אגב איך את מרגישה?> תודה ענקית!!! שירן

שמחה לשמוע ממך ואת גורמת לי כל הזמן להסמיק...זה כ"כ ברור לי וטבוע בי מה שאני עושה שלפעמים אני מסתכלת אחורה לוודא שמדברים עליי....חחח... אני מרגישה בסדר...(סתם מתעניינת בשלומי או שאת יודעת מה קורה איתי??) שיהיה לנו סופשבוע נעים וחמים(מבחוץ ומבפנים) מחכה לעידכונים ממך. קרן אור.

סיפרת מקודם שאת סובלת ממחלה פיזית קשה..אז רציתי לדעת איך את מרגישה.. שיהיה לך גם סופ"ש טוב! אוהבת, שירן

תודה על ההתעניינות.אכן יש לי מחלה שפירה,אבל היא בטיפול ומקווים לטוב :) את יודעת כנראה עוד אחד מהצמתים בחיים שמלמדים אותך שאין דבר חשוב יותר מבריאות מלווים ביסורים על מה שעוללתי לעצמי בעבר..כנראה שזה שיעור שאני צריכה ללמוד עד הסוף.אבל מאמינה שאצא מזה רק מחוזקת.

ספרי לי איך עובר יום שישי עלייך,
שבת שלום יקירה,
אני.