פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני מבינה את תחושת התסכול והייאוש,אבל יחד עם זאת אני מאמינה שאת בטיפול כי החלטת כן לתת לזה צ'אנס ויש חלק בתוכך שכן רוצה להבריא,רק שכרגע את לא שומעת אותו מספיק...
את "רק" שנה באנורקסיה,מה אגיד על 11 שנה??והיני אם היית אומרת לי אז שאחלים,סביר להניח שהייתי צוחקת לך בפנים.אני גדלתי עם המחלה עד שלא הכרתי את עצמי בלעדיה.אבל את יודעת שלפעמים האהבה הכי גדולה היא השנאה הכי גדולה שלנו.
איך החלמתי??קשה לי להניח את האצבע על נקודה מסוימת ולקרוא לזה המפנה.אני חושבת שהתחיל אצלי איזשהו תהליך שאפילו אני לא שמתי לב אליו.הייתי בת 20 עם שימוש מסיבי במשלשלים,הקאות,התעמלות אובססיבית.וקיבלתי התקף לב.וזה לא שהייתי רזה מידי אבל הנזק הצטבר..וכ"כ פחדתי בבוקר שאחריי שהבנתי שאם אני לא מסיימת עם זה אז לפחות שאחיה כמו שצריך.כל פעם לקחתי על עצמי עוד משהו .באותה תקופה יצאתי עם מי שהים הוא בעלי,וניסיתי להבריח אותו בכל דרך כי אהבתי היתה נתונה לאחר,להפרעה שלי,והיא קינאה כ"כ שלא היה מקום לעוד מישהו.אבל הוא התעקש ולא ויתר עליי ואני התחלתי להבין שאנשים כן אוהבים אותי בזכות מי שאני,ולאט לאט נבקעו סדקים בשנאה העצמית שלי.וכל שנתתי לעצמי לאהוב גיליתי שאני גם נאהבת.אבל עדיין לא החלמתי.ההחלמה האמיתית התרחשה כשגיליתי יום אחד שבניגוד לכל מציאות הגיונית אני בהריון.באותו יום לקחתי אחריו-זרקתי סופית את המשלשלים לפח,התחלתי לאכול מסודר ולא אגיד לך שלא שנאתי את עצמי,אבל הבנתי שמעכשיו סדר העדיפויות השתנה ואני צריכה לדאוג למשהו שגדל בתוכי..
ולאט לאט קיבלתי את עצמי ,חילוףהחומרים שלי התאזן ונשארתי על משקל נמוך יותר ממה שהייתי עוד לפניי ואכלתי כמו בן מאדם בריא.
גם היום אני לפעמים מסתכלת במראה ולא אוהבת את מה שאני רואה,גם היום לפעמים אני מרגישה את ההפרעה מנסה להשמיע את קולה,אבל היום אני חזקה ואני יודעת שהיא לא תפתור לי כלום בחיים,הבעיות שלי ישארו ולא יעלמו,ואני יודעת להתמודד איתם בדרך סלחנית.ואני חושבת שזאת השלמות האמיתית.לדעת מה הן המגרעות שלך ולחיות איתם בשלום.

שירן,לא כתבת בת כמה את,היכן את מטופלת ובאיזה תכיפות,אבל חשוב שכן תפתחי את הנושא עם המטפלת שלך כדי שגם המצב נפשי יעקוב אחר המצב הגופני.אל תוותרי על עצמך.אפשר לשנות דפוסי חשיבה,צריך להבין קודם מה האנורקסיה משרתת אצלך ולהבין שהיא מסווה שמצאנו לעצמנו ולא הפתרון האמיתי.לפעמים לחיות בצל השקר של המחלה גרוע יותר מלהתמודד עם האמת.

אשמח אם תכתבי עוד על עצמך,ואני כאן כשתרצי,
קרן אור.

אהלו אמל, מקווה שזה בסדר שאני עונה לך, מפני שבעצם השאלה שלך הייתה מופנת אל קרן אור. הנושאים המרכזיים שעולים פה בפורום של קרן אור, הם בעצם סוגי הפרעות אכילה פה של בנות..דרכי ההתמודדות שלהן, הרגעים שלפעמים מריגישים שנופלים המיעדות כלפיי מטה, הרצון לחזור ולעלות למעלה, לשנות..לתקן...ולקבל את התמיכה שצריך בשביל זה. הפורום עוזר זה לזה בכך שלא פעם מובאות פה בעיות של בנות, שאחרות רואות סוג של הזדהות...ואפילו מסוגלות לענות ולתמוך אחת בשניה, והרי אם אני יכולה לתמוך..זה לא אומר שבעצם אני יכולה גם לומר את אותם מילים גם לעצמי? אז התשובה היא כן..ואני חושבת שלאחרת תגובה של אחת הקוראות למישהי אחרת פה בפורום, אז יש חשיבה פנימית אשר מובילה בסוף לנקודה שגם אני צריכה לעשות בשביל עצמי..ולא רק לתת עצות! מקווה שהייתי ברורה ושהבהרתי את עמדתי...ושכמובן הצלחתי לתת מענה לשאלותייך. שיהיה לך ערב טוב, פשוט אני.

פשוט אין מה להגיד חוץ מתודה.

תודה על תשובתך!

הנושאים שנדונים בפורום מחולקים לשניים:
- רוב הסובלים מה"א מרגישים מאוד בודדים מצד אחד כי הם סובלים מבלי שאף אחד ידע,ומצד שני,רוצים כ"כ לבקע את המקום הזה,אבל לשם כך דרושה הכרה שקיימת בעיה ווהודאה בפני הקרובים אליהם.הבעיה היא שרבים חושבים שהם היחידים שסובלים מה"א וחוששים מה יחשבו עליהם אנשים שישמעו ע"כ ..הפורום עוזר ממקום שכאן פוגשים אחרים שסובלים בדיוק מאותה הפרעה וזה כבר נותן תחושה ש"אני לא היחידה ואני לא חולת נפש ואין לי מה להתבייש מלספר " ומתוך כך מגיעה תמיכה ועידוד להבין שכמה שקשה כרגע ההבראה היא תהליך אפשרי .מהצד השני כותבים כאן אנשים שהחלימו מה"א וזה כשלעצמו נותן תחושה שהכול אפשרי ושואבים מכך הרבה עידוד ותקווה.
בנוסף במהלך תהליך ההחלמה יש נפילות והחוכמה היא לדעת לקום ולהמשיך כאילו דבר לא קרה.וכאן כותבים על זה וצוברים כוחות להילחם ביחד עם אנשים נוספים שמבינים את הקושי,שלא יבקרו,ומצד שני שיעודדו להמשיך להיאבק.
ולבסוף,אחרי שלב ההכרה בבעיה,החשיפה של "הסוד",הפורום מכוון למקומות טיפול מתאים באתם ליכולת ולמצב הכותבת.

מקווה שעזרתי,
קרן אור.

תודה יקרה על המילים החמות והפירגון שהועברו בדברייך.
אני מאמינה שהשנים לימדו אותי שאפשר לתת רק כשאתה יודע גם לקבל.ואין תחושת סיפוק גדולה יותר מלעזור למישהו שבדיוק ברגע נתון היה צריך לשמוע מילים אלו כדי לאסוף כוחות ולהמשיך במאבק,אותו מאבק על חיים טובים יותר ובריאים.ואני שמחה אם הצלחתי לגעת ואפילו לכמה דקות להעלות חיוך או תקווה.
אני מקווה שאת בטוב..ואשמח אם תמשיכי לכתוב כאן ולתת ולספר לבנות על דרך ההתמודדות שלך.
שיהיה סופשבוע נעים,מפנק וחמים
קרן אור

אמשיך לבקר פה, התגעגעתי למקום הזה למען האמת... מזכיר לי את תחושת החורף שעבר, שאז מאוד הייתי פה בפורום. ואני חוזרת...לספר על הפסקות התה שלי... אגב, מעניין מה עם בלונדי שנעלמה לה ככה פתאום.. סופ"ש טוב גם לך יקירה, אני מקווה שבסופ"ש הזה אוכל לנוח ולצבור כוחות לתחילת שבוע הבא! מנוחה, מנוחה ועוד מנוחה... פשוט אני

מקווה שהבנות כאן תעזורנה לכן.בכול מקרה,אם יש לכן שאלות ספציפיות אשמח לעזור.
קרן אור.

קודם כל-אני מברכת כל אמצעי שיכול לעזור בקידום לעבר עתיד בריא יותר.ותודה למיטל שחר,אם כך.שלושה שבועות לא להקיא זה הישג מרשים,וכל הכבוד לך על כך!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מאמינה שהוכחת לעצמך שכוח רצון הוא הדבר שאין שום דבר שיכול לו.לגביי עניין השוקולד-מניין לך שאת אלרגית לקקאו??בדר"כ תשוקה למתוק נגרמת בגלל הימנעותוירידה ברמת הסרוטונין וחוסר איזון ברמות הסוכר בדם.לכן כדאי תמיד לשלב בתפריט פחמימות מורכבות(כדוג' פסטה מחיטה מלאה,אורז מלאה) שמעלים את רמות הסרוטונין אבל האינדקס הגליקמי שלהם הוא נמוך,כלומר שבניגוד לסוכרים פשוטים(פירות ומתוקים) הרמה לא צונחת לאחר אכילתם במהירות(ואפילו נמוך יותר דבר שנעורר את הצורך שוב באכילתם) ,אלא נשארת יציבה יחסית.
ושוב-בתזונה מאוזנת מותר גם לאכול שוקולד,זה הכול עניין של כמות וברגע שאת מאפשרת לעצמך כל יום קצת,אז את לא מתאווה כ"כ במשך היום,כי את יודעת שזה זמין עבורך.
בכול מקרה,אם את מוטרדת מעבר לכך,פני לייעוץ,אפילו חד פעמי,אצל דיאטנית שתבנה לך תפריט מאוזן לפי צרכייך ןהעדפותייך.

מקווה שעזרתי,
קרן אור.

את שואלת שאלות לגטימיות,וגם הפחד שלך מלהבריא הוא מובן,כי הרי לא סתם פיתחת הפרעת אכילה,היא הרי משרתת ומכסה על רגשות עמוקים הרבה יותר וההתעסקות באוכל די מטשטשת את זה.אני מאמינה באמת שאפשר להחלים מה"א,במובן כזה שאפשר ללמוד לחיות איתה בשלום,כך שהיא לא משתלטת לנו על החיים.
את "רק" שנתיים חולה אל תאבדי תקווה.ואני אומרת לך את זה ממרום של 11 שנים מאוד חולות,שכבר כל המטפלים הרימו ידיים ולא האמינו שאי פעם אבריא.והיני בעזרת רצון,נחישות אני בריאה היום.יש לי משפחה נפלאה ושני ילדים לאחר שני הריונות תקינים.
את צעירה.יש עוד הרבה חיים לפנייך ואפשר שתחיי אותם מאושרת.אל תוותרי על עצמך.ומילת המפתח היא טיפול,טיפול וטיפול.לכן טוב שאת מתחילה טיפול.את צריכה באמת להתחייב לתהליך הטיפולי ולבוא עם נכונות וכנות.אני מאמינה שבדרך הזאת לאט לאט הקול החולה ילך ויחלש והקול הבריא,זה שרוצה לחיות ובאושר,יתגבר.
בהצלחה יקירה,ואני כאן תמיד אם תרצי לשתף תוך כדי.
שלך,
קרן אור.

מרגש לקרוא כמה את דואגת לאחותך ועם זאת אני יכולה להבין את גודל הייאוש וחוסר האונים שאת חשה.כיוון שהיא בגירה(מעל גיל 18) לצערי לא ניתן לכפות עליה טיפול.ה"א "גוזרת" על הסובלים ממנה בדידות ותחושה של שאף אחד לא מבין או יבין.היא משרתת צורך בהסתרת או בהתמודדות אמיתית עם קשיים עמוקים יותר.להגיד לה שהיא רזה או אנורקטית לא יעזור,כי היא רואה את עצמה כשמנה וזה רק ירגיש לה כאילו את נגדה וכל המטרה שלך היא לחבל לה "בדיאטה".לכן נסי לשוחח איתה ולשאול אותה מה עובר עליה,איך היא מרגישה,להגיד לה שאת איתה ואת פתוחה לשמוע ולחבק מתי שהיא צריכה,אבל שלא תסכימי לוותר לה על לוותר על עצמה.אולי תציעי פגישה אפילו חד פעמית כביכול "כדי להרגיע אותך" עם רופא ו\או דיאטנית והם ינסו לדבר על ליבה כי הם מנוסים בתחום.אני מבינה עד כמה זה קשה,אבל אל תוותרי,היי איתה ואני מאמינה שזה יחלחל ואולי רבים הסיכויים שהיא כן תשתף אותך או תודה שקיימת בעיה.
את גם יכולה לתת לה לקרוא קצת כאן או בכלל על ההשלכות של האנורקסיה,
אני אוכל גם לשוחח איתה טלפונית
בכל אופן אשמח אם תעדכני אותי,
קרן אור.

את כותבת שהצורך שלך באכילה הוא כדי להשביע רעב פנימי .זאת הדרך שמצאת כדי להתמודד עם תקופות לחץ,אבל כמו שכבר ברור לך זאת דרך לא בריאה שאם לא תטופל תהפוך לנגישה יותר ויותר ולכרונית.מה לעשות??לפנות לייעוץ נפשי כדי ללמוד להתמודד עם מצבי לחץ נכון ובכך להוריד את הצורך התדיר שלך בלאכול מעבר לצרכים התזונתיים שלך.מעבר לכך את יכולה לנסות להתמודד בעמצך ע"י זיהוי המקום שממנו זה מתחיל והמרתו בקריאה,הליכה באוויר הפתוח או כל תחביב אחר שלא קשור באוכל.אבל זה לא קל לבד. לצערי אין באמתחתי פתרונות קצרים, פני לטיפול, קרן אור.

הדגש צריך להיות על לא לאכול מלא אלא לאכול מאוזן,תפריט שכולל את כל אבות המזון ומתחשב בצרכים התזונתיים הדרושים לך.אין זה נכון לתת ייעוץ דרך האינטרנט מבלי להכיר את הרגלייך,פעילותך ואופן חייך.לכן אם את מוטרדת פני לקבלת ייעוץ אצל דיאטנית,יתכן ופגישה אחת יכולה להספיק.
עשי זאת נכון ובהצלחה,
קרן אור.

קרו אור שלום תוכלי בבקשה ליצור איתי קשר דרך המייל שלי [email protected] תודה מראש אור

קודם כל כל הכבוד לך על דאגתך הכנה והרצון לעזור לחברתך.
לגביי מפגשים-אם את שואלת אותי אישית אני לא מאמינה במפגשים האלו בטיפול בה"א כיוון שבמקרים של ה"א נדרש טיפול פרטני ומשולב בכול מקרה בצורה שונה.
את יכולה ליצור איתי קשר במייל: [email protected]

יום נעים,
קרן אור.

לצערי בתך נמצאת בפתחה של הפרעת אכילה(אם לא בתוכה כבר) ובהפרעת אכילה דימוי הגוף הינו מעוות,כך שלמעשה גם כשהיא מאוד רזה היא רואה את עצמה כשמנה,ולכן כל מי שמנסה לגרום לה לאכול נתפס עבורה כנגדה.לכן לצערי המאמצים שלך בנושא הזה לא יהיו יעילים כ"כ.מה כן ניתן לעשות??להסביר לה שהתנהגותה חולה ולא לוותר.לקחת אותה בתחילה לרופא המשפחה שיעריך את מצבה ובהתאם לכך יפנה אותה להמשך טיפול.בכל קופ"ח ברחבי הארץ יש מרכזים משולבים לטיפול בהפרעת אכילה,ובהתאם לצורך.
מה שאת יכולה לעשות עבורה הוא להיות לצידה,לתמוך,לחבק ויחד עם זאת להסביר לה שאת לא מתכוונת לוותר לה לוותר על עצמה.

בהצלחה,
קרן אור.

קודם כל אני שמחה שבתחום התזונתי עשית את מה שנכון עבורך בריאותית,אני מבינה שוודאי לא היה קל לך.
אבל כמו תמיד,החלק הכי קל לשינוי(וראי לשם דוגמא את אחוז החוזרות לאשפוז בדיוק בגלל הסיבה הזאת) הוא התזונתי,כי הוא הרי סימפטום לתהליכים נפשיים עמוקים יותר שמלכתחילה גרמו להפרעת האכילה.
לצערי יקירה,אין דרך קלה או פשוטה יותר.וכמו שה"א לא התפתחה ביום,היא גם לא תעלם ביום.אבל זה לא אומר שצריך להתייאש.אני חושבת שלפני שאת עוזבת שוב טיפול תבדקי מה מניע אותך לעשות כן.ולעיתים תגלי שהעזיבה נובעת מהפחד שמגיע עם החשיפה והכנות .ואם זה כך,תני לטיפול זמן,שוחחי עם הפסיכולוגית באופן פתוח על מה שאת מרגישה והגיעי מחוייבת לטיפול,בשביל עצמך.אבל אין טיפול אחר,ואני חושבת שהזמן שאת נותנת לכל טיפול הוא מעט יחסית לאורך המחלה.הכי קל לקלקל,לתקן קשה יותר.אבל אפשרי.
אני כאן כדי לשמוע מה שתרצי להשמיע,
שבת שלום,
קרן אור.

[email protected] זה הדואר האלקטרוני שלי.

אני לא יודעת אם את בולימית וההגדרה כרגע לא משנה הרבה,אבל אני רוצה להגיד לך שגם הקאה של פעם פעמיים בשבוע היא לא משהו רגיל ותקין.מה גם שעם הזמן המינון עולה ואם עכשיו את רק בתחילת הבעיה עוד כמה זמן את תמצאי את עצמך בתוך גיהנום פרטי,שהוא החיים שלך.
לכן צודקות חברות שלך שהן דואגות,ואני חושבת שאת צריכה להעריך ולהודות להן על הדאגה הכנה שלהן,ויחד עם זאת לפנות לטיפול.זה יכול להיות פנייה לרופא ו\או דיאטנית.אבל את צעירה ואל תהרסי לעצמך את החיים.זה מקום מאוד מסוכן,וכולנו חשבנו עוד "בתחילת הדרך" שאנחנו שולטות בזה.אבל זאת רק אחיזת עיניים.

שבת שלום ורק בריאות,
קרן אור.

קודם כל כל הכבוד על ההכרה בבעיה והחלטתך לפנות לטיפול.אני חושבת שאחרי שנים לבד,הבנת שקשה מאוד להחלים מה"א לבד.
לשאלתך-ישנם מקומות ציבוריים מסובסדים לטיפול,כדוג' קופ"ח שבכל איזור ובכל אחת מהקופות קיים מרכז לטיפול בה"א שמשלב טיפול נפשי,פיזי ותזונתי.
וישנם מטפלים פרטיים.
השאלה מה את מעדיפה.ומהיכן את בארץ.רשימה מורחבת של מטפלים ומסגרות טיפוליות את יכולה למצוא באתר של אביב תחת הלינק של מרכזי טיפול.
כך או כך,לא משנה במה תבחרי,כל עוד שתבחרי ללכת למסגרת כזאת מתוך מקום אמיתי להחלים.
אני אהיה כאן כדי לעזור לך בתהליך,
שלך,
קרן אור.