פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני מצטרפת לנטע! שיהיה לכולנו סופ"ש מקסים ובריא מלא בחיוכים.. שלכן ובאהבה, מחפשת מוצא (מאיה) אגב נטע מה שלומך?

מאיה היקרה!!! מה שלומך? ואיך את מרגישה??? אני מרגישה קצת יותר טוב. איך עובר עלייך הלילות? את מצליחה לישון טוב? יש לי מלא שאלות לשאול אותך אשמח אם יהיה לך כוח לענות לי אך קודם כל רוצה לדעת מה שלומך? אוהבת אותך וחושבת עלייך נטע

הי מתוקה, אני מרגישה בסדר, עבר עלי יום קצת קשה.. אני שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב ומה שלומך עכשיו? אשמח לענות לך על מה שתרצי... באהבה, מחפשת מוצא (מאיה)

אויש.הצטערתי לשמוע שהיה לך יום קשה:-(עצוב לי בלב. אם תרצי לשתף אז תזכרי שיש פה בפורום הרבה מקום:-) והשאלות שלי מאד מציקות לי...אני לא יודעת איך להתמודד איתן אבל השבוע הרופא אמר שאין לי איזון הורמונאלי וזה אומר גם שאין לי מחזור (הרבה זמן...) ואני כ"כ מתוסכלת זה בלבללללל אותי אני פשוט לא מרגישה זהות נשית! זה נשמע מצחיק אולי אבל זה התחושה שלי...אני מרגישה כ"כ שונה מכל הבנות:-( (לשאלתך שירן האם הייתי בריאה לפני המחלה-כן, ממש לא מזמן היתי בריאה לחלוטין כמה שנקרא לזה לחלוטין כשהיתי בגיל שנתיים עברתי דלקת קרום המוח ומאז הפסקתי לשמוע באוזן שמאל. אני עם אוזן אחד ומסתדרת מעולה. יותר קשה לי להיות אנוריקסית מאשר להיות חרשת באוזן שמאל....) האם יש כאן עוד בנות שמרגישות כמוני? האם יש עוד בנות שאיבדו את המחזור? למה זה קורה?איך? הצילו!לאן הגעתי? איך זה קורה? אני מתוסכלת וממורמרת. האם זה יוכל לחזור אי פעם??? תרגישי טוב מתוקה רפואה שלמה לכולן ושבוע טוב אוהבת נטע

היי מתוקה גם לי נעלם המחזור (ככה גילו שאני חולה בה"א)... בעיקרון, הדיאטנית הסבירה לי, שכשאין מספיק שומן בגוף (שהוא חיוני לתפעול המוח, השרירים הלב וכו) אז המחזור הוא הדבר כמעט הראשון שנעלם, וככה גם נשירת שיער וכו... הגוף כאילו "לוקח" אנרגיה לתפקוד הלב, מהדברים ה"פחות" חשובים כמו מחזור... ברגע שמגיעים למשקל סביר, המחזור אמור להופיע.. הסבירו לי כשהתזונה היא דלה אז יכול להיות הפרעות במחזור... ככה לי קרה... קיבלתי מחזור רק כשהגעתי לBMI נורמלי... כמה זמן כבר אין לך מחזור? מה הדיאטנית/ הרופא אומרים על כך? שיהיה לך המשך יום נעים, שירה

גם אצלי ואני חושבת שאצל כל אחת שפיתחה אנורקסיה, נעלם המחזור בהתחלה. כמו שאמרה שירה נכון, זה קורה כאשר רמת השומן בגוף נמוכה ולמיטב הבנתי הגוף זקוק לשומן הזה בשביל המחזור. אני זוכרת שזה היה התסמין הראשון ש"הדליק" אצלי נורה אדומה ורק לאחר שחקרתי על אנורקסיה באינטרנט הבנתי שאחד התסמינים זה גם איבוד המחזור. אני מבינה ומכירה כ"כ את התחושות האלה שלך.. שאין לך זהות נשית. כשהייתי ממש חולה הגוף שלי התעוות- נראיתי מפחיד ,פתאום אפילו גודל החזה קטן בצורה משמעותית, ולהוסיף על כך את איבוד המחזור ונשירת השיער- הרגשתי ילדה. הרגשתי בגוף של ילדה בת 10, לא אהבתי את זה..זה היה נראה חולה, גוסס.. לאחר שתחזרי לאכול בהדרגה ותגיעי למשקל תקין גם המחזור ישוב. אני זוכרת שכאשר הגעתי למשקלי התקין זה שב אלי..פתאום ללא כל הודעה מוקדמת או תחושה , זה הגיע ..ולא ידעתי מה להרגיש ואיך לקבל את התופעה הזו פתאום שלא "ביקרה" אצלי כבר שנה! <לא היה לי שנה בערך וסת> זה מעורר הרבה רגשות מעורבים בהתחלה אבל אז את בעצם נזכרת שזה סימן חיובי! שהגוף שלך רק משיב לך תודה בכך שהוא מגיב, מתפקד, נותן לך סימנים של חיוניות, החלמה. אני מקווה שגם את תגיעי למקום הזה ולא תישארי במקום החולה. ואין לי ספק שאת תגיעי לשם! שירן

הי מתוקה, אני כ"כ מבינה למה את מתכוונת ומה את מרגישה!! כשהמחזור מפסיק זה הכי גרוע, בעיקר מבחינת ההרגשה.. גם לי הפסיק המחזור- פעמיים בכל שנות החולי.. פעם הראשונה היתה כשהייתי בתיכון, וכשהוא הפסיק הרגשתי בדיוק כמוך ומאוד נבהלתי והפכתי עולמות כדי שהוא יחזור! חזרתי לאכול עד שהוא חזר ונשבעתי שלא אאבד אותו שוב.. זה לקח מספר חודשים ובסוף הוא חזר וגם המצב ההורמונלי אצלי בגוף חזר להיות תקין.. הפעם השנייה היתה עקב ניתוח שקדים מורכב, חודש וחצי הייתי מושבתת בבית, בלי יכולת בליעה (היה לי ניתוח מסובך יותר מהרגיל..) וירדתי למשקל של 37 קילו בערך.. תאמיני לי שבמשקל הזה אפילו אני ראיתי שזה מזעזע והחלטתי שלא לתפוס על זה טרמפ ואכלתי כמו בן אדם עד שהמחזור חזר ועד שהעלתי כמה קילו גרמים טובים!! מאז לא קרה שהמחזור פסק לי וגם הבדיקות ההורמונליות שלי תקינות!! אם קצת מאמץ ואכילה טובה, גם לך יחזור המחזור, זה יכול לקחת זמן כי אצל כל אחת זה אחרת ומשתנה, אבל אם תתחילי ותאמיני הכל יהיה לטובה... אני פה בשבילך, מחזיקה לך אצבעות.. מה שלומך היום? באהבה, מחפשת מוצא..

לצערי גם כואב לי הגב היום אז אני לא יכולה לשבת ולכתוב יותר מדי אבל בכל זאת חשוב לי לרשום לך לפחות כמה מילים.. התמיכה שלך ממש ריגשה אותי וחיממה לי את הלב תודה על האוזן הקשבת ומילות העידוד החמות, בעקרון עוברת עלי התקופה לא קלה ואני עדיין לא בטוחה איך להתמודד עם זה... הצטערתי לקרוא שנעלם לך המחזור אבל כמו שהבנות אומרות זה קורה כאשר הגוף נמצא במצב מצוקה עקב ירידה משמעותית במשקל, הגוף זקוק לכמות שומן מינמלית כדי שהמזור יופיע כסדרו, היה תקופה שלי כחצי שנה שלא קיבלתי מחזור וזה היה כשקלתי מתחת ל40 קילו מאז שחזרתי לשקול מעט מעל זה המזור שלי חזר ב"ה אבל משום מה הגוף שלי מסוגל לעמוד בהרבה יותר מאנשים אחרים כי אני פשוט ממשיכה ואז שאני כן נחה רואים את התוצאות ההרסניות אבל הכל חלק מזה ובכל זאת אני בטוחה שכולנו נמצא את הדרך אל ההחלמה אז אל תדאגי ואת תראי שהמשקל יחזור כך גם המחזור למרות שאצל כל אחת זה קצת אחרת... וחצמזה מה שלומך? תקווה

איך את מרגישה??? אני ממש מבינה אותך בקשר לביצפר אני כמוך בדיוק... בהתחלה חשבתי שאףאחד לא יודע כי אני בעצמי הכחשתי את המצאיות הזו שאני חולה אבל אח"כ ראיתי שכולם יודעים ועוד איך יודעים בביטחון יותר ממני ואז הבנתי שאין לי מה להסתיר ובאמת תקווה יקרה אם קשה לך כשהכל אצלך בבטן תמצאי חברה טובה שמדברצ לליבך ופשוט תיפתחי עליה אל תעשי נזק לעצמך אל תקשי על הנפש... תוציאי החוצה את כל הקושי. זה לא קל ואיאפשר עם כל אחד לעשות זאת אבל זה חשוב מאד שתהיי בטיפול בנוסף להכל שלא תשברי מתוקה. אני דואגת לך. אני הפסקתי טיפול אבל עכשיו שוב חזרתי. תאמיני לי רק עכשיו אני רואה כמה שזה היה חסר לי... לא נפתחים בקלות זה תהליך לאט לאט. האם יש לך מישהו קרוב שתומך בך? האם הם מבינים מה את עוברת? אוהבת אותך וחושבת עלייך נטע

צר לי לשמוע שהיית רוב הזמן בבית חולים. לא "דיברנו" עדיין מאז... אז נכנסתי לפה כדי למסור לך ד"ש חמה ולשמוע קצת מה קורה איתך. אני מבינה שאת עסוקה וטרודה.. אבל דעי שאני חושבת עליך ועדיין מחכה לשמוע ממך. תהיי חזקה כמה שאפשר... תחזיקי מעמד!!! הלוואי והכל יירגע בקרוב... אוהבת אותך! בלונדי.

קרן אור היקירה! כאב לי לשמוע שאת בביח זה כ"כ לא קל ואני מאמינה בך קרן יקרה שאם הצלחת לצאת מהמחלה הערורה אנוריקסיה את תצליחי לצאת גם עכשיו ותהי בריאה וחזקה!!! אני מתפללת בליבי שתחלימי מהמחלה מהר והעיקר שתרגישי טוב ושלא יהיה לך קושי וסבל. מספיק סבלת את האנוריקסיה מגיע לך עכשיו בריאות שלמה!!! עם כל הכוחות שבך ועם כל הזכויות עוד תראי את האור בקרוב... ומה קורה איתי? אז אכן אמש חזרתי ב6 לפנות בוקר הביתה. אכן הרגשה של אמא זו הרגשה....נתנו לי נוזלים עם מלח כמה שעות עד שהתאזנתי ואז הלכתי הביתה. (היא הרגישה כך כי אמרה שאני נורא חייורת ונראת סמרטוט) אני דווקא את ארוחת הערב המשפחתית לא הקאתי אז אני לא מבינה מה קרה לי פתאום שאבדתי מלחים ונוזלים כנראה כי לא שתיתי ואכלתי הבטן שלי נורא כואבת ולכן אפילו לשתות אני לא מצליחה. עכשיו אני שותה עם מזרק לאט לאט ומרגישה קצת יותר טוב תודה לכן על הכל אני אוהבת אותכן שירן שאלת אם הביצפר שלי יודע והמורים וכו? אז המנהל לא יודע והמנהלת יודעת המורים החברים שלי לא צריכים להיות סתומים בשביל להבין ורובם לא סתומים...(לצערי?!?!?!?) והשכבה? לא יודעת אם יודעים אם דיברו עלי אז יודעים ואם מישהו שהגיע או נגע בהמחלה או קרוב אליה הוא יכול לנחש... ואצלך כולם יודעים???בהצלחה לכולן וסופשבוע נעים:-) רפואה שלמה לקרן, אוהבת נטע אגב-אני מבינה שלא כותבים פה בשבת,זה נכון?

אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב... שיהיה לך סופשבוע רגוע ונעים! אוהבת, שירה

נטע- הגבתי לך בפוסט הקודם שפתחת ורק עכשיו אני שמה לב שכבר הגבת על שאלותיי בפוסט הנוכחי.. האם חברים שלך תומכים בך ומבינים או שהם לוחצים עליך בכל זאת? אני יודעת שזה ממש קשה להסביר הפרעת אכילה לאנשים שאין להם מושג בכלל מה זה והם בטוחים שאנורקסיה זה מחלה שכל רצון החולה הוא להיות רזה ותו לא. <מה שכ"כ לא נכון!!> אני שמחה לשמוע שנשארת עם התחושות של ארוחת הערב עם המשפחה. אני יודעת כמה זה קשה ..אבל זה יעבור..זה עובר.. מניסיון.. טוב לשמוע שאת מרגישה קצת יותר בטוב ואם תמשיכי בדרך הזו אני בטוחה שתרגישי הרבה הרבה יותר טוב! לפחות במובן הפיזי שהוא הכי קריטי עבורך כרגע. קרן אור- מה שלומך היום?? האם חלה הדרדרות במצבך? מקווה שאת מרגישה טוב יותר. שירן

תודה על האיחולים.אני הרבה יותר טוב היום.שבוע קשה,אבל היני הוא מאחוריי ופניי מועדות קדימה לעבר שבוע חדש בתקווה שיביא איתו משב רוח רענן וחיובי(לכולנו).
נטע-שמחה שטיפלו בך ושחזרת הביתה.שימרי על עצמך!
תקווה-מעריכה את הכנות,את לא חייבת לענות כרגע,ברור לי שזרקתי לך שאלה שהתשובה עליה היא לא ברורה כ"כ,אבל כן הייתי רוצה שתקחי את הזמן ותחשבי על זה כי ברגע שתתני לעצמך להרגיש בדיוק מה את רוצה ומה יכול לעשות לך טוב אפשר יהיה להתקדם מהנקודה הזאת.
מחפשת מוצא-איך עובר עלייך יום שישי??ומה שלומך היום??
שירה-איך את מסתדרת עם האוכל מאז שכתבת כאן בפעם הקודמת כשחזרת מחו"ל??אני מקווה שאת מוצאת את הכוחות לעזור לעצמך בהתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת.
שירן-שמחה לשמוע על הגיוון בתפריט ושבסה"כ עם כל הקושי את מאפשרת לעצמך להיות בתהליך ולהיפתח לחיים "הנורמטיביים".זאת הדרך יקירה! אני מניחה שההשפעה של הפרעת האכילה עלינו לא תעלם כ"כ מהר,וזה בסדר,כל עוד שהיא לא תנהל לנו יותר את החיים.
בלונדי-תודה על האיחולים.כתבתי לך עכשיו מיילון קטן,מקווה שקיבלת וכמובן שתרגישי חופשי לכתוב לי כמה שאת רוצה,בלי קשר לקצב שלי כרגע(והוא איטי..)

שבת שלום מקסימות שלי,
קרן אור.

כואב לי לשמוע שלא חשת בטוב והיית בבית חולים! מקווה שהכל בסדר עכשיו.. אני יודעת שבסוף הכל יסתדר ואצליח לאכול כמו בן אדם, אני לא מוותרת, אפילו שאני נופלת לפעמים... מקווה שיעבור עלייך סופ"ש נעים ובריא :-) באהבה, מחפשת מוצא

אני מקווה שהשבוע שיתחיל יהיה שבוע טוב, שמח ובריא! מאז שחזרתי מפולין, ישנה הרעה במצב, בעיקר בחשיבה שלי... הורדתי על דעת עצמי מהתפריט את ה-100 קל של ארוחת הביניים... לפעמים אני מורידה גם ממנת הפחמימה בצהריים... אני מרגישה כ"כ שמנה... והשבוע הלכתי עם אימא לקנות בגדים (חוויה טראומטית במיוחד) המכנסיים שמדדתי בקושי עלו עליי, גם כשהם היו במידה יחסית גדולה... מתסכל! נמאס לי כבר מכל ההתעסקות הזאת... רוצה להשתחרר מזה!. שיהיה לך סופשבוע נעים, אוהבת שירה

מה שלומך? ואיך עבר עלייך ספו"ש? את כ"כ צודקת שאנשים שלא ידעים על בשרם מה זה אנוריקסיה הם לא מבינים מה זה במובן האמיתי!!! וזה כל כך מתסכל! רק אנשים שעברו את זה או חוו מקרוב יודעים איך לעזור ואנשים שרחוקים מזה (למזלם) הם ממש לא יודעים איך לעזור למרות שהם מאד רוצים לעזור אבל אין להם שמץ של מושג איך לעשות את זה! וזה ממש מתסכל וגורם למריבות (לפחות אצלי זה ככה) יש לי רק חבר וחברה שבאמת באמת מבינים איך לעזור לי, הם אף פעם לא כופים עלי ולא מערבבים שמחה במחלה.כלומר הם לא מערבבים את המחלה עם כל נושא בחיים. הם מפרידים בין המחלה לבין מצבי החיים יודעים לא להכחיש את המצאיות ויחד עם זה להתמודד. יחד עם זה הם מעודדים אותי לוקחים אותי למסעדות קלילות שהם יודעים שיהיה לי יותר קל להתמודד שם(למשל צמחוני) או ביציאות של כל הכיתה אם כולם קונים גלידה הם מבינים שלי יהיה לא נעים שרק אני לא אוכלת אז בלי שישמו לב ואפילו בלי שאני מספיקה לשים לב הם קונים לי גלידה דיאט לא משנה אם אני אוכלת את זה בסוף לפעמים כן לפעמים כלא רואים אני זורקת את זה אבל אני יחד עם זה יודעת להעריך אותם) הם מבינים שזה מחלה שאני לא מצליחה לשלוט בה...פעם היתי מתרתחת שהם קונים לי, היתי יודעת מראש שאזרוק את זה ועיצבן אותי ש"כאילו" הם מחליטים לי לאכול ואז נרגעתי והחלטתי שבשביל שלא לאבד גם את החברים אני לא רבה איתם על זה בד"כ...

קודם כל אני מאחלת לך שתרגישי טוב ושתהיה לך החלמה מהירה אני הצלחתי מים שני עד יום שישי אצמול שוב נפלתי והיום לא הצלחתי לקום וגם הקאתי אני מרגישה עם זה זוועה כאילו שהמלחמה הזאת לא תיגמר לעולם אז לכתחילה למה ובשביל מה להילחם קשה לי כל הזמן שאני נופלת אז זה טירוף שמצריך ממני המון כח לקום שוב וניראה לי שכבר ניגמר לי הכח איך מצליחים לקום אם פעם אחת נופלים אצלי פעם אחת זה זהו זה עוד פעם ועוד פעם אני כבר לא יודעת אם יש לי תקנה תודה על ההקשבה

כ" כ כאב לי לשמוע שאת נופלת הרבה אבל כולנו ככה נופלות וקמות נופלות וקמות. וכל הכבוד לך שקמת עד היום, אני יודעת שזה לא קל!!! ואם הצלחת לקום עד אתמול את עוד תצליחי לקום גם היום ומחר. אני מאמינה בך אור יקרה אני הרגשתי ב ד י וק כמוך השבוע, חשבתי שלעולם לא אקום וחשבתי שהגיע סופי לא היתה בי שום תקווה וביטחון. חשבתי שלעולם אשאר ככה חולה עד שהבנות המדהימות פה בפורום עודד אותי תמכו בי וממש נתנו לי יד לקום מהנפילה. . . את יכולה לפתוח את האשכול אין לי ספק שגם את תקומי ממנו בזכות הבנות המדהימת פה. נשמח לשמוע שקמת עוד היום, זה לא קל, אבל את תהיי חזקה!!! אוהבת נטע

הבעיה אצלי זה שאני נופלת אז זה כזה אטרף היום הקאתי גם מ3 עד עכשיו אולי הפסקה של שעה אני מתביישת להגיד את זה כי זה כזהה בהמתי לאכול כל היום ולהקיא הצילו איזה מחלה זאת אתמול הייתי בלימודים והיה לי קשה שם קשה לי לשבת הרבה ככה כל יום אני מצליחה כי אני מאוד פעילה ואתמול ככ סבלתי בלימודים שוויתרתי על הכל ועכשיו שוב אני משלמת את המחיר הלוואי והייתי יכולה להקיא רק פעם אחת ביום אין אצלי פעם אחת זה לוקח אותי עד שאני מתמוטטת ד.א מזה אשכול? תודה על ההקשבה

אני כ"כ כואבת לשמוע איך קשה לך ותודה רבה ששיתפת אותנו. לכולנו קשה,ומזל שיש לנו פורום כ"כ חשוב ותומך בדיוק בשביל שאנחנו נעודד ונתעודד את יודעת כל אחת והחבילה שלה אבל את תהיי גיבורה אור יקרה. האם את מקבלת טיפול? זה כ"כ חשוב. וגם בנוסף לזה שאת מקיאה וזה קשה להקיא וקשה לא להקיא אני מבינה אותך נורא. זה כואב ומתסכל... וגם פוגע ביכולת הלימודית ( לפחות אצלי, כי אני חסרה המון...) בינתיים תשתי הרבה הרבה שחלילה לא תתיבשי מכל ההקאות ובינתיים תעשי לך מבצע בראש שאם לא תקיאי עד הבוקר מחר יהיה לך יום טוב תדמייני לעצמך כך אולי תצליחי להשתלט. מקווה לשמוע ממך שאת רגועה ובריאה:-) תספרי. אני דואגת לך! תרגישי טוב יקרה אוהבת נטע

אשכול זה כל הודעה (צבע כחול) עם תגובות. אז יש הודעה אחת שכתוב "שלום בנות, חזרתי" יש שם 19 הודעות סיעיפונים-תגובות שהבנות היקרות והמדהימות עודדו ותמכו... וזה יהיה לך טוב גם בשבילך לקרוא:-)

הנה יום חדש אין אני מותשת לגמרי מאתמול הקאתי ככ הרבה מהצהרים עד 1 בלילה זה מטורף אין שאני מתחילה עם זה זה לא נגמר אני היום חייבת בשביל עצמי לקום אני ככ נגעלת מעצמי אני תפילה להיום לאכול שפוי ועשות מה שצריך לעשות בשביל לחיות בתור בחורה מאמינה אני מאמינה שרק אלוקים נותן לנו את הכח לעשות דברים וכן גם להילחם במחלה אני רק צריכה להיות בקשר תמידי איתו ולעשות זה די כמה סבל אני לא יכולה לתאר במילים הלוואי והיום יהיה לכולנו יום טוב

נטע- יש לך חברים באמת מדהימים!! אני מקווה שאת יודעת את זה.. חברות שלי אף פעם לא הבינו את הבעיה שלי ויש לי חברה שאפילו סיפרתי לה על כך ממש לפרטים והיא לא ממש מתעניינת..היא חושבת שמדובר בסתם מצבי רוח חולפים ובכל מיני פחדים של מה בכך..בקיצור היא לא מבינה וגם לא רגישה למצבי.. ולכן אני לאט לאט גם פחות נמצאת איתה בקשר. איזה כיף לשמוע שיש לך כאלה חברים טובים שאכפת להם ממך.. אני מאחלת לך שעוד יגיעו ימים בהם תתחילי לצאת גם לבתי קפה איתם ולהינות..אני זוכרת את הפעמים הראשונות מתחילת המחלה שהתחלתי לצאת קצת לבתי קפה- ההרגשה נהדרת!! למרות כל הפחד והאשמה שמתלווה.. ויודעת למה ההרגשה נהדרת?? כי זו הרגשה שאת מנצחת את המחלה, שאת גוברת עליה..וכל התחושות הרעות חולפות אח"כ.. שירה- כ"כ הזדהיתי!! ביום שישי גם אני הלכתי לקנות בגדים וכ"כ התעצבתי למדוד בגד אחר בגד ולראות שהכל בקושי נסגר עלי ושאני כבר לא במידה שהייתי פעם :(((( וזה כל פעם קורה לי ככה, אותו הסיוט של ללכת לקנות בגדים..ממתי ללכת לקנות בגדים נהייתה עבורי חוויה כ"כ קשה למרות הכל? :(( אספר לך שבאתי למדוד איזה מכנס ופתאום יצא שמכנס במידה די גדולה ישב עלי ממש טוב. וזה היה נראה לי מוזר שמידה כזו מתאימה לי.. <מיותר לציין שהרגשתי שמנה וכל התחושות הקשות שמתלוות לכך..> שאלתי את המוכרת לגבי כך ואז התסבר שהייתה טעות במידות והמידה שלי לא הייתה כ"כ גדולה כמו שכתוב בתווית.. מצאתי את עצמי מתחבטת בשאלה הזו של המידה פעם אחר פעם, אפילו המוכרת שמה לב שאני יותר מדי אובססיבית בכל מה שקשור בזה ולא הבינה מדוע עניין המידה כ"כ מפריע לי..=/ את יודעת אבל , למרות הכל עם כמה שקשה לי עכשיו עם הגוף החדש הזה אני מנסה לקבל אותו ובטיפול די עוזרים לי עם הנושא.. אני חושבת שבשבועות האחרונים הצלחתי להתעלות על עצמי מהבחינה הזו ואני מרגישה שאני יותר מקבלת את הגוף שלי <וזה לא אומר שאני אוהבת אותו אלא פשוט מקבלת> כי כמו שאמרו לי- זה כרגע מה שיש ואי אפשר לחזור אחורה..אי אפשר לעשות לו דיאטה, להרעיב, לענות, לסגף.. אני רוצה לראות אותו בריא סוף סוף!! ואם אני רוצה שהחילוף חומרים שלי יחזור לעצמו אני חייבת לתת לו את תחושת הביטחון הזו גם תוך כדי התמדה בתפריט. וזה מה שאת גם צריכה לומר לעצמך..בכל ההפחתות האלה שאת מבצעת את רק מכניסה אותו עוד יותר ל"סטרס" מה שנקרא.. אין לי מושג עד כמה המילים שלי עוזרות וממחישות לך את הנזק אבל אני חושבת שאת כבר לבד רואה כמה נזק גרמנו לעצמנו עם ההרעבה הממושכת הזו..לא חושבת שהגיע הזמן להפסיק?.. אור- כ"כ כואב לשמוע שאת בתוך הגיהנום הזה..כל אחת יש לה כאן את הגיהנום הפרטי שלה לצערי וכואב לי לשמוע מה ההקאות האלה עושות לך.. מה לגבי טיפול יקרה? זה כ"כ הכרחי.. אינך יכולה להתמודד עם זה לבד! ואגב, האם מחלתך אינה בולימיה? אני יודעת שיש גם אנורקסיה שכוללת תסמינים של הקאות אך בכל אופן רציתי לשמוע ממך את ההבדל. שירן

להיום בחסד אלוקים הצלחתי היה לי ממש קשה היום לשרוד בעבודה הייתי רק שעה וכבר ראיתי נקודות שחורות הרגשת עילפון אמרתי לבוס שלי ביי ביי זהו הגעתי הביתה אכלתי צהריים ונלחמתי עם עצמי לא להקיא וגם חבר טוב שהיה איתי בקהילה היתקשר אלי וזה עזר לי להעביר לפחות חצי שעה דיברנו גם ארוחת ערב לא קל לי בכלל אז ישר עליתי על האופניים אני גם אובססיבית לספורט גם שאין לי כח אני עושה וזה גם משהו שאני צריכה לעבוד עליו די לענות את הגוף הזה לגבי השאלה שלך שירן יש לי את 2 המחלות ביחד והבולמיה נכנסת שאני מרעיבה את עצמי אז אני נכנסת לאטרף של בולמוסים והקאות מרובות שזה בלתי אפשרי לתפקד אחרכ זהו אני שמחה שהיום הזה עבר נשאר לי עוד ארוחה אין חייבת להצליח כי אני לא רוצה למצוא את עצמי באישפוזים נוספים שבעתי מכל האשפוזים האלה אני חייבת לעשות הכל כדי להצליח כי באמת כבר אין לי כח לאכול ולהקיא כל היום ,המחשבות על השומן תמיד נמצאות גם אם אני אוכלת שפוי וגם אם אני מקיאה זה לא משנה תמיד הם יהיו לצערי ומהם אני מתפללת להישתחרר ואני לא יודעת איך משתחררים מהאובססיה הזאת שגורמת לי לעשות עוול לעצמי זהו הלוואי ולכולנו יהיה קבלה עצמית ואהבה ועוד יום שפוי עם האוכל ועם הרגשות אמן תודה

אני כ"כ שמחה לשמוע שהיה לך מזל היום! איזה כייף לי לקרוא שהצלחת להתגבר על ההקאות היום. פשוט שמח לי בלב:-) כל הכבוד לך אור יקרה את גיבורה כל כך ואת תצליחי גם מחר. במיוחד את שיש לך אמונה באל את יכולה לחזק אותנו!!! את חזקה. תשמרי על עצמך ותשתפי אותנו:-) אוהבת נטע

קודם כל, ברוכה הבאה! אני שמחה לשמוע שאת מקבלת שוב טיפול... הצטערתי לשמוע שזה קרה בגלל איבוד נוזלים... אני מקווה שאת מרגישה טוב ומתאוששת.. אכן הטיפול מבעלי ניסיון הוא חשוב, אבל גם טיפול מקצועי הוא הכרחי... כפי שאני נוכחתי לדעת... האם את כרגע נפגשת עם פסיכולוג ודיאטנית? זוהי באמת מחלה נוראית והרסנית... אני מתחננת בפניך: אל תאבדי תקווה ... יש עוד הזדמנות לשנות... נכון, המאבק הוא קשה ומייאש, אך אנשים כן יוצאים מכך, ומחלימים!. תאמיני לי, אני גם די מיואשת מכל העיניין, אבל אני מנסה לשנן לעצמי בראש, שישנו עוד סיכוי שיהיה יותר טוב!. עלייך גם להאמין בכך.. אני חושבת שהצעד הראשון בדרך להחלמה הוא להכיר בכך שאת חולה... הצעד השני הוא לפנות לטיפול... מאחלת לך לילה טוב ורגוע שירה

ערב טוב, אין לך מושג כמה ניחמת אותי וכמה עודדת אותי! נתת לי ביטחון נתת לי להאמין בעצמי, אימי רואה אותי מין הצד מחייכת ואומרת: סוף כל סוף יש חיוך, איזה אושר ילדה שלי... (לטיפה ונשיקה) אני חייבת להדגיש שהיום כל היום הייתי בבית! אימי כל היום הסתובבה והתרוצצה סביבי ניסתה לבוא איתי במגע ללטף ולהרגיע ואני דחיתי אותה שתעזוב אותי שחלילה לא תדחוף לי איזה בננה או איזה קרקר...ועכשיו כשיש בי תקווה קטנטנה-הכל נראה אחרת אני מחבקת את אמא ח-ז-ק כמו שאני באמת אני! ! ! כמו שתמיד חיבקתי אותה ואהבתי אותה!והיא בכתה מהתרגשות,ואמרה:"כבר 28 שעות (היא ספרה את השעות) שלא נתת לי להרגיש אותך להתקרב אלייך ולהיות לצידך להרגיש אמא גם בשעה קשה ומתישה"!ואז התפרצתי אני, הלב אמר לי תאכלי בשביל אמא, ואז בלי לשים לב הבטחתי לאמא שאוכל איתה ארוחת ערב. וסתם שתדעו במשפחה שלי לא אוכלים ארוחת ערב אחרי 8 אבל אמא שלי כ"כ התרגשה היא הזמינה "ארוחה משפחתית" (לכבודי ויותר נכון למעני,אוכלים היום ארוחת ערב כפול 2) אז עכשיו הורי מכינים ארוחת ערב קלילה לעצמם ולאחי ולי מכינים מנה עשירה צמחונית כמובן אבל עם הרבה חלבונים ופחממה. וכולי תקווה שזה ישאר בבטן שלי והעיקר שיתן לי כוח לצאת מהמחלה! כן, אני בטיפול פסיכולוגי התחלתי שוב לאחרונה..אחרי הפסקה ואני ממש לא מתחברת לצערי! ודיאטני יש לי אני תמיד מבטיחה לו דברים אבל אח"כ קשה לי לעמוד בזה...

הי יקרה, האמת שאני לא מכירה אותך כלל, אך אני כן מבינה את דברייך.. אני סובלת מאנורקסיה כבר 12 שנה, אבל אני מאמינה שבסוף המחלה תצא ממני ואתחיל לחיות חיים נורמלים וכך גם את צריכה לעשות.. למדתי שגישה חיובית רק עוזרת. תמיד תקווי לטוב ותמיד תדעי שלא משנה כמה היא נאחזת בנו, עם קצת כוחות ומלחמה שנראית נצחית אנחנו ננצח אותה.. קרן אור המדהימה ניצחה אותה וכולנו יכולות להצליח.. תמיד יהיו עליות ותמיד יהיו ירידות, אך תמיד תזכרי שכל ירידה היא לצורך עלייה וזה מה שחשוב.. אני יכולה לשאול בת כמה את? שלך, מחפשת מוצא(מאיה)

ואו! ממש הרגעת אותי! תודה רבה ששיתפת אותי. יקרה.כואב לי לשמוע שאת חולה כבר 12 שנה ! אני גאה בך שאת מחזיקה מעמד למרות הכל ומאמינה שתצאי מזה!!! הלוואי!!! אני כולי תקווה בשבילך ובשביל כולנו... איך שורדים יום עם המחלה הנוראית הזו? זה כ"כ קשה לי ואני לא מבינה איך וכמה אפשר? אשמח אם תשתפי אותי מה הרגיע אותך והקל עלייך... תאמת שהיה לי רגיעה. הצלחתי לעלות 5 ק"ג מאז שהיתי במחלקה (כתבתי על כך בדף קודם) אבל עכשיו שוב נפלתי לתוך המערבולת הזו... תודה ששיתפת אותי ותודה גם לשירה. אין כמוכן! אני בת 18 וחצי. ואת בת כמה?

זהו, אני אחרי הארוחה המעייפת והמותשת מרגישה כאילו עבדתי בפרך..אבל זה היה כייף לשבת עם האבא אמא ואחי ולהרגיש שווה -ו"בריאה" ולא שונה וחולה...האוכל היה מאד טעים אפילו שנסתי לאכול אותו "מרצון" בינתים האוכל שמור אצלי בבטן אני שומרת עליו בבטן ומתאפקת.לצערי הרב בשבועיים האחרונים והקשים ירדתי 2 ק"ג זה לא הרבה בכלל אבל בשביל הגוף שלי זה המון!!! כל מילי גרם עבורו זה חיים... חסר לי חלילה לרדת 5 ק"ג ואז אני חוזרת למצב הקודם והנורא זה מפחיד אותי נורא! אני הצלחתי לעלות 7 ק"ג עד לפני שבועיים מאז שהיתי שם במחלקה ועד לפני שבועיים עליתי מאד יפה...7 ק"ג כולם היו מרוצים מההתקדמות. גם אני היתי מרוצה רק מה שהפריע לי זה שהבגדים כבר... ועכשיו לצערי ק"ג 2 כבר החסרתי.כלומר הצלחתי רק 5 ק"ג להעלות. בינתיים רק 5 קילו הצלחתי לשמור!!! איך אפשר לשמור עליהם לא לאבד אותם ולהוסיף עוד כמה?היום לא עשיתי שום פעילות גופנית בכוונה עבדתי על עצמי קשה להשאר במיטה ולא לשרוף שום קלוריה ואנרגיה... אשמח לקבל תשובה אם יש אוהבת נטע

אני שמחה שהצלחתי להחדיר בך תקווה!! איך שורדים יום עם המחלה?? את תאמיני אם אספר לך שאין לי תשובה... הימים פשוט זורמים, קלים או קשים, חולפים להם... לפעמים גם לי נדמה שכבר אי אפשר, שנמאס להילחם, אבל אין ברירה.. אני אהיה בת 27 בעוד מספר חודשים ואני צעירה מידי בשביל שמחלה תיקח לי את חיי.. אספר לך שבכמה שנים הראשונות בכלל לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה או שאני אנורקסית, בשלב מסויים שכבר כן הבנתי את זה, לקח לי הרבה זמן לבקש עזרה, הייתי בטוחה שאסתדר לבד וכשמצבי החל להחמיר ניגשתי לרופאת המשפחה שלי וביקשתי עזרה ואז כמובן נכנסתי לטיפול הראשון שלי.. מה עזר לי? דבר ראשון שהבנתי, אחר כך הטיפול מאוד תמך ועודד.. גם מצאתי דרכים לשחרר את הנפש הפצועה שלי. אני מציירת וכותבת והרבה פעמים זה מקל ועושה לי טוב, משחרר מאוד! אני מבינה שהיית מאושפזת? זה הדבר שממנו הכי חששתי! ובגלל זה פחדתי לבקש עזרה.. בטיפול הראשון שלי המרפאה להפרעות אכילה, אחרי שנתיים של טיפול, קרה לי משהו ונפלתי, חזק. מנהלת המרפאה קראה לי לשיחה ואמרה לי שיש לי שבוע להעלות לפחות 1 קילו ואם לא היא מזמינה את ההורים שלי לפגישה שתגיע אחרי שבוע ותפנה אותי לאישפוז בתל השומר. באותו הרגע חשכו עיני ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כמה שלא ניסיתי לאכול זה לא עזר. אחרי שבוע, יום לפני הפגישה היא קראה לי לבוא למרפאה כדי להישקל, היא שקלה אותי 3 קילו יותר מה שהיה לי מאוד מוזר כי לא ממש הצלחתי לאכול, אבל לפחות נרגעתי והבנתי שלאישפוז לא אגיע. יום אחרי זה הגעתי שוב למרפאה והאחות הכריחה אותי להישקל שוב והמשקל הראה אותי עם 3 קילו פחות.. מסתבר בדיעבד, שמנהלת המרפאה לא שקלה אותי נכון.. בקיצור היה בלאגן שלם וביקשתי עוד צ'אנס והצלחתי.. הפואנטה בסיפור הוא שהבנתי שכשאני מציבה לעצמי עקרונות וגבולות אני לא חוצה אותם, כמו עם האישפוז לדוגמא, נשבעתי שבחיים לא אגיע לאישפוז ואני עשיתי, עושה ואעשה הכל כדי שזה לא יקרה. תנסי גם את לתת לעצמך נקודות מסויימים ותנסי לא לעקוף אותם, אם לי זה עוזר אז אולי גם לך זה יעזור...(חס וחלילה שלא תחשבי שאני שופטת אותך באיזה שהיא צורה- זו רק דוגמא :-)..) גם אני עכשיו בנפילה חזקה, אבל אני עושה ת כל המאמצים כדי לטפס בחזרה למעלה! מאז שאני חולה היו לי כ"כ הרבה עליות וירידות שכבר הפסקתי לספור ממזמן, אבל את האמת זה לא מה שישבור אותי. אני רוצה להאמין שאני יותר חזקה ושמגיע לי יותר טוב.. זו מחלה שמאוד קשה לצאת ממנה, זו מחלה שלוקחת חיי אדם לחינם! אנשים שיקרים לי ניסו להזהיר אותי מהמחלה ועל השלכותייה, אבל המחלה לא נתנה לי להקשיב והיום אני כבר רואה את התוצאות, מה אין לי בגללה ואפילו את רפלק הלעיסה היא מצליחה לקחת ממני! אני כותבת לך ובוכה כי זה קשה וזה כואב והחיים עוד לפנינו!! אני שמחה שהתחלת טיפול, את נשמעת מקסימה, טובה וחמה וכואב לי הלב לשמוע שאת נופלת! אגב, את חזרת לאישפוז או שאת מטופלת המרפאה להפרעות אכילה?

אני מחזיקה לך אצבעות ומקווה שתצליחי, אני יודעת שתצליחי... תרגישי חופשי לשאול מה שבא לך.. שלך, מחפשת מוצא (מאיה)

מאיה ה-100 ממת!!! אין עלייך!!! את נשמה טובה. בזכותך אצליח לישון הלילה...בינתיים אני לא נרדמת כי אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת אני צריכה לשמור "ביביסיטר" על הגוף שלי שלא יקיא ורק אח"כ אוכל לישון שינה טובה בזכותך .תדעי לך שממש הצלת אותי הערב היתי על סףףףףףף קטסטרופה! כן אני מטופלת במרפאה. היתי בבי"ח השבוע בביקורת ופגשתי את הרופא שלי הוא התאכזב לשמוע על ההתדרדרות אבל הוא מאמין בי.ואני גם מאמינה בו שיעזור לי (מרחוק...) היום הרופא שלח לי הודעהSMS מאד חמוד מצידו שהוא דואג לי הוא כתב שהוא דואג ומתגעגע אלי.זה נתן לי תחושה קצת יותר טובה לדעת שמישהו שם חושב עלי גם כשאני בבית...אבל תדעו לכן שאין כמו הפורום הזה.הוא הכי מעודד שיש אתן כולכן מדהימות!!!מזל שמצאתי אותך מאיה. אני מתפללת בליבי שתבריאי מהר מהר 12 שנים מספיק סבלת עכשיו מגיע לך להחלים מתוקה! תודה על האצבעות מרגישה אותך חזק חזק וגם אני מאמינה בך שתצאי מהמחלה ומיד...תודה על האכפיות והרצון לעזור. יש לי פולים של שאלות:-) האם את רוצה ללכת עם חברים למסעדות וכ"ו? אני משתוקקת לזה. כל הזמן קובעת עם חברים ופתאום אני מפשלת להם הכל ולא באה וזה גורם להם להתעצבן עלי אני מודעת לכעס שאני גורמת להם אני כ"כ רוצה לצאת איתם וברגע שאני צריכה לצאת פ ת א ו ם אני...אני מתבלבלת לא מוצאת את עצמי! האם זה מוכר לך? זה הצרה של החורף. בקיץ נוסעים לים ברכה כייפים ובחורף אין מה לעשות רק לשבת במסעדות ולטחון...האם זה מוכר לך התופעה הזו? עשיתי היום הרבה חשבון עם עצמי-חשבתי שאם אחד החברים היו מתנהגים כך היתי חוטפת עליו ג'ננה למה תמיד הורס את הכל?! אני מבינה אותם את הכעס שלהם. אז החלטתי פשוט לא לקבוע יציאות למסעדות, זהו. אבל זה קצת מתסכל אותי כי אני חברותית בדם ותמיד צריכה לצאת עם החברים.מבינה?מה אפשר לעשות?החברים שלי יודעים שקשה לי לאכול הם מודעים לזה היטב.תמיד שאני נכנסת למסעדה עם חבר'ה מנסים לדחוף לי משהו ואני לא מסוגלת בא לי להקיא עליהם את העצבים שהם רבים איתי על אוכל .ואפילו אתמול ליוותי חברה למסעדה רק בכדי לקנות לה תבנית מנה לצהרים ואז ישר המלצר רץ אלי ואומר -"לך להביא צמחוני"?!?!?!?

אני שמחה לשמוע שאני עוזרת לך ושאפילו הצלחת ללכת לישון כמו שצריך הלילה.. אני בכל אופן קצת מתקשה לישון לאחרונה. אתמול נרדמתי רק ב-2 בלילה וב-5 כבר קמתי.. ככה זה כשראש שלנו טרוד ועסוק במחשבות מיותרות על אכילה.. אני מכירה את הנוששא של יציאה למסעדות עם החבר'ה. אני בטוחה שלא רק אני ואת חוות את זה. כשהייתי בגילך, גם אנחנו היינו יוצאים למסעדות הרבה, בעיקר בחורף (יותר נכון הם היו יוצאים..), אני כמובן תמיד מצאתי את הדרך המתוחכמת להישאר בבית. היום, החבר'ה שלי כבר לא יוצאים הרבה למסעדות ובכלל, אנחנו בדרך כלל יוצאים רק כשיש איזה ארוע או יומהולדת לחברים קרובים וגם אז מתחיל אצלי הבאלגן! מה ללבוש ואיך אני נראית? הן שאלות שלפני כל יציאה, במשך כל היום מטרידות אותי.. כל דבר שאני לובשת אני מרגישה איתו כמו בלון נפוח או כמו פרה מהלכת, אבל היום, אני מכריחה את עצמי להשתדל קצת יותר ואני לובשת פחות או יותר את מה שנדמה לי שהכי נוח לי בו ופשוט יוצאת. עצם זה שאנו יושבות בבית ולא יוצאות, וזה לא משנה אם זה למסעדה, ארוע או אפילו לסרט, אנחנו פשוט משרתות את המחלה "ונותנות" לה את מבוקשה. אחד הדברים החשובים שהמחלה הזאת לוקחת מאיתנו זה האינטרקציה עם אנשים אחרים והיא מבודדת אותנו לפעמים גם עד לרמה שאנחנו ממש נשארות לבד, בידוד חברתי! בשלב כלשהו צריך להתעורר וחלק מהחלמה לדעתי, הוא כן להתאמץ ולצאת מהבית גם כשלא רוצים. אני מבינה אותך ומבינה מאיפה זה בא. אולי תנסו לגוון את היציאות שלכן ובמקום לצאת רק למסעדות תלכו לסרט או לכל דבר אחר.. גם אני בן אדם חברותי, אבל תמיד אפשר לגוון קצת את היציאות... אני כ"כ מזדהה איתך, התחושה הזאת שיש מישהו שבאמת דואג לך ושולח לך הודעות ומתקשר כדי לשאול מה שלומך מדהימה! בנפילה הגדולה שהיתה לי, בטיפול הראשון שלי המרפאה, המטפלת היתה שולחת לי הודעה, ערב ערב במשך חודש ושואלת לשלומי וזה מדהים שפתאום נכנסים לך לחיים אנשים שבאמת, אבל באמת רוצים לטובתך ובאמת דואגים לך ורוצים רק שיהיה לך טוב ושתבריאי.. זה טוב לעשות חשבון נפש עם עצמך, לדעתי זה מראה שאנו מודעים לעצמנו וזה מרכיב מאוד חשוב בהחלמה. אל תחמירי עם עצמך בגלל שאת קובעת עם חברותייך ומבריזה, זה לא באמת את, זו המחלה!! אני בטוחה שאת, בלי המחלה, היא מישהי אחרת.. :-) בכל מקרה, גם אני שמחתי להכיר בן אדם נחמד ומדהים. כיך לי לדבר איתך.. תרגישי חופשייה שלאול מה שבא לך וכמובן שגם אשמח לענות לך... שיהיה לך בוקר נפלא! שלך, מחפשת מוצא (מאיה)..

קודם כל, שמחתי לשמוע שהצלחת לאכול ארוחת ערב עם משפחתך! אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה, אבל כל הכבוד לך שאת לא מוותרת! בקשר ליציאות עם חברים- אני מסכימה עם מחפשת מוצא (דרך אגב, מאיה הוא שם יפייפה!!!)... תנסו לקבוע מקומות שלא מעורב בהם אוכל וכך יופעל עלייך פחות לחץ... אני לא בנאדם כ"כ חברותי, אך כשאני יוצאת עם חברות שלי, זה בדרכ למסעדות, אבל אני אוכלת את הארוחת ערב הרגילה שלי קודם בבית, ואז ביציאה שותה דיאט קולה. אני ממש לא ממליצה לך לנהוג כך... זוהי דרך המשמרת את המחלה, והיא לא הדרך הנכונה, אך כעת קשה לי לאכול ליד אנשים אחרים אוכל "רגיל" גם אם הן חברות שלי... החברות שלי כבר רגילות לזה שאני לא ממש אוכלת איתן, כך שמהבחינה הזאת לא מופעל עליי לחץ... תנסי לראות את היחס של חברייך כדאגה אמיתית למצבך... כמו שמחפשת מוצא אמרה, אל תחמירי עם עצמך. תבחיני שזוהי המחלה שגורמת לך לא לצאת עם החברים, היא מחלה שמבודדת אותנו... עם זאת, אני כן חושבת שלנסות לצאת ולאכול אוכל שאת לא אוכלת ביומיום הוא חלק חשוב בהחלמה (כך גם הדיאטנית שלי אומרת לי). שיהיה לך יום נפלא, שירה

תודה רבה רבה רבה על הכל. אתן ממש מצילות אותי!!! הצלחתי לעבור את הלילה בשלום וזה בזכותכן... תודה על העידוד ועל הכל, התאכזבתי לשמוע מאיה שאת לא מצליחה להרדם בלילה:-( זה כ"כ קשה אני מכירה את זה.ואני שולחת לך המון כוח לקום מהנפילה ולחזור להיות מאיה האמיתית והמושלמת!!! שירה-אני שמחה על העצות, יש לך מזל שחברייך לא לוחצים עלייך ואת דווקא כן חברותית! וחמודה מאד. תודה רבה אני מאד רוצה להבריא ואני מאמינה שאני יכולה ובזכותכן ואני מאמינה בכולכן שתצלחנה לצאת מזה בקרוב קרוב.... אז חמודות שלי שיהיה לכולנו יום טוב ומווווצלח:-) אוהבת ומעריכה נטע

בנות יקרות, דמעות מציפות את עיניי כרגע.. קראתי את כל שכתבתן והזדהיתי עם כל מילה שלכן כמעט, עם כל התנהגות שהמחלה גורמת לכן לבצע..ואני חשבתי שזו רק אני שמתנהגת ככה בצורה חולה :( דיברתן על לצאת למסעדות, על כך שאתן נוהגות לבטל/לא להופיע/להבריז.. זה כ"כ אני..אני זוכרת שכשהייתי חולה ממש לא הייתי יוצאת לשום בית קפה, תמיד הייתי מסרבת עד שכבר פיתחתי חרדות מבתי קפה למיניהם.. אפילו לאכול סלט בחוץ היה לי קשה עד מאוד!! וכן, גם היום זה עדיין קשה לי לצערי..:((((( וכשאני כותבת על זה אני לא מאמינה פשוט שאפילו סלט בחוץ מעורר בי אימה די נמאס לי מזה כבר.. כ"כ הזדהיתי עם שירה שאמרה שהיא תמיד אוכלת את ארוחת הערב שלה בבית ואז יוצאת לבית קפה ושותה דיאט קולה.. זה כ"כ אני!! אני כל הזמן עושה את זה ומרגישה רע!! רע!! רע!! אני מרגישה עוד יותר שזה מבודד אותי מהאדם שיושב מולי, שהמחלה ממש אוחזת בי באותם רגעים, שכל הבילוי פשוט מתרכז סביב הדיאט קולה הזה ותחושת השליטה המטומטמת שהוא מביא איתו, שהכל מתרכז סביב התחושה הנוראית שזה גורם לי להרגיש! תחושת הריחוק והבידוד...:( ורק עכשיו אני מבינה את זה יותר..לפי המילים שלכן.. גרמתן לי להבין עד כמה גם אני מתנהגת בצורה חולה לפעמים..ואני לא שמה לב :(( לא תמיד.. גם לי קשה מאוד לישון בלילה לאחרונה.. הרבה מחשבות מציפות ומטרידות אותי..וגם אני כמו מאיה מוצאת את עצמי הרבה פעמים נרדמת רק ב-2 בלילה ומתעוררת ממש מוקדם.. זה מתסכל אותי!! כל הזמן לפני שאני שוכבת לישון אני חושבת בדר"כ על האוכל של יום המחרת..על הכמיהה הזו פתאום לטעום ממנו שוב ושוב..זה נהפך לממש אובססיה כזו..שאני ממש מחכה לארוחת הבוקר שתמלא אותי "נפשית"..אוח כמה ליקויים!! :( אתן מזדהות עם זה? נטע היקרה, אני ממש המומה מההתמודדות שלך..באמת, כל הכבוד לך! יש לי חברה שגם כן הייתה מאושפזת בבית חולים וסבלה שם המון!! עכשיו היא נמצאת יחד איתי במרפאה ולא פעם מאיימים עליה שיפנו אותה לבית חולים לאישפוז..אל תהיי כמוה יקרה! אל תגיעי למצב כזה שלא תהיה ברירה אחרת אלא להחזיר אותך למקום הנורא הזה! ואני מאמינה שזה לא יקרה אם תתני לעצמך את האפשרות להחלים..ואת יכולה, אני יודעת שאת יכולה.. כל הכבוד גם על ארוחת הערב עם המשפחה.. זה מזכיר לי שהדיאטנית שלי אמרה לי שכרגע הגוף שלי זה ה"תינוק" שלי..שאני צריכה לטפל בו, לדאוג לו ולשמור עליו..לא להתעלל בו יותר..והיא כ"כ צודקת.. אני עד היום מרגישה שברשותי תינוק! תינוק רעב <לאו דווקא פיזית> שרוצה כ"כ הרבה ממני ואני משתדלת כמה שיותר לגונן עליו ולהפסיק לרדות בו ולשנוא אותו.. אני עושה מאמצים עילאיים לקבל את הגוף שלי כמות שהוא ולחדול מההשוואות שאני עושה עם גוף של בנות אחרות.. וזה קורה לי הרבה ואני מנסה להפסיק עם זה! כי אני יודעת שזה משרת את המחלה. אני חייבת לשתף אותך שבכל תקופת המחלה שלי תמיד אבל תמיד הייתה לי תקווה קלושה שאני אצא מזה בסוף..ידעתי ועד היום הידיעה הזו ברורה

לי - שהאנורקסיה היא לא מנת חלקי ולעולם לא אתן לה להיות! אני אעשה הכל כדי לסלק אותה ולחזור לחיים שפויים ונורמלים עד כמה שאפשר בלעדיה. וזה מה שצריך להנחות אותך..אני שמחה לשמוע שיש לך בטיפול אנשים שדואגים ואכפת להם ממך.. אני רואה את זה גם אצלי ואת האמת שזה הדבר שהכי מחזק אותי בחיים האלה כרגע- הטיפול. שאליו אני הולכת כל הזמן בהתרגשות ובציפייה.. מחר קבעתי לצאת עם חברה בבוקר ואני חוששת שאני אכן הולכת לנהוג ע"פ התנהגות חולה ולהזמין שוב את המשקאות הדיאטטים האלה..וזה יותר משום שאני חוששת מאוד גם לאכול משהו שלא ישביע אותי כמו ארוחת הבוקר הכ"כ מוכרת שלי.. האם מישהי מזדהה עם חרדת הרעב הזו? שיהיה לכן סופ"ש שקט בנות, והחלמה מהירה לכולנו. שירן

לשירן המתוקה. כ"כ הזדהיתי איתך גם אני. שאת חוששת ללכת לבית קפה...זה כ"כ קשה ומתסכל. ואני חשה בדיוק כמוך במסעדות אני יושבת עם חברים הגוף שלי איתם אבל הראש שלי עסוק בכוס שלידי...(למרות שאני אפילו בדיאט קולה לא נוגעת) רק מים, סויה, ושזיפים בלי סוכר. ולאט לאט אני מרחיבה את האופציות למיץ תפוזים וומיץ רימונים-היום בצהרים אתחיל:-) וגם אני חשה כמוך בלילות כשאני הולכת לישון מעסיקה אותי המחשבה של האוכל אוכל כל הזמן אני חושבת איך אצליח להתמודד מחר עם הצרה הזו. שמחתי לשמוע שתמיד היתה לך תקווה לצאת מהמחלה זה כבר חצי המכה. את תצאי מזה יקרה. אני מאמינה בך בלב שלם. בינתיים היום אני בבית כי אני פשוט לא מרגישה טוב הבטן כל-כך כואב אני מתפתלת...פעם חשבתי שלמי שאין בטן אז אין לה גם כאבי בטן כמו שאומרים שמי שאין לו ראש סימן שאין לו שכל...וזה כזה לא נכון כי כשאין בטן אז כואב לא רק באזור הבטן אלא כואב בכל האזור סביב הבטן וכמובן הנפש. האם החברים לוחצים עלייך במסעדות??? תרגישי טוב מתוקה אוהבת את כולכן נטע

לשאלתך, עד לא מזמן לחצו עלי מאוד בכל הקשור במסעדות ויציאות בחוץ. לא הבינו מדוע אני כל הזמן מתרחקת ולא יוצרת קשרים, נעלמת.. לאט לאט מעגל החברות שלי הצטמצם בעקבות המחלה <וטוב שכך כי אלה היו חברות שממזמן הקשר בינינו היה רעוע> ועכשיו אפשר לומר שיש לי חברה אחת טובה שבאמת היחידה שמתעניינת בכנות בשלומי ומסוגלת להכיל את המצב שאני נמצאת בו. <אולי משום שגם היא הייתה חולה באנורקסיה בעבר> שירן של לפני המחלה אהבה מאוד לצאת לבתי קפה ..אני זוכרת לפני שנה וחצי בערך בחופש הגדול כמה יצאתי לבלות בבתי קפה, כמה נהניתי מעצם הבילוי ומההתנסויות החדשות.. כמה זה מעולם אבל מעולם לא עורר בי טיפת פחד או חשש... ועכשיו החליפו את שירן הזאת בשירן אחרת, חולה יותר.. מעורערת יותר.. שאפילו סלט לא מסוגלת לאכול בחוץ...:( וכן זה חסר לי מאוד הספונטניות הזאת והבילויים בחוץ אבל משום מה זה מה שפחות מטריד אותי בימים האלה..הפן החברתי פחות מטריד אותי אולי כי כבר התרגלתי ללבד הזה ולהיות עם עצמי..אולי כי המחלה הרגילה אותי לחשוב שכך הכי טוב.. במצב ה"בטוח" הזה שהכל בשליטתי.. אני מקווה שיום אחד אני אוכל לשבת בבית קפה כאחד האדם מבלי רגשות אשמה מציפים ולחוש שמותר לי..שלא הולך לקרות אסון.. זה טבעי שתכאב לך הבטן כ"כ מאז שהתחלת לאכול..הגוף שלך לא רגיל למזון..לאט לאט את תראי שזה יסתדר ואת תרגישי פחות כאבים..כמה פעמים בשבוע אגב את הולכת לטיפול? האם את משלמת עליו או שזה דרך קופ"ח? את בכיתה יב' אם אינני טועה, נכון? בבית הספר יודעים על המחלה שלך המורים והחברות? תרגישי טוב יקרה, ותמשיכי להתמיד באכילה עם כל הקושי כי זה רק מה שיקדם אותך בסופו של דבר החוצה. שירן.

כ"כ מבינה אותך את הקשיים לצאת למסעדות ובתי קפה זה כ"כ כ"כ קרוב אלי ומדבר אלי. נכון, אני בכיתה י"ב אני כמעט הכי גדולה בכיתה:-) פעם הלכתי פעמיים בשבוע ולפעמים אפילו שלוש. כרגע אני הולכת פעם בשבוע... וזכור לי שהיתי מביאה התחייבות לטיפול.משהו כזה. אבל עכשיו אני ל מביאה, לא יודעת למה. אולי זה מסדר איכשהוא. וחוץ מזה היתי אצ מישהי פרטית וכן שלמנו לה לפעמים זה שווה. מתוקה, אני חייבת לעזוב לצערי כרגע אני יוצאת עם הורי למיון. אימי חוששת מאיבוד אלקטרוליטים.אני חיוורת נורא בקושי זזה. מה זה אלקטרוליטים דרך אגב??? משהו כזה, לא יודעת איך אומרים...אין לי כוח לריב ואני נאלצת ללכת בכפיה . כשאחזור ובתקווה שאחזור אעדכן איך היה. אוהבת נטע

אני שמתי לב שלא ממש כתבתי לך אבל אני נורא אשמח אם נוכל לתמוך אחת בשנייה ואפילו שמתי לב שאנחנו באותו הגיל גם אני בת 18... אני חולה באנורקסיה מאז שהייתי בת 14 מה שאומר שאני כבר 4 שנים עם המחלה הנוראית הזאת ואני מבינה את הקושי ואת הכאב.. לצערי אני לא ממש מצליחה לעלות במשקל אפילו ירדתי קצת בזמן האחרון מ44 קילו ל42 כי אני פשוט לא מרגישה נוח בשום משקל אחר ולמען האמת אני כן קצת אבודת עצות אבל אשמח בכל זאת להיות אתך בקשר למרות שנכון לעכשיו אני מרגישה שאין לי יותר מדי מה לתרום לך חוץ מלהגיד לך שמתוך הדברים שקראתי אני מאמינה בך וביכולתך לצאת מזה ולחיות חיים בריאים ומאושרים...

תקווה יקרה! מה שלומך היום?כ"כ שמחתי לקרוא מה שכתבת לי וכמובן שאני אשמח שנהיה בקשר ונוכל לתמוך אחת בשניה...אל תחשבי שאין לך מה לתרום יש לך הרבה את למודת סבל ואת עברת 4 שנים קשות שבטוח למדת מהם איך קמין אחרי נפילה וחוץ מזה עם 4 שנים את סובלת חייב להיות שאת גיבורה ענקית! אני בקושי שורדת את המחלה שנה וחצי... כל הכבוד לך את חזקה ואת תמשיכי להיות חזקה!!! אוהבת אותך ומאמינה בך שתחלימי מהר מאד ונמשיך לתמוך בשניה ונשמור על עצמינו בריאות:-) אוהבת נטע

איך היה במיון אתמול? האם באמת איבדת אלקטרוליטים כמו שאמא שלך חששה?? עד כמה שידוע לי אלקטרוליטים זה סוג של מינרלים חשובים לגופנו. איך את מרגישה היום? האם בבית הספר יודעים שאת חולה? גם אני סובלת שנה וחצי מהמחלה הזו.. לפני כן לא הייתה לי שום היסטוריה להפרעות אכילה.. זה התפרץ אצלי בעקבות מצוקה כמו אצל כל אחת , ומאז מיותר לציין שהשתניתי לגמרי.. החיים שלי התהפכו על פיהם.. האם גם את היית בריאה לחלוטין לפני השנה וחצי הזו? שירן

ריגשת אותי מאוד.הכנות,הרצון להיפתח ולא להסתתר יותר הם חלק חיוני ומאוד חשוב בתהליך ההחלמה שלך.אני מברכת על כך.
את אמיצה,יקרה!

ואני איתך כאן,כמו גם כל חברות הפורום,כדי לתמוך ולעזור עד כמה שאפשר.
אני בטוחה שבסוף תגלי שאוהבים אותך מאוד כמו שאת,מבלי המסיכות.

שלך בהערכה,
קרן אור.

גם אני אהבתי את השם שלך :) ואני מצטרפת למילות ההערכה והחיזוקים של קרן אור- עשית באמת מעשה מדהים עם הכנות הזו ובעיקר עבור עצמך!! המחלה גורמת לנו הרבה פעמים לעטות על עצמנו שקרים, להתרחק, להיעלם, לחוש כ"כ לא קיימות, נידפות.. ועכשיו את באה ועושה לה ההיפך! את מראה את עצמך, חושפת מה שהכי מפחיד ונחשפת לסיטואציה שעד כה הייתה קשה לך. וזה יפה מאוד מאיה את צריכה להיות גאה בעצמך! אני גם מעריכה מאוד את העובדה שאת אינך מכחישה את מצבך. אני זוכרת כמה זמן לי לקח להודות בתבוסה שאני סובלת מה"א.. כ"כ התביישתי בזה, לא האמנתי שזה קורה לי, לא האמנתי שמגיע לי על כך טיפול ולכן השתיקה והסבל שלי היו כ"כ ארוכים. אני יודעת שכרגע את מרגישה שאת במבוי סתום, שבטיפול לא הולך ואת לא מצליחה להתחבר אל הפסיכולוגית שלך. אבל תחשבי על כך שזה דבר שהוא די לגיטימי. לא לכל האנשים קל להיפתח ולספר על חייהם האישיים בפני מישהו זר ולא מוכר. אני בטוחה שעם הזמן את תלמדי לסמוך על המטפלת שלך יותר ודווקא תרצי יותר לשתף אותה בהרגשותייך. וכמו שקרן אור אמרה נכון, לפעמים קורה שאנחנו מפרשים את התנהגות המטפלת שלנו לא כראוי בכלל ונותנים לה פרשנות מעוותת!! ואני אומרת לך זאת מניסיון.. אספר לך שבהתחלה תמיד חשבתי שאני נטל על המטפלת שלי ושקשה לה מאוד לשמוע אותי ואת הדברים הקשים שאני מספרת..שיתפתי אותה בכך. והיא אמרה לי שמה שחשבתי היה בכלל לא נכון ושהיא מאוד אוהבת את עבודתה ושאיני מכבידה על אף אחד. רואה כמה המחלה גורמת לנו לפרש דברים אחרת?? שתפי אותה בזה יקרה, במה שאת מרגישה. התחילי בכך שאת אומרת לה שמאוד קשה לך להיפתח בפניה. מאוד קשה לך לדבר על דברים שכואבים לך בפניה. ותראי איך השיחה תתגלגל מכאן ולאט לאט היא תקל על תחושת הפחד הזו שלך. זה תהליך והעיקר שאת נמצאת בו ושאת בתוכו כבר!! עצם זה שאת בטיפול ואני תמיד אומרת זאת- זה כבר דבר שהוא חיובי מאוד ! עצם זה שאת לא נשארת לבד עם המחלה כמו הרבה אחרות, שאת פועלת ונאבקת כדי להיפטר ממנה, זה מצויין. לאט לאט מצבך ישתפר..מצבי גם כן השתפר אני עושה דברים שאני לא מאמינה שאני עושה אותם פתאום והכל בזכות הטיפול. <השבוע למשל העזתי לטעום מאכלים שבעבר לא הייתי חולמת אפילו על לטעום אותם כי המחלה הכניסה בי אימה נוראית כלפיהם!! אני מרגישה יותר גמישות לפתע ואין לי ספק שבסופו של דבר תוך כדי התהליך הזה את גם כן תגיעי למקום הזה> לאט לאט, אל תאיצי בעצמך..אל תשכחי שאת חולה במחלה הזו כבר 12 שנה ומאוד קשה לעקור משהו שנמצא איתנו 12 שנים! אבל זה אפשרי.. קרן אור הוכיחה לנו שזה אפשרי :) ובעניין מה שקרה עם החיות, זאת לא אשמתך!! וכן נכון שההרגשה היא אחרת ונכון שהייתה לך אחריות כלפיהם, אבל לא עשית זאת בכוונה. ראי כמה את אוהבת את החיות האלה ודואגת להם כך שלא הייתה לך טיפת כוונה לתת להם אוכל לא תקין. זה יכול לקרות לכל אדם גם לבן אדם שהוא סופר אחראי! אני ממש מזדהה אגב עם רגשי האשמה האלה שלך.

לצערי זה משהו שמלווה אותי יום יום ולא מרפה ממני. מעולם לא הרגשתי אשמה כזאת גדולה בעבר ואני מבינה לגמרי שזה כתוצאה מהמחלה. אבל אני מניחה שעם הזמן אני אדע איך להדוף את האשמה הזאת מעלי ולתת לה פחות מקום וגם את. בהצלחה יקרה , אני מאמינה בך!!! שירן

אתן מקסימות!! בהחלט הצלחתן לשים חיוך על פני- :-) אני שמחה שאתן פה בשבילי ושאתן מקבלות אותי.. מזה הכי חששתי! רציתי לספר לכן שקרה לי היום דבר נורא. אני מטפלת בילד בן 7, ילד מדהים, חמוד וחכם. כמו בכל ערב שאני איתו, הוא מבקש לאכול טוסט וירקות.. היום אמרתי שאכין גם לעצמי ואשב לאכול איתו, הרי מה זה טוסט- פרוסת לחם עם קצת רסק עגבניות וגבינ"צ?? והכנתי ותוך כדי שאני מכינה התחלתי לרעוד וזה לא הפסיק... והכי גרוע, עשיתי לעצמי נזק יותר גרוע.. איבדתי במעט את כושר הלעיסה. קשה לי ללעוס דברים מוצקים.. איזה בושה!! יש דרך להתגבר על זה? אפשר לצאת מזה? באהבה, מאיה.. :-)

קודם כל אני מחזקת את ההחלטה שלך לאכול עם הילד. זה מראה המון על הרצון שלך להתחזק ולהחלים! בעניין הרעד וכושר הבליעה, זה דברים שנגרמו כתוצאה מהמחלה עצמה או שזה נבע כתוצאה ממתח נפשי של אותו רגע? לפה ולפה, חשוב שתדברי על כך עם הרופאה שלך בטיפול ותדווחי. אגב את עדיין מטופלת אצל רופאת המשפחה שלך או שכבר עזבת? ואיך הדיאטנית שאת כרגע מטופלת אצלה במרפאה? שירן

הי מתוקה, אני הולכת פעם בשבוע למרפאת אכילה ופעם בשבועיים, בלי קשר, אני נפגשת עם רופאת המשפחה המדהימה שלי.. הרעידות וקושי הבליעה נגרם כתוצאה מהפרעת האכילה, כך לפחות המרפאה בה אני מטופלת אמרו לי.. תודה לך על החיזוקים! את נהדרת! ומה איתך? איך מתקדמים הדברים אצלך? באהבה, מחפשת מוצא(מאיה)

אין בעד מה, אני תמיד אשמח לעודד ולחזק אותך!!! אני מניחה שאפשר לפתור את בעיית הבליעה הזו ושהיא לא תמידית. איך אפשר לטפל בבעיה הזאת בכל אופן לפי מה שאמרו לך? לשאלתך, אפשר לומר שמבחינת האוכל אני די מסתדרת.. הכנסתי לתפריט שלי יותר גיוון כרגע, יותר מרחב מה שלא יכולתי לעשות לפני חודש בערך. כך שזו התקדמות יפה מצידי אני חושבת.. ומבחינת הנפש כבר כתבתי כאן שאני מרגישה שאני מיום ליום נהפכת לאדם חדש..קצת קשה לי עם זה אבל אני מניחה שזה חלק מהתהליך ושבסופו של דבר כולנו נצטרך לעבור את השלב של לקבל את האדם החדש הזה שהאנורקסיה יצרה בלית ברירה. איך את מתקדמת עם האוכל ואיך את מרגישה באופן כללי? שיהיה לך סופ"ש קל! אוהבת, שירן

הי מתוקה, הבעיה היא לא בבליעה אלא בלעיסה! הגעתי למצב שקשה לי מאוד ללעוס אוכל מוצק.. במרפאה אמרו שבהתחלה אני אאלץ לאכול מזון רך יותר כמו פירה ושלאט לאט נכניס לתפריט דברים מוצקים יותר כמו לחם או עוף ואחרי תקופה זה יסתדר.. עד לפני מספר שבועות הסתדרתי בצורה יחסית טובה עם האוכל והאכילה ואז נפלתי והיה לי בלאגן שלם ואני במאמצים לטפס למעלה שוב.. אני לא מוותרת.. את מתקדמת כ"כ יפה שאני מאמינה שעוד קצת וכבר תתחילי להרגיש שינוי בקבלתך כפי שאת באמת, אני מחזיקה לך אצבעות שהרגע הזה יגיע ומהר, כי משם זה רק הולך ונהיה קל! שיהי לך סופ"ש מדהים ואני שמחה שאת פה, מעודדת.. באהבה, מחפשת מוצא (מאיה)

תודה מתוקה, אין לך מושג כמה טוב עושה העידוד שלך... ומה איתך? כבר התחלת טיפול? הרבה זמן לא הייתי כאן.. עדכני אותי אם בא לך.. שלך, מחפשת מוצא

מוזר! בכל מקרה מלאך יקר, אני חייבת להיות כנה, להוציא את הכל החוצה, לשחרר את הכאב. כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב כאן ומסיבה לא ברורה, ההודעה לא נקלטת.. אני מרגישה אבודה ונגמר לי הכוח. נמאס לי להיות עטופה בקליפה מכוערת, קליפה של שקרים, שאמורה להגן ובעצם היא עושה ההפך. אני נעלמת כי אני מטומטמת, כי אני מתביישת. עשיתי מעשה נוראי! לא מכוון! ומבלי לשים לב ולהבין שגם אני בן אדם וגם אני עושה טעויות התחלתי להתדרדר וליפול למטה ופתאום, פקחתי את עיני והבנתי איפה אני נמצאת ומה אני עושה.. וזה קשה לעצור את זה, אפילו שאני כבר מבינה...

אני מוסיפה ציטוט משיר שפשוט מדגיש את איך שאני מרגישה: "לאן שאלך , בסוף זה חוזר אליי ניסיתי לנשום רציתי לגעת ולדעת שמכאן הגוף ינגן הכל ישתנה עכשיו הקץ לדמיון מחזיק את עצמי ביד כל כך קטן לבד מילים שהשארתי קיבלו משמעות אני מחזיק לך חזק את הידיים קרוב בעיניים, רחוק מהגוף מחפש בדמעות את השמיים רציתי שאימא תחבק , ותגיד אני כאן זה בסדר מותר גם לבכות , זה מחזק אז בכיתי בסתר.."

לא איני יודעת למה הודעתך לא נקלטה,וצר לי ע"כ,אבל אני רואה שבסוף כן הצלחת לכתוב.
יקרה,אל תתביישי אם נפלת.צריך אומץ כדי להודות בכך,ואת אמיצה!
נפילות תמיד יהיו בחיינו,בצורה כזאת או אחרת.אל תפחדי מהם.דעי לדעת ללמוד מהם לפעם הבאה כדי לצמצם למינימום את כאב הנחיתה ולחזות אותם מראש,וקומי ,כי מחר יום חדש,ואת לא מהמוותרות!

רוצה לספר קצת יותר מה קרה???

"אני מחזיק לך חזק את הידיים קרוב בעיניים...זה בסדר מותר גם לבכות,זה מחזק.."-
יקרה,אני כאן כדי לחבק,לעטוף,ולהחזיק את ידייך לעזור לך לעמוד..כי אח"כ הצעדים הופכים קלים יותר.מותר לך לבכות,ואחרי שעשית זאת בסתר,אל תפחדי מהכאב,תרשי לעצמך לקלף את המסיכות,את לא באמת זקוקה להם.וכאן מאחוריי פרגוד האנונימיות תרשי לעצמך את הכנות,זה מקום טוב להתחיל.
מה את אומרת???

קרן אור.

הי, זה ממש מורכב ומאוד מסובך, אך בעיקר קשור לבעלי החיים שאני מגדלת ועל כך שבלי לשים לב נתתי להם מזון, שבדיעבד מסתבר, שאיננו תקין. כמובן שעליתי על זה בזמן וכולם בסדר, אבל מדובר בתהליך ארוך עד שכולם יתאזנו מחדש וישפרו את הופעתם ואת מערכת העיכול. אני מגדלת מכרסמים, כלבים וחתולים.. נתתי להם את הטוב שיש ואז גיליתי שהטוב הוא כבר לא טוב וזה עשה קצת נזק... אין לך מושג איזה הרגשה נוראית זו- הייתי צריכה להיות יותר אחראית!! את צודקת.. כל ירידה היא לצורך עליה! ואולי מפה דברים יתחילו לחזור לעצמם.. ואני אהיה הכי כנה שיש.. דבר ראשון, השם שלי הוא מאיה (אין לך מושג כמה זמן אני מנסה לכתוב את זה...), שנית אני חולה מאוד וזקוקה לעזרה! נכון שאני מטופלת, אבל את יודעת מה? אני לא מצליחה להיתח אל המטפלת שלי, כאילו יש בנינו איזה חומה מאוד גבוהה וחזקה שחוסמת אותנו.. אכשהו, איתך אני מצליחה להיות כנה ופתוחה, דבר שלא קורה הרבה ולא קורה בדרך כלל.. תודה שאת כאן! באהבה, מחפשת מוצא..

איזה שם יפה..זה בסדר שאקרא לך בשם שהולם אותך יותר??
אני מעריכה את הכנות,ואני שמחה שסיפרת קצת במה דברים אמורים.יקרה,מה שקרה קרה בתום לב,הרי לא חשבת שהאוכל הוא לא ראוי נכון??את מבחינתך נתת להם את האוכל הכי טוב,אז למה את מענישה את עצמך??מלקה את עצמך ?? אני יודעת שזה חלק מהאופי שלנו,אחד מהרבדים שנמצאים בבסיס ה"א שלנו-הצורך לקחת את האחריות ואת האשמה גם על משהו שהוא לא אשמתנו!!!
דבר שני,הכול בא על מקומו בשלום,לא נגרם איזשהו נזק פרמננטי נכון??
חשוב לראות את האמת הנכונה מול העיניים כי רק ראייה שלה תגרום לדברים באמת לחזור לעצמם ולתפוס את הנפח האמיתי שהם צריכים לתפוס.
לגביי המטפלת-ברור לי שקשה להיפתח פנים מול פנים כשם שזה בפורום.אבל נשמע שאת מתארת משהו קצת מעבר לזה,האומנם??מהי לדעתך הסיבה??ולמה לא לשקול לדבר איתה על הדברים ולראות מה היא חושבת על זה??
אני מבינה אותך לגמריי,כי גם אני נתקלתי בקושי הזה והרבה פעמים פשוט יצאתי מפגישות מאוכזבת או עם תחושה שלא קיבלתי את מה שבשבילו באתי,אבל היום כשאני בטיפול חוזר אני ישר מדברת על הדברים והרבה פעמים אני מגלה שהשלכתי על המטפלת רגשות מחוויה אחרת שלי.
עוד נקודה למחשבה...

ותרגישי חופשי להיותץ שקופה כאן בפורום,כי בשביל זה אני כאן.
שלך,
קרן אור.

תודה! אני אפילו אשמח אם תקראי לי בשמי.. הכנות הזאת די משחררת.. אני והמטפלת דיברנו על הנושא כבר פעמיים.. קשה לי להתחבר אליה, היא לא באה מרקע של הפרעת אכילה, לפחות ככה היא אומרת ואני לא כ"כ בטוחה שהיא רוצה לספר את האמת. אני חושבת שהיא מפחדת וזה מקשה עלי.. אני גם מרגישה שאפילו שאנחנו יושבות ביחד באותו החדר, די קרובות אחת לשניה, אנחנו מאוד רחוקות. את יודעת למה אני מתכוונת?בשביל להיפתח בפני מישהו שאני לא מכירה הייתי רוצה לדעת שהוא סומך עלי ובוטח בי כדי לספר לי קצת על עצמו.. בקשר לבעלי החיים המדהימים שלי, חלקם בסדר ויקח קצת זמן עד שהדברים יתאזנו וחלקם.. רק חודשים יגידו! ואני פה בשבילם, אטפל בהכל עד שהדברים יסתדרו! בסך הכל זאת אשמתי, או לפחות כך אני מרגישה, ואפילו אם זה רק בגלל ההפרעה, וזו לא באמת אשמתי, עדיין הלב כואב... למה אני מתעללת בעצמי?? אין לי תשובה לתת לך על זה... רק מקווה לטוב.. באהבה, מחפשת מוצא

אני יכולה להבין את הצורך שלך גם להכיר את המטפלת שלך ממקום שלה.הרי בסה"כ אנחנו חושפות את עצמנו בפניהם במקומות הכי עמוקים שלנו,והיינו רוצות לדעת שזה הדדי.אבל יש לזה סיבה.זה לא שהן לא סומכות עלינו זה שבמרחב הטיפולי ובמעט זמן שעומד לרשותנו(הרי כמה מהר שיחה של 50 דקות עוברת,לא?) במפגש הן רוצות להשאיר לנו את כל הבמה לדבר אך ורק על עצמנו.זה בא ממקום טוב וחיוני,שרוצה להכיל אותנו בלבד.

שלך,
קרן אור.

אני מרגישה שאם בעבר המחלה גרמה לי להיראות שקופה <פיזית ונפשית כאחד>, בלתי נראית, עלה נידף ברוח, לא קיימת- עכשיו אני דווקא רוצה את ההיפך.. עכשיו אני מרגישה מין צורך עז להיראות, להיות נוכחת, להיות קיימת.. זאת עוד נקודה שגם כן מאוד מטרידה אותי.. אשמח לשמוע מה דעתך והאם גם אצלך בתהליך ההחלמה הרגשת דברים דומים.

הי, מה שלומך? אני קצת נעלמתי ואני מקווה שתצליחי לקבל את זה בהבנה... אני ממש שמחה לשמוע שאת בכיוון הנכון למרות כל הקושי... אני כ"כ מבינה ומזדהה עם דברייך. התהליך הזה מראה לך אותך, כמו שאת האמיתית, זו שכבר שכחת ועשיו צריך ללמוד לקבל את האני החדש. גם אני עוברת את אותו הדבר... חלק מטבענו הוא להסתגל, אז אני מניחה שבסופו של דבר אנו נללמד לקבל אותנו, כמו שאנחנו וכל הבלאגן הזה יגמר! איך הולך בטיפול? באהבה, מחפשת מוצא...

תודה על השיתוף והכנות.בוודאי שאני מבינה את התהליך אותו את עוברת.זה בדיוק מה שנקרא-להתבגר.להניח את תקופת הילדות שניסינו להיאחז בה כדי לא לקחת אחריות על עצמנו,רצינו שידאגו לנו,להיות קטנות,כמו עלה נידף..ולהתקדם לכיוון עצמאי ובוגר.וחלק מהתהליך המבורך הזה הוא לגלות כמה מופלאות אנחנו,להרגיש נאהבות ולאהוב,לחשוף את עצמנו לכל אותם רגשות אנושיים שעד כה פחדנו להרגיש,כי לא ידענו איך לקבל ולהכיל אותם.ללמוד לא לפחד ממי שהפכנו להיות,להכיר בצרכים שלנו שלא בהכרח תואמים לצרכיי הסביבה שלנו,ובתוך כל התהליך הזה לדעת שמקבלים אותנו כמו שאנחנו מבלי שנצטרך לשנות כלום.
נשמע מוכר??
אני מניחה שכן.

יקרה,את עוברת תהליך כ"כ אמיתי ונכון.גם מוזר עבורך,אני יודעת.אבל זאת הדרך הנכונה.
תני לעצמך להרגיש,לחוות,אל תפחדי ליפול לעיתים,
זה מה שנקרא-לחיות.

שלך,
קרן אור.

תודה לכן על התגובות הכנות. אני מבינה שרק עכשיו אני מתחילה לגלות עוד טפח וטפח באישיותי, אני מתחילה לגלות סוף סוף את שירן האמיתית למרות שאני מרגישה שאני אדם חדש וזר לגמרי!! אני מסתכלת בראי ולא מזהה את עצמי.. השתניתי כ"כ... ולא רק מבפנים..גם מהבחינה החיצונית התחלתי יותר להשקיע , פתאום זה נותן לי הרגשה טובה להיראות טוב - אני פשוט נזכרת באיך שהייתי כשהייתי חולה ואיך שנראיתי כמו גוויה, כ"כ רע, ועכשיו אני לא מאמינה ודי מסרבת לקבל מחמאות מבחוץ כי אני בטוחה שהם רואים משהו שאיני מצליחה לראות.. שהם טועים באבחנתם אותי.. וכן, זה הדימוי העצמי הנמוך שהמחלה מעודדת אצלי עדיין.. אני מרגישה שאני מתעוררת כל בוקר עם רעב חדש. ולא פיזי הפעם..אלא נפשי..רעב לגלות דברים חדשים, להיראות, להיות קיימת.. דברים שמעולם לא עניינו אותי לפני כן.. אני כועסת על עצמי בשל כך.. היום למשל זה גם קרה לי..הרגשתי רע עם זה שהתלבשתי כמו שאני אוהבת, הרגשתי שאנשים נועצים בי מבטים ושאני אשמה שאני אולי מושכת תשומת לב.. שאסור לי למשוך תשומת לב.. קשה לי כ"כ עם זה.. זה מלווה אותי כל הזמן מבלי לשים לב אפילו.. האם אתן באמת חושבות שעליי לתת לרעב הזה דרור מה שנקרא ולא לדכא אותו? כי זה מה שהמחלה לימדה אותי לעשות בכל אופן.. לא להזדקק לשום דבר.. רק לה.. אך עדיין זה נורא מציק לי.. אני מבינה שבסה"כ זה אולי מסמל דווקא דבר טוב עצם זה שלא רק המחלה ממלאת את ראשי כעת, ואני בתהליך של גילוי עצמי מחדש.. אך בכל זאת זה מאוד מטריד אותי..אני רוצה שהקולות הרעבים האלה ייסתמו ויפסיקו לבקש ממני כ"כ הרבה.. אני חושבת מה יהיה בעוד חצי שנה כשאצטרך להתחיל לחשוב כבר על לימודים..להתפתח יותר..להפסיק להישאר "שירן החולה/מחלימה" .. זה מפחיד אותי מאוד מה יהיה אח"כ.. אוח המוח שלי כ"כ עמוס!!! =/ שירן

אין ספק שזה מפחיד ,כי זה שונה וחדש.אבל לטעמי אפשרי לעצמך את הרעב הזה,זה רעב בריא לחיים.לגלות דברים חדשים,לחוות אותם במלואם,לאט לאט הרעב הזה יגיע לאיזשהי נקודת שובע שבה כבר לא תפחדי..
אני בטוחה שהיום את משדרת משהו אמיתי מבפנים (ולא משהו כבוי וחולה יותר,שהוא לא את באמת) ,וזה ללא ספק גורם לאנשים להימשך אלייך.זה מדהים בעיניי.

שלך,
קרן אור.

אני מבינה את הקושי ואני יודעת שאת מרגישה שאת צריכה להסתגל למשקל החדש ולמציאות החדשה.אבל יקרה,44 זה עדיין משקל מאוד נמוך.ואני לא רוצה שתשארי במקום הזה כי הוא יכול לקבע את המחלה עצמה.את בכיוון הנכון,אל תעצרי את זה.מה שכן,התמכי באיש מקצוע כדי לשמר את זה ולאפשר את השינוי.
שמחה לשמוע שתקופת הבגרויות והמתכונות עוברת יחסית בטוב.תושב"ע??אני מבינה שאת לומדת בבי"ס דתי,נכון??גם אני מבית דתי...

קחי מעט זמן אבל אל תשארי שם יותר מידי...
שלך,
קרן אור.

למען האמת אני מבית שהוא די מסורתי אני זאת שהיא דתיה, אני מצאתי בדת את האמת הפנימית שלי .. ביום חמישי יש לי מבחן די גדול במתמטיקה אז אני לומדת לזה בימים האחרונים, מחר אני גם יוצאת לביוטופ שזה יחידה אחת מהחמש שאני עושה בביולוגיה.. לגבי המשקל אני יודעת שאני לא יכולה לקחת יותר מדי זמן אבל אני פשוט לא יודעת מה עוד לעשות כל משקל אחר בעיני נראה יותר מדי..ואני גם די מתוסקלת מאחת החברות שלי שכל השנה לא הגיעה לבי"ס, היא היתה חולה בשפעת בהתחלה אבל המשיכה להדריך בצופים באותו זמן ופשוט לא הצליחה להתאושש, אפילו הרופא אמר לה שזה נפשי ולא פיזי.. בכל אופן היא פשוט לא הגיעה וכל המורות מוותרות לה על כל המבחנים ועד כמה שאני מרגישה שזה לא בסדר להגיד את זה אני חושבת שזה לא פייר כי גם לי קשה ואני בכל זאת עומדת בכל המטלות של בי"ס, לי לא מוותרים או אולי יותר נכון להגיד שאני זאת שלא מוותרת?.. זה אחת הדברים שנכון איכשהו תמיד הצלחתי לשרוד אני פשוט לא מוכנה לוותר משום מה אפילו אני לא תמיד מבינה את זה לגמרי, אני יודעת שה' לא נותן לאנשים דברים שהם לא יכולים להתמודד איתם אבל אני לא יודעת למה דווקא אני הייתי חייבת להיות אחת מהנשים שהגיעה לזה כי עכשיו אני ממש נאבקת.. בכל אופן תודה על ההקשבה, תקווה

אני מבינה את התסכול שאת חשה,ואכן הרבה דברים בחיים הם לא פיירים.אל תסתכלי על כל אלו שמקבלים הקלות,חישבי שיכול להיות גם אחרות-יש אנשים שמצבם הרבה יותר גרוע וכל הממסד כולו משאיר אותם לבד,ללא עזרה.אני רואה את זה הרבה בבי"ח כשאני נמצאת שם.אני מכירה למזלי את האנשים הנכונים,אבל כל פעם צורב לי מחדש לראות שיש גם אנשים אחרים שהם לבד שם,ואין להם כסף לטיפול והמדינה פשוט נותנת להם למות!

יקרה,תמיד יהיו כאלו שמצבם טוב יותר משלנו,לצד כאלו שמצבם גרוע יותר.אסור לנו להיגרר להשוואות,כל שאנחנו יכולות לעשות הוא להשתמש בכילים שעומדים לרשותנו כדי לגרום לעצמנו להיות במצב ובמקום הכי טובים שאנחנו יכולות עבור עצמנו.

קרן אור.

המון המון זמן לא היינו בקשר.האמת היא שעכשיו פתחתי את המחשב והופתעתי לגלות מיילון והודעה ממך.ברוכה החוזרת.בוודאי שיש לי עדיין את המייל שלך,ואענה לך על המייל יותר מאוחר היום או מחר,כיוון שאם תקראי כאן קצת מההודעות שלי תגלי שאכן מה שהתחיל אז כמחלה שלא ידעו את סיבתה התגלתה כגידול.בשנה הזאת עברתי המון,אבל ארחיב את הדיבור מאוחר יותר כאמור.
ועם זאת,מה קורה איתך??יובלות לא שמעתי ממך..מה מצבך??האם חזרת לארץ לצמיתות או ששוב המראתם לארץ מושלגת וקסומה??

בנתיים שיהיה ערב נעים,
קרן אור.

דפדפתי ממש קצת אחורה אך לא "נכנסתי" לעניינים, ולכן לא קראתי על הגידול. רק חשבתי עליך הרבה מאוד... אני בארץ. יש לי המון לספר לך! (: אבל בפרטיות כמובן. כתבי לי כאשר תוכלי, אני מאוד שמחה שמצאתי אותך שוב נשיקות וערב נעים. ממני...

מקווה שהכל בסדר איתך ושגברת בכוחות העצומים שלך על הכל. אני יודעת שאת אשת חייל!!!!! נשיקות!!

...ולכן אני חושבת שאת כן צריכה לפנות לטיפול אמיתי ולתת לאחרים לעזור לך ובכך להגביר את הקול "הבריא" ולאט לאט ללמוד שהקול החולה כבר לא משרת כלום.

קרן אור

מודעות היא שלב חיוני בתהליך קבלת החלטה על התחלה של שינוי ופנייה לטיפול.
ומתוך זה-מה את חושבת שיכול לעזור לך?בצורה הכי גלויה והכי פתוחה,מה את צריכה??
אני מאמינה שהתשובות נמצאות בידייך,לא אני ולא אף גורם טיפולי יכול לדעת מה יעשה לך טוב.
אבל ברור גם לי שהמצב שאת מתארת לא יכול להמשך.
אשמח לעזור אם תגידי לי איך .
קרן אור

ראשית ברוכה הבאה.
את מתארת תחילה של תהליך דיאטה שיצא מפרופורציות.נשמע שאת כבר בתוך הפרעת אכילה.
משלשלים גורמים נזק למערכת העיכול ולשיבוש מאזן הנוזלים בגוף עד כדי אובדן אלקטרוליטים והשפעה על קצב הלב.זה מצב מסוכן.אבל נראה שאת כבר יודעת את כל זה ועדיין את ממשיכה ושואפת לרזות עוד ועוד.
כדאי שתיפני לטיפול בהקדם.סיכויי ההבראה טובים יותר ככל שפונים לעזרה מוקדם יותר.ה"א לא נעלמת בעצמה.,אני ממליצה על פנייה ראשונית לדיאטנית ו\או לרופא המשפחה שבהתאם למצבך יפנו אותך להמשך טיפול.
כך או כך,כדאי שתפסיקי את השימוש במשלשלים,עם כל הקושי הנפשי שכרוך בכך.

ואני כאן לענות על עוד שאלות או סתם להקשיב אם תרצי...
קרן אור.

קראתי את הדברים שלך והייתי חייבת להגיב.. אמרת שאת רק חודשיים בתוך כל הדיאטה הקיצונית הזו ואין לי מושג אם זה יעזור מה שאומר לך אבל אני חייבת לשתף אותך לפחות מהניסיון שלי. אצלי אחרי חודשיים של הרעבה ודיאטה חריפה לא היה לי שמץ של מודעות שאני נמצאת בעיצומה של הפרעת אכילה. בבית נזרקו לעברי מילים כמו :"אנורקטית" ושאר נזיפות אחרות, אמרו לי שאני מתנהגת בצורה חולנית וכפייתית לחלוטין וצחקתי להם בפנים..זלזלתי במה שאמרו לי.. לא האמנתי שאני באמת במצב הזה.. הכחשתי..ואין לי מושג אם זו הייתה באמת הכחשה או שפשוט הכל נבע מחוסר ידע שלי לגבי המחלה..לא ידעתי שמי שסובלת מהפרעת אכילה מתנהגת כפי שהתנהגתי... לאט לאט התחלתי לחקור על אנורקסיה באינטרנט, וגיליתי שאני סובלת מהמחלה רק כעבור חצי שנה בעבקות כתבה בעיתון שתיארה אחד לאחד את התסמינים מהם אני סובלת. ואז הבנתי.. שאני חולה. חולה מאוד. ולא היה לי מישהו שיאמר לי שאני זקוקה לטיפול. הכל נעשה על דעת עצמי וכמובן שלאחר תקופה ארוכה של סבל וחולי. את חודשיים בתוך המחלה <או שהאם יש לך היטוריה של הפרעות אכילה ? > ויש לך כבר מודעות עצומה לכך- פני לעזרה כמה שיותר מהר ודחוף!!! האמיני לי, ככל שתקבלי עזרה מהר יותר כך הנזקים יהיו פחות משמעותיים לגוף שלך וגם לנפש.. את הורסת לעצמך כרגע את חילוף החומרים בכך שאת מאטה אותו באופן משמעותי וקחי בחשבון שלאחר מכן עולים במשקל את כל אותם ק"ג שמורידים ואף יותר. ואני אומרת לך זאת מניסיון כואב כ"כ כואב שלי!! כדי שתראי את האמת לנגד עינייך ולא את האמת שהמחלה "מוכרת" לך.. את לא באמת תהיי רזה כמו שהיא צורחת לך במוח. לא בדרך ובצורה הזו... הלוואי והייתי מצליחה לגלות ולעלות על זה בזמן ולא לסבול במשך 10 חודשים כ"כ ארוכים של עינוי וסגפנות. הלוואי והייתה לי את המודעות שלך לאחר חודשיים של מחלה. נצלי זאת לטובה! פני כבר עכשיו לייעוץ/רופא משפחה וקבלי את הטיפול הנחוץ לך, במקרה הזה דיאטנית וטיפול נפשי אצל פסיכולוג/ית. שירן

היי שירן אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת אני חושבת ששנים אני סובלת מדימוי עצמי נמוך,אבל הבעיה שלי החמירה בחודשים האחרונים,אני מרגישה גם שאין לי מישהו שבאמת יבין את מה שעובר עליי,כולם עסוקים בלהעיר הערות לגביי המראה שלי אבל אף אחד לא באמת מבין מה עובר עליי אמנם אני מודעת לזה שמה שקורה לי לא נורמלי אבל אני מרגישה במין טירוף שאני לבדי לא מצליחה לצאת ממנו,ניסיתי להוריד בכמות של הכדורים שאני לוקחת ביום,אבל משום מה אני מרגישה שזו התמכרות איומה,ובימים שאני מנסה להוריד את המינון אני מרגישה עצבנית וחסרת סבלנות,אני אפילו לא יודעת אם יש לי אומץ לפנות לעזרה,אני מתנחמת בזה שבפורום הזה מצאתי בנות רגישות ואכפתיות שניתן לשפוך בפניהן את הלב

אני מבינה מאוד לליבך.. אבל חשוב לי שתביני שהפורום הזה תומך ככל שיהיה שיהיה, הוא לא תחליף לעזרה מקצועית ולטיפול נפשי לו את זקוקה כדי להתגבר על הבעיה!! הפורום הזה אכן מקסים והבנות כאן אכן מדהימות ועוזרות , שלא לדבר על קרן אור שהיא מלאך על פני האדמה הזו < :) > אך עדיין זה הכרחי ונחוץ שתפני לעזרה אחרת תמצאי את עצמך עוד יותר בתסבוכת עם המחלה הזו ובמצב אף יותר קשה מזה הנוכחי. עניינים רק מדרדרים כשאת לא פונה לעזרה , האמיני לי.. הם לא משתפרים. שירן

אין לי ספק שאת צודקת ואני חייבת לקבל עזרה,אני מקווה שאני אמצא כוחות לפנות לאיש מקצוע ולהתחיל לטפל בעצמי,כי כפי שאני רואה אני ממשיכה לגרום לעצמי נזק,בלי שום יכולת שליטה.

זעקתך נשמעת למרחוק,גם אחרי שהמילים מסתיימות..
אני מבינה אותך,יקירה,זה תהליך קשה מאוד והרבה פעמים רוצים לוותר ונשברים,וזה בסדר כל עוד שלא שוכחים לקום.
את שואלת מה עושים.אני מבינה שאת נמצאת כבר בטיפול-מה את מרגישה לגביו??האם את גלויה עם המטפל\ת??באיזה מסגרת את נמצאת??בת כמה את??
אני יודעת שזה לא יעודד אותך כרגע,אבל מעבר לטיפול צריך סבלנות וזמן עד שהתהליך קורה.עד שמחלימים ומוכנים באמת לקבל החלטה לוותר על הפרעת האכילה.הקולות לא יעלמו ביום,ולצערי גם לא תוך כמה שבועות,ובזמן הזה צריך לאפשר לקרובים אלייך שרוצים רק בטובתך לעזור לך,תני להם לקחת אחריות עלייך ולקבל החלטות עבורך,אולי זה יקל עלייך את ההרגשה שאת "מורדת" בה"א.
ביום שתביני שה"א היא לא את והיא חלק נפרד ממך,זה יהיה היום בו תגייסי את כל האנרגיות כדי להילחם נגדה,אבל עד אז,קבלי בברכה את הידיים המושטות אלייך באהבה ותני לעצמך להיתמך בהם.
את מסוגלת לשנות את הכיוון,את יכולה למצוא את השקט שאת כה כמהה אליו,אבל ראשית צריך להילחם בשבילו.
יקרה,אני כאן.כיתבי כאן כל אימת שהרגשות והתחושות הקשות עולות,כי המקלדת סופגת הכול ואני כאן כדי לעזור לך לעבור את זה.

שלך,
קרן אור.

נשמע שאת באמת עם היד על הדופק,ושאת עושה את כל הדברים הנכונים.
יכול להיות שמה שדרוש כרגע הוא סבלנות וזמן.
אכן שלושה חודשים הם יחסית מעט זמן,ופתיחות ואמון הוא משהו שנבנה לאט יותר,אבל כל עוד שאת מרגישה שאת יכולה לדבר איתה,שהיא מבינה אותך ושיש איזשהי כימיה בסיסית,כנראה שאת נמצאת עם המטפלת הנכונה עבורך וכל השאר יבוא עם הזמן.תואר ומאסטר הם פחות חשובים מבחינתי,כי מה שמשנה היא לא שיטת הטיפול או התעודה שנמצאת על הקיר,אלא הכימיה ברמה הבסיסית שלה שהיא תנאי לאמון,כנות,פתיחות ושיתוף.
ברור שיש משהו מאחוריי האנונימיות בפורום שמאפשרת פתיחות אחרת,שקופה יותר,בלי עקבות ומעצורים,בלי פחד מאיך זה ישמע או מה יחשבו עלייך..זאת הבמה בשבילך,יקרה.עשי בה שימוש כאוות נפשך.ואני מבטיחה להיות כאן כשתצטרכי.

שבת שלום,
קרן אור.