פורום פסיכיאטריה - יש לך שאלה?

כשאומרת מחשבות טורדניות הכוונה היא (לדוגמה) מחשבות שאשתגע, מחשבות שיהיו לי הזיות או דברים כאלו (כולל בודקת את עצמי כל הזמן ומוודאת שאין, למרות שאין פוחדת מזה) ובכללית חרדה כפייתית שסובבת סביב הפחד להשתגע או לאבד שליטה. "חפירות" של הראש ופחד מעצמי וחוסר שקט. ובימים האחרונים זה התגבר אני תוהה אם זה תהליך טבעי כשמתחילים טיפול בפריזמה וחלק מתהליך מהתגברות החרדה בתחילת טיפול תרופתי?

שלום מורן,
עצמתם ותדירותם של המחשבות טורדניות עלולות להתגבר עם התחלת הטיפול בפריזמה כתוצאה מעליה ברמת החרדה הכללית. התופעה לא מצביעה על חוסר יעילות התרופה וצפויה לחלוף תוך שבוע - שבוע וחצי מתחילת הטיפול.

ההתגברות בגדכ נמשכת שבוע - שבוע וחצי רק? ולאחר מכן אמורה לחול הטבה? נאמר לי שיקחו שבועות עד שתהייה הטבה, ואני דיי חוששת שעד אז צריכה לצפות לתופעות של החמרה בלבד.. או שבשלב מסויים עד להטבה ההחמרה פוסקת? מקווה ששאלתי ברורה מספיק.

הבהרה -עוה"ד יעץ לאמי לקבל חוות דעת של כשירות לשינוי צוואה ללא שום קשר לכדור, אלא מפני שזה הליך מקובל ורצוי לאנשים מבוגרים מעל גיל 70 על מנת למנוע בעיות משפטיות בעתיד. תודה

אכן כך.

שלום דפי,
הכשירות לכתיבת צוואה ו/או ביצוע שינוי בה , נקבעת עפ"י מספר קריטריונים וביניהם מצב הקוגניטיבי של האדם (זיכרון, ריכוז, תובנות לגבי הליך כתיבת הצוואה ומשמעותו) כושר שיפוט ובוחן המציאות. עצם העובדה שאימך נוטלת טיפול בנוגד דיכאון ציפרלקס לא נותנת שום מידע לגבי מצבה הקוגניטיבי ולא לגבי שיפוטה. כדי לקבוע מידת כשירותה לכתיבה / שינוי צוואה, יש צורך בבדיקה עדכנית של פסיכיאטר מומחה.

האם יש צורך לצרף את חוות הדעת של הרופא המטפל לצוואה או מספיק אישור על כך שעורך הצוואה הכן כשיר לכתוב אותה ?

שלום רבקה,
ללא ספק, ההחלטה להתחיל טיפול תרופתי לעיתים מאוד לא פשוטה ובסך הכל ההתלבטות שלך היא מאוד טבעית ומובנת. מאחר ומספר פסיכיאטרים שבדקו אותך המליצו על הטיפול התרופתי, נראה כי אכן הטיפול נחוץ ועשוי לשפר את מצבך. שלושת התרופות שציינת משתייכות לקבוצת נוגדי דיכאון חרדה - SSRI - כולן משפיעות באותו המנגנון ובאופן כללי ההבדל העיקרי ביניהן הוא בתופעות לוואי. מתוך השלושה הייתי בוחרת קודם כל בלוסטרל , מאחר ויחסית לשאר התרופות יש לה פחות תופעות לוואי.
כאמור, רמוטיב היא תרופה פחות יעילה ולכן, פחות מומלצת. לא יקרה אסון אם תתחילי טיפול ממנה, אך הסיכוי שתביא לשיפור משמעותי הוא נמוך יותר.

שלום.

זכור לי שאני העליתי את השאלה הזו כשאלה פותחת במפגש של כל המטופלים והמטפלים במחלקה הפתוחה.

עד כמה שזכור לי, לא הייתה שום תשובה שהניחה את דעתי.

עם זאת, נראה לי שיש בכך מגמה מצד החברה להוקיע את האנשים בעלי בעיות נפשיות, והפסיכיאטריה היא כלי להשיג את המטרה הזו.

אע"פ שישנם הרבה פסיכיאטרים שבאמת מעוניינים בטובת מטופליהם, משהו דפוק בתיאוריה עצמה, ולכן נדרשת הרבה זהירות.

כל טוב,
שמוליק.

אם משהו דפוק בתיאוריה עצמה, למה ממשיכים לדבוק בה? למה הורסים לאנשים את החיים?

הרגש והאמוציה וכן הקוגנציה - חשיבה , תלויים במרכזים במוח.
כמו כן , פגיעה במוח, במיוחד באונה הקדמית יכולה להוביל לפגיעה התנהגותית, קושי בשליטה ואימפולסיביות .
בעיות הפוגעות במבנה המוח ותפקודו יכולות להוביל להפרעות נפשיות שונות, המכונות , הפרעות אורגניות.

ל ומראש להפחיד בטיפול נפשי בלי לתת במקביל שיקום שמגיע מהקהילה? למה לא להבין תסכול ולטפל בתרופות עם תופעות לוואי איומות?

שלום.

גם אני בעד להתרכז בטיפול ריגשי. ברורב הבעייות חוסר האיזון הכימי במוח הוא סימפטום של הבעייה האמיתית, ואותה צריך לפתור ע"י טיפול במקור הבעייה שהוא ריגשי.

ישנם פסיכיאטרים שדוגלים בטיפול המבוסס רק על תרופות. הרופאים של הפורום אמרו אין ספור פעמים שהם מפספסים בגדול, וצריך לשלב טיפול ריגשי עם הטיפול התרופתי.

אבל יש גם מטופלים שרוצים רק תרופות, וחושבים שזה מה שיעזור להם. לא צריך להסכים איתם, אבל יש לכבד את דעתם השונה.

כל טוב,
שמוליק.

ולכל מי שיש לו מה לאמר לכתוב ולהגיב-אני לא מתכוונת דווקא למטופלים פסיכיאטריים אלא למקרים של פגיעות ראש בתאונה ולמקרים של משפחות מצוקה.אני לא חושבת שמשנה מה ברוב הבעיות ומה הסימפטום. אני גם לא מסכימה לאמירה הגורפת שמקור הבעיה הוא רגשי. יש הרבה בעיות שגורמות לבעיה רגשית אבל הן כביכול לא קיימות כשמטפל בהן פסיכיאטר בתרופות וכשמטפל בהן פסיכולוג בשיחות, וכשרופא המשפחה לא רוצה לטפל כשיש פסיכיאטר ופסיכולוג ברקע. שורש הבעיה נובע מחוסר תפקוד נכון וחוסר תקשורת נכונה עם הגורמים הנכונים של העובדת הסוציאלית. השאלה שלי היא מה יכול לעשות הפציינט- החולה-הקורבן של הנסיבות. מה הקשר בכלל למטופלים שרוצים רק תרופות? יחד עם זאת, מי מכבד בכלל את דעתו השונה של מי שנמצא במצב מבולבל או במצב לא מאורגן או במצב של דיבור לא ברור, ומי דואג להבין אותו כשאף אחד לא מבין שלא מבינים אותו?
ומה עם קטין או בגיר עם אפוטרופוס שגם האפוטרופוס לא מבין אותו?

שלום לך.

אכן, מדובר בסוגייה שאיננה פשוטה כלל ועיקר.

תחושתי הבטן שלי היא שמישהו מלמעלה (אולי זה משרד הבריאות ואולי מישהו מעליו) מכתיבים את מה שהם רוצים, ובאמת לא איכפת להם מאותם נפגעי-נפש שמהווים מיעוט מבוטל שאינו מאיים על ההגמוניה שלהם יותר מדיי.
מבחינתם, הם רוצים שהם לא יפריעו לחברה הנורמטיבית, ולצורך זה כמעט הכל מותר. בבתי החולים מעבירים אותם שטיפת מוח אינטנסיבית לגבי הצורך בתרופות, אע"פ שגם לשיטתם, חוסר האיזון הכימי הוא רק אחד מהמרכיבים של המחלה. יכול להיות שהם מעוניינים שהם יהיו חלשים כתוצאה מתופעות הלוואי של התרופות כשהחולשה הזו מאפשרת לשלוט בהם.

אחת מהשאלות שחזרו הרבה בשיחות קבוצתיות הייתה האם הם מאמינים באלוהים.

התשובה שתמיד היו נותנים היא שאין קשר בין הדברים. אני חושב שיש קשר...

השאלה מה תפקידם של הפסיכיאטרים (ובעיקר פסיכיאטרים בבית חולים); האם לעזור למטופלים או להגן על החברה הנורמטיבית מפניהם?

האם הם נותנים אמון במטופלים שהם עברו משהן שהרבה פעמים יש להטיל את האשמה על החברה , וברגע שייתנו להם את הכלים להתמודד, אז הם יוכלו לפרוח, או שהם אינם נותנים בהם אמון?

האם הם מציגים את כל הגישות הטיפוליות (רק תרופות, רק שיחות, שילוב), ומאפשרים לכל מטופל לבחור בדרך שלו, או שמציגים בצורה די גסה את הגישות הקיצוניות של טיפול המבוסס רק על תרופות?

כל השאלות האלה הן שאלות של אמונה ומוסר, ואינן שאלות רפואיות כלל. התשובות אליהן יכולות להיגזר מהשאלה של אמונה באלוהים היכול לראות מה אדם חושב.

לדעתי, מסיבה זו צריך להבהיר את הדברים, לומר את האמת, ועד כמה שניתן, לתת לכל מטופל לקחת את הבחירה בידיים שלו.

את בהחלט צודקת, שמטופל שנמצא במצבים שהוא אינו מתקשר כראוי - אין יותר מדיי מה לעשות.

אני מקווה שלאט לאט נצליח לשנות את הגישות.

כל טוב,
שמוליק.

כל ההודעות שלי. אני לא אמרתי שאם מטופל לא מתקשר כראוי אין יותר מדי מה לעשות אלא שלא הוגן לפרש אותו . דרך אגב אני לא מתכוונת רק לחולים פסיכיאטריים ולא רק לבתי חולים פסיכיאטריים אלא ובעיקר לעולם שבחוץ וגם למקרה נורא שראיתי של בן אדם שנשאב לשם.

שוב פעם שלום.

מה שידוע לי מנסיוני האישי, זה שלא מנסים לפרש את המעשים, אלא רושמים אותם בסיכום אישפוז על מנת להצדיק את האישפוז.

על מנת לנסות להבין מה קורה, מבקשים הסברים מהמשפחה הקרובה, וגם הסברים אלה אינם מחייבים. אם מקבלים מהם מידע, גם את זה כותבים.

רק כשהמטופל נרגע, מדברים איתו, אך הרבה פעמים המטופל אינו נותן אמון. באישפוז השני שלי, זה בדיוק היה המצב. לא נתתי אמון, רציתי לעשות את מה שמצפים ממני לעשות על מנת להשתחרר ואחר כך, כבר אז היה בדעתי לזרוק את התרופות ולעשות ככל שיעלה על רוחי.

אני מסכים שגם כאשר המטופל נרגע, זה לא בהכרח ערובה שהוא יכול לומר את כל אשר על ליבו, אבל לא צריך להאשים בכך את הפסיכיאטרים; יש לכך גורמים נוספים, שאולי אליהם צריך להפנות את האצבע המאשימה.

בכל אופן, גם אני מעוניין לראות תגובה מאחד הרופאים של הפורום.

כל טוב,
שמוליק.

1. לפעמים המשפחה הקרובה נמצאת גם כן בבעיה
2. מחכה לתשובה ממנהלי הפורום

לתשובה של דוידאור -- לקונית סכמטית אין בה שום התיחסות לגוף בצורה אישית .
כלומר הרופאים האלה מתיחסים לסיפטומים ( של מחלה ) כאל האדם עצמו .
כמו שאמר הפותח בשרשור , מצבו של אדם משתפר פלאים לאחר תקופה .
כי הסימפטומים נעלמים אבל משום מה האבחנה היא "כרונית " והיחס שמקבלים הוא מזלזל
משפיל ובוטה . זה המחיר שאנו משלמים על להיות נכה , וכל מה שנלווה אליו .
עוד משהו כל אותם רופאים ואני אומר לא כולם יש מטפלים טובים , אבל הכלל עושים "מוניטין" " רזומה " "כבוד " על חשבוננו .
יחי עם ישראל כל הכבוד לצהל .

בלט !

כול התרופות הפסיכיאטריות זה זבל אחד גדול, ואת זה אני אומרת מניסיון של שנים, ולקיחה של שנים של תרופות שתופעות הלוואי שלהן היו כה גדולות ביחס לעזרה הזניחה מהן.

שלום רבקה.

אני ממש לא חסיד גדול של תרופות פסיכיאטריות, אבל אם החלטת לקחת תרופות, אז זו התשובה.

כל טוב,
שמוליק.

לדיכאון, חרדה וכן אובססיות, התרופה המתאימה ממשפחת : SSRI .
התרופות הנ''ל שייכות למשפחה.
לפעמים SEROXAT עדיף בגגל השפעה מרגיעה, אך בגלל סיכון להשמנה וקושי להפסיק יש להפעיל שיקול דעת.
בחירת התרופה תלויה בניסיון הרופא ושיקולו הקליני בלבד.
פריזמה תרופה ישנה וזולה, אשר הכי קל להיגמל ולהפסיק וכן סיכוי לפחות השמנה ( כמו כן לוסטראל, פחות סיכוי להשמנה לעומת תרופות ממשפחת SSRI אחרות).
אני מאמין שזה מבלבל, אני אישית הייתי ממליץ על פריזמה בין ה 3 הנ''ל . ניתן לעלות מינון ולשנות עם פחות תופעות לוואי.
בהצלחה !

שלום ישראל,
העליה במשקל בעקבות התחלת הטיפול בסרוקוול ותרופות אחרות מאותה הקבוצה היא תופעה מוכרת. לרוב, העליה במשקל מתרחשת בחודשים הראשונים מתחילת הטיפול ולאחר מכן יש התייצבות סביב המשקל החדש. מאחר ואתה מתאר עליה מאוד משמעותית שפחות אופיינית לתרופות, הייתי ממליצה לבחון סיבות נוספות לתופעה כגון הפרעות הורמונליות, מטבוליות וכו'.
בנוסף, מאוד חשוב לעבור הערכה של תזונאית / דיאטנית על מנת לבחון מחדש את התפריט שלך ולנהל דיאטה. חשוב להדגיש כי גם במידה ומדובר בהשמנה כתוצאה מהטיפול התרופתי, הסיכויים לרדת במשקל באמצעות שינויים תזונתיים הם סיכויים מאוד גבוהים.

יש לברר רמת PRL וכן טסטוסטרון בדם, פניה לרופא משפחה ..

תאמת יש פה אנשים שגם ככה אין לי כבר על מה לדבר איתם, הם לא דומים לי בשום דבר שהשיגו בחייהם, והישגייהם העלובים לא מיתקרבים להישגי הנעלים, ולכן גם אם לא היו צוחקים עלי לא הייתי מחליפה איתם ולו מילה אחת גם. מפליא שהם לא מבינים את זה (חולי רוח) ולא מבינים עוד הרבה דברים כמו שהנוכחות שלהם באזור מגורי מפריעה לי עד שהגעתי למצב שהבאתי פה לאנשים עבריינים שיתנו להם זבאנג על הראש בבית שלהם, ממש בושה המקום הזה. אין לי מושג איך אני עדיין גרה פה.

לדעתי ניתן לנסות תרופה ממשפחת SSRI, כגון ציפראלקס, פריזמה וכו...
תפני לרופא משפחה ותדוני בכך.

גם אני הייתי פעם drama queen. ציפרלקס מכבה לך את ערוץ הטלנובלות בראש

בהחלט יכול לכוון על התחלת תהליך שיטיון ואו שינוי במוח ( נזקים...).
יש לברר זאת על ידי בדיקת איש מקצוע, בדיקות דם, הדמייה וכו...

התרופה יכולה לגרום לשינוי ערכי סוכר ושומנים בדם, אך רק כאשר יש עליה במשקל באופן מהותי.
באם שומרים על דיאטה סבירה, פעילות גופנית בסיסית, ניתן למנוע זאת.

* את המינונים של הכדורים אתה העלת והורדת לפי המלצת פסיכיאטר או לפי "הרגשה אישית" שלך?

* אני מניח שהפסיכיאטר במקרה הצורך ישנה את המינון או אפילו יחליף את הכדור. אבל בפורום קשה להגיע להחלטות איזה כדור מתאים ואיזה מינון כי הפסיכיאטר פה לא מכיר את המקרה שלך...

שלום לך
אכן כדאי לבדוק אם יש לך תסמונת הפסקות נשימה בשינה ואת זה עושים במעבדת שינה.
זה יכול להסביר את שאתה חש.
תרגיש טוב!

שלום גבי,
היכולת לשלוט בדחפים מושפעת ע"י גורמים רבים (לא רק נפשיים אלא לפעמים גם גופניים) ובדרך כלל לא מדובר באובדן מלא של השליטה אלא בקשיים שקיימים בתחומים שונים כגון שליטה על דחף לאכול, שליטה בדחפים תוקפניים ורבים אחרים.
כדי לטפל בבעיה, חשוב קודם להבין מהו המקור שלה ובהתאם לכך, בחור בטיפול הנכון. אני מאמינה שניתן לעזור לך, בייחוד לאור העובדה שיש לך מודעות לבעיה.

שלום ליהי.

אכן, המצב שלך נשמע לא טוב, ובהחלט מגיע לך להיות מאושרת.

הדבר היחידי שאני יכול לומר לך מנסיוני האישי הוא שתרופות אינן עוזרות יותר מדיי; הן טובות רק במקרים קיצוניים, ולכן, אל תסמכי על הליתיום שהוא מה שיעזור.

הדרך הנכונה לטיפול בבעיות נפשיות היא ממש לא ע"י תרופות; תרופות טובות רק למי שהמצב שלו כל כך גרוע שזו האלטרמטיבה הכי פחות גרועה.

יכול להיות שפסיכולוג יעזור, אבל מה שהכי חשוב זו עבודה עצמית. פסיכולוג טוב אמור לכוון אותך לעבודה עצמית שהיא היא העיקר.


מאחל לך כל טוב,
שמוליק.

הכדורים מעלים את מצב הרוח והתופעות לוואי משפיעות על כל אחד בצורה אחרת. יש מי שסובל יותר ויש כאלה שבקושי סובלים מהתופעות לוואי. אבל לבוא ולפסול את כל הכדורים?
בהרבה מקרים הכדורים כן משנים בצורה דרסטית את הבן אדם ומעלים את המצב רוח. יכול להיות שאצלך התופעות לוואי השפיעו בצורה רבה, אבל אצל כל אחד זה משפיע בצורה אחרת...

אני גם לא מבין למה יש הרבה אנשים שיוצאים נגד התרופות האנטי דיכאוניות? גם לתרופות אחרות שלא קשורים לבעיות נפשיות יש הרבה תופעות לוואי שעל כל אחד משפיעות בצורה אחרת...הבעיה העיקרית בדיכאון זה המצב רוח שגורם לתסמינים נוספים ואת זה הכדורים אמורים לפתור, אך לצד זה יש תופעות לוואי

שלום קר.

עובדה היא שכמעט ואין פסיכיאטר שמטפל רק בתרופות. רובם גם עוברים הכשרה לטיפול בשיחות.

אין מטופל שמקבל רק תרופות. כל התמודדות עם בעיות נפשיות כוללת גם טיפולים אחרים. אני אומר שהטיפולים האחרים - הם העיקר.

קשה לי להאמין שתוכל למצוא מישהו שמטופל רק באמצעות תרופות.

התרופות אינן אמורות לפתור בעייה כלשהיא אלא רק להקל על תסמינים.

אני בטוח שהטיפולים האחרים, הם הם אלה שעוזרים לך.

נכון שיש הרבה מטופלים שבעקבות הפסקת התרופות מצבם מחמיר, אבל זה מפני שהטיפולים האחרים כנראה אינם מספיק טובים.

אני מקווה שדבריי הובנו כראוי.

כל טוב,
שמוליק.

בעיקרון דיכאון נובע מזה שיש חוסר איזון כימי במוח. אז אני חושב שדווקא התרופות הם העיקר כי הם גורמות למוח "להתאזן" ולהעלות את המצב רוח ולהמעיט את התסמינים ורק אז אפשר להתחיל בשיחות במקרה הצורך

שלום קר.

מה שאתה אומר שדיכאון נובע מחוסר איזון כימי במח, זה גם מה שהפסיכיאטרים אומרים.

לדעתי, המהלך הוא כזה: ישנה בעיה אחרת שממש לא מתחילה מהמוח, שהיא ברך כלל בעייה רגשית. הבעייה הזו גורמת לחוסר איזון כימי במח. על כן, חוסר האיזון הכימי במוח הוא תוצאה של בעייה אחרת ואינו בעייה העומדת בפני עצמה.

ממילא, אם תטפל בבעיה שגורמת לחוסר האיזון הכימי במח, ממילא יהיה איזון כימי, ואז לא יהיה שום צורך בתרופות.

אני חושב שהתיאוריה של חוסר איזון כימי במח לא הוכיחה את עצמה; עובדה היא שישנם אנשים שבבדיקות מעבדה יש להם חוסר איזון כימי, אבל ההתנהגות שלהם "נורמלית" והם אינם נחשבים לחולי נפש.

מעניין האם עשו ניסוי כזה על אנשים שכבר נמצאים בדיכאון או בפסיכוזה. והם גם שם היו אנשים כאלה שלמרות מצבם, לא נראה שיש להם חוסר איזון כימי. בכל אופן, על אנשים שנמצאו בעלי חוסר איזון, והתנהגותם "נורמלית" יש עדיות.

בכל אופן, כל אחד והאמונה שלו, ואם אתה מאמין בתיאוריה של חוסר איזון כימי במח, אני מכבד את זה.

כל טוב,
שמוליק.

אני חושב שאתה צודק במקרה ומדובר בדיכאון קל.
אבל בדיכאון בינוני וקשה גם אם הבעיה הרגשית גרמה לחוסר איזון במוח, אני לא חושב שע"י דיבורים על הבעיה הרגשית וטיפול במישור הפסיכולוגי כטיפול ראשי זה אמור לפתור את הבעיה. במקרה כזה אני חושב שצריך טיפול תרופתי כטיפול ראשי וטיפול בבעיה הרגשית עצמה כטיפול משני.
בכל אופן, אני הבנתי שאתה הפסקת עם הכדורים, ותקן אותי אם אני טועה אבל אתה עדיין לא במצב אופטימילי למרות שאני מניח שניסית גם טיפול בבעיה הרגשית עצמה כטיפול מרכזי...

אני כמוך חשבתי וחלקית חושבת עד היום שהכדורים הם לא פיתרון .אבל נוכחתי לדעת אחרי ארבע דיכאונות ואפיזודה של היפומניה שזה לא נכון. כל פעם כשהרגשתי טוב הפסקתי בהדרגה ליטול תרופות ואחרי חצי שנה הדיכאון חזר ללא סיבה מיוחדת. עכשיו כשאני מתמודדת עם הדיכאון הרביעי שלי אני משלימה לצערי שאני חייבת כדורים למרות שאני מתעבת אותם... אבל אין לי ברירה אחרת. ואף פעם לא יודעים להגיד מה גורם למה אבל אין מה לעשות זה הרבה קשור גם לכימיה במוח ולכן אני מאמינה שצריך לשלב תרופות כמה שפחות כמובן עם טיפולים אלטרנטיביים, טיפול פסיכולוגי ועבודה עצמית קשה.. כמובן שגם נסיבות שגורמות לדיכאון,אורח חיים וגורמים אובייקטיביים שקשה לשנות, צריך לנסות להתמודד איתם..
הלוואי שכולנו נרגיש טוב...

שמוליק

אחד המיתוסים לגבי כדורים הוא שזה "מוצא אחרון" ומנסים אותם רק אחרי שמנסים "את כל הדברים האחרים". יוגה, מדיטציה, דיקור, פסיכולוגיה, דיאטת עשבים.

ושאתה צריך להיות במצב דכאוני קשה בכדי להיזקק לכדורים.

אני סיימתי תואר ראשון בהצטיינות וגם חצי תואר שני אבל בכדי לסיים את התואר השני החלטתי להיעזר בריטלין. למרות שהציונים שלי מעולם לא ירדו מ 90 [פשוט עבדתי קשה מאד כדי להשיג את זה. קשה מידי].

אני רחוקה מאד מהתיאורים של אדם חרדתי במובן של הימנעות מאירועם חברתיים. בכל מקום אליו הגעתי תמיד משכתי תשומת לב חיובית, הייתי מרכז תשומת הלב, קלילה וזורמת. לכאורה - לא חרדתית, נכון? אבל מסתבר שהייתי פרפקציוניסטית, דאגנית, דרשתי יותר מידי מעצמי, "חפרתי", היו לי דאגות, תרחישים של "אם כך" ו"מה יהיה" ו"מה אם..".

הבנתי בשלב מסוים שיש לי חרדה. ניסיתי קצת CBT אבל זה זיון שכל. כי כל מטפל CBT עושה את הפרשנות שלו ולעיתים - מה לעשות - הפרשנות של מטפל ספציפי היא פלצנית להחריד. ניסיתי קצת דיקור, יוגה, אבל בלוח זמנים עמוס כשלי - למי יש זמן להתמיד?

בסוף ניסיתי ציפרלקס. אני לא יכולה להשוות את ליגת הציפרלקס לליגת ה"חשיבה חיובית/CBT/דיקור/יוגה/ספורט" וכיו"ב...

מאז הציפרלקס - יש לי בטחון עצמי, אני אומרת לאנשים מה שאני חושבת מבלי לחשוש מתגובתם. אם אנשים מבקשים ממני טובה או עזרה ולא מתאים לי אז הם יכולים ללכת לחפש מי ינענע אותם, אני לא פרפקציוניסטית, פתאום אני לא דורשת מעצמי שלמות, הדרישות שלי מעצמי ירדו - ואני פחות לחוצה. אני פחות דואגת. מקבלת החלטות ביתר קלות. לא חוששת לבצע החלטות. מרוכזת יותר כי תחנת "קול הרעם" כבר לא פועלת לי בשכל בלי הפסקה. תחנת "קול הרעם" זו התחנה המצרית משנת 1967 שהפחידה את הישראלים שאוטוטו צבאות ערב עומדים להשמיד אותם. אצלי במוח הייתה תחנת "קול הרעם". נבואות שחורות, הפחדות, יהיה כך, יהיה אחרת. בתוך הראש היה לי ביבי קטן שמצייר שלב 1, שלב 2, וגם שלב 8!

אז היום יש לי פחות דאגות, יותר בטחון עצמי, פחות היסוסים, לבטים, חפירות, פחות דרמות רגשיות, פחות לקחת ללב ("למה לי לקחת ללב?" ממש כמו בשיר של אינשטין). הייתי אדם באמת "מוצלח" גם לפני שנטלתי ריטלין וציפרלקס. לכל הדיעות. לא הייתי צריכה להגיע לשפל המדרגה בכדי להגיע לריטלין + ציפרלקס (שילוב מנצח להמון אנשים עם הפרעת קשב ודאגנות יתר חפרנית). לא עברתי את כל הנסיונות עם "אלטרנטיבות" טרם נתתי לעצמי את המתנה הקטנה הזו כל בוקר (2 כדורים - ריטלין וציפרלקס). פשוט רציתי לשפר את איכות החיים. אני עובדת בתחום תובעני ומלחיץ מאד, וציפרלקס הוא כמו "חיזוק שרירי הליבה" של הנפש. גורם עמידות בלחצים.

אני ממש לא חושבת שאתה צריך להיות "על הקרשים" כדי לקחת SSRI. כמו שלא צריך להיות "על הקרשים" כדי לאכול אוכל אורגני ובריא או כדי לעשות מנוי במכון כושר. ציפרלקס זה אמצעי בדוק לשיפור איכות החיים. בעולם מלחיץ כשלנו, במיוחד.

אני חושבת שצריך להבין את זה בפרופורציות. כיום רווחות תיאוריות על פלקסיביליות של המוח. זה לא אומר שאדם נולד עם "מחסור בסרוטונין". אבל זה בהחלט אומר שאירועי חיים לא מעובדים כגון טראומות, יצרו שינויים מבניים במוח. הרי כל אירוע נקודתי יוצר שינוי במוח, אבל רצף מוחשי של אירועים (כגון טראומה) יוצר שינוי מבני. אבל בכך אתה מסכים איתי.

אבל אני לא מסכימה בהכרח שאם הדרך לשינוי המבני במוח שמתבטא כיום ב"חוסר איזון כימי" הייתה אירועי חיים או טראומות שונות, הדרך להשיב את האיזון על כנו היא בהכרח באותו מסלול. מרכס אומר ש"הוויה מכוננת הכרה". איך שהוא זה נכון לתרופות. ברגע שאתה שקוע עמוק מאד בתוך חרדה/דיכאון זה כבר הופך לחלק מה"אני" שלך ולהוויה שלך ומשתלט עליה. גם אם אתה נכנס לטיפול קוגניטיבי, תפיסת עולם שקועה ביאוש כבר מכתיבה את כל מהלך הטיפול. כמו משקפיים במספר הלא נכון.

לפעמים בכדי לצאת מן המעגל של החשיבה השלילית, יש צורך דווקא בכדורים. כי הם פועלים באיזושהיא "מסה קריטית" על ה"אני" שלך. כלומר, אם אתה רוצה לתרגל חשיבה חיובית, אתה צריך לזכור לעשות את זה ודווקא ברגעי אמת של אירועים מלחיצים, מה שפועל זה רפלקס מותנה של להגיב בפאניקה ולחשוב שלילי. כדורים "עושים את העבודה" גם ברגעים של פעולה "על טייס אוטומטי". כך שאם חרדה או דכאון מחבלים באיכות חייך, כדורים נותנים תוצאה זמינה ומיידית, הם מאפשרים סוג של יציאה מה"קופסא" של עצמך.

מעבירים ל"תדר" אחר או ל"פאזה" אחרת במהלך החשיבה, לעיתים מסייעים ביציאה ממעגל שוטה.

שלום לך ליהי
תרופות כן יעזרו ! ומאוד!
המניה דפרסיה הינה הפרעה בו קיים חוסר איזון כימי שניתן לטפל בו כפי שמטפלים בסכרת או ביתר לחץ דם.
אכן השיחות יכולות לעזור וכן טיפול קוגניטיבי התנהגותי! אך לא לבד אלא יחד עם טיפול תרופתי!
למה לסבול התקפים חוזרים?
מצאי לך פסיכיאטר ותראי כיצד ניתן לחיות חיים מאוזנים וטובים..
נסי..
בהצלחה!

תודה ד"ר חרמון. יש לך אולי המלצה לפסיכיאטר טוב באזור חיפה? או פסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי?

של בית חולים טירת כרמל
ותבקשי את דוקטור סלבוצקי
היא הרופאה הכי טובה שם
והכי חשוב שזה בחינם
שיהיה בהצלחה

תודה על תגובתך.. אני אכן מטופלת במרפאות חוץ ברמבם אבל. אבל כל פעם אני ניתקלת שם באטימות של רופאים.. המתנות ארוכות וכדומה. אני כבר חצי שנה מחכה לטיפול פסיכולגי שם.. ממש ביזיון... ולכן לא תמיד מה שבחינם עובד לצערי...