פורום חרדות, טראומות, פחדים - יש לך שאלה?

שלום דר'
האם מותר שימוש בדרלין וברדוקטיל יחד?
אני בטיפול של רדוקטיל כחצי שנה 15 מג'.
מחר עלי להבחן בבחינה חשובה מאוד. בד"כ אני נוטלת (עם מרשם) כדור דרלין אחד כשעה לפני הבחינה לעיתים נדירות בלבד. שכחתי לשאול את הרופא כי הדראלין ברשותי מזמן,
האם ניתן להשתשמש בשתי התרופות יחד? האם יש להמתין זמן מסויים מנטילת תרופה אחת לשניה?
אם לא ניתן להשתמש בשתיהן יחד האם דיי שלא אטול את הרדוקטיל או שיש להמתין תקופה עד לפינוי של התרופה מהגוף?

תודה

מה הטיפול התרופתי העדיף לחרדת בחינות הגורמת להפרעה קשה בריכוז: קסנקס או ציפרלקס?

נאנסתי לפני 9 חודשיים נכנסתי לדיכאון וחוויתי חרדות היתי אצל פסיכיאטר פעם אחת סיפרתי לו את המקרה הוא אמר לי טוב תיקחי ציפרלקס לקחתי במשך שבועיים זה רק הגביר לי תחרדות
חזרתי אליו הוא אמר לי תשמעי אין לך מה לעשות אצלי את בסדר תפני לפסיכולוג,ניסיתי מודאל פורטה פלוטין ,אני מגיבה לא טוב לכדורים ,עברתי 6 חודשיים מאוד קשיים ללא טיפול פסיכיאטרי אני העדפתי . בעייתי היום שאני חווה כבר 7 חודשיים האגשה של ניתוק מעצמי ואני מציינת שכבר 3 חודשיים אני ללא חרדות ולא מטולפת בשום תרופות ,יש לי מחשבות טורדניות על המקרה 24\7 כול יום ללא הפסקה פשוט נמאס אין לי חיים הניתוק הזה מתסכל אותי הרגשה כאלו אתה עושה הכול נורמלי ולא מרגיש נורמלי ,אני שואלת את עצמי מי אני איפה נעלמה האישיות שלי איפה סוזי פשוט
ריקנות כזאת ,ולפעמים עולים לי זכרונות למשל מה לבשתי כשהייתי קטנה או דברים או פריטים שאני זוכרת לפני 20 שנה זה מוזר זיכרונות לא רציונליות כאילו זה עולה לבד לא מובן לי תמיד לא זכרתי דברים מהעבר פתאום יש לי תחושות כאלו מוזרות ואני מציינת שאני מנותקת אבל ללא תסמיני חרדות או דיכאון עברתי את הסבל הזה ,אני רוצה להרגיש את עצמי בחזרה ואני עובדת על עצמי אני מודעת למקרה פשוט לא חוזר לי הרגשתי ,קשה לי לחיותבהרגשה שאני לא יודעת מי אני.

ילדתי את בני הראשון לפני כ4,8 שנים, בלידה קשה וטראומתית, מה גם שבאותה עת סבלתי משני סוגי מונו, ללא ידיעה, חוץ מהידיעה שמשהו עובר עלי ואינני יודעת מהו. במהלך הלידה נטלתי אפידורל שלא ניתן לי נכון ועלה לראש, מה שאומר שהרגשתי את כל מהלך הלידה, כולל הואקום בסוף והתפרים שלאחר הלידה. שכבתי חמישה ימים בביה"ח בלי יכולות לקום מהמיטה. לאחר טיפול נאות חזרתי לבית הורי, הגבתי קשה, הייתי חלשה ועייפה מהכל. בקיצור, המונו עבר, ולא התאוששתי ממנו. עד לא מזמן, כשגילתי שאני סובלת מפיברומיאלגיה, פניתי לרפואה טבעית, בעזרת צמחי מרפא ותזונה, נראה לי שכרגע אני חשה טוב בקשר לפיברומיאלגיה, ורוטצה להביא עוד ילדים. הבעיה שאני ללא מחזור מאז הלידה, ועלי להתחיל בטיפולי פוריות, אבל אין לי כוח נפשי וכוח לסבול את התהליך, פתאום אני שמה לב שכשמדברים סביבי על ילדים או לידות אני מתרחקת, בכלל נהיתי כזו סגורה בבית, אני לא עובדת כחצי שנה, ומאז הוקל לי נפשית, אין לי לחץ חברתי. וכשמספרים לי על מישהי שילדה אני מגלה שאני בוכה. פתאום חשבתי שהמצב שלי מתאים לפוסט טראומה, השאלה איך ולמי לי לפנות לבירור, יעוץ וטיפול??

בוקר טוב ..
וזה נכון ..
אבל אני כמעט וכל יום עוסקת בזה או שנתקעת בזה כשזה נכנס או שלא נכנסת לזה ברגע שזה נכנס וחושבת על דברים אחרים ברגע שזה נכנס ומרגישה הכי טוב שיש
ויש ימים שאני גם מנסה שלא להכנס ופתאום זה קשה
כבר חודשים עם לא יותר שאני מפחדת
וזה בכלל לא קורה ואני לא עולה לישון מרוב פחד שלא אקום בבוקר
וכשאני קמה אני שוב אומרת לעצמי ואם זה יקרה עכשיו
אני כבר לא מצליחה להבין את זה
ואתה חושב ששיחות יעזרו ?

רוצה המלצות על פסיכולוגים קוגנטיבים באזור המרכז
יש אתר מרוכז עם פסיכולוגים ממולצים?

חיים שלום,
אני בחורה כמעט בת 21 מאז ומתמיד הייתי מאוד מאוד ביישנית בחברה והדבר מנע ממני לעשות דברים רבים שאני אוהבת כמו לרקוד ולהופיע..בסיום הבית ספר דווקא בגלל זה החלטתי להופיע בטקס הסיום ואכן הופעתי מול קהל של כמעט 1000 איש אבל עדיין מתתי מלחץ ופחדתי.
יש לי בעיה שכאשר אני מדברת עם אנשים במיוחד בנים שאני לא מכירה ובמיוחד אם הם מעניינים אותי אז אני ישר מסמיקה והופכת שתקנית וגם בבית ספר תמיד הייתי כזו ולכן תמיד החשיבו אותי "סנובית " ואני באמת לא ..יש לי המון חברות ואני רוצה לפתח שיחות אם אנשים אבל אני מתקשה ואני לא "אני" .לקראת סיום שירותי בצהל אף קיבלתי תעודת הצטיינות מטעם מפקד הבסיס והייתי צריכה לעלות לבמה וממש היה לי פיק ברכיים וממש התרגשתי.גם כשיצאתי עם בחורים ככל שהם עניינו אותי יותר כך התנהגתי ב"קרירות" והתרחקתי ..ולכן עד היום בעצם לא הייתי במערכת יחסים משמעותית וארוכת טווח..יש לציין שאין לי בעיה עם המראה החיצוני שלי וההיפך תמיד החמיאו לי מגיל קטן ואני מרגישה ויודעת שאני נראית טוב והציעו לי אף לדגמן.אבל תמיד יש לי ההרגשה שבוחנים אותי גם כשאני הולכת ברחוב קשה לי שלא לדבר בטלפון כך אני מרגישה בטוחה יותר כאילו אני לא לבד ופחות בוחנים אותי ואני לא אוהבת לצאת ולהסתובב לבד במקומות הומי אדם.
אני לא מבינה מה יש לי ומדוע אני כזו חסרת ביטחון שהרי אין לי בעיה עם המראה החיצוני שלי בכלל ואני בנאדם שיש לו הרבה מה לומר ואנשים שמכירים אותי באמת מאוד נהנים בחברתי. אני גם מתכננת לרדת לעבוד באילת ועצם המחשבה שאני אצטרך לעבוד מול קהל רחב ולעבור ראיונות מלחיצה אותי.
למה בעצם אני כזו?האם פיתחתי חרדה ומדוע בעצם? ומה אני יכולה לעשות?
אשמח לעזרתך.

שלום שמי מור ואני בת 17+
לפני כמה זמן התחיל לי מחשבות ופחד למות
כמעט בכל מקום אני נלחצת ופולשת לתוך זה
ויש ימים שאני לא עוסקת בזה אבל ברוב הזמן כן
אני לא יוצאת כמו שהייתי יוצאת פעם וכשאני יוצאת אני בקושי נהנת וחוששת. הפחד הזה אף פעם לא היה לי.

שלום רב..
אני בת 26, לפני כ10 חודשים אבי נפטר ממחלת סרטן.
הוא היה חולה כ4 שנים,ואיכשהו זה נעשה חלק מהחיים
לעולם לא האמנתי שבסוף הגרוע מכל יקרה....(יותר נכון לא רציתי)
היתי מאוד קשורה עליו,וליוויתי אותו ברגעים האחרונים,ספרתי את נשימותיו האחרונות...
עבר כבר זמן,ואני עדיין לא מאמינה ..לא מעכלת ולא מצליחה לנשום...
הפכתי להיות אדם אחר לגמרי,אני מאוד אגרסיבית היום,לחוצה,עצובה ומדוכאת...
יתכן ובבוא היום אני אשלים עם זה ....
רק שקיימת בעיה גדולה מאוד ,שלפעמיים גורמת לי להרים ידיים .אני סובלת מאז מחרדות מאוד קשות,סיוטים,אני קמה עם זה וכך גם הולכת לישון,אם ואני מצליחה להירדם כמובן.החרדות קשורות באימי ואחי הקטן.אני כל הזמן מציירת תמונות איומות בראש שיקרה משהו.אני לפעמייםמתעוררת והולכת למיטתה לראות אם היא נושמת.זה מלווה אותי בכל יום וכל דקה. אין לי כח יותר...
פניתי לפסיכיאטר הוא טען שאני סובלת מחרדות קשות,ונתן לי רסיטל עוד לא ניסיתי אותו.משום מה יש לי תחושה שאדם נבון וחזק יכול לעזור לי יותר מהכדור.רק שאני לא יכולה להרשותלעצמי פגישות עם פסיכולוג. בבקשה תעזור לי ...אני כל כך עייפה ומרוסקת

היי,

אמי חלתה בסרטן לפני מספר שנים ולאחר שעברה תהליך כימותרפיות והקרנות, חזרה לשיגרה, צימחה שיער וכרגע נבדקת בכל חודש כדי לראות אם המחלה חזרה. בכל פעם שהיא נבדקת אני נכנסת לחרדות איומות שמא היא תקבל מחדש את המחלה, כי אני יודעת שאחרי מה שעברה היא לא תרצה לטפל בכך ולא תעבור שוב טיפולי כימותרפיה. אני לא יודעת כיצד להיות יותר אופטימית ופחות רגישה לנושא.

שלום, מה עושים עם ילדה שמפחדת מהחושך ולא מסוגלת ללכת בבית, גם עם מעט אור

היי

מאוד מעניין לקרוא את המאמרים את התשובות כמו כן יש לי תחושה שרפואת המשפחה לא מספיק עוזרת לחולים שלה מספיק ולא מכוונים אותם לצוות המיומן והמתאים פשוט עובדים כמו יצור קפה רק על בסיס תרופות אני חושבת שאים יותר תשומת לב הרבה חרדתיים לא יהיו בבעיה


כול הכבוד

שלום אני בת 26
חשוב לי לציין שמאז ומעולם אני אדם שבריא בנפשו מלא שמחת חיים ואופטימיסטית בדמי ובנשמתי
לפני 3 שנים סבלתי מעייפות וחולשה קשים והובחנתי ע"י בדיקות דם כחולה במחלת היאפים, הייתי חודש וחצי בבית וחזרתי לשיגרה.
לפני חצי שנה שוב החלו הסימנים ובחודש האחרון זה החמיר ושוב בבדיקת דם נתגלו נוגדנים של המחלה.
בשלב מסויים פיתחתי חרדות שהפריעו לי לתפקוד היום יומי ורופא משפחה אחר אבחן שאני סובלת מדיכאון ולא ממחלת היאפים - לשניהם אותם תסמינים. והוא הציע שאפנה לטיפול פסיכיאטרי.
איך יודעים שזה באמת דיכאון ולא מחלת היאפים? אם לשניהם אותם תסמינים
ואני זקוקה לעידוד - זה לכל החיים??? ולמה פתאום זה קורה לאדם שתמיד היה מלא בשמחת חיים?

היי ותודה על ההקשבה!!!
אני בת 21 ומשוחררת כ-7 חודשים מהצבא..
כל חיי אנשים הכירו אותי כאחת שתקנית כזו שאין לה הרבה מה לומר, וכמו כן גם לא ממש חברותית, למרות שלא הראתי את זה, זה לא שהייתי מין "עוף מוזר" כזה כי תמיד ידעתי איכשהו להסתיר את העובדה שאני מפחדת לדבר ברבים, אבל נמנעתי מלעשות דברים שאני אוהבת כמו לרקוד באופן מקצועי(שזה החלום שלי) או להתפרע ככה במסיבות, הרבה אנשים חושבים שאני סנובית אבל אני ממש לא..אני פשוט לא מסוגלת לפתוח את הפה כשיש יותר מחמישה אנשים בחדר גם אם אני מכירה אותם טוב..ואנשים לא מפסיקים להחמיא על איך שאני נראית אבל זה עדיין לא פותר את הבעיה..
הבעיה הזו מפריעה לי היום יותר מהכל..אני אחרי הצבא ונמצאת כבר חודשים ארוכים בבית וכל זה בגלל שאני מפחדת לצאת לעבוד כי זה מצריך אנשים שישפטו אותי וימתחו עליי ביקורת..
חברים שלי ובמיוחד הוריי אומרים לי כל הזמן: "מה יש לך??את לא רוצה לקנות לך דברים? מה לא נמאס לך לשבת בבית כל היום"??אבל הם לא מבינים שככה אני בורחת מהבעיה הזו ולא אני ממש לא נהנית לשבת בבית..אני רוצה לראות עולם ואני רוצה לעבוד ולהרוויח כסף אבל לא יודעת איך לצאת מהברוך הזה..
ואין מצב להגיד להם על טיפול פסיכולוגי כי אני לא מוכנה שהם ידעו על זה..
אוף אז מה עושים??

אני לוקה במחשבות טורדניות, בעיקר בנושאים חברתיים: איך אני נראית ליד אנשים, מה הם חושבים עלי וכדומה. המחשבות מקשות עלי את התפקוד בחברה מאוד. כשאני לבד בבית, אין לי שום מחשבות.
מה הבעיה אצלי ומהו הטיפול המתאים.
האם זה נכון שטיפול תרופתי מתאים?
תודה רבה