פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

לא ברור לי בדיוק מהי השאלה שלך: את שואלת האם זה מקובל כי את לא בטוחה בעמדתך? כי את זקוקה לתמיכה? כי את חושבת שעליך או על מישהו אחר לעשות משהו בנדון?

כל עוד מדובר בהתנהגות לא-מוסרית, אני לא רואה עצמי מטיפה מוסר לאיש. אנשים מבוגרים אמורים לעשות את החשבון עם עצמם.

השאלה היא האם האיש (החבר שלך) הוא קורבנה של אשתו והיא מנצלת אותו ופוגעת בו. במקרה זה יש באפשרותו להיעזר בידי החוק ואם הוא עצמו איננו כשיר לכך, אפשר למנות לו אפוטרופוס.

שאלה נוספת היא מה מונעת ממך או מחבריך לעזור לאותו חבר, אם זה מה שיכול לעזור לו והוא רוצה בכך.

נראה לי כי עליך להבהיר לעצמך מה את באמת שואלת או מבקשת.

פנינה

יוסי כל הכבוד- יש כוח על היכולת שלך לעמוד מול המראה ולומר דברים שכאלה.

עכשיו נשאר לך לעשות את הצעד הבא כפי שפנינה המליצה

מני

נא להתייעץ עם רופא מומחה - פסיכיאטר ילדים או נויירולוג- בעניין זה.

מני

שלום ליאן,
לפי מה שאת כותבת, מעבר לכך שנראה כי אחותך במצב נפשי לא טוב, הרי שהיא אלימה ובכך היא מוגדרת כמסוכנת לבני המשפחה (ובעיקר לאימך).
הקושי הוא בכך שלא אימך ולא אביך אינם לוקחים על עצמם אחריות להכיר בכך שיש בעיה שצריך להתמודד איתה ולטפל בה. אני מניחה כי הבעיות לא התחילו מהיום. כדי לעשות שינוי צריך כח, זה לא קורה לבד. יותר קל לנו בדרך כלל להמשיך כמו שאנחנו כבר רגילים מאשר לעשות שינוי. אבל אז המצב באמת עלול להדרדר עוד יותר.

האפשרויות הן כמה:
לנסות להגיע לאחותך דרך כל מי שנמצא איתה בקשר טוב ויכול לשכנעה ואת בני המשפחה כי יש דרכים לשפר את היחסים במשפחה. עדיף לראות את הנושא כמכלול של יחסים במשפחה (כולל גם אותך - עובדה שזה משפיע גם עליך...) ולא כבעיה של אחותך בלבד, זה עשוי להקל עליה לשתף פעולה. אגב, המצב בו האב "איננו תופס צד", גם הוא ניתן לשינוי, אם הדבר ייעשה בתבונה. ככל ששני ההורים יפעלו במשותף, הסיכוי להצליח יגדל.

יש קושי בכך שאימך לא תורמת ואף מונעת אפשרות של התערבות כלשהי. יתכן ואפשר להתחיל דוקא ממנה: לראות כיצד ניתן לשכנעה כי המצב מחייב התערבות, שאם לא כן הוא באמת עלול להחמיר ולפגוע הן בה והן בביתה ובמשפחה כולה.

אפשר לנסות להעלות את הנושא בביקור אצל רופא המשפחה וולהתייעץ איתו למי לפנות ואיך (עובדת סוציאלית במרפאה, הפנייה לפסיכולוג או לרופא מומחה). את בודאי יכולה להתקשר לגורמי רווחה (המטפלים באלימות במשפחה) ולהתעניין מה הם ממליצים - זה יעזור לך לעזור לבני המשפחה.

מבחינת החוק רשאים הוריך לדרוש מאחותך לשנות את התנהגותה ואם לא תעשה כן להרחיקה מהבית בצו הגנה בבית המשפט או אפילו על ידי הגשת תלונה במשטרה. היתרון בהבאה למצב קיצוני כזה הוא בכך שיגרום לטלטלה ויאלץ מי מהמשפחה לפנות לעזרת הגורמים המתאימים.

כדי להגיע לאבחון או טיפול בכפייה נדרשת התערבות החוק וכנראה שלא זה המצב במקרה שבו מדובר. אם את לא מוצאת דרך לעורר את משפחתך לפעול, את יכולה להתלונן במשטרה (אפילו בעילום שם) על ארוע אלים במשפחה, מה שיביא להתערבות גורמי החוק ואולי יעורר את בני המשפחה, כפי שנאמר מקודם, לפעול לפתרון הבעיה.

בקיצור, ליאן, נראה שאם את רוצה לעזור תצטרכי להפשיל שרוולים ולנקוט ולהציג עמדה. זה לא קל. הכי קשה זה לחשוף את הבעיה, כי אחרת אי אפשר לטפל בה. אבל עוד קודם לכן צריך להכיר בכך שיש בעיה ואת זה כבר עשית. נראה שאת כבר לא תוכלי לעמוד מן הצד (את לא תרגישי טוב כך...) ואת חייבת לסמוך על עצמך!

בהצלחה!,

פנינה

הי חן,
אכן סוגיה מורכבת.

מומלץ לעיין בספרים
הורים כמנהיגים- חיים עמית
התנגדות לא אלימה- חיים עומר
והורים טובים מידי, אורלי פוקס-שבתאי ושולמית בלנק.

לטעמי- יש לנסות להפיק מהאסכולות השונות את המיטב- ולא חייב לסגוד להן.

למשל יש אסכולה (של עיתוב התנהגות) שטוענת כי מעורבות שלך במריבה תשרת צורך סמוי של הילדים לקבל ממך יחס כל שהוא.

מצד שני, אם לא תתערבי ייתכן ובעת הקצנה של הריב אחד הילדים יהיה בסיכון ממשי ואז תואשמי בהזנחה.

מצד שלישי- בהיבט פסיכו-דינאמי מעורבות שלך יכולה לשקף הזדהות כל שהיא, לא מודעת שלך, עם מי מהילדים...

מסובך...

אם את לא מסכימה עם האסכולה שאומרת שיש לתת להם להסתדר לבד אז אולי כדאי לגלות גמישות ולא לחזק באופן קבוע צד אחד.
יכול להיות שכדאי שלא לנקוט עמדה מצדדת אלא לנסות ולהדגים לילדים תקשורת בריאה יותר. מעין "מגשרת" שעוזרת לילדים לבטא במילים את רצונותיהם, תחושותיהם האחד כלפי השני. לנסח הסכמים, פשרות ועוד כל מיני טקסים קטנים שעוזרים לנו כבני אדם לחיות זה לצד זה.

מני

הי דניאל
מבחינת החוק את עומדת ברשות עצמך בגיל 18.

יחד עם זאת, אותו חוק גם אוסר על אביך לעשות לך מה שאת מתארת שהוא עושה לך.

כך שאם את מתכוונת להיעזר בחוק, את יכולה לעשות זאת כבר כעת.
מומלץ לפנות ליועצת בית הספר ולהתייעץ.

יש מוקד לילדים בסיכון שגם כן אפשר להתקשר אליו.

לגבי האלימות שלך- טוב מאוד שאת שמה לב לכך. כמובן שאפשר לטפל בכך. גם כאן תוכלי לפנות ליועצת.
אפשר גם לפנות למרכז טיפולי- למשל למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה.
אך שם לא יוכלו לטפל בך מבלי ליידע את ההורים.

ודרך אגב- מה עם אימך ? האם היא מודעת למה שאת עוברת?

שבוע טוב
מני

אמא יודעת , רואה ושומעת הכל...
היא לא פחות מאויימת או נפגעת ממני
גם אלייה הוא מתנהג באלימות בדיוק באותה צורה
היא פשוט אוהבת אותו וקיבלה אותו ואת ההתנהגות שלו
היא בחיים לא תתגרש ממנו או תתלונן עליו גם כי היא מפחדת וגם כי היא לא רוצה לפרק את המשפחה ולחיות בלעדיו , לגדל אותי ואת האחים שלי לבד.
השאלה שלי זה אם אני מתלוננת עליו אז מה קורה? מה עושים לו?

אליס שלום
ממש כואב לשמוע את מה שהיית צריכה לעבור.

זה לא מגיע לך!!!!

אני ממליץ לך לפנות לתחנה לטיפול ומניעת אלימות במקום המגורים שלך.

מדובר בתחנה שתעני לך ייעוץ וטיפול המכוון לנושא האלימות.
זהו שירות ציבורי ואלה הן חלק מהזכויות שלך- לקבל טיפול

מני

אסי שלום,

הדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לפנות למשטרה, לחוקר שהרחיק ולברר במיוחד מה מה מותר ומה אסור.

המטרה שלו (של הגבר עליו אנו מדברים) בנקודה זו צריכה להיות לשמור על עצמו ולא להיקלע לתסבוכת

בהחלט ייתכן ובשלב זה הוא חש ממורמר, פגוע, מופלה לרעה ומקופח.

לכן חשוב שלא לתרגם רגשות אלו למעשים שעלולים לפגוע בו וגם בילדיו.

אפשר גם להסתייע בייעוץ משפטי בעניין.

וכמובן לפנות לקבל עזרה במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום המגורים

מני

אורנית שלום
אין בידי נתונים אלה אך אין זה אומר שהם אינם קיימים.

כך או כך אני יכול להציע לך לנסות שלא להשאיר את הדיון ברמה האינטלקטואלית (אינאלקטואליזציה).

אני מציע לך להיות ערה לעובדה ש:
א. אלימות מילולית היא אלימות לכל דבר. נשים מדווחות על הכרסום של אלימות מילולית בנפש שלהם ולכן הדבר הופך לאלימות פסיכולוגית. בעקבותיה נשים מאמינות שהן אכן בעלת ערך נמוך, לא ראויות וכך הלאה

ב. העובדה שגברים חוו אלימות בילדותם אין בכוחה להמתיק את הגלולה המרה והאלימות שלהם עדיין פוגעת.

מני

מור שלום
כאשר יש ספק מומלץ לפנות למרכז ילדים בסיכון ו\או לפקידת סעד ולהתייעץ.

בדרך כלל מדובר בתהליך שבו מעורב איש מקצוע (פקידת סעד) אשר יש בידיו את הסמכות המשפטית והמקצועית לשוחח עם המעורבים בדבר ולגבש המלצות.


מני

ל- א. שלום.

מדובר בדיון פילוסופי רחב.

מקובל לחשוב שאלימות או לפחות תוקפנות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

כלומר אין "אדם אלים" אלא אדם שלא שולט בחלקיו האלימים או משתמש בהן בדחיפות כדרך לתקשר עם אחרים.

חוק:
במסגרת ההתקבצותם של פרטים לכדי חיים משותפים (חברה) נוצרים סדרה של נורמות, חוקים ותקנות כדי לקבוע מה מותר ומה אסור.

מכאן- שדרך אחת להגדיר אלימות היא החוק, הן במתכונתו המשפטית והן במתכונתו החברתית-תרבותית (נורמות). כך למשל- ישנה אלימות "חוקית" - דוגמא לכך היא יציאה למלחמה. בצבא מפעילים אלימות - אבל היא חוקית ומקובלת חברתית (על פי רוב).

יחסים:
דרך נוספת להגדרת האלימות- והיא רלוונטית במיוחד לשאלתך- היא מבחן היחסים והיכולת לקיים קשר אינטימי. במילים אחרות, מה שיקבע אם מעשה כל שהוא נחשב לאלימות, היא תגובתו (רגשותיו, מעשיו, מחשבותיו) של הקורבן. אם ילד אומר להורה שהמבט שלו מפחיד- אז מדובר באלימות. ואם- כפי שאני מניח- להורה אכפת מהילד (והוא לא מתעסק רק ברצון שלו- שלא "להיתפס" כאלים) אז בנקודה זו מתחילה בניהם תקשורת אמפתית המבוססת על רצון להבין זה את זה.


בנוגע לילדים- במיוחד- החוק מגדיר אותם כחסרי אונים או חסרי ישע- הם תלויים בהורים. לכן בהחלט ייתכן מצב שבו ילד מקבל מכה בישבן- אך לא מראה שזה מפריע לו מתוך דאגה לאבד את אהבתו של ההורה (למשל). החוק במקרה זה לא מתיר מרווח פעולה וכל הפעלת כוח פיזי תיחשב כאלימות-ולא רק כוח פיזי.

מני

טל שלום

אכן ישנם פירסומים תחת הרעיון של סימטריה מגדרית בכל הנוגע לאלימות בן בני זוג. וגם בפרקטיקה עצמה ישנן עדויות לכך שגם נשים יכולו להיות אלימות כלפי גברים.

יחד עם זאת ראוי לקחת בחשבון שלמחקר לעולם לא יכולה להיות מעמד של אובייקטיביות טהורה- כך גם הדבר בנוגע לשימוש שנעשה בתוצאות של מחקרים.

במילים אחרות, יש להיזהר שמא גילויים שכאלה יצדיקו בטעות אלימות כל שהיא.

מני

שלום לך

אני מבין מדבריך שהמכות בישבן הן דרך להתמודד עם מצוקה שאתה חש. בעיקר כאשר אתה מרגיש מולה חלש\נשלט...

אחת הבעיות בהתנהגות אלימה היא שההתנהגות אולי עוזרת לאותו רגע, (למשל כשאשתך צועקת ואתה מושפל) אבל בטווח הארוך היא פוגעת ומכרסמת ביחסים.

לכן מומלץ - במידה ואתה לא מפחד ממנה והיא לא מפחדת ממך ואתם יכולים לומר לשני מה כואב לכם- לפנות לייעוץ זוגי.

אפשרות אחרת היא לפנות לייעוץ פרטני- תוכל לרכוש שיטות כיצד להתמודד עם המצב, מתוך הנחה שלא אתה הוא זה שצריך לשנות את אישתך. תוכל לנסות ולפתח שיטות חדשות לפתור ולהתמודד עם התחושות הקשות שמובילות אותך להכות בישבן

דרך אגב- מעניין שגם אתה וגם אשתך חושבים האחד על השני במונחים נפלאים

מני

הלוואי בעלי היה מכה אותי בישבן כשלא הייתי מתנהגת אליו בצורה הולמת. זה דווקא נשמע נחמד... זה עדיף פי אלף מאשר לראות אותו כועס כל היום ולא מדבר איתי.
תעריכי זאת...

נראה לי שהנושא גולש לתחום שלא בו אנו עוסקים.

אם הילי ובעלה, שניהם נהנים מיחסים של אלימות (במלים אחרות סאדו-מאזו) - הרי זו הבחירה שלהם ומי אנו שנתערב.

אם אחד מהם לא נהנה מכך, הרי שיש בפעולה הזו משום כפיית רצונו של השני עליו, בניגוד לרצונו ובכח.

בחברה שלנו, המתיימרת להיות צודקת ומתקדמת, דבר זה יחשב כעבירה על חוקים קיימים.

בכבוד,

פנינה דובו

הילי שלום

מתוך דברייך מצטייר שמה שמטריד אותך הוא הרעיון שהמעשים הנוכחיים יוקצנו ויעברו לפסים נוספים ולגילויים נוספים של אלימות.

האם המכות בישבן כשלעצמן אינן חמורות מספיק?


אם כן- אז לדעתי השאלה היא כיצד להפסיק את המעשים הנוכחיים ולא רק החשש שמא זהו סימן להתנהגויות מטרידות נוספות שעלולות להופיע.

דבר נוסף שמטריד- את מתארת את היחסים שלך עם בעלך כיחסים "כמעט מושלמים" שהמכות בישבן הן דבר חריג ביותר. האמנם?

אם מדובר ביחסים כל כך טובים - מדוע כאשר את מבקש שהוא יפסיק, הוא אינו עושה זאת?

ולבסוף- הנקודה שבה את מבקשת מבעלך להפסיק והוא אינו מפסיק- מה זה אומר? כיצד את נתפסת? עד כמה דברייך ורצונותייך אכן מקבלים יחס של כבוד


בהצלחה

מני

סמדר שלום,
אכן את צודקת, את נפגעת באופן ישיר מחוסר צדק שקיים.

במקרה שאת מתארת מקורו של חוסר הצדק ביחס של החברה כלפי נשים- הזכויות שלך נפגעות. עברת מסכת ייסורים ואת מואשמת, עוזבת את מקום מגורייך ולא מקבלת את כספך.

אני חושב שצריך לומר לך כך הכבוד, משום שידעת לקבל החלטה שאומרת "אני לא מוכנה להמשיך ככה". עשית צעד שנשים רבות מתקשות לעשות וכעת את משלמת מחיר יקר.

לצערי, אנני חושב שמצב מסוג זה יכול להשתנות באופן דרסטי. מהסיבה הפשוטה שאינך יכולה לשנות את בעלך.

לכן מומלץ שמצד אחד לא תפסיקי לפעול כדי לקבל את הזכויות שלך- זה מאבק קשה. מצד שני נסי שלא להיות עסוקה בו ובדברים שהוא אומר יותר מידי. ודבר נוסף- נסי לערב כמה שפחות את הבנות בסיכסוך. כלומר - להפריד בין היחסים שלך עם אביהן ובן יחסיהן עימו. זוהי אכן הצעה מסובכת מאוד עבורך- כיצד תוכלי "להרשות" לבנותייך לאהוב את מי שפגע בך ובהן וממשיך לפגוע בך במישירין ובהן בעקיפין (בכך למשל שאינו משלם מזונות).

ייתכן ובעלך פועל מתוך תסכול ומתוך תחושות עמוקות של קיפוח, כשלון וכל אלו אינם מאפשרים לו להבין ולקבל את העובדה שהוא פגע בך. ייתכן ומבחינתו את זו שפגעת בו והוא באמת מאמין בכך וזו הסיבה שהוא ממשיך לפעול כך, כאדם פגוע המבקש לנקום אחרי שננטש.

כמובן שתחושותיו של בעלך לא צריכים לגרום לך לשנות את עמדתך. אבל יכול להיות כעם הזמן הוא ילמד לקבל את זה שאת לא מעוניינת בו ושנפגעת ממנו ואז יוכל להתגייס ולהפסיק להצר את צעדייך- גם הוא מתוך דאגה לבנות.

כאמור , מצבך כעת לא פשוט בכלל, אבל לפי מה שתיארת הוא היה מאוד גרוע בעבר.

בהצלחה

מני