פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

כן, יקירתי, את סובלת ממשהו שבהחלט אפשר להגדירו כהתעללות נפשית. זה שבעלך מצא את נקודת התורפה שלך ולוחץ עליה כל הזמן זו התעללות.

יכול להיות שזה נובע דוקא מדימוי עצמי נמוך שלו וכדי להרגיש שווה הוא צריך ללשים אותך נמוך ממנו. הסכנה היא שאת תתחילי להאמין במה שהוא עושה לך ואומר לך, כי באמת לא קל להימצא עם אדם שמתיחס ככה אליך יום אחרי יום ושעה-שעה.

אם בעלך היה יכול לאהוב, הוא היה רואה בך עוד תכונות חוץ מזה שאת שמנה (אז מה?!), אבל מזה הוא חושש כנראה, כי לאהוב זה גם להתמסר, לוותר, להיות חלש ונזקק לעתים וזה קצת מפחיד.

אבל את יודעת גם לראות את הצדדים החיוביים שלך, כמו שכתבת. את חייבת להאחז בהם ולהאמין שאת שווה בזכות מי שאת. יכול להיות שאם תתחזקי, תאהבי את עצמך ותכבדי את עצמך ותוכלי לאהוב את בעלך לא מתוך תלות או כורח אלא כי את מוצאת בו משהו שאת באמת אוהבת וגם תתמידי בכך - אולי אז תגרמי גם לו להשתנות ולשנות יחסו אליך.

זה די קשה לעשות את זה לבד מבפנים, כשאתם כבר נמצאים בתוך דפוס מתקבע של יחסים והתנהגויות. לפעמים צריך עזרה ממישהו שנמצא מחוץ למערכת שיושיט לך יד ויעזור לך לראות משהו שקשה לראות מבפנים וייעץ לך.

אז קחי את עצמך בידיים ותאהבי את מי שאת. תני לעצמך לחשוב, לרצות ולנהל את חייך כפי שהיית רוצה לחיות וכפי שמגיע לך. אל תתני לאף אחד לקחת את זה ממך. אם בעלך עדיין לא ידע להעריך אותך, תצטרכי לעשות את הבחירה שלך.

בהצלחה,

פנינה

ראשית תודה, פניתי לרב וביקשתי ממנו לדבר איתו.
בעלי טוען שאני מבינה לא נכון ושהוא לא מבין מאיפה שמעתי את הסיומת (שאני מגעילה) הוא טוען שאני שאני צריכה להסתכל בראי ולראות קודם איפה אני לא בסדר, משום מה מכל מה שקורה בבית תמיד הוא ימצא דרך להסביר שאני בסופו של דבר לא בסדר. לא רוצה סקס, לא מפרגנת, לא נמצאת מספיק עם הילדים, בשבתות יותר מידי עם המחשב או הטלויזיה (הוא דתי וגם הילדים ואני לא וזה דבר יחסית חדש מלפני כשנה) אני רחוקה מאוד מהדת.
- לא מושך אותי גבר שמפליץ בכניסה לחדר שינה ועשר דקות לאחר מכן דורש סקס, או גבר שלובש בגד ויכול להשאיר בגדים של חודש בחדר מבלי לקפל ועוד...
נראה שיש לו הרבה טיעונים נכונים אבל הייתכן שלכל דבר יש לו טענה שבסופו של מוציאה אותי "מטומטמת" כמו העניין עם זה שאני שמנה ושהוא מעיר לי לפחות פעמיים ביום - טענתו היא שהוא רוצה שאני אשמור על הבריאות שלי ...
ואני יכולה להמשיך........
הוא בסדר גמור "תלית שכולה תכתלת?

אני מסכימה עם כל מה שאת אומרת ובטח עם מה שאת מרגישה.

עם זאת אני רוצה לשאול אותך שאלה אמיתית: איך את מרגישה עם איך שאת נראית?

אם את שלמה עם זה לגמרי - לא נראה לי שאת צריכה להתרגש יותר מדי מהערות בעלך.

אבל אם גם את חושבת שאת יכולה להיראות יותר טוב ןאם גם את רוצה להיראות יותר טוב - אני מציעה לך להשקיע בזה.

קודם כל משום שזה יעזור לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, ושנית, כי זה עשוי להשפיע גם על יחסו של בעלך כלפיך (עשוי, לא מספיק, כי הרי ברור שיש עוד דברים שעליו לעשות עם עצמו). אולי כך הוא ירגיש שאת עושה משהו באמת למענו ובשבילו (ולא רק בשביל הילדים, הבית, המשפחה וכו'...), כמו שאת רוצה גם ממנו.

אבל כל הטיפים שאני יכולה לתת כאן לא יחליפו טיפול או יעוץ זוגי. שווה לכם לבדוק את הדברים יותר לעומק.

פנינה

זו הרבה יותר מאלימות. זו כבר התעללות נפשית.

כדאי לך לקרוא את הספר "מילים הורגות" של ניני גוטספלד-מנוח.

אותי הספר הזה הציל, ואני מכירה כמה נשים שסיפרו לי שהספר שינה להן את החיים.

בהצלחה.

לזקוקה לעזרה שלום,

ראשית, אני סבור שאת ראויה להערכה על יכולתך להכיר בכך שיש לך בעיה ולגלות נכונות לפתור אותה. מדובר בצעד חשוב.

מאחר ואין מדובר באירוע חד פעמי, אכן רצוי שתפני לייעוץ.

להתנהגותך יכולות להיות סיבות רבות שיכולות להופיע גם יחד.

ייתכן ומדובר ברכישת מיומנויות בסיסיות של הצבת גבולות לילד.
יכול להיות שהתנהגותך היא (גם) ביטוי לבדידות שלך ולכך שכובד המשקל של ההורות נופל על הכתפיים שלך.
אולי גם לוויתורים רבים שאת עושה. המון נשים מקריבות את הקריירה שלהן בעקבות ציפיות חברתיות חזקות להיות "אימהות מושלמות".

לכן, כאמור, כדאי לפנות לייעוץ.
בתחום הפרטי כדאי לפנות לאנשי טיפול שיש להם ידע בטיפול בילדים ואולי גם בטיפול זוגי\משפחתי ולבקש התייעצות. מומלץ כבר בשלב זה לפנות כזוג (ולא לבד).

ניתן גם לפנות לעזרה במחלקות לשירותים חברתיים (רווחה). ישנן יחידות העוסקות בתחומים של ילד ומשפחה.

בהצלחה

מני

ע שלום לך

בהסתמך על התיאור שלך
מומלץ שתפני בדחיפות לייעוץ ראשוני במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך.

המצב הנוכחי יוצר עומסים רבים ומומלץ שתחלקי אותם עם אשת מקצוע.

האיום של בעלך בהתאבדות עלול להיות סימן מדאיג שמרמז על מצב סיכון עבורך.

לכן נדרש ייעוץ בנושא הגנה וגם כדי שלא תשיארי לבד עם כל ההתבלטויות הקשות.

מני

כרמן שלום

התיאור שלך מעט מבלבל, האם מדובר בטונים גבוהים או באלימות?

אם היה מדובר בטונים גבוהים בלבד הרי שבעלך היה נכון להכיר בכך שיש לו תכונה אשר נחווית על ידי המשפחה כמאיימת והיה מכיר בכך שהוא פוגע בה.

אך כפי שאת מתארת את תגובת הילדים, מצטיירת אווירת שליטה בבית.
מהתיאור עולה שהילדים פוחדים, באופן מתמשך, מהאבא שלהם.

לא נראה לי שהשתתפותם בחוגים או היותם ילדים מושלמים- יש בכך להקל על חומרת הפגיעה שיתכן שהם עוברים.

עושה רושם שנדרשת ממך תגובה ברורה יותר ביחס להתנהגות של בעלך ודרישה ממנו להפסיק להפחיד את הילדים (אולי גם אותך?). פנייה לטיפול זוגי ואפילו משפחתי יכולה לעזור בעניין. חשוב שתוכלו להשמיע את הטענות בתיווך של איש מקצוע, שיוכל לעזור לבעלך להבין מה עובר על המשפחה מול התנהגותו. ייתכן ואכן מדובר בחוסר איזון תפקידי בניכם כך שהוא תופס את תפקיד ה"רע" ואת את תפקיד ה"טובה". סוגיות אלו כאמור יכולות להתברר במסגרת טיפול משותף.

בהצלחה

מני

שלום נטע
משום מה נראה לי שכבר עניתי בעבר על הודעה זו, אבל אחזור שוב:
לא פלא שהתעללות מצד אם משפיעה על חייך ועד היום, כפי שהיתה משפיעה גם על אחרים, יותר או פחות. התעללות כזו יכולה להשפיע על הערכה עצמית ולהתבטא בהמנעות, חרדה, דכאון וגם, תתפלאי, רגשי אשמה. כל אלה תוצאה של אי יכולת להתמודד עם מצבים קשים, שלא רק שאין לילד כלים להתמודד עימם, אלא שהם מחבלים בצמיחתו התקינה והבריאה.
החדשות הטובות הן שיש אפשרות לשינוי. מטפל טוב, קשוב, סבלני, מבין, כלומר אמפטי, ולאורך רצף זמן, יכול לספק לך את החווייה שלא היתה לך בילדותך ולסייע לך לבנות, לאט-לאט ובהדרגה, צעד אחר צעד, את החווייה שהיתה חסרה לך.
אחרי שתכירי בעצמך, כבר לא תצטרכי להילחם באמא שלך, היא לא תהרוס אותך ואת לא תרצי יותר להרוס אותה.
אמרת שהיית בהרבה טיפולים. חשוב להתמיד בטיפול שאת מתחילה, כדי שיוכל להיווצר קשר טוב של אמון בינך לבין המטפל/ת. זה לא קורה מיד. טיפול כזה יכול לארוך גם שנים והסוד שלו הוא בהתמשכותו לאורך זמן. יהיו בו גם רגעים קשים, כואבים, רגעים של יאוש ותסכול, אבל אם לא תוותרי לעצמך - יהיו לו תוצאות. את כבר תדעי לבד אם זה מה שמצאת. תסמכי על עצמך. תקשיבי לעצמך. ותצליחי.

פנינה

שלום לך,

לפי התיאור שלך, אני בהחלט ממליצה לך לפנות לבדיקה מעמיקה יותר, לצורך אבחון הבעיה.

הכתובת לנושא זה היא בדיקה אצל פסיכיאטר.

פנינה

1 - לשרותי הרווחה באזור מגוריך, רצוי אם יש מרכז לטיפול ומניעת אלימות.
2 - קו חירום ארצי יפנה אותך לכתובת המתאימה: 1-800-220-000

אם את רוצה לדבר עם מישהו:
"אוזן קשבת": 03-6204999
ער"ן: 1201

במרכזים למניעת אלימות במשפחה יכולים להציע לך כמה סוגי פתרונות, אם אינך יכולה להשאר יותר בבית (במחיצת בעלך, מן הסתם): החל מאמצעי החוק ואכיפתו (הוצאת צו הגנה בבית משפט, הגשת תלונה במשטרה), דרך סיוע בשכר דירה (שלוקח בסביבות חודש וחצי לסדרו) ועד מקלט. כמובן שאם יש לך אפשרות לעבור ולהתגורר זמנית אצל בני משפחה או חברה טובה, זהו גם פתרון. לפחות עד שתוכלי לממש פתרון לטווח ארוך יותר.
אגב, אני לא כל כך מאמינה בפולסים שבאים מתוך תחושת "נמאס לי"... כדי לבצע מהלך של יציאה מהבית ופרידה, תצטרכי הרבה יותר כוחות מרגע אחד של שבירה. אז תנוחי קצת, אבל דעי שתצטרכי בהמשך עוד הרבה כוחות ואורך רוח, כדי להשיג שינוי ממשי. כדאי לך מאד לפנות לעזרת אנשי המקצוע בתחום אלימות במשפחה. יש דרכים לסייע לך לעבור את זה.

קחי נשימה ארוכה וצאי לדרך,
בהצלחה,

פנינה

עד הפעם הבאה האמת אין בי כוחות ולאבטוחה שאני רוצה ולא יודעת מה אני רוצה

זה כזה מעגל נורא שזה פשוט הזוי

כי לא הכל שחור ואז יש ימים טובים והכל טוב

חייבת לציין שהאלימות היא מילולית ודברים שעפים בית אף פעם לא עלי

וזה מורכב הרבה יותר כמובן ויש נקודות זכותוגם אני לא קלה ומושלמת מן הסתם בקיצור .........
כרגע בלי כוחות לעשות כלום בעיניין הזה

מצטערת שסתם הטרחתי אבל שומרת לי את הפרטים ותודה

יום אחד - כשתהיי מוכנה - זה (מה שצריך לקרות) יקרה!

חזקי והאמיני בעצמך!

פנינה

רוצה להוסיף כי על פניו מדובר באדם רגוע מאוד, מקסים עם לב זהב רק שיש לו את ההתפרצויות האלה..

שלום לך

תגובתך היא תגובה נפוצה אצל נשים הסובלות מאלימות מצד בן הזוג.

יש לכך סיבות רבות.


הדבר המומלץ ביותר הוא לא להיחפז בקבלת החלטות ובעיקר לפנות לייעוץ ולטיפול.

בתוך מסגרת טיפולית - במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה- תוכלי לקבל בסיס טוב לבירור שלך עם עצמך, בעיקר בנוגע לבחירות שלך ולשינויים המהירים שחלים בעמדות וברגשות שלך- שינויים שאת ערה להם. תוכלי לקבל גם הערכה של מידת הסיכון בו את מצויה ופתרונות לכך.


נקודת הזמן הנוכחית טובה גם להפנייתו של בן זוגך לטיפול.
בהחלט ייתכן שהוא מעוניין לפנות לטיפול משום שהוא מנסה "לרצות" אותך כדי שלא תעזבי.
אבל זה בסדר- זו גם כן נקודת פתיחה סבירה להתחיל טיפול.

חשוב גם להבין שאם הוא מגיע לטיפול אין זה אומר שמדובר בעסקה "תלך לטיפול ואני לא אעזוב אותך". כל אדם שהולך לטיפול חשוב שיילך עבור עצמו.

לכן כדאי יותר להתבסס על הרעיון של "שנינו צריכים את הזמן כדי להבין טוב יותר כיצד נכון להמשיך הלאה...".


ודבר נוסף- אולי כדאי לך בנקודת הזמן הזו, שאת כל כך מבולבלת לאמץ את הרעיון שפחות חשוב מה השופט חושב עלייך. מה שחשוב זה מה שאת חושבת עלייך...


בהצלחה

מני

אני מבינה מה שאתה אומר..אבל אני נמצאת בנק' מפנה הזאת ומרגישה שאם לא אצא ממע' היחסים הזאת עכשיו אז אני ישאר בה תמיד ואז אני מפחדת להתעורר עוד 20 שנה ולהגיד מה עשיתי..אני מרגישה שאני סולחת לבעלי , סולחת אך לא שוכחת, הצלקת הזאת תישאר איתי כל חיי...אני יודעת שאם חלילה ילדתי הייתה מגיעה ואומרת לי שחוותה דברים מסוג אלה לעולם לא הייתי רוצה שתשאר במע' יחסים כזאת..אז למה קשה לי לקבל החלטה זו גם לעצמי? אני כ''כ כואב לי עליו אני מפחדת כ''כ שיתמוטט, אני רוצה שיחייך ויהיה מאושר ואני מפחדת שאם אעזוב אותו זה לא יקרה...

רינת שלום
אני מצטער אבל לא כדאי לקיים את דיון שכזה במסגרת הפורום.

זו בדיוק הסיבה שבגללה כדאי לך לפנות לייעוץ במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך.

בהצלחה
מני

שלום לך,

א. כל עוד אין החלטה על משמורת לגבי הילדים הקטינים, הזכות להחזיק בקטינים היא של שני ההורים באותה מידה. יחד עם זאת, היות ואת נשארת בבית וזה גם הבית בו נמצאים הילדים, כרגע נמנע מבעלך לראותם בבית או להיות איתם כפי שהורגלו. כרגע את היא המחזיקה בילדים באופן עובדתי, את אחראית עליהם ואת זו שמחליטה כיצד יתנהלו.
אגב, בית המשפט תמיד יעדיף את טובת הילדים ולכן, מן הסתם, ישאירם בבית ולא יעבירם בהליך קצר כמו צו הגנה לשום מקום אחר, כל עוד אינם בסיכון.

ב. אם בעלך רוצה לראות את ילדיו, וזו זכותו על פי חוק, עליו לפנות לבית המשפט ולבקש זאת. הוא יכול לעשות את זה במסגרת דיון בצו ההגנה (בדיון השני, אליו הוא יוזמן) ואז ההחלטה עשויה להיות מהירה יחסית. יש גם אפשרות שהשופט יבקש התערבות של פ.ס. לסדרי דין, כדי שתתערב ותמסור חוות דעת לבית המשפט לצורך הסדרי ראייה לתקופת צו ההגנה. אפשרות זו יכולה מאד לעזור כאשר בני הזוג אינם יכולים להידבר ולכן גם מומלצת.

ג. את עומדת ותעמדי תחת לחצים שונים. אינך חייבת לנקוט בשום פעולה כדי לאפשר לבעלך לראות את הילדים (כמוסבר בקטע הקודם).
אם יש אפשרות שהילדים יראו את אביהם ואת סבורה שהם עלולים להיפגע אם לא יראו אותו כמה ימים (אני אישית מתקשה לראות דחיפות כל כך גבוהה במקרה מעין זה) ואם יש לך במי להיעזר כדי שהילדים יראו את אביהם מבלי שאת תאלצי להיות עימו בקשר (כי הרי הוצאת צו הגנה) - אזי אין סיבה להכביד בכוונה על הילדים ולמנוע מהם לראות את אביהם. הרי הוא לא הורחק מהם, אלא רק ממך...

ד. אל תתני לרגשי אשמה לנהל אותך. אם הוצאת צו הגנה עליך להיות מספיק אמיצה ולומר לילדיך שכרגע יש מצב כזה וכזה ואת לוקחת עליך את האחריות לכל מה שמשתמע מכך, כולל אחריות מלאה עליהם, שמשמעותה, בין השאר, שאת תחליטי מהם התנאים בהם יוכלו להיפגש עם אביהם.

ה. לעורך הדין שלך בודאי יש ראיה משפטית לגבי העניין שלך. יחד עם זאת הייתי מציעה לך להתייעץ עם איש מקצוע שרואה גם את ההיבטים של טובת הילדים, רמות הסיכון במשפחה ודרכים נוספות לפתרון משברים במשפחה. שווה לפנות ולהתייעץ.

בסיכום, חוץ מאשר להיות עם ילדיך ולספק להם הגנה ובטחון, אינך חייבת לנקוט כרגע בשום יוזמה. הניחי לבעלך לעשות את העבודה, כדי שיוכל לראות את ילדיו. אני רוצה להניח שכל רצונו לראות את הילדים נובע מראיית טובתם בלבד וללא שיקולים זרים אחרים.

פנינה

שלום ג.,
כן, אתה זקוק לעזרה ויפה שחשבת על זה ופנית. ניכר שנבהלת מהאלימות שגילית כלפי חברתך (אגב, כולנו נולדים עם מידה של אלימות, השאלה לאן אנחנו מתעלים אותה), הופתעת ואתה חש רגשי אשמה לא קלים.

יחסיך עם חברתך מן הסתם אינם מתנהלים למישרין. אולי זה בגלל ההריון הלא-מתוכנן, כדבריך, ואולי עוד מקודם לכן. נראה לי ששניכם כרגע מאד רגישים, מעצם הדאגה לעתיד/עתידכם. ההריון מבטא היום את מצב היחסים ביניכם: מה תכננתם, מה רציתם, האם אתם כבר בשלים להביא ילד לעולם, למסד את הקשר ביניכם והאם אתם מוכנים לקבל את האחריות למצב בו אתם נמצאים. ההריון מעמיד אתכם בפני הצורך לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה.

הויכוח ביניכם, הריבים, ההערה שלך בקשר להריון, הציתו כנראה את הקונפליקט שלכם לגבי הקשר שלכם. יתכן וחברתך מרגישה כי היא תלויה בך כעת יותר מתמיד (אל תשכח שאת ההריון היא נושאת בגופה, שלא כמוך...), אולי היא חשה חלשה וחוששת שתעזוב אותה (הרי גם אינכם נשואים. גם לכך משמעות מן הסתם), אולי גם אתה די מבולבל עם המעבר לעירה, לדירה שכורה, למחוייבות שמוטלת עליך.

וכל אלה יצרו מצב שבו, גם אם אינך אלים, לא הספיקו כוחותיך הרגילים כדי להתמודד עימו וחולשתך גרמה לך להתנהג באופן שאיבדת שליטה על תגובותיך. ובכך, אגב, די כדי להבהל.

כדי שהמצב לא יחמיר - והוא עלול להחמיר ללא התערבות מתאימה - הייתי ממליצה לכם לפנות לעזרה של איש מקצוע, גם אם למספר שיחות קטן. עדיף לטפל בדברים עכשיו ומיד, ולא לחכות - גם אם תצליח לרסן עצמך כעת - שיווצרו משקעים אשר יכולים לצוץ ולהעיב על חייכם המשותפים בעתיד, בנקודות ציון שונות לאורך הדרך.

חשוב שתבהירו לעצמכם מהי מטרתכם המשותפת ועם מה אתם מתקשים להתמודד כרגע וזקוקים לעזרה. זה יחסוך לכם הרבה קשיים בעתיד.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאתם רוצים לחיות יחד. אם לא, הסיפור הוא שונה.
אני לא חושבת שאתה צריך ללכת למשטרה (אם כבר, אולי לה יש סיבה לפנות למשטרה) או לעשות פעולה דרסטית. מה שחשוב שתגלה מה יכול להרגיע אותך ואז אולי תוכל גם להקשיב יותר לחברתך, להבין אותה וזה אולי ירגיע גם אותה. אני לא בטוחה שאם תקום ותעזוב כרגע, זה מה שירגיע את חברתך. לי נראה שהיא זקוקה לך ולתמיכתך.

כדי להתחיל או לחזור להתחלה ברגל ימין, אני חוזרת על המלצתי להיעזר בשיחות או בהתייעצות נוספות.

בהצלחה,
פנינה

שלום לך

קונפליקטים ומאבקי כוח בין אחים הם חלק בלתי נפרד מחיים משפחתיים.

אך יחד עם זאת דאגתך מוצדקת- אין זה אומר שאתם ההרוים צריכים להסכים שמאבקים אלו יקבלו אופי אלים כפי שאת מתארת.


בד"כ נהוג שהורים לא מתערבים במאבקים של הילדים-אחים משום שהם מתכנים בנקיטת עמדה כך שאחד מהילדים עלול לקבל אישור לתחושות שלו שאולי הוא פחות או אהוב, או דחוי.

מצד שני, אין כמובן להסכים לגילויים של אלימות - לא הכול אפשרי. הורים לא יכולים לעמוד מהצד בזמן שישנה פגיעה ממשית באחד הילדים.

קשה לדעת מהן הסיבות למצב הנוכחי ואולי אין סיבה אחת. ייתכן והילד הגדול "מדבר" איתכם ההורים באמצעות הפגיעה שהוא פוגע באחותו (הוא נמצא בשלב משמעותי ורגיש בחייו, רגע לפני יציאה מהבית).

ייתכן ובכך הילדים עצמם משדרים לכם- שאתם חסרים...

כאמור יתכנו סיבות רבות.

אחד הפתרונות האפשריים והסבירים הוא פנייה לייעוץ.
במקרה שכזה הייתי ממליץ דווקא על ייעוץ משפחתי. כלומר ייעוץ שיאפשר לכם להבין את המצב הנוכחי לא רק כבעיה פרטית של הילד הגדול, אלא גם של המשפחה כולה. כמובן תוכלו לקבל במסגרת ייעוץ שכזה המלצה והדרכה כיצד להמשיך הלאה.


בהצלחה
מני

שלום רות,
אני חושבת שמה שאת מתארת נכנס להגדרה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. את יכולה למצוא חומר בנושא זה באינטרנט.
ספר מאד ידוע בנושא הוא "טראומה והחלמה" מאת ג'ודית לואיס הרמן, שעשוי לעניין אותך. כמו שאפשר להבין משם הספר, אכן יש בו גם מסר של תקווה והחלמה.

אני נפגשת באלמנטים שאת מזכירה בדבריך במסגרת הטיפול: אי מיצוי יכולות, פחד מכשלון/הצלחה, ראיית המציאות כשחורה ומפחידה, קושי לקבל החלטות, קושי להתחבר לרצון האמיתי-ל"אני הגרעיני", חוסר בטחון ואמון, בלבול. כל אלה קשורים מן הסתם לעבר, לתגובות שצברת לאורך הדרך מסביבתך הקרובה, לכוחות שלך, למקורות התמיכה, ככל שהיו לך ועוד.
אבל יש קשת מאד רחבה ומגוונת של התופעות הנצפות ושל דרכי ההתמודדויות איתן ואין מקרה אחד זהה למקרה אחר. כל אחת והיחודיות שלה.

אני מוצאת שככל שהמטפל מאמין יותר ביכולת המטופל/כל אדם להשתנות, קשוב אליו ומאפשר לו להתקדם בקצב שלו, תוך תמיכה ועידוד לאורך זמן, כך גם עולה ההסיכוי לתוצאות טובות יותר. כמובן שהדבר תלוי במוכנות המטופל "לעבוד קשה" במטרה להשיג שינוי וזה לא מובן מאליו כלל.

מה שהופך אולי את הסיפור שלך למורכב במיוחד הוא החיבור בין האלימות לבין נתינה ואהבה. האחד סותר את השני, כמו שאת אומרת, אך מצד שני יש גם חלק חיובי בבסיס, לא הכל שלילי.

בשורות טובות? - מקווה שכן.

הרבה הצלחה!

פנינה

מונעים מימני ייצוג משפטי כדי למנוע מימני להצליח במשפט. המתנקלים בי מצוידים בעורכי דין פצצה. הם מאימים לא רק על בריאותי גם על קניני ומקור מחיתי. הם מוציאים עלי דיבה ומשתמשים בבני מרכז חיי נגדי. זהו תבנית פעולה ניבזי שבו משתמשים באנשים הכי יקרים והכי קרובים נגד האדם המעולל כדרך למלחמה פסיכולוגית לשבור נפשית את הבן אדם. נשים מוקדי התעללות נוח ביגלל שאנחנו יותר רכות ורגישות. אבל מתחשלות ויודעות את ערכינו לעומת הניבזות של המתנקלים שאין דבר בהם להערכה מילבד הגועל שהם מיצרים בשפע.

אני לא מכירה. אולי מישהו מהמשתתפים בפורום הזה מכיר/ה?

בבקשה, אתם מוזמנים!

פנינה

לב העיר, בזמנו היה בקינג גורג, תשאלי שם אולי יש להם קבוצות תמיכה. גם בנעמת יכול להיות שיש קבוצות תמיכה .לב העיר מטעם העיריה עובדות סוציאליות לבעיות במשפחה. ברחוב ארלוזורוב תל-אביב

היי שירי כם אני עברתי התעללות נפשית מיצידו עם הסתה של ילדיי כלפיי זהוא אדם חלש מיסכן שלא יכול להתמודד היום החוק מעלייהם אל תחששי צוי הגנה יגנו עלייך

יש אתר שעוזר בדיוק בדברים האלה קוראים לו "מתייעצים"
זה אתר חדש שיוכל לייעץ לך מה לעשות בסיטואציות כאלה
חפשי בגוגל ותנסי...
בהצלחה!!!

למינה
בהחלט ייתכן כי עם הגעתו של הילד הראשון תהיה עליה ברמת האלימות.

רצוי לפנות לייעוץ עם איש טיפול.

כאשר מדובר באלימות במשפחה (בן בני זוג) מומלץ שכל אחד מבני הזוג יפנה לייעוץ בנפרד.
יחד עם זאת אפשר לשקול במקרה הנוכחי לפנות כנקודת פתיחה גם לייעוץ זוגי. במידה ושני בני הזוג מכירים בבעיה ומוכנים לקבל טיפול- לפעמים הופעת הילד הראשון מציפה בעיות וקשיים של המערכת הזוגית ולכן כדאי לנסות גם אפשרות שכזאת.

מני