פורום אלימות במשפחה - יש לך שאלה?

הי דפי

מומלץ להתייעץ בפורום של טיפול בילדים.



מני

מירי שלום

שאלתך מאיפה מתחילים לטפל איננה ברורה לי. הרי ציינת שאת עוברת טיפול...

ייתכן והשאלה שמעסיקה אותך היא כיצד "תגרמי" לבעלך לעבור טיפול?

אם כך הדבר- אכן מדובר בנושא מורכב מאוד.

לא מומלץ שאת זו שתקחי את האחריות על הטיפול של בעלך.

יחד עם זאת את בהחלט יכולה לשאול את עצמך את השאלה כמה את מסכימה להמשיך לחיות כך.
יש באפשרותך לנקוט בצעדים שונים ומגוונים כדי שלא להסכים לאלימות (למשל פנייה למשטרה, בית משפט לענייני משפחה).
יחד עם זאת אם אינך נוקטת אותם- זה לא אומר שאת אשמה באלימות, זה רק אומר שאת חיה במציאות מורכבת וכי אחד המחירים שאת משלמת עליה היא האלימות.
נראה כי בנקודה זו יש לך עוד דרך לעשות. את מתארת מסכת של פחדים, תחושות של אשמה ואין ספק שכמו במקרים רבים את אמביוולנטית (האם "לפגוע" באבא של הילדים שלי... איך להסתדר לבד... איך להסתדר עם זה שאת אוהבת אותו)

מניסיוני בעבודה עם גברים- אוכל לומר לך (לצערי) כי הם אינם מגיעים לטיפול באופן עצמאי (ישנם מקרים יוצאי דופן). רוב רובם עושים זאת לאחר שבת הזוג עזבה אותם ו\או הוגשה תלונה למשטרה.


בהצלחה

מני

שלום מירי,

את אומרת שהיית בטיפול והבנת שאת אשה מוכה.

נשמע שהבנת שאת אשה מוכה על שום שבעלך הוא גבר מכה. לא ברור מה הבנת על עצמך, כאשה מוכה. כלומר, מהם המאפינים המאפיינים אותך והופכים אותך ל"אשה מוכה".

בניגוד לגישה של פעם שאמרה כי אשה מוכה מוכה מעצם היות בעלה מכה, היום אנחנו רואים את "הריקוד הזוגי" במצבים של אלימות בין בני זוג. רוצה לומר, שאחרי 16 שנים שאתם חיים ביחד, ודאי ישנן סיבות לכך שגם את עדיין נמצאת שם.

לכן, אני מציעה לך להמשיך בטיפול, כדי להבין מה משאיר אותך בזוגיות כזו, ואם לא טוב לך - לאיזה כוחות את זקוקה כדי לשנות את המצב. הטיפול הזה אולי יהיה קשור בטיפול שעברת ובודאי גם בעבר שלך, אבל עם התמקדות בנושא של אלימות בין-זוגית.

הטיפול המקצועי ביותר בנושא אלימות בין-זוגית הוא על ידי מי שהוכשרו לכך במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, הנמצאים בשרותי הרווחה. פני אליהם.

בהצלחה,
פנינה

אכן עברתי טיפול פסיכולוגי והיום אני משתתפת בקבוצת תמיכה שמאד תורמת לי, נכון הדבר שאני רוצה לגרום לו לטפל בעצמו גם מאהבתי אליו גם עבור הילדים שלנו וגם כמובן עבורו.
בקשר לכמה אני יכולה להמשיך ולחיות כך אענה בפשטות שכוח הסבל שלי גדול מאד ,מצד שני נמאס לי אני מרגישה עייפה מאד ומותשת ומייחלת לשקט.
אני חושבת שאני מודעת לחלק שלי בריקוד הזה, המערכת יחסים הזו מספקת לי הרבה דברים שהתרגלתי אליהם מילדות בבית הורי, רגשי אשמה פחד נטישה וחרדות מהמחר.
אני לא חוששת מההיבט הכלכלי כי משפחתי מבוססת ואין ספק שאקבל עזרה, אני מצרה על שיברו של חלום ועל הכישלון.
עול הבית וגידול הילדים מוטל בכול כובדו עלי, אני נמצאת בקשר עם התחנה לאלימות במשפחה, מבולבלת מאד לגבי המשך הדרך, להמשיך בטיפול זוגי למרות שלא נראה לי אפקטיבי? להציב אולטימטום שאולי יעורר אותו לתהליך אמיתי עם עצמו?
מאד הייתי רוצה לקבל התייחסות לעיניין השיכחה שלו ומחיקת האירועים, חוסר הזיכרון
שלו מבלבל אותי מאד.
אודה לכן ומודה לכן מעומק ליבי
מירי

הי מירי

יש שתי דרכים עיקריות להתייחס לשכחה ומחיקת האירועים

האחת- יש המשייכים זאת לאופיים המניפוליטיבי של גברים מכים ורואים בכך חלק מאסטרטגיה של שליטה על האישה, וכרסום מתמיד באישיותה.

השנייה- יש המשייכים זאת למנגנוני ההגנה של הגבר. מאחר והאלימות יכולה לגרום לבושה עמוקה, לנקיפות מצפון וכו'... אז ה"שכחה" של האירועים או של חומרתן נועדה להגן על האדם מפני התחושות הללו. בקיצור- כאשר גבר אלים מסתכל על עצמו במראה באופן ישיר יש סיכוי שהוא לא כל כך אוהב מה שהוא רואה שם: תינוק מפונק, ילד תלותי, תחושה עמוקה של אפסיות וחוסר ערך ועוד ועוד....

זו אחת הסיבות שהטיפול בגברים אלימים מתבסס על כך שלא שופטים אותם- אמנם מגנים את האלימות מכל וכל, אבל לא שופטים ומנסים לקבל את הגבר (אך לא את ההתנהגות).

אני לא בטוח שאני מבין מדוע נושאים אלו מעסיקים אותך. עלייך להיזהר שלא להיתלות בכך כדרך להצדקת האלימות של בעלך .

אני שמח לשמוע שאת בטיפול באלימות במשפחה אני מציע להפנות את השאלות הללו גם למטפל\ת שלך- אני בטוח שתקבלי תשובות ראויות

מני

מירי,
לשאלותיך לגבי הטיפול עצמו, עליך לשתף בהתלבטויותיך את המטפלים.

אני לא מציעה להציב אולטימטום אם אינך מתכוונת לממשו מלכתחילה ולא כמניפולציה.

בעניין השיכחה/מחיקה/חוסר זכרון - זה יכול להיות מנגנון לא מודע שניתן להגיע אליו דרך טיפול שיחתי; וזה יכול להיות משהו יותר מורכב, אותו יכול לבדוק ולאבחן פסיכיאטר. אם יש חשש למשהו כזה, עדיף לשלול אותו לפני או במקביל לטיפול השיחתי.

פנינה

מה יכול אבחון פסיכיאטרי לחשוף?
בבקשה הדבר חשוב לי , את רומזת לבעיה נפשית שיש לה שם ברפואה?
חוסר הזיכרון שלו חזק מאד ומפחיד אותי יותר מהכול כרגע.
אנא עני לשאלתי ממקום כנה ודעי כי יש לי תמיכה רחבה
מירי

תודה רבה.
וכן אני נאבקת במקום של לנסות להצדיק אותו אולם המודעות מונעת ממני לעשות זאת בצורה מושלמת כבעבר.
עליי לחזק את המקום הזה.
תודה
מירי

מירי,
לצערי אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי ולא התכוונתי לרמוז למשהו. האמירה היתה כללית. כאשר מטפל איננו יכול לאבחן ממה סובל מטופל שלו, עליו להפנות את המטופל לבדיקות נוספות, אם באותו תחום ואם בתחום אחר.

אני לא מציעה להתלות מתוך נואשות (שאפשר להבינה אך לא בהכרח מסייעת במציאת פתרון) במה שאולי נראה לך הסיכוי האולטימטיבי שישנה את בעלך.

אם יש או היתה אינדיקציה לבעיה פסיכיאטרית אני מניחה שבעלך היה כבר מופנה.

בכל מקרה זוהי אחריותו והחלטתו להגיע לטיפול ועליך לוותר על המחשבה שזה בידיך לשנות אותו, כל עוד הוא איננו מעוניין.

מה שנשאר לך זה לקחת אחריות מלאה למצבך והחליט מהי הדרך שאת בוחרת לעצמך.

פנינה

י' שלום

ראשית - כל הכבוד לך במיוחד על היכולת שלך לתאר את הרגשות שלך ואת הצורך העז שלך לתשומת לב ויחס. וגם על כך שאתה מכיר באחריות שלך לאלימות ומבין שהתנהגות שכזאת כדאי שתפסק.

הרצונות והצרכים שלך- ליחס ותשומת לב, הם הכי לגיטימיים שבעולם.
אך כאשר אתה מנסה להשיג אותם דרך אלימות, זה אולי עוזר לאותו רגע (לא בטוח) אבל בטווח הארוך אתה משיג את ההפך. אין לך שום יכולת לשלוט על ההתנהגות של אשתך.

לשאלתך בדבר טיפול
לאור הדברים שתיארת לא הייתי ממליץ להתחיל עם טיפול זוגי.
כדאי שאתה ובת זוגתך, כל אחד מכם בנפרד, תתחילו טיפול פרטני ורצוי אצל מטפלים נפרדים.
טיפול זוגי מומלץ בהמשך הדבר ובהתאם להתרשמות והכוונת המטפלים הפרטניים.

באפשרותכם לפנות למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה במקום מגוריכם.
שם תקבלו טיפול מעובדים סוציאליים הנחשבים למומחים בתחום האלימות במשפחה.

מומלץ מאוד שתנסה להשתלב בקבוצה לגברים- קבוצה לניהול כעסים.


שיהיה בהצלחה

מני

שלום י.

על פנייתך לעזרה ועל קבלת האחריות להתנהגותך האלימה - מלוא ההערכה.
ברור לי לגמרי שהתנהגותה של אשתך נוגעת בנקודות התורפה שלך וגורמת לך להגיב בדרכים שאתה מגיב.

אלא שאם זה נמשך כבר 11 שנים, כנראה שלא זו הדרך ואם לא זו הדרך, מן הסתם יש לחפש דרכים אחרות.

אם אתה חושב שתוכלו לשבת ביחד בטיפול זוגי ולהבין את הדינמיקה של היחסים ביניכם, כלומר, מה היא עושה לך ומה אתה עושה לה ומה מחזיק אותכם ביחד - הרי שזה יהיה הטיפול הטוב עבורכם. הסיבה העיקרית שיכולה למנוע טיפול זוגי היא אפשרות שפתיחת דברים אישיים בטיפול תגביר את האלימות הבין-זוגית, תסכן את בני הזוג או שלא יועלו דברים בשל פחד מתגובה אלימה מהצד השני.

יחד עם זאת, האפשרות לפנות לטיפול אישי גם היא טובה ויכולה להשפיע ולהקרין על בן הזוג. היא טובה בשבילך כאדם שלם בפני עצמו, הרוצה להבין את הסיבות והמניעים להתנהגותו ולהשתנות, מתוך ידיעה כי משהו לא נכון קורה בחייו והוא איננו מצליח לשלוט ולנהל אותם כפי שהיה רוצה.

במרכזים למניעה ולטיפול באלימות (של שרותי הרווחה) קיימות גם קבוצות טיפוליות (לנשים ולגברים בנפרד). טיפול בקבוצה יכול לזרז ולקדם מאד, ביחוד כאשר יש לך נכונות להכיר בקושי שלך. במרכז כזה גם יוכלו לבדוק ביחד איתך ולהמליץ לך על סוג הטיפול המתאים (אישי, זוגי, קבוצתי).

אם אשתך איננה מעוניינת כרגע בטיפול זוגי, אני ממליצה לך להתחיל בטיפול אישי או קבוצתי (אם יש אפשרות להצטרף לקבוצה - אני ממליצה).

בכל מקרה, השינוי לא יחול בזמן קצר והוא כרוך בהתמדה והשקעה בשינוי דפוסים והרגלים, בחשיפה והחשפות, בהתבוננות פנימה ובכאב. ועוד - הטיפול האמיתי שלך יעסוק בך ולא באשתך וזה יהיה קשה (בהתחלה) שכן עינינו רואות החוצה ואנחנו פחות יודעים להסתכל פנימה...

מאחלת לך כח להמשיך במה שהתחלת,

פנינה

שלום נילי,
מערכת היחסים שלך עם בעלך, אכן רווייה סממנים של אלימות בין-זוגית: בעלך אלים פיזית ומילולית ואת חיה במצב נפשי ירוד: פוחדת, מיואשת, מתלבטת לגבי התגובות שלך כלפי בעלך, מושפעת מההאשמות שהוא זורק עליך ומערערות את בטחונך ואף לוקחת עליך אחריות לכך שילך לטיפול ואולי גם רגשי אשמה במצב אליו הגעת...

אני לא יודעת באיזה שלבים נמצאים הגירושים שלכם, אבל אני מניחה שהתקופה הזו ביחד לפני הגירושין מזמנת הסלמה והחרפה בכל מה שממילא לא היה טוב ביניכם ועלול להתבטא גם ברמת האלימות.

יתכן ועדיף היה למצוא אפשרות להפרד כבר עכשיו. אם תעשי את זה בתבונה, זה עשוי לחסוך גם מהילד את המצבים שאת מתארת. בתבונה, אני מתכוונת, כך שלא יקלע למריבות שבין הוריו ויוכל להישאר מחוץ להן ולהיות הילד של אבא ושל אמא, גם אם הם חיים בנפרד.

אני מציעה לך להיעזר באנשי המקצוע שיכולים ללוות אותך בתהליך ההיפרדות מבעלך, שגם אם את מחכה לה הרי שלא פשוט וקל להתיר קשר נישואין. כמו כן יוכלו להדריך אותך מה ואיך לעשות, כדי להגן על עצמך, פיזית ונפשית, מפני הפגיעות שאת חווה כבר שנים וכיצד להתמודד עם הקשיים שלך ולהכיר בהם. יש גם אפשרות להיעזר כספית כדי לעזוב את הבית בשל אלימות.

אם את כבר מוכנה לגירושין, למה לך לחכות, ואם לא - השיחות יעזרו לך לגייס את עצמך כדי לעבור את התקופה הקשה הזו.

מאחלת לך בהצלחה,

פנינה

שלום לך,
את הדברים שלך אפשר לחלק לשניים: מה יהיה איתך ומה יהיה עם הוריך (ואחיך).
את לוקחת אחריות ודאגה לכולם ואולי לא מהיום, אבל התעייפת מזה וזה הולך ונהיה קשה לך יותר ויותר.
האמת שבגיל 21 יש לך (כמו לכולם) מטלות חשובות משלך, המתאימות לגילך ולשלב החיים בו את נמצאת: את עומדת לקבל החלטות על לימודים, עבודה, מגורים, בן זוג, את מתחילה לבנות את הבסיס לחייך הבוגרים. זה דורש אנרגיות נפשיות וחומריות, אבל את עסוקה בעניינים האחרים וזה עלול לפגוע בעתידך.
נדמה לי שאת מבינה בעצמך שאת לא יכולה לפתור את הבעיות של הוריך. אולי הם התרגלו לכך שאת נמצאת ביניהם, כדי למנוע את המריבות שלהם ובעצם הם משתמשים בך כחציצה ביניהם ואולי גם בינם לבין האחים שלך. למרבה הצער את קיבלת עליך את התפקיד הזה והיום אולי קשה לך להשתחרר ממנו.
יתכן שברגע שלא תהיי שם, בתפקיד הזה, הוריך יתחילו לקחת את האחריות על מה שקורה ביניהם.
בשביל שזה יקרה יתכן והברירה הנכונה שלך היא לעזוב את הבית ולגרום להוריך למלא את תפקידם.
אם יש ילדים קטינים בבית הנפגעים מהתנהגות ההורים (כמו שגם את נפגעת), רצוי ליצור קשר עם גורמי רווחה אשר ברשותם הכלים להתערב לטובת הילדים.
כפי שאמרתי, וזה מתוך דבריך, גם את כבר פגועה. כדי לא להישאר במצב זה כדאי לך לדאוג לעצמך, בין היתר, בשיחות כאלה או אחרות, שיעזרו לך להבין יותר טוב את מצבך ולהתכוונן למטרות שלך בחיים ובדרכים המתאימות עבורך.
לסיום, לא יהיה לך קל לוותר על תפקיד האחראי בבית, אבל כנראה שזו משימתך היום.
מאחלת לך הצלחה,
פנינה

שלום,
ראשית תודה רבה רבה על התגובה המפורטת, אין ספק שהיא סידרה לי דברים בראש..
עד עכשיו חשבתי על ההשלכות של ההתערבות שלי כלפי ההורים, אב לא חשבתי על זה שגם אני נפגעת מזה.
את צודקת, ב"ה החיים שלי עמוסים מאד בקבלת החלטות ובקשיים אישיים אחרים,
בזמן האחרון באמת אני מנסה לא להתערב אלא לתת לה לנהל את חייהם בלי לשמש להם איזה כלי או מחיצה בקשר שלהם (וזה אכן היה...),
אבל פתאום חשבתי לעצמי- אולי אני בכלל מתאמצת על דבר שלילי?? אולי זה לא נכון שאני שותקת ולא מתערבת??? עובדה שהם לא מסתדרים, גם אם הם יהיו לבד.... אולי צריך לנער אותם קצת??? שיבינו שחוץ מזה שהם נפגעים יש להם גם ילדים!!! (אני הקטנה בבית אבל משיחות עם אחים שלי כבר הבנו שיש לזה השלכות על כל אחד מהילדים..)
אתמול כתבתי מכתב לאבא שלי בו כתבתי את תחושותי הקשות בלי שום טון מאשים, וכתבתי שבתור אב המשפחה יש לו כח רב בהנהגת האוירה בבית ושאנא יעזור לי להשרות רוגע וטוב....
המכתב נגע לו והוא אמר שישמור אותו לידו.
אח"כ דיברתי איתו ואמרתי לו "אם אתה ואמא הייתם מודעים לעשירית (לא יותר מזה) ממה שהמילים שלכם והזוגיות שלכם משפיעה עלינו, בחיים לא הייתם מדברים ככה אחד לשני". לא יודעת אם זה היה נכון להגיד את זה..
בשיחה הוא גם ניסה לברר אם אני לא מאשימה רק אותו במה שהולך בבית ואמרתי לו אף על פי שחשבתי לגמרי אחרת....
אני לא מפתחת ציפיות. ממש לא. לא רוצה להתאכזב.
אני עדיין לא בטוחה שאני צריכה לשבת, לראות אותו מדבר ככה ולשתוק. אני פשוט לא אשאר שפויה לאורך זמן....
שוב תודה.
וסליחה על האריכות, זהמאד עוזר לי לכתוב את הכל....

את שמה לב בודאי עד כמה משתנות רגשותיך, מחשבותיך ואפילו התנהגותך, ללא שיש לך שליטה רבה על כך. זה מעייף ומתיש, כי את משקיעה המון אנרגיה בדריכות הזו לקראת הלא צפוי ובהתארגנות מחדש בכל רגע ורגע. קשה להשיג בטחון כשאין יציבות.

אני שוב יכולה רק להמליץ לך לטפל בעצמך כדי להגדיל את שליטתך בחייך ולא להיגרר אחרי מה שאחרים קובעים עבורך, גם אם הם יקרים לך מאד. לא בטוח שתצליחי לעזור להם בכוחותיך ואילו את עצמך תיפגעי עוד יותר.

פנינה

עזרת לי מאד... זה מוריד ממני אחריות שלא שייכת לי אז זה מקל...
תודה.

יערה שלום לך,

אני מציע לך לפנות למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה- במקום מגורייך- ברוב המקרים מופעלת במרכזים מסוג זה קבוצת תמיכה לנשים החיות בקשר זוגי עם עם גבר אלים\סובלות מאלימות בין-זוגית.

מהתיאור שלך עולה כי מופעלת כלפייך אלימות פסיכולוגית.

נשים רבות מדווחות כי אלימות זו קשה שבעתיים מאלימות פיסית (לדעתי אין מקום להשוות בין שתי האלימויות- אך השוואה זו נועדה להדגיש את חומרת האלימות שממנה את סובלת).

אלימות פסיכולוגית היא אלימות מקטינה, גורמת להפחתת ערך, ולחיים בתחושת איום מתמדת.

הייתי ממליץ לך לפנות ולבקש סיוע במרכז למניעת אלימות.
לבחון שאלות כמו לאן נעלם האומץ שלך ושל מי הבושה ובעיקר למצוא מסגרת בה תוכלי לשתף ולגלות שזו אינה אשמתך.


בהצלחה

מני

דרך אגב- הלוואי שגם בעלך ישכיל לגלות שדבריו פוגעים וייתגייס אף הוא לבקש עזרה.

שלום לך יערה,
אתחיל מהסוף.
במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה (ישנם הקוראים להם בשמות אחרים כמו "שלום המשפחה"), אשר תחת מחלקות הרווחה בכל אזור ואזור בארץ, מתקיימות קבוצות לנשים ולגברים (בנפרד). שם תוכלי לשוחח ולהקשיב לנשים אחרות, ביחד עם אנשי המקצוע האמונים על תחום הטיפול הזה.

את צודקת בכך שאת מחפשת את מי לשתף ואף צודקת מאד ברצון לשתף נשים במצב דומה לשלך. זהו המפתח שעוזר א. לפתוח את הסוד שכל כך קשה לגלותו, מפני הבושה, האשמה, הפחד שמשהו ישתנה בבית, הפחד מתגובת הסביבה (משפחה, עבודה, חברים ועוד),ב. להתמודד ולא להרגיש לבד ג. לקבל את התמיכה, הכח והלגיטימציה שרק קבוצה יכולה לתת כמוהם.

למרות כל אלה, צריך הרבה רצון, אומץ וכח כדי לפנות לעזרה ולא פחות - להצטרף לקבוצה. נשים רבות (וגם גברים, אגב) נרתעות מכך ודוקא משום החשש להחשף בפני אחרים.

לכן, אני מעריכה את פנייתך ורוצה לעודד אותך להמשיך בדרך הזו, בידיעה כי זו דרך ארוכה, אבל בסופה נפתחות גם אפשרויות חדשות.

בהצלחה,

פנינה

גם אני חווה חוויות קשות מבן זוגי. שנינו אקדמים, עוסקים במקצועות מכובדים. אני אף עוסקת בתחום הטיפול. ואני במלכוד....

מור שלום

תוכלי לפנות בבקשה לעזרה למרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה במקום מגורייך.

שם תוכלי לקבל ייעוץ ראשוני- גם אם לא מדובר באלימות שמתרחשת כיום בפועל. וייתכן שתוכלי להשתלב שם בטיפול ממושך, לאור היותך ילדה מוכה והקושי את סוחבת איתך לאור מה שעברת.


כאלטרנטיבה - תוכלי לנסות ולקבל עזרה טיפולית דרך קופת החולים והביטוח הרפואי שלך- לשם כך עלייך לבדוק מהם הזכויות שלך בקבלת סיוע מסוג זה.

מני

שלום

לאלימות יש היבטים אובייקטיביים וגם סובייקטיביים.

בדרך כלל להיבט המילולי של האלימות יש גם צד פסיכולוגי. כלומר המילים שנאמרות יכולות לגרום לאדם השומע תחושות לא נעימות כלפי עצמו, שנאה עצמית, הפחתת ערך, פחד (כשמדובר באיום גלוי או סמוי).

כאשר מדובר במצב מתמשך האלימות המילולית-פסיכולוגית עלולה לגרום לפגיעה חמורה בערך העצמי ובבטחון העצמי. כאשר האדם הנפגש לומד לשתוק ולספר לעצמו סיפור שונים כדי להקטין ולצמצם את חשיבותם של הדברים הפוגעים, זהו בהחלט עניין לא בריא של חיים בשקר עצמי.

אני מציע לך לבדוק היטב עם עצמך במה מדובר.
כאשר מדובר בזוגיוצ ובקשר אינטימי ההגדרה הסובייקטיבית חשובה, ולא רק ההגדרה המשפטית (של מה נחשב לאלימות). כלומר חשוב מאוד שתבדקי\תבדוק עם עצמך האם הדבר פוגע.

מני

דליה שלום לך

התיאור שלך את התנהגות בעלך עונה להגדרה של אלימות.
מדובר באיומים, ובפגיעה ברכוש.

לא ניתן לדעת באופן ודאי האם בעלך מתכוון לכך- וזה בדיוק העניין, זה מה שהופך את הפעולות שלו לסוג של אלימות פסיכולוגית.

נראה כי חשוב שתפני לייעוץ במרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך.

שם תוכלי לקבל אינדיקציה גם לגבי מידת המסוכנות של בן הזוג והמלצות בנוגע לצעדים שתוכלי לעשות כדי להבטיח את הגנתך.

מני

שלום לך,

חשוב שתדעי שהרצון לפתור את הבעיות ללא עזרה חיצונית ובעצמך הוא מנת חלקן של נשים רבות החיות בקשר זוגי אלים- הדבר נובע מרצון לשמר את האלימות (המבישה) כתופעה אינטימית ולא לחשוף אותה ומתוך תפיסה של נשים שבאחריותן "לתקן" את הבעל.

בשני המקרים מדובר בתפיסה שגויה.

לפיכך, כדי לשנות צריך להכיר בבעיה.

בדרך כלל מומלץ ששני בני הזוג יפנו לטיפול אך באופן נפרד- משום שמדובר במערכת זוגית אלימה. זה לא אומר שאת אשמה באלימות אלא שגם את צריכה ליווי כל שהוא בנפרד מבעלך.

מומלץ לפנות למרכז לטיפול ומניעת אלימות במקום מגורייך. גם אם בעלך לא יתלהב מהרעיון- בלשון המעטה, מומלץ שתפני בעצמך כדי לקבל ייעוץ ראשוני.

מני

שלום שוב,
דיברתי עם בעלי והצעתי לגשת לטיפול/ייעוץ לא התקבלה בברכה.
הוא מרגיש מאוד פגוע ולא מבין למה אני עושה מזה עניין. מה אפשר לעשות?
איך לגרום לו להבין שיש בעיה שדורשת טיפול?

שלום יל,
כמו שאמר לך מני, את עדיין חשה אשמה ומנסה לזכות בתיקון של בעלך, כדי שיהיה גם התיקון שלך.

עליך להבין ששליטתך בבעלך מוגבלת, ועליך ללמוד להשאיר לו את האחריות על התנהגותו. עד שלא תעשי זאת, אין הרבה סיכויים שבעלך יכיר באחריותו למה שקורה לו וימשיך להטיל אותה עליך. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שקשה לו להתחבר לחלקים של עצמו, שהוא עצמו איננו מעוניין להכיר בהם. ממש כמו כל אחד מאיתנו שמכחיש או מתכחש למשהו בו שאיננו אוהב ולכן גם לא רואה.

את לא אמורה ולא יכולה לגרום לבעלך להבין שיש לו בעיה. מה שאת כן יכולה לעשות זה להתחיל לחשוב על עצמך. לא להיות "אגואיסטית" אלא ללמוד מה טוב לך ומה לא טוב לך, מה את רוצה להיות ולעשות בחיים שלך, מה את צריכה לעשות כדי להשיג את המטרות שאת קובעת לעצמך בחיים ועוד כאלה דברים.

זה לא בא ביום אחד, אבל אם תלכי לטיפול, זה מה שתלמדי לעשות שם.

אין זה אומר כלל שעליך להיפרד מבעלך או להפסיק לאהוב אותו. אבל את חייבת להתחיל לאהוב את עצמך, לפחות כמו שאותו.

מבטיחה לך שהוא ייאלץ להסתכל עליך אחרת כשזה יקרה לך ולהחליט אם את מספיק יקרה לו כדי לעשות שינוי ולזכות באהבתך. ואם לא - הדלת תמיד תהיה פתוחה לפניך.

בהצלחה,

פנינה

לבת המיואשת,

אכן מדובר בסיפור סבוך מאוד.
מדברייך עולה הרושם שנקטת בכל הצעדים האפשריים- לא הסכמת להשאיר את האלימות כלפי אימך בגדר סוד חבוי ופנית לרשויות.

לא ברור מתוך התיאור שלך מה היו המסקנות של רשויות הרווחה. ניתן לשער כי מאחר ואחותך נותרה בבית אימך, ייתכן והם התרשמו שאין מדובר בהתעללות וכי אימך איננה מצויה בסיכון- לא כך?



דבר נוסף- מתוך הסיפור שלך ניתן לשער- אך לא לקבוע בהחלטיות- כי כמו במשפחות רבות את מצויה במרכזה של "סאגה" משפחתית לא פשוטה- עם עוצמות רגשיות שקשה לשאת אותן- של סבל. במידה ואת מסכימה להגדרה הזו, הייתי מציע לפנות לגישור\ייעוץ משפחתי.

בהצלחה
מני

שהרביצה והודתה גם במשטרה,שיש להרחיקה מהבית.אך בפועל,כלום לא נעשה....

רעיה שלום לך

סיפורך נוגע. לגבי תרסיס הפלפל אין באפשרותי לנקוט עמדה, אך בהחלט אומר כי הייתי מצייד נשים מוכות בסיפור שלך. הייתי מבקש מהן שיקראו אותי מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, כשלעצמו הסיפור יכול להשתוות בעיני לתרסיס הפלפל - אם נשים יוכלו להבין ממנו את הצער והסבל הרב שהן אולי יכולות לחסוך מעצמן. חשוב לי להדגיש שאין בכוונתי לומר שנשים אשמות בכך שאינן פועלות להגן על עצמן, חס וחלילה, אלא רק שניתן ללמוד מהסיפור שלך שאחרי שהילדים גדלים והאישה העוזבת אפשר גם להצטער שלא ננקטו צעדים מוקדם יותר.

מני

מני, לצערי, פספסת את המסר העיקרי.

גבר אלים אפשר לרסן רק בכוח. אישה נפגעת אלימות, אין לה שום אפשרות להגן על ילדיה מפני פגיעתו הרעה. והרשויות פועלות לאט, וקשה להוכיח אלימות במשפחה כפי שקשה להוכיח אונס (גירסת הקורבן מול גירסת התוקפן)......וגם במקרה בו מושג צו הרחקה או צו מניעת הטרדה מאיימת, גבר מופרע לא בהכרח יכבד אותו, והמשטרה לא מגיעה מספיק מהר גם כשיש קריאה לעזרה. לעתים דווקא לאחר הגירושין, הגבר האלים מתוסכל יותר, וכשאין לו גם מה להפסיד, הוא מסוכן יותר. אני סבורה שנשים נפגעות אלימות צריכות להיות מצוידות בנשק להגנה עצמית.

אפילו היום, 9 שנים לאחר גירושי, אני עדיין פוחדת מפניו פחד מוות.

הדבר היחיד שאני מסכימה איתך: צריך ללמד כל נערה את תמרורי האזהרה מפני גבר אלים....וברגע שיש סימן ולו הכל ביותר, לנתק את הקשר. לנערה יש עדיין את הגנת בני משפחתה.

אם להערכתך בספרי את סיפורי האישי אוכל להציל ילדים החיים תחת טרור הורה אלים, אשמח להתראיין, עם כי בטשטוש פרטים מזהים כדי חלילה לא לפגוע בפרטיות של ילדי.

הי רעיה - לסיפורים אישיים אכן יש כוח רב, הן עבור המספר והן עבור השומע. אני מסכים איתך לחלוטין שנשים צריכות להיות מוגנות ועדיין לא נמצאה הדרך לעשות זאת כראוי.

מני

עומר שלום,

מומלץ לפנות ליועצ\ת בבית הספר

אני מקווה שהיא תוכל לסייע בעניין ולהתחיל בתהליך סיוע ופנייה למוסדות המתאימים

מני

אימך ולא רק היא, סובלים מאלימותו של בעלה, מילולית, נפשית ופיזית.ואולי מעוד סוגי אלימות, כמו אלימות כלכלית (הגבלות כספיות) אלימות מינית (יחסי מין בכפייה ולא מרצון), השלטת טרור בבית, עליהם לא דיברת.

אני מבינה שאת כבר בעלת משפחה והוריך אינם צעירים. אני מעריכה כי ככל שאתם הילדים מתבגרים ועוזבים את הבית, כך תחושת האחריות שאתם מרגישים כלפי ההורים גדלה.

המצב יכול להשפיע גם על הקושי של חלק מכם להיפרד מההורים ולהתחיל חיים עצמאיים משלכם, אך יכול גם לגרום להוריכם, אפילו שלא במודע, להשאירכם בבית וליצור מספיק סיבות כדי שלא תעזבו אותם לבדם.

כדי להתגרש באמת, מה שכנראה אביך איננו מעוניין בו ולאימך אין את הכח לעשות בעצמה, הם יצטרכו הרבה עזרה, מכל הסוגים. גם אם יחליטו לא להתגרש, האפשרות להתלקחות של אלימות והסבל שנגרם מסכנים את המשפחה ומחייבים טיפול.

בכל מקרה, גם אם קיימת האפשרות להתלונן במשטרה וגם לגבי אפשרויות אחרות, אני מציעה לך לפנות לייעוץ דרך שרותי הרווחה באזור מגוריך. היום בכל אזור קיימים מטפלים המתמחים בתחום של אלימות במשפחה והם יוכלו לייעץ לך מה לעשות.

אם הוריך כבר בגיל הפנסיה, הכתובת בשרותי רווחה היא המחלקה לקשיש. הם ידעו מה לייעץ לך, בהתאם לגילם של הוריך.

זו הכתובת וזה המקום.

בהצלחה,

פנינה