פורום הורים לתינוקות, הורים לפעוטות - יש לך שאלה?

שלום,
בתי בת שנתיים וחודשיים. בגן מגיל 3 חודשים. השנה יצאה ממשפחתון ועברה לנעמ"ת. מאד חברותית, חייכנית, מקסימה. החלה בחודשים האחרונים להרים יד (סטירות וכאפות בפנים) ולדחוף ילדים (כולל בן דוד שלה בן שנה). לא נראה שהיא עושה זאת מכעס, היא מחייכת תוך כדי המעשה ומאד מרוצה מעצמה לאחר מכן. היא יכולה לגשת סתם לילד שיושב ליד השולחן ולתת לו סטירה מבלי שיבין מאיפה זה בא לו. היא ילדה שמחה, מאד פקחית, אוהבת תשומת לב ופעילה. לא יודעת אם זה עניין של גיל ואם עלי לפנות לייעוץ חיצוני.
כאשר בתי מתנהגת כך אני מייד אומרת לה שזה לא יפה ואני לא מרשה התנהגות כזו ושמה אותה ב"מחשבה". בהתחלה נתתי לה "פליק" אחר כך הבנתי שזו לא הדרך. היום אני כל הזמן אומרת לה שזה לא בסדר, מסבירה לה מה כן בסדר (ליטוף, חיבוק, נשיקה). אני מתחילה להתייאש, מתייחסים אליה כאל ילדה שמרביצה כל הזמן ואף הציעו לי לקחת אותה למכון ולאבחן אם יש בעיה התנהגותית. אשמח לעזרה בנושא.
אורלי.
העקביות שלי לא עוזרת כי היא ממשיכה להתנהג באותה דרך.

שלום,

בני בן שנה ושמונה חודשים ונמצא איתי בבית (לא הולך לפעוטון),
אני איתו כל היום בבית ולצערי הוא לא מעסיק את עצמו לבד, כלומר כל היום כרוך אחריי (עבודות ביחת, טלוויזיה וכדומה). עליי לציין שאני יושבת איתו ומשחקת והוא מדתף פעולה, אבל הייתי שמחה אילו ידע להעסיק את עצמו לבד

תודה רבה
רונה

יש לי ילדה בת שנתיים ונמצאת בגמילה מטיטולים, והכל נפלא. שאלתי היא האם יש צורך לנגב לה אחרי שהיא עושה פיפי?

רציתי לשאול משהו נוסף ששכחתי -
בני גמול מחיתול כחצי שנה בערך, גם בלילה. פחות או יותר מאז שהתחיל, שמנו לב שהוא מידי פעם שם יד על איבר מינו, מחזיק קצת. ואז שמתי לב לכך שבנים רבים עושים זאת.
רציתי לדעת - אני מבינה שזה לא מוגדר כ"בעיה", נכון? ובכל זאת, למה הם עושים זאת?
גיסתי סיפרה שגם בנה עושה זאת והם מעירים לו. אני אמרתי שאסור להעיר, כי אז הם מבינים שיש פה "אישיו" וממשיכים עם זה. היא שאלה את הרופא על כך, והוא גם אמר שלא תעיר וזה ייפסק מאליו.
דבר נוסף - לאחרונה בני התחיל להכניס ידיים לטוסיק. האם זה אומר משהו? האם להעיר לו? אני אומרת לו בעדינות שלא מכניסים ידיים כי זה מלוכלך והידיים נקיות, ועכשיו צריך לשטוף ידיים. האם זה בסדר?
אודה לתשובתכם.

שלום רב,
יש לי ילד בן שנתיים ו- 10 חודשים. הוא ילד מקסים, ילד טוב, עדין, חברותי, ילד חם. הוא מתסגל מאוד מהר לשינויים (כמו גן חדש, מטפלת חדשה, ילדים חדשים וכו'). באמת ילד שאוהב את הסביבה, והסביבה אוהבת אותו מאוד. ילד ממש מתנה.
קניתי ספרי חינוך כדי לדעת איך לחנך נכון ואיך להתמודד במצבים שונים, והדברים ברובם עוזרים, ואני מקבלת המון מחמאות מהסביבה על החינוך הרגוע והטוב.
לאחרונה התחילו בעיות עם הארגון שלו בבוקר, אולי זה בגלל שהוא קם עייף, כי הוא הולך לישון מאוחר, לוקח לו המון זמן להירדם, אולי בגלל שנת הצהריים בגן (הגננת אומרת שגם בצהריים לוקח לו המון זמן להירדם). בגלל הלחץ של הבוקר, אני מרגישה שאני אובדת עצות ומאבדת שליטה כבר. אני כבר לא יודעת איך להתמודד, אני מאיימת שאני הולכת, וזה לא ממש עוזר, אולי קצת, לפעמים, אבל הכל מלווה בצעקות ובכיות מצידו. אני כבר לא יודעת מה לעשות.
לפעמים זה קורה גם בזמן ההשכבה לישון (הוא ישן איתנו בחדר קטן).
בדרך כלל הוא מקשיב לי, גם אם לא בהתחלה, אז אחרי שאני מבהירה לו מה יקרה אם לא יקשיב, ואז אני סופרת עד שלוש. לבעלי הוא לא מקשיב בכלל, כי בדרך כלל בעלי לא עומד בבכיות ובצעקות שלו ואז הוא מוותר לו. אני מתעצבנת כי ככה אי אפשר לחנך ילד, כשלא עומדים במילה שנותנים, ואז הילד מן הסתם לומד שאפשר לכופף חוקים עם בכי וצעקות. לציין שגם לי מאוד מאוד קשה עם הצעקות והבכיות שלו, זה ממש קורע לי את הלב, אבל אני חושבת שזה למען מטרה טובה - לחנך אותו בטוב, ברוגע ובשלווה.
האם אני צודקת בכך? או האם אני טועה? אודה לעזרתכם בהתמודדות היומיומית.
תודה רבה מראש לתשובתכם.

בני בן השנתיים וחמש התחיל לאחרונה להכניס את אצבעו לנחיר האף ו"לחטט".
אין לי שום בעיה עם זה (הוא עושה כך כדקה ואז ממשיך לדבריו), למעט העובדה שלפעמים הוא פוצע את עצמו בטעות ומתחיל לדמם מעט.
הדבר לא מפריע לו להמשיך ולהתעסק עם זה, אבל אני מנגבת לו את הדימום ואומרת לו שיפסיק כי הוא פוצע את עצמו, והוא מתעצבן וממשיך גם כשאני מנסה להסיח את דעתו למשחק או דברים אחרים (תוך שאני לא ממשיכה לדבר על העניין, כדי לא לעשות מזה "עניין", בתקווה שהתופעה תעבור).
כיצד עלי להגיב? מצד אחד אינני מוכנה להתעסקות שכזו שעשויה להביא לפציעה, ומצד שני אני חוששת שתגובה שלי בכל פעם שהוא מכניס את היד לאף תגרום לתוצאה הפוכה, כלומר להתעסקות יתרה.
כרגע הגישה שלי היא לנסות להסיח את דעתו למשהו אחר, אבל לא תמיד זה מצליח (למשל, לפעמים הוא עושה זאת כשהוא שוכב לישון, ואז אני אומרת לו שיספור עד עשר עם האצבעות, או כשהוא משחק אז אני נותנת לו משהו שהוא צריך לאחוז בשתי ידייו והוא "שוכח").
שאלתי היא כיצד הכי נכון להגיב (אם בכלל)?

שלום רב
ביומיים האחרונים שמעתי לראשונה מהגננת שהגברת הקטנה שלי חוטפת משחקים שאצל ילדים אחרים והכי גרוע מרביצה סתם ככה בלי סיבה. אם אומרים אל תעשי משהו היא אומרת אני כן אעשה או כן בא לי ונשכבת על הרצפה וצועקת.היא גם נורא עקשנית ולא מוכנה לוותר . לדוגמא- יש סבב החלפות וכשהיא חוזרת מישהו אחר במקומה היא לא מוותרת ורוצה את הכבא שהייתה עליו מקודם.
אני בחיים לא ראיתי אותה מרביצה וגם בבית היא בקשרים עם ילדים(חברים שבאים ואנו אליהם, שכנים, בני דודים)ראיתי כבר שרוצה משחק שאצל מישהו אחר
אבל אני תמיד אומרת שתחכה בסבלנות וכשהילד יסיים היא תוכל לשחק. בד"כ היא מקבלת את זה ולעתים יכולה גם להתבכיין אבל לא לחטוף.

בזמן האחרון היא גם מאוד מקרצצת לחברים שלה- לדוגמא אנחנו בבית אצל מישהו או מישהו אצלנו והילד לא רוצה לשחק איתה כל הזמן אז היא בוכה. היא פשוט רודפת אחריו לאן שהולך ולאיפה שמשחק.
היא אומנם עוד קטנה אבל אני חוששת שבסוף באמת ילדים לא ירצו לשחק איתה או להיות איתה והיא ילדה שמאז שנולדה זקוקה לחברה ואהבת חברים.

אין שום שינוי שידוע לי עליו שיכל לגרום להתנהגות הזו
דברתי איתה על זה בגן על יד הגננת שלא מרביצים כי זה לא נעים כמו שלך לא נעים אם ילד מרביץ לך..ואמרנו שזהו היא יותר לא מרביצה ואם מישהו מציק לה היא תגיד לגננת. בתאוריה היא יודעת ומסבירה יפה מאוד שאסור להררביץ או לחטוף אבל מסתבר שלא עושה זאת.דברנו גם מתי הגננת כועסת והיא אמרה שמות של ילדים אחרים שמרביצים ואת עצמה לא הזכירה. אז רק דברנו עליהם שזה לא יפה שמרביצים ,לא נעים, אסור......
מבחינה שפתית יש לה שפה עשירה מאוד יחסית לבני גילה כך שלא נראה לי שהסיבה היא שהייא לא יודעת לבטא את עצמה במילים.
אשמח לעצה
איך להגיב לתופעות החדשות האלה

יש לי שאלה בקשר ליחסים שלי ושל הבן שלי. הבן שלי בגן מגיל חצי שנה אבל אנחנו גרים בחו"ל אז חוץ מהזמן שהוא בגן הוא תמיד נמצא איתי או עם בעלי אך בעיקר איתי. הוא ילד שמח ופעיל מאוד, סקרן וחברותי.
בבקרים אבא שלו לוקח אותו לגן ואני מחזירה אותו אחה"צ בסביבות השעה ארבע ונמצאת איתו עד השינה. לאחרונה קרו כמה מקרים בהם הייתי צריכה לעזוב את הבית לחצי שעה -שעה אחה"צ ונראה שבני כעס על כך. בעלי סיפר שהוא חיפש אותי בבית וכשלא מצא אותי הוא בכה וכשניכנסתי הביתה בני לא ניגש אלי רק דרש שאכין לו אוכל ואף "נאם" נאום שלא הבנתי את התוכן אבל נראה שהוא מתלונן על איפה הייתי.... בערב היה לי קשה להרדימו, הוא רצה על הידיים רק שלי וכאילו התקשה להיפרד ממני כדי ללכת לישון.

ממה זה נובע? האם זה אומר שיש בעיה בהתקשרות שלו אלי? אולי הוא מפחד שאני אעזוב אותו? האם תקין?

בני בן שנה ועשרה חודשים, ילד מקסים, חברותי מפותח מאוד מוטורית ו...מאוד מאוד מאוד אקטיבי. מאז שהיה תינוקי הוא גילה מאפיינים של תינוק "נמרץ", נראה שכבר מגיל חודש רצה ללכת. כתינוק הוא בכה די הרבה בשלושה חודשים הראשונים, בעיקר בערבים ובעיקר כשהיה רעב או עייף אבל גם נרגע ברגע שקיבל בקבוק או נדנוד. לא נראה לי שהוא סבל מקוליק אבל אולי אני טועה.ככל שגדל היה יותר קל להרגיע אותו וכיום בדרך כלל אני מצליחה להרגיעו די מהר אם בוכה.

ליאור נמצא בפעוטון מגיל שמונה חודשים וגם שם הגננות העירו שלפעמים הוא רוצה לעשות דברים שאינם הולמים את גילו, כלומר, לפני שהוא מסוגל להם מוטורית וקוגניטיבית. נראה שליאור מתקשה לסנן גירויים, הוא רוצה לגעת בכל דבר, מרים חפצים כבדים, מנסה להגיע למקומות גבוהים יותר בבית כדי לגעת בחפצים.
סף התסכול שלו יחסית נמוך, והוא נוטה להתפרץ כשלוקחים לו משהו מהיד או שלא נותנים לו את מבוקשו. שמתי לב כשליאור עייף הוא לא מסוגל לשבת במקום אחד, הוא חסר שקט, רוצה לגעת בכל דבר, ונראה שהוא לא מוצא את עצמו. הוא אף פעם לא היה תינוק שמתרפק עלינו יותר מדי, למרות שכן רוצה שנרים אותו די הרבה על הידיים.בנוסף, ליאור מלקק חפצים ומכניס לפה כמעט כל מה שהוא מחזיק, הוא נושך את השמיכות שלו ונראה שעדיין חוקר הרבה עם הפה שלו.


אני ובעלי מנסים מאוד להיות סבלניים ולשקף לו את התחושות והמעשים שלו ולשמור כמה שיותר על שיגרה אך אנחנו מרגישים שיש ימים שהוא ממש קשה. יש ימים שליאור רגוע יותר, וקל הרבה יותר, ויש ימים שהוא ממש מתקשה לווסת את עצמו. שאלותי הן מה לדעתך המקרה?
האם זה הפרעת היפראקטיביות או אולי קושי בויסות הרגשי.תחושתי?
האם קלינאית תקשורת עוזרת במקרים האלו?
מהו הטיפול המומלץ?

תודה רבה מראש!

שלום,
בני בן 3.8, הוא החל להשתמש במילים ששומע מילדים בגן ולהפנות אותן כלפינו, חפצים, חיות או דברים אחרים- לדוגמה "אני יהרוג/ידקור/יחתוך אותך", "את קקי/מסריחה/מחרבנת". אלו מילים שהוא לא שומע בבית הוא בן בכור (יש לו אחות בת שלושה חודשים) והוא אומר בדיוק מי שני הילדים (שיש להם אחרים גדולים) שמדברים כך. ברור שחלק מהדברים גורמים לי חלחלה לשמוע אותם למרות שהוא לא ממש מבין את משמעותם, אני מאמינה שמבין שזה משהו תוקפני ולא טוב לפי ההקשר שמשתמש בכך. אנחנו אומרים שאנחנו לא מרשים לדבר כך וכו'. אך איך אפשר להסביר לילד בגיל זה מה פירוש "להרוג"? ובכלל איך להגיב כשהוא מדבר אלינו כך (כשברור שהכוונה שלילית ולא משנה התוכן)? האם יש סיטואציה שכן ניתן לאפשרלו לתת לו להשתמש במילים אלו לדוגמה אם אומר זאת לחפץ?

אני פונה אליכם כבר אובדת עיצות.
ביתי בת שנה,נולדה עם ריפלוקס ואכלה אינפמיל עד לפני חודשיים שעברנו למטרנה עם כפית דייסה והכל עבר בשלום.
ראשית אני אציין שהיא נראית מציין,אפילו טיפה שמנמונת בגלל האינפמיל,אבל לא בגלל אוכל.
היום היא אוכלת בבוקר ולפני שינה בקבוק 240 ובמשך היום אני מתשדלת לתת לה אוכל "רגיל".
היא מאוד אוהבת גרבר ומעדנים,כל השאר היא עושה בעיות בלי הפסקה.היא יכולה לאכול ארוחה (קציצה,חביתה,גבינות,אורז) בלי שום בעיות, או שהיא יכולה לחיות יום שלם בברוגז עם אוכל,רק מעדנים וגרבר.
אין לי מושג מה גורם לה לחרם על אוכל פתאום(אין קשר לחולי כלשהו),היא כבר אוכלת כמעט הכל,אבל לפעמים פשוט סוגרת את הפה,מנערת את הראש לצדדים ולא מוכנה אפילו לטעום כלום ואז אני מתאיישת וחוזרת למעדן כדי שיהיה לה משהו בבטן.
ניסיתי גם לתת לה לאכול לבד,היא טועמת קצת ומשחקת עם האוכל עד שמעיפה את הכל מהמגש לרצפה.
אני לא יודעת מה לעשות,האוכל שלה מטריף אותי ואני לחוצה מזה שעוברים לפעמים ימים שלמים בלי אוכל,חוץ מ-2 בקבוקים ביום ומעדן.

ביתי בת 3 שנים ו9 חודשים אחת מתאומים נולדו בשבוע 32 להריון....... הגמילה התחלילה ביוזמת הילדה שביקשה לעשות פיפי בשרותים. את תהליך הגמילה התחלנו רישמית בחג סוכות האחרון מאז הילדה במהלך היום רק עם תחתונים ובלילה עם חיתול. את נושא הפיפי היא קלטה דיי מהר ויודעת לשלוט ללא ספק, נושא הקקי מאוד בעייתי ואף התחיל להפריע בגן (פנו אליי בבקשה שאפסיק לה את הגמילה - דבר שלא הסכמתי כי הילדה לדעתי גמולה ב90%), בגן היא עושה קקי אך ורק בתחתונים למרות כל ההסברים שלי ותשובתיה החיוביות שהיא מבינה מה אני אומרת אך לא מייסמת זאת.
מה דעתכם המקצועית בעניין? אני ממש לא רוצה להפסיק לה את הגמילה כי לדעתי היא גמולה מלבד מחסום הקקי.... (אציין שהתאום שלה לא מתקרב לגמילה כרגע)I

כפי שקראתי, מדובר בתופעת תלישת שיער
בני בן החודשיים החל למשוך בשיערו בעשרה ימים האחרונים.
הדבר מקביל לכך שיש לו לאחרונה קשיים בלהירדם, ואנו עושים מאמצים רבים כדי להרדימו.
אנחנו מאוד מקפידים איתו על מגע פיזי, וסביבה רגועה, שקראתי כי הם חשובים מאוד.
כיצד עלינו לנהוג כעת?
באיזה שלב כדאי ללכת להתייעץ עם גוף מקצועי בנושא, ולאיזה גורם כדאי לפנות?
האם יש לפנות לרופא משפחה שיעזור בבעיה, והוא מנחה אותנו הלאה?
האם מוקדם מדי לטפל בעניין בגיל כזה.
תודה רבה

אני מבקשת את עצתכם בנוגע לניהול נכון של פרידה בגן
ביתי בת שנה + 4 חודשים (ילדה מאוד נבונה, מפותחת ומבינה ממש יפה הסברים)
התחילה גן לפני חודש, היה לה מאוד קשה, הייתי איתה שם עד שרכשה ביטחון בצוות וכעת היא נשארת שם לבד עד הצהרים (4.5 שעות), עדיין קשה לה אך היא משתתפת בפעילויות, בוכה כשנזכרת...

כעת אני מגיעה איתה לגן, משחקת איתה בערך 20 דקות בהם היא כבר מבינה שאוטוטו אמא הולכת ומתחילה לבכות לסירוגין, אני אומרת לה כמה פעמים "שאמא הולכת לעבודה, ותמיד אני חוזרת לקחת אותך בצהרים, את הולכת לשחק עם החברים, לשיר, לטייל..., אני יודעת שקשה לך אבל אמא צריכה ללכת לעבודה ואת צריכה להיות בגן..."
ואז אני מרימה אותה, מחבקת ומנשקת, אומרת שאמא אוהבת אותה, עכשיו הגננת תעזור לך, ואז מעבירה לגננת שנפרדת איתה ממני בחלון ואומרת לה יום טוב והולכת. היא כמובן בוכה...

השאלות שלי :
1. מה להגיד לה בבוקר לפני שאני עוזבת ? האם בכלל לדבר איתה על זה כל כך הרבה ? והאם לדבר על כך שזה "קשה לה", ש"הגננת תעזור לה" ?
2. לעשות את הפרידה ממש קצרה ? האם להישאר לשחק שם 20 דקות או עדיך לבוא וללכת אחרי 5 דקות ?
3. הפרידה עצמה, פשוט אחרי המשחק, לקום ולהגיד עכשיו אמא הולכת או שצריך לעשות הכנה של נגיד דקה מראש ?

תודה על הפורום הנהדר

שלום רב,

אני אם לתינוק בן שנה מקסים חייכן חברותי אשר מבטא את עצמו בצורה מאוד יפה ומפותחת. אני נשואה לאיש קבע אשר נמצא בבית בסופי שבוע בלבד ולפעמים פעם בשבוע מגיע. הבעיה היא שכאשר הילד רואה את אביו בסוף שבוע הוא מתנהג בצורה שונה לחלוטין מאוד מפונק ובכיין ואת זה אני מייחסת לזה שהוא מתפנק על אבא שלו.
הבעיה נוצרת שכאשר ביום ראשון הוא קם ואבא נעלם לו הוא ממש יוצא מאיזון. בוכה מכל דבר בהיסטריה. לא ותן לי לזוז ממנו. במידה והוא לא רואה אותי בזווית העין הוא פורץ בבכי הסטרי וזוחל בהסטריה לחפש אותי לא נותן לי להוריד אותו מהידיים מסרב לאכול אותו דבר. לא מעוניין לשחק לבד במשחקים או כל פעילות אם אני לא צמודה אליו. לא מוכן ללכת לאף אחד או אם משהו נכנס הביתה הוא בוכה ונדבק אלי. אם הוא רואה שאני מתלבשת או נועלת נעליים הוא רץ אלי ובוכה. כמו כן מתעורר משינה בבכי וקורא אבא. ברור לי כי זה חרדת הנטישה שלו מאביו.
אולם במשך יומיים שלושה אני מוטשת וסחוטה. לאחר יומיים שלושה הוא חוזר להיות חברותי פתוח חייכן ולא היסטרי.לא בוכה אחרי שהוא קם ולא נבהל שאני מתרחקת ממנו
ואז מגיע שוב סופ"ש והכל חוזר.... האם יש יעוץ למצב כזה של חרדת נטישה בתינוקות? איך עלי לנהוג איתו?? האם לפנק ולגונן ולקבל את ההסטריה שלו בתחילת שבוע? האם אני צריכה לנהוג אחרת??? כי ממש ממש קשה לי ואני בתחילת שבוע מרגישה כמו אמא ל10 תינוקות ולא 1. אני סחוטה רגשית ופיזית. וכמו כן עצבנית מאוד כי אין לי אפשרות לזוז ממנו בכלל.