פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

שלום לך,
אני יכולה להבין את תחושות האשמה שלך והן את הכעס של בתך. לא הסברת בפנייתך מדוע חטטת לה באייפון. האם היה משהו שגרם לך לחשוב שהבת מסתירה ממך משהו או נמצאת בסיכון כלשהו. אם לא, ומדובר יותר בסקרנות שלך, הרי שאכן מעלת באמונה. אני סבורה שעליך להתנצל בפניה ולומר שאת מבינה שאת יכולה לסמוך עליה... ומבקשת ממנה לזכור שאם קורה משהו שמטריד אותה או מאיים עליה היא יכולה תמיד לפנות לעזרתך.
אחרת אין לחיטוט כזה כל הצדקה. פרטיות הינה ערך חשוב גם עבור נערה בת 13.5 שכבר אינה ילדה קטנה. מעבר לכך מדובר בלכבד את חייה.
בברכה,
נלי

שלום מיכל,
אני ממש מבינה לליבך, קשה לכם מאד כהורים לראות אי התאמה זוגית כזו שאת מתארת ולא לעשות כלום כדי לעזור. בן הזוג נשמע בחור עם רגשי נחיתות, וזקוק לכך שיגרום למישהו אחר - במקרה בת זוגו -נחיתות כדי להעלות את ערכו. מעניין האם בתך היום אוהבת אותו כמו בתחילת הקשר או כפי שאמרת, רגילה אליו ופוחדת שלא תמצא אף אחד אחר. תפני אותה לטיפול, כל כך חשוב ומשמעותי שתהיה בטיפול בגיל הזה בו עדיין ההחלטות המשמעותיות לא התקבלו כמו בחירת בן זוג לחיים משותפים. כנראה לא טוב לה עם הדימוי הנשי שלהוהיא מוכנה להתפשר כי היא פוחדת.נראה לה גם קשה להיות לבד. היא צעירה בשביל לחשוב על נישואין, היא עדיין בצבא, אני חושבת שקודם כל כהורים תנסו להניע אותה מלהיכנס למסגרת של נישואין כל כך מהר. היא צריכה לבנות את עצמה, לגבש את הזהות שלה וללמוד להכיר בערך עצמה. תנסו להשפיע עליה להגיע לטיפול בנושא הממוקד הזה של דימוי נשי וזוגיות ותשדרו לה את כל הבטחון שהעתיד כולו לפניה ויש לה אופציות להתפתח, לבנות קשרים עתידיים ושמגיע לה יחס טוב, וחיים טובים יותר.

בהצלחה,

שלי ורדי

תודה רבה על התגובה.
אנו רואים בברור שהבת אוהבת אותו הרבה פחות ממה שאהבה בהתחלה .
בכל פעם שאנו מציעים לה לבוא איתנו לטיול בסופ"ש עם לינה היא מגיעה למרות שהוא נשאר בבית, ולמרות שהם לא התראו שבועיים (הם נפגשים רק בסופי שבוע בגלל השירות הצבאי)
גם כשחוזרת מהנסיעה איתנו היא לא ממהרת ללכת אליו, יכולה להגיע בשעה חמש אחה"צ וללכת אליו בשעה 9 בערב.
בשיחות הטלפון (הנדירות - הוא חייל) שלהם יש תמיד ויכוח הרבה פעמים סביב נושא הדת הוא מבקש ממנה שתתחשב ולא תאכל בשר ומיד אח"כ חלב והיא מסרבת . מבקש ממנה לא להדליק אש בשבת והיא מסרבת.
אנחנו בהחלט רואים ריחוק בקשר וכל פעם סבורים שזהו זה נגמר והם ממשיכים להיות יחד.

לגבי טיפול , היא משרתת בצבא ולא מגיעה הביתה אלא בסופי שבוע לכן אין אפשרות בשלב זה לשלוח אותה לטיפול. היא לא מדברת כרגע על נישואין, היא מתכננת ללמוד והיא מספיק אינטליגנטית להבין שלא מתחתנים בגיל הזה אבל הם חושבים שהם ינשאו בעתיד הרחוק זה לזה (מזל שהיא רק בת 20 )
וכשאני שואלת איך תסתדר עם הדת אומרת "נגיע לגשר ונעבור אותו"

השאלה שלי האם אנו צריכים לעזוב ולא להגיד כלום או מדי פעם להגיד לה (לפעמים אנחנו מסבים את תשומת ליבה להתנהגות תינוקית ומעצבנת שלו והיא בתגובה אומרת "אנחנו עובדים על זה" )
או שאחיה הקטן שואל אותה למה X עשה כך וכך (ומפרט עוד התנהגות תינוקית ומעצבנת שלו , והיא מיד מתעצבנת או שהיא אומרת "כן דיברתי איתו על זה- הסברתי לו שזה מעצבן ולא מצחיק"
האם יש טעם לעשות לה שיחות ולהראות לה כמה הוא לא מתאים או להניח לה להתבשל בשטויות שהוא עושה?

כשאנחנו אומרים לה שזה מאד לא נעים שהוא מזלזל. היא טוענת שזה בצחוק וכשהוא ליד חברים שלו הוא מתגאה בחברה שלו שהגיע לכזה תפקיד מעולה.
היא טוענת שהוא לא באמת מזלזל אלא שהוא צוחק , זה ההומור שלו.
לכל התנהגות מעצבנת שלו יש הסבר .

אסתר שלום,
אני מבינה ללבך. ככל שילדינו גדלים גדלים גם הסיכונים וביניהם הכביש.
יחד עם זאת נראה לי שאת צודקת בנוגע לסיוע עבורך בנוגע לחרדות שלך. אחרת את תמשיכי לסבול וכך גם בנך. הוא עלול לפתח כעס והתנגדות מה שיעלה את החרדה עוד יותר.
יש היום טיפולים קצרי מועד יעילים בנוגע לחרדה. זה תחום הנקרא cbt. את יכולה לברר גם בקופת חולים.
בנוסף, נסי לחשוב יחד עם במך מה יכול קצת לסייע לך להתמודד.
בהצלחה, נלי

שלום לך,
את שואלת את עצמך האם את רואה את המצב כבעייתי, והאם את רגישה מדי למצב של בתך, או האם המצב נחווה גם עבורה כבעייתי.לא ברור לי אם תחושת הניצול היא שלך או גם בתך מתלוננת עליה. לפי תיאורך, הבת שלך כן מתוסכלת ומתמודדת עם קושי מסויים של דחיה וקושי להרגיש שייכת בחברת בנות גילה. השאלה שלי האם ברקע החברתי שלהתמיד היה כך, תמיד הייתה איכשהו בצד ולא ממש התברגה במרכז החברה או שזה מצב זמני יותר שנוצר עקב נסיבות מסוימות. מדברייך אני מקבלת את הרושם שבתך ילדה פאסיבית מעט, לא מניפולטיבית, לא אסרטיבית מספיק, שאינה חושבת שמספיק מגיע לה ונותנת עזרה כדי שיאהבו אותה. את כאימא, כשאת מזהה מצבי ניצול מצד חברותיה, טוב תעשי אם תעירי את תשומת לבה ותימנעי ממנה להיות כל כך "טובה" תמיד. אתם ההורים, צריכים להקנות לה את בטחון שמגיע לה שיאהבו אותה ללא תנאים,ושהקשרים שלה יהיו הדדים, ושעדיף להיות עם פחות חברות ולסרב להן לפעמים בבקשות מאשר להרגיש מנוצלת. בנוסף, כדאי שהבת שלך וגם אתם תקבלו ייעוץ כדי להבין מה מפריע לבתך, למה עד עכשיו אין לה חברה טובה אחת איתה מרגישה בטחון ואמון. האם הבחירה בחברות לא מוצלחת? האם תכונות אחרות שלה כמו בטחון, עצמי נמוך או אי הבנה של מצבים מונעים ממנה השתייכות חברתית נינוחה ומספקת? בהרבה מקומות מתקיימות גם קבוצות ילדים לפיתוח מיומנויות חברתיות, קבוצה כזו יכולה גם להועיל לה.


בהצלחה,

שלי ורדי

תודה על התגובה.

עד השנה הייתה לה חברה טובה אחת (שהיא הכי פופולרית בכיתה )
שהשנה החליטה לפתוח את מעגל החברות שלה וקצת למדר את הבת שלי.
(במילים אחרות עד לתחילת השנה הזו הכל היה בסדר)

היא דיי אהודה בחברת בנות כיתה מקבילה אך מתעקשת להתברג עם בנות כיתתה.

היא מתוסכלת וכעוסה כשהמצב החברתי שלה בכיתה עם הבנות
לא טוב.

שאלה מאוד חשובה- השנה הן צריכות לבחור חברות לחטיבה. היא מתעקשת לכתוב את ה"חברות שלה" כשהיא יודעת שהן לרוב לא עושות לה טוב.

מה עושים?

אני ממש בעד שהיא תבחר אחרות מכיתה אחרת אבל היא נוטה להתעקש
לחברות הנצלניות (למרות שהיא מודעת לדחייה שלהן)

אשמח לעזרה?

שלום,
אני חושבת כמוך,
עדיף יהיה לביתך אם תרשום חברות אחרות ותפתח דף חברתי חדש בחטיבה. אך גם אם תהיה באותה כתה איתן, יהיו בנות אחרות בחטיבה וכך תהיה לה בחירה להתקרב אליהן. הבעיה אמנם במקום שלה בכתה כרגע אך הפתרון לא מגיע עקב ההתעקשות שלה להיות מקובלת בקרב אותן בנות. היא צריכה להבין עם עצמה מי מתאימה לה כחברה, לדרוש משהו טוב יותר לעצמה, להרגיש שמגיע לה יחס הדדי וטוב יותר ממה שמקבלת היום. במקומך הייתי מסבירה לה את עמדתי אך עד לנקודה מסוימת לא כדאי לעשות משהו בניגוד לרצונה. הם אוהבים ללמוד מהטעויות שלהם בגיל זה, אם היא תשמע בקולכם ולא יהיה לה טוב, היא תשליך את האחריות עליכם. בכל מקרה אפשרי במקרים רבים לבקש העברה לכתה אחרת.

כל טוב,
שלי ורדי

שלום לך רוז,
מיניות של בת 15, במיוחד כזו המתבטאת כבר באופן מתירני מאוד, היא נושא מורכב להתמודדות. בראש ובראשונה, אני מעריכה את העובדה שאת מחפשת אפיקי עזרה להתמודדות ולא "מסתפקת" בלהיות בעמדה שופטת ומבקרת. זו כבר נקודת פתיחה טובה להתמודדות נכונה.
בנוסף, אוסיף ואומר שבני נוער בכלל אינם אוהבים הטפות מוסר וביקורת. אי לכך, כל שיחה והתבטאות בנושא צריכות להעשות באופן זהיר ועד כמה לא שיפוטי. מה שמסייע לעשות זאת היא ההבנה שהתנהגויות מיניות אלה מבטאות תהליכים פנימיים עמוקים יותר. תהליכים בהם יתכן וקיימת מצוקה כזו או אחרת, חרדה ובהלה כמו גם צורך נואש להיות נאהבת ושייכת.
לצערנו נערות רבות נוטות ללכת "לפיתרון הקל" יחסית, העובר דרך גופן ודרך מיניותן. הן מגלות עם הזמן שפתרון זה אינו פיתרון אמיתי, ושהדיכאון, חוסר השקט, ובעיקר חוסר הערך - גדלים ולא פוחתים עם הזמן.
אומר גם שיתכן ובתך זקוקה לעזרה נפשית. במובן של לעשות את הברור הזה במקום שקט ומוגן נפשית. אי לכך אני ממליצה מאוד על פנייה לטיפול. שוב, לא בכדי "לסמנה" כמי ש"לא בסדר"... אלא ממקום של רצון לעזור לה.
בהצלחה,
נלי

בהמשך להתנהגות מינית של בת 15 - אשמח לקבל המלצות למי לפנות להמשך טיפול/ייעוץ/הכוונה

שלום לך מירב,
אני יכולה להבין את רגשותיך. מדובר בתוקפנות הקיימת מבתך ומופנית כלפיך (ויש לכך הרבה הסברים פסיכולוגיים ואחרים), ולמעשה מעוררת בך גם תוקפנות.
האם ניסית לבדוק זאת? ואם כן, מה עשית עד כה? מה את מבינה מהתנהגותה? על מה זה "יושב"?
וכן, איך היא מתנהגת בנסיבות אחרות?
פעמים רבות, כאשר אנו מבינים קצת יותר את העולם הרגשי של ילדינו, קל לנו יותר לקבל את התנהגותם. יחד עם זאת, חסרים לי פרטים כדי להציע הכוונה מדויקת יותר בנוגע להתמודדות עמה.
אני כן יכולה להציע בשלב זה מה שקוראים "טיפול דיאדי". מדובר בטיפול של שתיים - את ובתך - עם מטפל/ת מנוסה בתחום.
נלי

אחרי שהיא אמרה לי היום הינה יש תוכנית היום בשבילך , "ילדים שחיים על צוואר ההורים "

שלום לך,
אני מבינה את אי הנוחות שלך... את הקושי עם ההערות האלה ואולי החרדה שהן גורמות בנוגע למה יהיה איתך ואיפה תגור... אני גם שמחה לשמוע שטיפול פסיכולוגי עזר לך, ושאתה מרגיש שלחייך יש ערך.
יחד עם זאת, אני סבורה שכדאי ליצור קשר עם עובדת סוציאלית (יש עובדות כאלה למשל במרכזי בריאות הנפש בכל עיר) במטרה לסייע לך למצוא כיוון מקצועי, תעסוקתי וחברתי.
נראה לי שההערות של הוריך מגיעות מתחושה של דאגה רבה לגביך. אני מסכימה עם אמך שכדאי לעודד אותך להיות עצמאי, אבל גם ברור שזה צריך להיות בקצב ובאופן שמותאם לצרכיך. אתה אדם צעיר מאוד, ורבים בגילך עוד גרים כמובן בבית. השאלה היא "מה הלאה?" ולהערכתי הוריך עסוקים בה.
באם תעזר באיש/אשת מקצוע - כמו שהצעתי - תוכל לברר כיוונים שמתאימים לך ולהעזר גם בנוגע ליחסים עם ההורים.
שיהיה לך הרבה בהצלחה.
נלי

שלום מיכל,
עד כמה שהתנהגות זו של בנך שכיחה בקרב ילדים ובני נוער, עדיין מדאיגה מכיוון שמתחילה להיות העדפה אצלו לתקשורת עקיפה מאשר מקשר הפשוט הישיר בינו לבין חבריו. בנוסף, העיסוק העיקרי שלו מצטמצם לתחום צר מאד. ייתכן ומתחילה התמכרות למשחקי המחשב האלה . התמכרות תהיה תלויה באורך התקופה בה מישהו עסוק במשחקי מחשב, עד כמה התנהגותו כפייתית וחוזרת על עצמה, איזה נפח מחייו היא תופסת, ועד כמה קיימת אצלו התעניינות במעגלים ובתחומים אחרים של החיים. תופעה זו מתחילה בדרך כלל על בסיס נפשי כלשהו. הנער או הנערה מחפשים למלא איזו ריקנות, איזה חלל או להדחיק קושי אחר, למשל במיומנויות חברתיות ספונטאניות או ביזימה של פעילויות, ולמצוא פיצוי חלקי ולא מספק באופ אמיתי בהתנהגות מתמכרת של תקשורת דרך המחשב.
השליטה בידייך עדיין כהורה. כוח ההשפעה שלך תהיה גדולה ככל שתאמיני שתחושותייך ודאגתך מוצדקות. חשובה לך ההתפתחות התקינה של בנך, חשוב לך שהוא ידע ליצור קשר ישיר עם חבריו , שיזום קשר זה בלי פחד של דחיה, ושעדיין ירגיש מספיק קרוב אלייך ולשאר בני המשפחה לשתף בחוויות ולרצות לבלות עם בני משפחתו.
רצוי להציע לו לשים גבול, ולעזור לו בו זמנית למלא את החלל שנשאר אם יגביל את פעילותו במחשב. למשל כדאי ליזום מפגשים חברתיים, פעילויות ספורטיביות, להירשם לחוגים. אפשר להציע לו להזמין לביתכם חברים, לעשות מפגש חברתי אפילו במחיר שבאותו ערב אתם לא תהיו בבית.

רצוי שתפעילי לחץ חינוכי מתון אך עקבי. תסבירי לו למה חשוב לכם בשבילו שיהיה יותר רבגווני בפעילויות שלו, תנסי שהשיח יהיה עד כמה שאפשר בגובה העניים. בגילו של בנכם, לא רצוי להעניש בוודאי על פעילות כזו, כי זה מעליב ומזיק יותר מאשר מלמד ומחנך.

בהצלחה!

שלי ורדי

שלום לך,
את יכולה להוסיף עוד פרטים?
האם זה בגלל שהערת לו בנוגע לחבר שלו?
וכן, מה ניסית לעשות עד כה?
נלי

שלום בל,
לשאלתך האם זו תופעה נורמלית לבני נוער, אז היא אינה תופעה שכיחה, אלא מתאימה לגיל צעיר יותר.בגיל 15 , אמצע גיל ההתבגרות, אנחנו כן מצפים ממתבגרים לטפח את גופם, לדאוג להגיינה שלהם, ולחזות, נקייה, יפה, מבושמת. זה גיל שחשוב להם ביותר מה בני גילם יחשבו עליהם, חשוב להם למשוך בנות. נדמה לי שהתנהגות זו של הזנחת הגוף משתלבת עם קושי נוסף, כמו התבודדות, קושי חברתי,דימוי נמוך, מצב רוח ירוד.. האם זה נכון לגבי בנך? לא הוספת עוד פרטים נוספים משמעותיים עליו. בכל מקרה תוכלי להעזר במחנכתאו ליועצת של בית ספרו שידברו איתו בעדינות. ייתכן מאד שההזנחה הגופנית מורגשת בבית הספר וחבריו לכתה מתלוננים.. מעבר להשלכות המיידיות של אי ניקיון הגוף, חשוב להבין מה מתחולל בנפשו והאם טוב לו, כי סביר מאד שהתנהלות זו מסמנת סמפטום, באמצעותו רוצה להביע משהו על עצמו.

בהצלחה,

שלי ורדי

שלום,
אני סבורה ששאלה זו לא מתאימה לפורום העוסק בהורות בגיל ההתבגרות.
יש לפורטאל פורום העוסק בענייני מיניות ולבטח תוכל למצוא מענה שם.

סיגל שלום,
אפשר בהחלט להבין אותך. ככל שילדינו גדלים אנו דואגים יותר... יחד עם זאת קשה מאוד לשחרר. בהחלט מפחיד.
כמו שאומר השיר "עוף גוזל... גור לך... יש נשר בשמים...".
באופן פרקטי יותר אומר שאפשר להתנות את הנסיעות הראשונות לבד למקומות יותר קרובים ולמרחקים יותר קצרים... ליצור הדרגתיות. כמו כן, רצוי וכדאי לטעת בו ביטחון, לשבח אותו על אחריותו ועל זהירותו. זה יוסיף לנהיגה שלו.
בהצלחה וחג שמח,
נלי

גם לי היה קשה מאוד כשהבן שלי התחיל לנסוע לבד. כמו שאמרת , חשוב לתת להם בטחון ולכן מה שאנו יכולים לעשות בתור הורים זה פשוט להסביר להם את החשיבות של נהיגה נכונה וזהירה, שמירת מרחק, סובלנות וכו'.. אנחנו גם התקנו ברכב מערכת של איווקס, כזו שמתריעה כשלא שומרים מספיק מרחק מהרכב שמלפנים או סוטים מנתיב הנסיעה, זה גם תורם לביטחון בנסיעה

שלום לך,
הפרעת קשב בילדות ובנערות יכולה ליצור פגיעה בערך ובביטחון העצמי, חוויות אכזבה וצורך להתמודד עם תסכולים רבים. בנוסף, ממבט של ילד או נער, הרי שחוויות אלה נוטעות תחושה של אחרות... מכאיבה ולעתים מבודדת.
אי לכך, אני מאוד ממליצה גם בגילאים בוגרים על עריכת אבחון מהימן, שקילת האפשרות של שימוש בריטאלין וטיפול פסיכולוגי המסייע לעבד חוויות רגשיות אלה.
בברכה, נלי

תודה על תשובתך אבל שאלתי מתייחסת לקרוב משפחה (מעל גיל 35)שלוקה בבעיות רגשיות ומצבי רוח משתנים.אם היו מאבחנים את הפרעת קשב ומטפלים בה בילדות האם היה נמנע ממנו הסבל שהיום בחייו הבוגרים הוא סובל?כלומר האם בעיות נפשיות הם כתוצאה מהפרעת קשר שלא טופלה בילדות?

שלום שוב,
איני נוטה לייחס סיבתיות אחת מובהקת לקשיים נפשיים כאלה ואחרים. מניסיוני זה לא נכון מקצועית. כפי שכבר כתבתי יש לכך קשר אבל זו לבטח לא סיבה יחידה.
אני גם שואלת את עצמי מה זה משנה???
השאלה הרלבנטית יותר היא האם ניתן לסייע היום?
מקווה שכן.
נלי

שלום לך,
מבחינת בנך עשית משהו מאוד קשה - ביישת אותו ליד החבר... נראה שהוא (וגם את) מתקשים לנהל דיאלוג ולכן השתיקה מהווה סוג של ביטוי לכעס, לגבול שהוא שם כרגע בינך לבינו.
יחד עם זאת, ולאור הבנתך שלא היית צריכה להגיב איך שהגבת, אני סבורה שלא צריך להמשיך ולבקש סליחה. המשיכי בתפקוד השוטף כמו שאת עושה וחזרי ואמרי שאת כאן ומתי שיהיה מוכן לשוחח את מוכנה...
סבלנות. זה מאוד לא פשוט. המשיכי לדבר איתו כי חשוב שיראה שאין ברוגז במשפחה... שאת לא מתנהלת כמוהו... לאט לאט הוא יפשיר אני משערת, אבל עדין תצטרכו לעבד את האירוע.
בהצלחה,
נלי

כבר יותר מחודש וחצי אני חסרת אונים..וגם אני מתחילה להיות אדישה.....

אורנה שלום,
המבוכה מובנת. בנך מרגיש שכאילו נחצה גבול בו אמו צפתה בעירום שלו - מה שהפך אותו למאוד פגיע.
אני סבורה שאינך צריכה עוד להוסיף ולהתנצל. תני למבוכה זמן להתפוגג. אם וכאשר תדברו על כך, או על מצבים דומים, את יכולה לומר משהו על מצבים מביכים ועל מה מביך אותנו... כמו גם על טעויות שאנו עושים לפעמים...
בבקשה אל תלחצי עליו... תני לו זמן. זה בדיוק הגיל בו מרגישים מבוכה ופגיעות כמו אלה שהוא מרגיש.
בברכה,
נלי