פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות - יש לך שאלה?

שלום לך,
אני מציעה לך לברר עם עצמך מדוע נוכחות החבר כל כך מפריעה לך. האם מדובר בסוג של תחרות לגבי בנך, האם נוכחותו מעלה בך חששות מפני קשר הומוסקסואלי... או שפשוט מפרה את שלוותך. שלווה שיצרתם שניכם בביתכם.
בכל מקרה הנוכחות שלו כמו גם הרעש שיוצרים ילדים בכלל בכל גיל הם חלק מחיים שלמים. מחשבה זו אולי עוזרת לראות את הדברים בצורה קצת יותר חיובית.
לגבי ארוחות - בבקשה תתפטרי מתפקיד זה... עשי רק מה שמתאים לך.
מקווה שעזרתי ולו במטע.
שבת שלום,
נלי

הילדים פה בזמן ארוחה לא להגיש??? אני אמורה להכין ארוחת ערב... לבן שלי.. ואז?להשאיר אותו רעב??? אני אמורה גם לאכול... זה זמן ארוחות........מפריע לי עניין הכל כלול.......

שלום לך,
אומר בתחילה שאני מאוד מתרשמת מעומק התובנות שלך. ניכר כי עברת תהליכים נפשיים משמעותיים. כמו כן מרשימה הנכונות לסייע לאחותך ולנסות להקל עליה את הסבל שאת עברת.
לא הזכרת את אביך ואיני יודעת עד כמה ניתן לפנות אליו להיעזר בו.
את מספרת על דפוסי התנהגות, חינוך ופרשנות שיש בהם קוים כפייתיים והם לכשעצמם מעידים שמאחורי ההתנהלות המבקרת והשתלטנית קיימת אישה מאוד פגיעה. היות שאני מתתקשה להאמין שאמך תהיה מוכנה לעבור שינוי היכולת לעזור לך אינה בלתי מוגבלת.
אפשר לנסות - אולי - לכתוב לאמך מכתב ובו לפנות אל ליבה ולהעלות חלק מהנקודות הכואבות ביותר. אפשרות אחרת היא אולי להיעזר בקרוב/ת משפחה. אפשרות נוספת היא לנסות לשכנע להגיע לטיפול ולו בשביל אחותך.
אני רוצה לקוות שהעובדה שאת התמודדת עם הקשיים (ואולי כך גם אחיך) כמו גם הנוכחות המשמעותית שלך בחיי אחותך יהפכו את הדרך לקצת יותר קלה עבורה.
המון בהצלחה,
נלי

אני מודה לך מאוד על שכתבת. כל מילה בסלע.
לצערי, אבי אינו יכול להיות כרגע כתובת לבעיה זאת.
לאור מה שכתבת, ביחד עם אחותי ננסה להבין מה האופציה המועדפת שלה וכיצד היא מעדיפה לפעול.

רוב תודות וישר כח!

אוכל לומר רק עוד דבר אחד: מזלה הגדול של אחותך הקטנה שאת נמצאת בחייה!
שיהיה בהצלחה.
נלי

שלום לך,
קודם כל את צודקת בדאגה שלך. די לא שכיח שבגיל הזה הילדים לא מחפשים את חברת בני גילם. מעניין אותי לדעת איך היו קשריהם החברתיים לאורך כל השנים...תמוה שהם בני מין שונה, מה שהיה מנבא התפתחות חברתית שונה עם מסגרות חברתיות נפרדות. ייתכן שסיגלו לעצמם דפוס הימנעותי מחברה מסיבות של חרדה חברתית שהתעוררה בהם פעם או שהם היו כל כך צמודים ומרגישים כל לך מחוייבים אחד כלפי השני שהם לא מעזים לפרוץ לעולמות שונים. זה חומר למחשבה...אולי הם מתנחמים בביחד שלהם.
מה דעתו של בעלך עליהם, האם גם הוא חושב כמוך ומנסה לעודד אותם לצאת? את מתארת מצב שרק עלייך כועסים רוב הזמן..
אני מציעה להתייעץ עם הצוות הטיפולי של בית הספר שלהם, אולי הם יקראו להם לשיחה יתצפתו עליהם ועל התנהלותם החברתית בכתות ביתר תשומת לב ויהיה להם מה לחדש לך. בכל מקרה אני ממליצה על כך שאתם ההורים תלכו לייעוץ ראשונישל הדרכת הורים כדי לנסות ביחד עם איש המקצוע להבין את המניעים להתנהגותם המבודדת ולנסות גם לראות אותם גם כבעלי אישיות נפרדת עם צרכים שונים. ממה שאת מתארת, נדמה לי שהם מאד תלותיים בך ובאביהם , הם לא מצליחים להשיג נפרדות תקינה ומצופה מגילם ולשנות את הקשר התלותי הראשוני לקשר בוגר ומאובחן יותר.

בהצלחה,

שלי ורדי

שלום לילי,
אפשר להבין מדברייך שקשה לך, את מאויימת מכך שבתך תפנה אהבה לאביה ותתרחק ממך.. לדעתי, את מאוימת בלי סיבה אמתית כי אין תחליף לאמא בלב של ילד והיא לא תתקשר לאף חברה של אבא, כפי שנקשרים לאימא.
הבת שלך מבינה את הפחד שלך ומנסה לעשות לך מעט מניפולציות, כך נדמה לי.
חשוב לי שתדעי שילדים שלא גרים עם אחד ההורים, מטבע הדברים מתגעגעים אליו יותר, לא רואים אותו כמובן מאליו ויש להם חרדת נטישה מסוימת, לכן מתנהגים אליו מאד טוב.הקשר איתך עמוק וחשוב וכך היא מרשה להתחצף אלייך ולריב איתך.
מה שאני מזהה כלא תקין, זה חוסר השיתוף הפעולה בינך לבין בעלך לשעבר על גידול וחינוך הילדה. נדמה שאתם לא מפרגנים או מגבים אחד את השני כשצריך ומאפשרים לבת שלכם "לשחק" ביניכם. זה לא לטובתה כמובן כי החינוך כאן לא עקבי.
אני הייתי ממליצה לך לגשת אילו ולשוחח איתו, העובדה שהתגרשתם לא משחררת אותכם מהחובה לנהל ביניכם ו "זוגיות הורית" אחראית למען גידול עקבי ואחיד ברובו כלפי הבת שלכם. בהזדמנות זו הייתי גם ממליצה לך לבקש ממנו ליידע אותך על דברים חשובים חדשים בחיים שלו, כדי שהבת לא תצטרך להסתיר אותם ממך. העובדה שהבת צריכה ברמה מסוימת להסתיר דברים, גורמת לה להשקעת אנרגיה להסתרה, שהיא מיותרת ומזיקה. ומצד שני, מבחינתך את צריכה להבין שלא נכון להשתמש בילדה כדי לדעת פרטים על אבא שלה. זה מעמיד אותה במצב לא בריא של דילמת נאמנויות והיא רוצה להיות נאמנה לשניכם. יש ילדים שבוחרים להסתיר בלי שההורים יבקשו מהם כי לא רוצים להיות ביניהם בשום פנים ואופן, וצריך לכבד זאת.
אני לא יודעת האם את יכולה לנהגל שיחה כזו עם אביה של הבת. אני מרגישה אותך מאד רגישה בתקופה הזאת והיה מועיל לזמן מה לקבל הכוונה הורית ותמיכה עבורך כדי לא להמשיך להרגיש מאוימת שמא הילדה תתרחק ממך ותאהב יותר את אביה ואת חברתו.

בהצלחה!

שלי ורדי

שלום אורלי,
חיפשתי את ההתכתבות בינינו כדי להיזכר בפרטים השונים אך לא מצאתי אותה..
אני לא זוכרת אם אבא שלו מעורב בחיים שלו, כי הוא יכול ל היות דמות עדיפה כדי לדבר
אתו על מיניות ובטח על זהירות ואחריות בעת יחסי מין עם בחורה. הוא עוד צעיר מאד ומישהו צריך כן לכוון אותו איך להזהר ולא להגרר ליחסי מין עם בת גילו. כך שאם זה האבא שלו, או דוד או סבא או דמות גברית אמינה ובטוחה אחרת, זה היה עוזר והיה פותר אותך מאי הנעימות שבדיבור ביניכם על הנושא. אפשר להבין את הבן שלך כשהוא לא רוצה לדבר על כך. יש משהו נורמטיבי ונורמלי כאשר הוא לא משתף אותך. מה שמאד מפריע לי זה הדיבורהעקיף ביניכם על האוננות שלו - הוא משאיר את החולצה ברצפה ולפי דברייך הוא מבין שאת מבינה....כאילו יש איזה שיתוף פעולה והבנה הדדית שאת יודעת ואת מכבסת עבורו את החולצה ואינו מתבייש בכך ממך.. הייתי מייעצת לך או לא לגעת בחולצה ולהתייחס אליה כמו כל חולצה אחרת, ולבקש ממנו לסדר את החדר וכמו כל החולצות האחרות לשים אותה בכביסה ושלא יתן לך פקודות מתי לכבס אותה. או "לפתוח את הקלפים" עם הבן רק לפעם אחת ובצורה לחד משמעית להגיד לו לא לערב אותך ולא להציג בפנייך את החולצה הזו שיש בה סימנים של זרע ושידאג לעצמו מכאן והילך בצניעות יתר בפנייך. הכוונה שלי לגרום לו להבין את הגבולות הנכונים בינו לבינך -ושהגבולות האלה נחוצים לבריאות הנפשית של שניכם. עצם הפעילות של האוננות היומיומית אין בה שום דבר רע, הרבה אנשים בוגרים יגידו לך שעשו זאת באותה שכיחות בהתבגרותם. אך עצם מערבות ההורים בכך יש בה מן הלא נורמטיבי ולא בריא. מצידך , תנסי להתרחק מכך , פחות ללת לזה חשיבות ובכלל לתפוס סמכות כלפיו ולא לקבל ממנו הוראות כי נראה לי מעט שתלטן, אם הבנתי נכון..לפחות כלפייך.

בהצלחה,

שלי ורדי

ראשית אני מודה לך על היענותך המהירה והתוכן המעניין אותו כתבת.
ברשותך אשמח להשלים פרטים נוספים שככה הזכרת לי ואולי השמטתי מבלי משים.
אני חד הורית ואביו לא בתמונה הרבה, הוא אמנם לוקח אותו אליו, הוא גר אצל אימו עם אחיו הגדולים, אך לא ממש מעורב בחיי הילד, לכן כל פעם שנוסע לאביו הוא מדבר איתי בטלפון ואומר שאבא הלך "כרגיל להיות עם חברים בחוץ" שזה בערך כמו לומר אבא משחק קלפים עם חבריו שאת זה הוא יודע, שמע על זה כמה פעמים שהתווכחנו על זה בעבר.
מה שאת אומרת לגבי כך שאתייחס לחולצה כאילו היתה כשאר החולצות שהולכות לכביסה זה נכון ועשיתי זאת עשרות פעמים, אך לא מוכנה להתנהל מולה כבודדת ולראותה מוכתמת ברצפה אלא זה בסדר שהיא תהיה בכביסה עם כל שאר החולצות שהן נאמר התלכלכו מזיעה או כל דבר אחר. אני אמא מאוד לא חטטנית ולא "חיפשתי" ריחות של זרע או כתמים, הנורה נדלקה לי ממש מאוחר, אולי חצי שנה שאני פוגשת את אותה חולצה שקטנה עליו
בכלל ולא לובש אותה מעולם. אני גם ממש לא רוצה ליצור ריחוק בינינו בינינו שישניא את הקשר. הוא אמנם ילד מניפולטיבי מאוד, משיג תמיד את מבוקשו, מסמן לעצמו וי על כל דבר שרוצה ואני קונה ועובר הלאה לדבר הבא.אכן משתמע מדבריי שהוא שתלטן וזה נכון. הוא קיבל את ההתנהגות הזאת בראייה שלו את אביו. הוא מודל לחיקוי גרוע מאוד וכל אימת שניסיתי להרחיקו לא עזר. נתתי לו אפשרות להכיר את הילד רק בסביבות כיתה ד' או ה'. מרגע היוולדו לא נתתי לו לשמוע מאבקים, צעקות, מריבות, או טראומות. אני נגד להכניס את הילדים לענייני ההורים. מה שקרה בקשר ביניהם, האב והבן הוא סוג של חטטנות בכל דבר, פתאום אני מוצאת שמשפחתו של הגרוש היא סוג של אחווה וחמולה והמוניות כזאת שלא מכיר מהבית. הוא היה ילד יחיד כל השנים ולא היה מעורה בשום סוג של קשר כזה עם אנשים בכמות כזאת (אני מדברת על 30 איש יחד אצל הגרוש ). גם שהבן שם הוא מתנהג אליי בזלזול כאילו היינו זרים ושונא אותי.
כשמגיע לשם אני מתקשרת לשאול אם הגיע בשלום ותמיד עונה לי :
"מה את רוצה? כן הגעתי. עוד משהו?
בלי שלום. בלי ביי. בלי המילה אמא.

כשהוא מגיע הביתה הכל רך ותינוקי:
אמא אני רעב, מה יש לאכול?
בואי נכין איזה מתכון מעניין יחד.
או: מה איתך? איך את מרגישה? בואי תשבי אצלי קצת בחדר.

ואני שואלת: מה פספסתי? מה קורה פה? למה להראות לצד השני ששונא את אימו?
הרי לא עשיתי דבר רע אי פעם לאף אחד ממשפחתו.

אני מבולבלת ומנסה ככה לבודד את הילד מחיי, כי רואה שלא רוצה בעתיד לגור איתי, גם אמר זאת. מצד שני שואל ומתנהג ההיפך הגמור.

מה את היית מבינה מזה? היית פועלת אחרת ממני?
אני מקווה שהסברתי ככה יותר בהרחבה, כי יש המון מה לספר, ואין אפשרות להרחיב יותר מדי.

אשמח להכוונתך.
תודה.

לום לך,
למיטב זכרוני התשובה הראשונה בנוע לבנך הייתה דווקא שלי. אני שמחה שאת מקבלת מענה משתינו.
לגבי היחס של בנך. בגיל ההתבגרות פעמים רבות אנו מוצאים יחס מנוכר של בנים לאימותיהם ליד אנשים אאחרים: חברים, בני המשפחה של הגרוש במקרה זה ואפילו זרים. התנהלות זו, לעומת ההתנהגות הקרובהה כשאתם שניכם בבית, מעידה על עמדה רגשית דו-משמעית התופסת גבריות כ"קשוחה", מרוחקת, "חזקה". אני מעלים את הרכות, את הצורך באימא, כאילו אינם קיימים כדי להיתפס כ"גבר-גבר". זה קורה במיוחד מול חברים (מה שאנחנו קוראים קבוצת בני השווים). מול משפחת הגרוש שלך אין יחסים איתם וכשהוא נמצא שם הוא מרגיש להערכתי צורך להיות כמו אבא ובעיקר בצד של אבא.
ככל שיגדל בנך הוא יוכל ללמוד להכיל בתוכו גם את הנשי וגם את הגברי. בינתיים את יכולה, כשאתם לבד, קצת לדבר איתו על תחושותיך. לא לבקר אותו או להזכיר זאת כל פעם אבל ללמד אותו שאפשר לדבר על רגשות בלי להאשים, מתוך עמדה של שיתוף וקרבה.
בהצלחה
נלי

תודה לך.
איני יודעת למה את מתכוונת ב"הוראה", אבל חינוך ותהליכים רגשיים אכן מאוד משמעותיים.
נלי

שלום לך,
אפשר לחוש את כאבך דרך הטקסט שכתבת. אני מבינה שאתם כהורים (ואת כאם) משתדלים רבות למען בתכם. יחד עם זאת ואיני יודעת למה משהו חסר בחוויה של הבת. התובענות, התחושה שאחיה מועדף, המסר שחור-לבן של הכול או כלום - מעידים על כך. היות שמדובר בתחושה עמוקה איני חושבת שיש להיכנע ולקנות לה איפון 5. פה לא ימצא פתרון..לא ציינת כיצד נוצר המרחק ביניכן ואיך יחסיה עם אביה. בכל מקרה אני מציעה ללכת ולטפל בקשר או דרך טיפול משפחתי או בעזרת טיפול דיאדי (בו שתיכן משתתפות). זה מספיק חשוב וכואב וכדאי להשקיע משאבים בכיוון זה.
בהצלחה,
נלי


ד״ר נלי שטיין
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני

תודה על התשובה..
הריחוק ביני ובינה בערך כארבע שנים אולי קצת יותר איני יודעת מה גרם לכך..
חשוב לציין שהיא מתקשרת לידע אותנו שסיימה ללמוד או שקיבלה ציון כזה או אחר
בערב מספרת איך עבר עליה היום ..אך יש לה שעות שהיא מתהפכת עלינו ונוצרת מצוקה של חוסר נעימות בבית כלפי כולם .היא מתבייתת על מטרה ועד שלא משיגה אותה לא מרפה
הקשר עם אביה הוא טוב ..(ולרב החפירות אליו)הוא דווקא מנסה לחבק לנשק אך היא דוחפת אותו ..
אחיה חייל ועובד איתנו כשהוא יכול מקבל שכר על כך ולכן היא חושבת שהוא מקבל הכל.. אך הוא ..עובד..וגם נותן הרבה יותר ממנה .
בעבר עשיתי איתה טבלת משימות בבית שהיא תימחרה אותה ..וכל סופש קיבלה שכר על כך ..(חסכה כסף וקנתה לעצמה טבלט)וזה פסק מרצונה..
זהו נגמרו המילים לא יודעת איך לרצות אותה אין לי כוחות נפש אני גם לא חושבת שכל מה שהיא רוצה היא צריכה לקבל!!!כלום לא טוב לה כל הזמן מתלוננת ..אני מקווה שזה רק הגיל הזה ולא ימשך לנצח..אוף
סליחה על הטקסט הארוך ותודה שוב

בוקר טוב,
קראתי את המשך הודעתך ודבריך מעלים כי משהו בהיבט הרגשי של יחסי בת הורים פחות בא לידי ביטוי. התמחור, העשייה הקונקרטית, חשיבת ה"קח ותן" - מעידים על כך. לבתכם יש כוחות לפעול, אך איני יודעת מה באמת קורה בעולמה הרגשי (ולהערכתי גם אתם לא כל כך יודעים). הייתי מציעה שלגבי הקושי בקרבה, במגע, יש לערוך ברור גם כן.
אני חוזרת ומציעה שתבררו לגבי אפשרויות טיפול, כולל טיפול פרטני עבורה.
בהצלחה,
נלי

שלום לך,
אפשר בהחלט להבין את חששותיך.
יחד עם זאת בתך למדה לנהוג כדי להיות עצמאית ולנוע בחופשיות ממקום למקום...
אני מציעה שבשלבים ראשונים תקבעו שהיא נוסעת למרחקים קצרים וצוברת ניסיון הדרגתי בנהיגה לבדה. כך במשך הזמן היא תלמד יותר ויותר להתמודד עם נהגים אחרים, תנאי מזג האויר ומצב הכביש.
ולך אומר: מי אמר ש״עוף גוזל״ זה דבר פשוט? כל צעד מלווה בחששות מפני ״נשר בשמים״ כזה או אחר...
בהצלחה,
נלי

זה באמת מפחיד שהילדים מתחילים לנהוג לבד, אני הקפדתי לנסוע הרבה עם הבן שלי בתקופת המלווה, תחילה נסיעות קצרות ולאט לאט מרחקים ארוכים יותר ובשעות שונות של היום (עומסים, לילה..), התקנו גם מערכת התרעה (איווקס) ברכב שמשמשת את כולנו כמובן, אך עוזרת לי להיות יותר שקטה כשהילד לוקח את האוטו. אני חושבת שעשינו את המקסימום ועכשיו גם צריך "לשחרר" קצת מהדאגה ולסמוך על הילד

שלום דורית,
הבת שלך זקוקה לגריה ולרגיעה עצמית. היא למדה לעשות זאת בעיקר דרך הגוף שלה, קודם דרך מציצת אצבע ועכשיו דרך אוננות. זה לא יוצא דופן וזה נורמלי ולא מסמן על שום דבר פתולוגי, אל תדאגי. בסה"כ היא עושה זא בצנעה, רק את שמה לב שהיא עושה זאת מתחת לשמיכה. בעדינות בתזמון נכון תנסי לחדד לה עוד יותר את חשיבות נושא הצנעה והפרטיות. במקביל, מכיון שנראה לי שהיא נרגעת ונרדמת בעיקרדרך הגוף שלה, תנסי לחשוף אותה למצבי רגיעה והירדמות אחרים- למשל דרך קריאת ספר, מוזיקה, דמיון מודרך, נשימות עמוקות, אפילו בלהיות איתה מעט ליד המיטה, למרות שהיא גדולה יחסית, (גם ילדים גדולים צריכים את הקרבה והרגיעה באמצעות נוכחות הורים לפעמים...).מכיון שהיא פונה אל עצמה, אל הגוף שלה לרגיעה,(זו נחשבת התנהגותית נסיגתית של האדם כלפי עצמו) צריך לשים דגש בתמיכה החיצונית שיכולה לעזור לה לעבד חוויות מלחיצות. אני מציעה כי אתם הורים תזמינו אותה לשתף אותכם יותר במה שמלחיץ אותה או לא מובן לה מספיק בחוויות היומיום ותנסו להרגיע אותה בהסברים ובחיזוקים.

בהצלחה,

שלי ורדי

תודה רבה על התשובה.
לפני שהיא הולכת לישון, היא קוראת לי שאני אהיה איתה לפני שהיא נרדמת, ככה זה היה מאז ומתמיד. אנחנו מדברות מעט, אני אומרת לה לילה טוב ואז היא מתחילה. מאז ששמתי לב לזה, פעם אחת נכנסתי איתה למיטה, אמרתי לה שאני רוצה לנוח איתה, בתקווה שהיא תירדם ללא הצורך הזה. כשחשבתי שהיא נרדמה, הלכתי.
ואז היא התחילה.
בכל זאת אני אנסה מה שהצעת עם ספר, מוסיקה וכו', ואני מבינה שאני לא צריכה כ"כ לדאוג אבל אולי להיות עם יד על הדופק.

עזרת לי מאוד.
תודה.

שלום לילך,
קרוב לוודאי שבעתיד הבת שלך תתאכזב כי לא הערת אותה בבוקר לבית הספר... עדיף לקחת פחות ברצינות את האמירות שלה בעת כעס וסערה. את עושה את הדבר הנכון. אך האם יש בעיות מעבר? אי קימה ואי הליכה לבית הספר מרמזות על בעיות אחרות, כמו חוסר כוחות, דיכאון, ייאוש מלמידה ומכישלונות... יש בתי ספר שלתקופות מסוימות הצוות החינוכי לוקח על עצמו להעיר את התלמידים.גם יש בעיריה/מועצה פונקציה שנקראית "קצינת ביקור סדיר", כדאי להפגש אתה והיא גם תהיה בקשר עם הבת שלך. הייתי אומרת לך לא להרפות אך בד בבד להכניס צד שלישי של אנשי מקצוע בתמונה. עדיין היא קטינה, למרות שבטח אינה חושבת כך.ואת אחראית עליה וככל שהיא לא אחראית לעצמה, וכך מוכיחה זאת בהתנהגותה, את תשאפי לכך שתמלא את החובות שלה.

תחזיקי מעמד ובהצלחה בהמשך,

שלי ורדי

שלום לך,
מקרים של חרדת דיבור בפומבי, חרדת בחינות ובכלל ניתנים היום לטיפול על ידי מגוון של טיפולים. היעילים. מביניהם הם טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים הנקראים C.B.T.
מדובר בטכניקה טיפולית הבודקת מחשבות שליליות או מעכבות, מלמדת הרפייה נשימתית ועוזרת להתארגן.
ממליצה מאוד. זה יקל על בתך ויפחית את סבלה וסבלכם.
בהצלחה,
נלי

שלום לך ,
הבת שלך בחורה מורכבת, הן רגשית לימודית והמחלה הפיזית מוסיפה למורכבות בדימוי האישי,גופני והנשי . יש הרבה מה לדעת כאן, כי נסיבות חייה לא קלות ואולי היא מגיבה למחלה שלה בהתנהלות מסוג זה. המתירנות המינית שלה, אי הבררנות לגבי בני הזוג,י חושפים אולי את הצורך העז שלה להיות מושכת, להיות נאהבת, להוכיח את נשיותה שאולי נפגעה בתוכה בגלל המחלה. לכאורה היא רוצה להתנסות ואינה נותנת לרגשות שלה להוביל אותה במערכות היחסים, מה שנדיר בדרך כלל אצל בנות. אולי היא מתאמצת להדחיק את רגשותיה מהסיבות שלה. מה שבטוח הוא שהבת מגיבה אליכם ההורים בתגובה שמזמינה שתציבו לה גבולות. היא מחפשת את הגבול החיצוני הזה שאין בתוכה כרגע. עושה רושם שהיא מבוהלת, מבולבלת, מסבכת את עצמה ואינה מבינה את המניעים של התנהלותה. אז, תפקחו עליה, עד כמה שניתן ובגבול הטעם הטוב, לא רק בנוכחות אלא בשאלות ונהתעניינות יומיומית ובהסברים ושיחות. כבר התחלתם לעשות את זה ודי טוב, אל תתעייפו ותמשיכו עם הגבולות. היא זקוקה בדחיפות לטיפול פסיכולוגי, אין לי ספק בכך, ומוטב שעה אחת קודם. בתהליך הטיפולי שלה ובתהליך מקביל של הדרכה משפחתית/טיפול משפחתי תקבלו תשובות לשאלות איך לנהוג כלפיה ומה המניעים להתנהלות המסכנת אותה.

כל טוב ובהצלחה!

שלי ורדי

בימינו זה מקום שאפשר לדעת המון על נערים בני גילה ומה הם עושים

שלום עדי, הדבר החשוב באמת זה שאת חושבת שבתך מקסימה ושאת תמשיכי לשדר לה זאת. תעודדי את התפתחות האישיות שלה, את הבטחון העצמי, הטוב לב, האסרטיביות והכישורים השונים שלה..תכווני אותה להיות עם חברים שעושים לה טוב ולהישמר מהאחרים שגורמים לה להרגיש רע. הבאופן כללי צריכה להיות פחות תשומת לב לגוף ויותר תשומת לב להתפתחות כישורים לימודיים וחברתיים. במקרה וההתפתחות הפיזית מוגזמת ,כדאי להיוועצץ ברופא אנדוקרינולוגי, קטונתי, אך שמעתי שיש תשובה ועצירה מסוימת בעזרת טיפול תרופתי.
במקרה וההצקות בכתה נמשכות רצוי מאד לגשת להנהלה ולבקש שהמחנכת תתערב בתוכנית מניעה רמה הכיתתית לגיבוש, אחדות, והפחתת התוקפנות המלולית הכללית בכתה.

כל טוב,

שלי ורדי

שלום קורין,
אתחיל מכה שאלות שעלו במחשבתי לאור פנייתך. לא כתבת בן כמה הוא... וזה נתון משמעותי. כמו כן לא כתבת האם עמדת האב זהה או שונה משלך?... גם זה יכול להיות רלבנטי.
בכל מקרה, איני בטוחה שאת יכולה לעצור את המהלך. את יכולה לסרב לקנות לו אופנוע כך שלמרות הרישיון לא יהיה לו את הכלי עצמו.
בנוסף, ומה שיותר חשוב, זה לשוחח איתו על כללי זהירות ובטיחות. על האחריות העצומה שהוא לוקח כאשר הוא בוחר כלי נסיעה כזה. כלי שמלהיב אותו ללא ספק אך גם מסוכן לנהיגה.
נסי לשאול אותו מבלי להעלות ביקורת מה מושך אותו כל כך באופנוע. הקשיבי לו ורק לאחר מכן ספרי לו על חששותיך, על אהבתך אליו, על עמדתך לא כמי שרוצה להפריע לו אלא כמי שדואגת לו. איני חושבת שהוא ישנה בעקות זאת את דעתו אך אולי משהו יהדהד ויסייע לו להיות יותר זהיר. הדיאלוג ביניכם חשוב וכדאי שימשיך להתקיים למרות המחלוקת הזאת.
בהצלחה.

ד"ר נלי שטיין
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני

שלום לך,
עושה רושם שאתם ההורים עוברים תקופה מאוד לא פשוטה. תקופה ארוכה של כמה שנים בהם בתכם פוגעת בכם, כועסת ואינה מעריכה כל דבר שאתם עושים.
איני יודעת מה קרה לה בגיל 12, והאם התרחשה פגיעה כלשהי שזעזעה אותה ואת עולמה - לא כתבת. האם זה דובר וקיבל התייחסות בחדר הטיפולים?
דבר אחד מאוד ברור - ככל שאתם הולכים לקראתה כך היא נסוגה ופחות משתפת פעולה. אי לכך נושא של גבולות, עד כמה ומה בדיוק אתם מוכנים לעשות ומה נדרש ממנה צריך להיות מדובר באופן מאוד ברור.
אני חושבת גם שהמסר צריך להיות שאלה הם חייה. עם כל הצער והכאב מצידכם היא זו שמחליטה לא להצליח, לעשות את הבחירות הלא נכונות, לפגוע בעצמה ולא רק בכם. לכן, כאשר הבנה כזו מתבססת, נדרשת איזו הליכה אחורה. קצת להרפות ולראות איך היא מגיבה לכך. מדובר גם בסוג של שמירה עצמית שלכם על עצמכם, על כך שהיא לא תהרוס אותכם עם כל התוקפנות שבה.
ולבסוף, בתכם זקוקה לעזרה אבל גם אתם. לא ברור לי האם היא שתפה פעולה עם אותה פסיכולוגית או לא היות שלא ציינת. יש בארץ מספר מומחים בנושא של סמכות הורית והתמודדות עם קונפליקטים קשים עם ילדים ובני נוער. נסי לאתר אותם. באופן מקביל כדאי לנסות לשוב לשיחות עבורכם ההורים למטרות תמיכה וליווי. גם לכם הרי קשה מאוד.
הרבה כוחות.

ד"ר נלי שטיין Ph.D
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני

ראשית תודה על תשובתך המהירה
בגיל 12 הילדה עברה מבית ספר יסודי לבית ספר אחר שהוא חטיבת הביניים וכך היא הכירה חברות חדשות , וכך היא למדה את התחרויות שיש בין הבנות על כל מיני דברים כמו מותגים של בגדים אז גם היא רוצה, חדר חדש וכל מה שמעסיק את בנות גילה. לנו ההורים במצב הכלכלי של היום יש לנו עוד 3 ילדים חוץ ממנה קשה לעמוד בדרישות שלה .
בקשר לפסיכולוגית היא באה למפגש אחד ושוחחה עם הפסיכולוגית וזהו , היא סירבה להמשיך בפגישות , אנו ההורים המשכנו אבל הפסיכולוגית דרשה שגם הילדה תבוא והיא לא רצתה בשום אופן לא לבד ולא איתנו אז הפסקנו את הטיפול.
מטלות היא לא מוכנה לעשות בכלל כיוון שהיא אומרת שהיא לא יודעת, אין לה כוח, כואב לה הראש ועוד שלל תירוצים בשביל לא לעשות כלום. אפילו רק לקחת או להביא את אחותה מהגן היא לא מוכנה בעוד שיתר הילדים כן מבצעים מטלות בבית ועושים את זה באהבה.
הבעיה שלנו כהורים היא בגבולות. איך אנו אמורים להציב לילדה בת 18 גבולות? היא כל הזמן מנפנפת בזה שהיא בת 18 אדון לעצמה ותעשה מה שבא לה למרות שאנו אומרים לה אם את חיה איתנו בבית זה אמור להיות לפי הכללים שלנו אבל זה ממש לא מעניין אותה.
אנחנו משתדלים לרצות אותה בתקווה שתחזור למוטב, אבל אחרי שמקבלת מה שרצתה חוזרת להתנהגות מכוערת.
אנו שואלים אם כדאי שאת השירות לאומי תעשה בעיר אחרת למרות החשש והדאגה של חוסר העצמאות שלה, אולי רחוק מאיתנו היא תדע להעריך את המשפחה. וגם איזה גבולות אפשר להציב בגיל כזה?
תודה

גילה שלום,
אכן מצב מורכב ולכן אמרתי שכדאי לזכור כמה דברים מרכזיים:
האחד - להערכתי גם אתם צריכים תמיכה וליווי ולכן חבל שהפסקתם את הטיפול. שוב הוכחתם לה שהכול נע סביבה. אם היא לא באה אז הכול מופסק.
השני - להפסיק לתת לה הטבות חומריות פרט לדברים בסיסיים. לא להיכנס בכלל למסחרה מכל סוג שהוא. להוכיח לה הלכה למעשה - בלי כעס ובלי איומים - שאם אין דיאלוג אז גם היא מפסידה מזה.
השלישי - לנסות לא להתייאש ולגלות התמדה בנוגע למסרים שונים שחשוב לכם להעביר לה. מסרים כמו החשיבות ביחסים, בערכים, בקשרים אנושיים על פני חדר יפה כזה או אחר וכדומה. מה שמתאים לכם זו כמובן רק דוגמא. היא כבר לא בת 12, ועם כל ההבנה לרצונותיה אלה היא גם יכולה לעבוד בשבילם ולא רק אתם. היא גם יכולה להבין שיש עוד ילדים, המון הוצאות וגבול להכנסות.
ולבסוף, לגבי השירות הלאומי, זו בהחלט הזדמנות לתת לה לצאת קצת מהבית ולקבל פרספקטיבה שונה על המשפחה. לא בטוחה שהיא משתפת אתכם בהחלטה, אבל יש כאן עוד כל מיני שיקולים: מקום המגורים, החברה וכמה אנשים גרים איתה, סוג הפעילות והקהלים עמם תבוא במגע... יש להעריך את כוחותיה למול משימות חדשות אלה.
הרבה בהצלחה.

ד"ר נלי שטיין
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
מתמחה בטיפול מיני