פורום חרדות, טראומות, פחדים - יש לך שאלה?

שלום, לפני כשלושה שבועות הכרתי לראשונה את הסיוט הזה ״חרדה״ זה היה לאחר חלום שהעיר אותי בלילה שבו הייתי במטוס שננעל ולא היה אפשרות לצאת ממנו, התעוררתי עם זיעה קרה , רעד קוצר נשימה והעיקר פחד נוראי , ומאז אותו לילה אני כאילו חיה בסרט, אני לרשתית לכל דבר במתח ודריכות , ביטלתי טיול לחול שהיה מתוכנן , לא הלכתי לעבודה תקופה , מצב רוח מדוכדך מאוד ובעיקר לא ישנתי בלילות, התחלתי טיפול הימאופתי לאחר שלושה ימים ולפני שבועיים התחלתי טיפול פסיכולוגי, מצבי בשיפור אך עדיין סובלת מהתקפי חרדה ולפעמים גם יש לילות שלא מצליחה לישון, אני עדיין לא אותה אחת!!! אני רוצה לדעת האם הסיום הזה ייגמר ? האם זה ייעלם כמו שזה בא וכמה זמן אני צריכה לסבול?????????

שלום,
לפני כ-3.5 שנים בערך, עברתי תאונת דרכים, שממנה יצאתי בסדר גמור. שבועיים לאחר מכן, התחילו לי בחילות חזקות, אך לא קישרתי את זה לתאונה. כשהבחילות לא עברו, התחלתי סדרת בדיקות, אך כלום לא נמצא ואז התחלתי ללכת להמון רופאים ובדיקות למשך זמן מאוד רב, ועדיין כלום לא נמצא, במהלך התקופה הזאת ככל שהזמן עבר דאגתי יותר ונלחצתי יותר שלא מוצאים כלום, הבחילות התחזקו, פחדתי עוד יותר, רזיתי מאוד, הייתי עצוב מזה, הלכתי פחות לבית ספר, פחות נפגשתי עם חברים ומשפחה, הייתי המון בבית, ורק נוצר מעגל כזה שהלך והתעצם. זה היה תקופה של בערך שנה וחצי. בהתחלה המחשבות עוד היו מאוד חיוביות, והראש שלי הסתכל על המציאות והאמין שיהיה טוב, ולאט לאט המחשבות הפכו ליותר פסימיות ויותר פחדים וכו וכו, וזה התחיל בהדרגה עד שבתקופות הממש קשות המחשבות ממש השתלטו עליי וזה מבחינתי היה המציאות. כל הקשב כמעט הלך אל המחשבות האלה, וכמעט כלום ממנו למציאות עצמה.
וזה אני חושב יצר תחושה של ניתוק ביני לבין המציאות.
אחרי המון זמן הלכתי לפסיכולוג שאמר שהתאונה כנראה גרמה להרבה לחץ שהיה צבור אצלי לצאת החוצה דרך הבחילות. ובאמת התחלתי לחזור לאכול כמו שצריך.
מאז התקופה הזאת, המון דברים השתפרו, אבל אני מרגיש שהתקופה הארוכה הזאת יצרה אצלי טראומה גדולה ממה שעברתי בה,הרבה מחשבות שליליות אולי מתוך הגנה אולי מתוך הרגל, וזה דפוס שהלך וחזר על עצמו והלך והתעצם ולזה הראש שלי התרגל. ככה שגם הקשב הופנה למחשבות האלה, והפך אותן למציאות וגרם להכל לראות הרבה יותר קיצוני ממה שהוא באמת. זה מה שיוצר את התחושת ניתוק, ומאמץ מהגוף המון משאבים וריכוז. ככה שכל דבר קטן יכול לגרום ל״עומס״ על המערכת. ומה שצריך לגרום זה ליצור מעגל חדש של מחשבות חיוביות, והעברת הקשב למציאות החיצונית ולא למחשבות, מה שיפתור את הבעיה של המחשבות ״והרעש בראש״ וככה יעלים את דפוסי המחשבה שנוצרו, וככה הכל יפתר.
השאלה שלי אם מה שאני אומר פה הגיוני, ואיך ניתן להעביר את הקשב שוב אל מה שקורה בחוץ במציאות ולא למחשבות בראש?
תודה רבה!

שלום,
אני בת 32 בחורה בריאה והגיונית.
כמעט כל בעיה שהיתה לי בחיים פתרתי בעצמי.
יש דבר אחד שנורא מפריע לי ואני לא מצליחה להשתלט עליו לא משנה כמה אני מנסה : כשאני מדברת על מה שנתפס בעיניי ככישלון שהיה לי בחיים או משתפת מישהו בדבר מה שקשה לי - אני חווה תחושת חנק מזעזעת בגרון ומתחילה לבכות מבלי שום יכולת להשתלט על זה...
יש לציין שאני מאוד בעד לדבר על רגשות ואני לא מתביישת להודות כשקשה לי, אני לא חשה בושה כשאני מדברת על "כישלון" שחוויתי ועדיין - נחנקת ובוכה!!!!!
לדוג' - בשבוע שעבר עזבתי מקום עבודה (חדש יחסית) כי באמת שבשביל לסדר את הבלגן שהלך שם הם היו זקוקים למישהי עם יותר ניסיון ממני... הרגשתי לא ממש בנוח שם למרות שהתקבלתי בזרועות פתוחות והבוסים היו נפלאים אליי. כאשר החלטתי שזהו זה - ידעתי בוודאות שהם יבינו והרגשתי תחושת הקלה עצומה שהגעתי להחלטה הזו.. כאשר דיברתי עם הבוס לא היה ספק בליבי שההחלטה היא נכונה, דיברתי בצורה רגועה והחלטית ושוב - החנק בגרון והדמעות זולגות!!!!
זה משגע אותי!!! זה לגמרי לא המסר שאני רוצה להעביר !!!
אני חפרתי בעצמי ויודעת מהיכן זה נובע : כשהייתי קטנה חוויתי תקופה ארוכה ולא קלה בבית הספר היסודי (התעללות מילולית ונידוי חברתי), רק לקראת גיל 20 פלוס סיפרתי להורים כי בתור ילדה הם לא ממש היו זמינים לי ולא רציתי לאכזב אותם ולספר שנכשלתי במשימה לגרום לחבריי ללימודים לחבב ולכבד אותי ...- כשאני מדברת על זה אני גם כן בוכה ללא שליטה וחנקת.
ברור לי היום שזו לא הייתה אשמתי וברור לי שהילדים שפגעו בי היו ילדים קטנים שלא הבינו את ההשלכות של המילים והמעשים שלהם. אני לא כועסת עליהם ולא ממורמרת. השלמתי עם המצב שהיה מה שהיה ואפילו אם הוריי פספסו את הסימנים - בגלל שעברתי את זה בעצמי אני אהיה יותר ערנית למען ילדיי (אמא ל -2).
לדעתי בכל פעם שאני "מתקשה" במשהו (גם אם אני מרגישה שזה הגיוני ומוצדק) אני בראש חוזרת לאותה תקופה לא קלה של הילדה ש "נכשלה להשתלב" ולכן גם מגיבה כמו ילדה שרק יכולה לחוות חנק עצום בגרון ולדמוע ללא יכולת לעצור את הדמעות...
אבל מאיפה באה ההתניה הזו?? ולמה אני לא מצליחה לשבור את הקשר הזה???
אני ילדה גדולה ואמא ל 2, אני יודעת שאם קשה זה לא סוף העולם ואני יודעת שלכולנו חולשות וזה טבעי - אז למה אני לא מצליחה לשלוט בתגובה שלי???? זה כאילו הראש והגוף שלי לא מסונכרנים !!!
מקווה שתוכלו להאיר את עיניי ולהמליץ לי על סוג טיפול שיכול להועיל לי.
תודה מראש.

לפני המון שנים איבדתי את בן זוגי.אומנם עברו הרבה שנים אבל עדיין קשה לי לעכל את זה שהוא איננו.הוא ניפטר ממחלה קשה,ואני לא יכולה להוציא אותו מהראש שלי,אני מרגישה סוג של געגועים,וחושבת לעצמי למה זה קרה לו? לא מגיע לו.הייתי מעוניינת לדעת איך להקל על עצמי בלי טיפול,עם אני אראה שזה לא עובר עוד כמה זמן אלך לטיפול.בינתיים אשמח עם תייעצו לי איך להקל על עצמי ולחזור לחיים נורמלים ושמחים.אני מאוד מודה לכם.

שלום אני בת 59, מזה כמה שנים יש לי תופעות נורא מוזרות ,כל כמה זמן יכול להיות פעם בשבועף או פעם בחודש ,אני פיתאום ניכנסת למחשות שאני לא יודעת להסביר חושבת על כל הרע שבעולם ופיתאום רואה שחור ,באמת שחור לא רואה כלום בעיניים , ובחילות וליפעמים הקאות ,חם לי מאוד ,סחרחורות ,חולשה בכול הגוף ,והרגשה איומה של היתמוטטות, וזה עובר אחרי שעה או שעתיים בערך זה יכול להגיע באמצע הלילה או בשעות היום בכל שעה אפשרית אני לא מצליחה להישטלת על זה ולא יודעת לאן ליפנות ומה לעשות אשמח עם אפשר לעזור לי פוחדת שזה משהו נפשי.
תודה מראש

שבת שלום.אנא מכם אם תוכלו לעזור לי אני אשמח.אני סובלת מבעיה אובססיביות,במיוחד אובססיה לגבי אנשים כאילו מין הרגשה כזאת שאני חייבת לעשות מה שאומרים לי.לדוגמא אם חברה אומרת לי תעשי ספורט כל יום חצי שעה,אז אני עושה את זה לא מתוך הנאה אלא מתוך כפייה כי היא אמרה לי לעשות את זה ואני גם מרגישה חרדות בעקבות זה.אשמח לקבל עצה מכם בלי כרגע להתחיל טיפול נפשי אלא כעזרה ראשונית מכם מה עושים.תודה רבה.

בן 23. משקל 60. נוטל תרופות פסיכיאטריות מגיל 20.
סובל מהתקפי היפר ונטליציה חריפים מלווים בהמון חרדה .

טופלתי בעבר באסטו, רסיטל וסרוקסט אך ללא הצלחה.
טיפולי ה-SSRI לא המענה שלי כך הבנתי ביחד עם הפסיכיאטר.
ולכן כיום אני 3 חודשים בלי תרופות בכלל. מרגיש בסדר יחסית
אך הבעיה לכתחילה נשארה.

אני חווה ביום יום סטרס יומ יומי שמתבטא:
כאבי ראש כרוניים
גמגמום בדיבור\דיבור לא שוטף
בעיות במערכת העיכול
חשיבה חרדתית וסגורה (נמנע מסיטואציות חברתיות, רואה כל דבר שלילי, חוסר ביטחון)
זיכרון לקוי (לא מסוגל לשחזר במוחי זיכרון אחד בשלמותו)
לא מצליח לעשות חישובים במוח
מרגיש שאני לא מנצל את המוח במלוא הפוטנציאל שלו
אין דמיון
חוסר שיווי משקל

השבוע לאחר תקופה לא קצרה, קיבלתי התקף היפר ונטליציה מלווה בחרדה חזק מאוד, שכלל:
הרגשת חשמל ונימולים חריפה מאוד בכל הגוף
מכפות הידיים, רגליים, בטן, ידיים וראש.
הרגשתי כאילו נותנים לי מכות בבטן.
אצבועות הידיים שלי פשוט ננעלו פנימה.
לא יכולתי להוזיז את האצבעות בשני הידיים לא הצלחתי להחזיק כדור הרגעה
אז פשוט הכניסו לי אותו לתוך הפה.
שריפה בחזה.
קוצר נשימה
סחרחורת.
וכל פעם שעצמתי את העיניים,
התחלתי לראות הזיות ויזואליות ממש מפחידות ומלחיצות שפחדתי לעצום את העינים.

אחרי כדור לוריבאן, נרגעתי. והכל היה בסדר

ביצעתי בעבר בדיקות רפואיות מקיפות כולל צילום חזה, CT מוח, בדיקות דם מקיפות,
ונמצאו תקינים.

נקודת האור תמיד קוראת אחרי התקף של היפר ונטילציה, כשהוא נגמר..
אני מרגיש נורא נקי וצלול, אחרי שרמות הפחמן והחמצן הופכות להיות מאוזנות בגוף,
חוזר לי כל הביטחון העצמי כל השמחת חיים, אני לא מרגיש שום שמץ של לחץ וחרדה
אם למשל לפני 30 דקות לא יכלתי לשלוף מהזיכרון מה עשיתי אתמול, אני בקלות יכול לשלוף מהזיכרון זיכרון של ילדות מלפני 14 שנה ולראות אותו בבירור במוחי כמו סרט,
אני יכול לחשוב בצורה בהירה פתאום כל המאגרי ידע פתוחים אני כבר לא מרגיש סנילי
זה בעצם איך שאני אמור לתפקד וככה אני זוכר את עצמי בעבר הרחוק, לפני שכל הדברים הללו צצו אל חיי.
רציתי לדעת למה זה קורה לי דוקא אחרי היפר ונטילציה, באיזה מצב נמצא הגוף שמאפשר את זה? ואיך אני יכול לשמר את זה ולא שיום למחרת הכל חוזר לי.
(כי זה פשוט כל פעם אחרי התקף כזה מגיע השחרור המדהים ואז חוזר חלילה)
אולי יש לי בעיה ברמות הפחמן והחמצן בגוף שגורמות לכל זה
ואני צריך אולי משאף או משהו או לעשות בירור נשימתי.
בירורים שלא בדקתי עד כה שיכולים להיות המקור לבעיה

לאחרונה הומלץ לי בחום לטיפול בדיכאון כולל אחרי לידה, וחרדות. של חברת ננוטבע, האם יש למשהו נסיון?, תודה

שלום, (בת 24) יש לי פחד מאוד גדול מכל מה שקשור לרפואה. כשאני לא מרגישה טוב אני אסבול בבית ואקווה שיעבור לבד. לפני כחצי שנה התחילו לי כאבי אוזן איומים, כשראיתי שאין ברירה ולא עובר הלכתי לרופא משפחה (אחרי שלא הייתי 7 שנים במרפאה), הביאו לי טיפות ואמרו לי ללכת לטיפול אצל אף אוזן גרון. לא הלכתי עדיין. לפני כשלושה חודשים התחילו לי כאבים בשן, שוב אחרי שסבלתי מאוד מכאבים ומשכחי כאבים כבר הפסיקו לפעול הלכתי לבדיקה (אצל רופא שיניים לא הייתי 12 שנים) ונאמר לי שעליי לעבור טיפול שורש באופן דחוף ועוד כמה טיפולים מורכבים אחרת אאבד שיניים, ממש עונש על זה שהזנחתי טיפולים במשך שנים. לא מצליחה לאזור אומץ ולהתחיל בטיפולים.
בזמן האחרון אני גם מרגישה שהגוף שלי מפתח משהו כי התחילו לכאוב לי הראש והעורף והחלום שלי לגשת לעשות בדיקת דם ולהירגע שאין לי כלום . אבל אני לא מסוגלת. בדיקת דם לא עשיתי מהגן (זו היתה בדיקת דם ממש נוראית).
יש לי גם פצע גדול ומוגלתי בגב תחתון כבר שנים שאת זה אני לא בודקת בעיקר כי אני מתביישת מהרופאים (פה מה שעוצר אותי זו הבושה, לא הפחד) , וממש בא לי לדעת מה זה..

יוצא שעכשיו אני סובלת מכל החלק השמאלי של הפנים (עורף, ראש, אוזן ושיניים) ואני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם בדיקות, מחטים וטיפולים.
גם מאוד מוזר לי שלא הייתי שנים אצל כל רופא מכל סוג ופתאום אני מוצאת את עצמי מטיילת בין רופאים ולא ישנה בלילות מפחד ודאגה וכל היום חושבת על זה.

אני כבר לא יודעת מה לעשות..
האם זה נפוץ והאם יש דרך להתמודד?
תודה

רציתי לדעת האם מינון של ציפרלקס 5 מ"ל פעם אחת ביום הוא יעיל למצבי חרדה אני שואל כיון שלקחתי במשך שנה וחצי ציפרלקס 15 מ"ל אחד ליום בהמלצת פסיכיאטר עקב חרדה כללית ובמשך הזמן התחלתי להוריד מינון כמובן לא בבת אחת הכדור עזר לי מאוד במינון 10מ"ל האם המינון 5מ"ל גם נותן עזרה בחרדה כללית או שזה מינון מאוד נמוך ולא יעיל תודה רבה מאוד

שלום , אני מטופלת 6 שנים עם ציפרקלס 10 מ"ג עקב התקפי חרדה (פחד ממחלות, התקפי לב, אירועי מוח וכו') ,בקתופות קשות אני מתחילה להקשיב לגוף שלי וכל שינוי קטן מגביר לי את החרדה. ציפרלקס עזר לי מאוד מלבד אירוע קטן חוזר שהיה לי במהלך המחלה וגם אז העליתי מינון ל- 15 , המון עבודה עצמית וחזרתי לעמני ולמינון הרגיל שלי. לפני כחודשיים שוב חליתי במחלה פיזית (ברונכיטיס) ובעקבותיה שוב הקשבת יתר לגוף שלי , אני לא מורידה ים מהדופק - מודדת 100 פעם ביום (ממש ככה) , שמתי לב שבמצב רגוע הדופק שלי נא סביב 70-80 במוחה , במצב שאני משתלדת לא למדוד הוא טיפה עולה וכשהוא עולה אני נכנסת לחרדה שוב ואז הוא עולה עוד יותר, הוא עולה לי לרמות גבוהות מאוד לאחר מאמץ פיזי לא קשה מדי(150) ויורד די מהר למספרים של 100-110 ואז לאט לאט למספרים נורמליים (עד שעה שעתיים) , כל זה כמובן מלחיץ אותי גם. למדתי שיטת NLP ושם לומדים שמחשבות שלנו הם יוצרים מציאות וזה מפחיד אותי עוד יותר כי אני כל הזמן חושבת על דברים לא טובים (מחלות והתקפי חרדה), אני שמתי לב שלאחר שתיה או אוכל דופק יכולה לעלות שוב ל- 120 ואז לרדת די מהר אבל גם זה מלחיץ אותי והשאלה היא איך אני מפסיקה למדוד אותו ולא מפחדת שלא אמדוד

שלום רב,
הייתי אצל פסיכיאטר שאמר לי שאני סובלת מפוסט טראומה מורכבת. נתן לי SSRI. התרופה עזרה לי מעט עם התקפי החרדה אבל אני עדיין סובלת מקשת של דברים: סיוטים, פלשבקים, עצב וריקנות. כיצד מטפלים?
תודה מראש,
שירן

נ.ב. ראוי לציין את העבודה הנהדרת שאתם עושים. אין הרבה פורומים כאלה.

אני מקוה שהודעה זו תאפשר לי למצוא אנשים נוספים הנתונים למצוקה דומה.
זה שנה שאני ניזון מאינטראקציה עם דמות מסוימת. דמות הרסנית. ברובה מתעללת, אכזרית. הצרה היא, שאיני מעונין לחדול מאינטראקציה זו. הרגשות כלפי דמות זו עזים במיוחד ולא היתי מעונין שתמצא מחוץ לחיי. למעשה, איני מסוגל לדמיין קיומי בלעדיה.
באם האינטראקציה עם אותה דמות חיובית (זאת הקורה לעיתים רחוקות יחסית), אני נמלא בן רגע כוח לתפקד; נמלא חיוניות, שמחה, מרץ ומניב רבות.
אינטראקציה שלילית עם אותה דמות, מאידך, שואבת אותי לתהומות ולשפל נוראי כך שנעדרים בי היכולת והרצון לתפקד כלל (ולו ברמה האלמנטרית); אובד כל חשק לדאוג לעצמי, לגופי, להתפנות לחובות ועניינים בהולים. תחת נסיבות עגומות אלה אובד בי כמו כן כל רצון להתקיים, לחיות. אני משולל צלם אנוש וכל דבר אחר מלבד אינטראקציה נשנית עם אותה דמות אין ביכולתו להושיע. התרחקותה מעוררת תחושות נטישה ויתמות מחרידות וחולניות.
מעבר לזאת, אני לבדי. ללא משפחה או חברים.
יש לציין עוד, כי הדמות קרוב לודאי ביפולארית או אף נוטה לפיצול אישיותי, גחמתנית, ילדותית למשעי, נוטה להתקפי ופרצי חמה וכיוב'.
מגיל צעיר מאוד היתי במסגרות טיפוליות כאלה ואחרות והתנסתי בשיטות ובמתודולוגיות תראפוטיות מגוונות, בארץ ובעולם. התנסויות אלה הותירו חותם שלילי בלשון המעטה ועוררו בי אוורסיה מובהקת לטיפול מקצועי אותה אני נושא עד יום זה ממש. אין לי כל אמון ברופאי הנפש על סוגיהם. הם שם כל עוד הארנק פתוח והשעון מתקתק ואיני חפץ בעזרה מסוג זה. אני זקוק לאוזן קשבת, לאמפאתיה, תמיכה, יעוץ, רגישות.
ניסיתי כמו כן טיפול תרופתי. בעבר הרחוק טופלתי בציפרלקס למשך תקופה ממושכת ואף שהמחשבות הטורדניות גוועו במידת מה, חשתי כבענן, דיסוציאטיבי ונונשלנטי לחלוטין. האפאתיה היתה כה עצמתית שהחלטתי לפני שנים מספר להפסיק ליטול כדורים אלה לצמיתות. לפני כשלושה חודשים, נוכח המצוקה ההולכת וגואה שהולידה האינטראקציה ההרסנית עם אותה דמות, התחלתי ליטול אפקסור. הענקתי לכדורים אלה הזדמנות למשך חודש אולם תופעות הלואי היו כאלה עמן לא היתי מוכן להתמודד והן אותם חדלתי מליטול.
למעשה, כאמור, איני מעונין לחדול מאותה אינטראקציה. רצוני הוא שאינטראקציה זו לא תטיל בי מומים דומים ולא תשתק אותי עד רצון אבדני. היתי מעונין לפתח אדישות, אפאתיה לאותן סיטואציות ושהן לא תטלטלנה בי כפי שעושות כעת. אני שוקל שמא טיפול ב-DBS, אולי בכך המזור.

בוקר טוב.לפני כמה זמן חוויתי אובדן של מישהו יקר לי וקשה לי לקבל את זה שהוא איננו,ובעקבות זה נכנסתי לדיכדוך ולדפיקות לב,פחד שהוא כבר לא איתנו.איך אני יכולה להתגבר על הדכדוך והחרדה? מה עושים אם דפיקות לב? תודה רבה.

שלום לכולם רציתי לקבל עזרה.. אני בן 14 אני חושב שהחרדות והפחדים שלי איכשהו קשורות לשואה ראיתי בכיתה ו' סרט בשם האי ברחוב הציפורים ומאז יש לי חרדות הייתה תקופה שהחרדות הפסיקו אבל ראיתי את הסרט הפסנתרן והם שוב חזרו וביום הזיכרון לשואה האחרון ראיתי טריילר של סרט החיים טובים הראו עוד סרט (ראינו בכיתה) ומאז החרדות והפחדים רק התחזקו מאוד לפעמים אני פשוט חושב על דברים של השואה אפילו מדמיין ואני מתחיל להזיע מתעוררת בי בחילה ואפילו אני מקיא מידי פעם וחוסר תאבון מוחלט אני פשוט לא יודע מה יש לי.. וגם בכל פעם שמדברים איתי על השואה או שאומרים לי משהו אפילו לא קשור נגיד סתם אומרים נאצים אני מתחיל להכנס לחרדה.. מישהו יודע אולי מה אני צריך לעשות בבקשה חברים זה דחוף מאוד אני אפילו לא מצליח לישון בלילות !!!!