פורום חרדות, טראומות, פחדים - יש לך שאלה?

אני בת 27 ואני סובלת מחרדות והתקפי חרדה מאז שאני קטנה, אומנם שהייתי קטנה זה היה במינון הרבה יותר נמוך אבל ככל שאני מתבגרת זה מחמיר ויותר משפיע על אורך החיים שלי.
זה מתבטא בכך שאני מקבלת בחילות ,בלי שום קשר למשהו שאכלתי או משהו כזה, פשוט תוקפת אותי בחילה שכתוצאה מכך אני נלחצת ונכנסת למעין התקף חרדה שמצבט בדפיקות לב סחרחורות חולשות ולעל מנת להרגיע את עצמי אני פשוט משתתקת ונכנסת בתוך עצמי עד שזה עובר (אם זה עובר) כתוצאה מכך אני נמנעת מלצאת לחופשות או למפגשים חברתיים ואם אני כן יוצאת איתם אני לא אוכלת ולא שותה כדי שחס וחלילה לא יגרום לי לבחילה, אני נמנעת מלהכנס למערכת יחסים, מכיוון שזה קורה בד"כ שאני מחוץ לבית או שאני בסביבת אנשים.
רק שאני בבית ואני לבד אני מרגישה בטוחה אני לא מקבלת את ההתקפות האלה.
אני מנסה לעבוד על עצמי פסיכולוגית ולהגיד לעצמי שזה כלום ושזה שום דבר אבל בכל זאת זה מגיע ומשפיע על חיי. אני מסתכלת על החברות והחברים שלי שחיים חיים "נורמלים" וממש מקנא בהם שהם לא מרגישים את התחושות האלה שאני מרגישה.

חברה שלי אמרה לי בתקופה שההורים שלה נפטרו היא הייתה סובלת מהתקפי חרדה שהיו גורמים לה לשיתוק, ואמרה שהרופאת משפחה שלה המליצה לה על תרופה שנקראת "ציפרקלס" ושזה מאוד עזר לה ועכשיו היא כבר 4 חודשים בלי הכדור הזה והכל בסדר.

האם אתה ממליץ גם להתחיל לקחת את הכדור הזה? אני די חוששת כי אני לא רוצה להיות תלויה בכדורים, וגם לא אני מפחדת שאם אני אתחיל לקחת את הכדור ואפסיק זה יכול להחמיר את המצב.
אשמח לשמוע חוות דעת על הכדור הזה והאם אתה חושב שזה יכול להתאים לבעיה שאני סובלת ממנה.
תודה!

שלום,
אני סטודנט בן 23.
אני מרגיש שאני סובל מ SAD חרדה חברתית הרבה שנים מבלי לשים לב. (לפי מה שקראתי באינטרנט).

רציתי לשאול משהו על התרופה ציפרליקס.
האם כדור אחד יכול לעזור?
אני לא מצליח להתקבל לעבודה בראיונות עבודה או מרכזי הערכה, ואני מניח שזה בגלל בעיה זו.
האם כדור אחד לפני הראיון יכול לעזור? באיזה מינון וכמה זמן לפני?
יש אולי תרופה אחרת שאתה ממליץ לי לקחת לפני הראיון (מרכז הערכה) ?

תודה

שלום רב,
אני כבן 25 וונמצא מזה שלוש שנים בערך במצב נפשי ירוד. חרדות, לחצים, מתחים ודיכאון מסוים.
1. האם דופק מואץ, הזעה וכו',לאורך שנים, בעת התקפי חרדה ומצבי לחץ או מתח, עשויים לגרום לנזק פיזיולוגי בריאותי כלשהו?
2. במקביל לכך, הנשימה שלי נעשתה רדודה באופן קבוע לאורךהשנים. כלומר אני נאלץ לשחרר אוויר כל מספר דקות מסויים גם ללא הופעת התקף חרדה או משהו דומה.
אני בטיפול פסיכולוגי מזה חצי שנה אך לא מרגיש שינוי בענייין הנשימות..

תודה רבה.

שלום קוראים לי גל (שם בדוי) אמי מאז ומתמיד סבלה מחרדות והיא הורישה לי אותן כיום ניתנה לי הזדמנות לטוס לחול אם קבוצה נוער ואני ממש מפחדת האם כדי לי לטוס או לא?איך אוכל להתמודד עם הפחד? תמיד חלמתי לטוס אבל ידעתי שזה מבלתי אפשרי ופתאום מתגשם לי חלום רק שהפחד הורס לי את החלום.
תענו לי כמה שיותר מהר אני מתחננת גל.
נ.ב
בת דודתי נוסעת איתי גם היא בגילי אנחנו בנות 15

שלום,
אני אבא לתינוק בן שנה וחצי, אני בן 36 וזה ילדי הבכור.
אני אדם לחוץ מאוד וחרדתי בכל הקשור לבני. (זה כנראה משפחתי אצלי, גם הוריי כאלה, בעיקר אבי)
אני לא יכול לשמוע את בני בוכה ולו לרגע.
כל תהליך של שינוי שיגרה, כל חיסון, כל דבר שדורש הפגנת חוסן אינני יכול להתמודד איתו.
אישתי עושה כל דבר כזה לבדה, הולכת לחיסונים, מטפלת, מניקה, מרגיעה,ובקיצור היא הצד בעל החוזק הנפשי.
למרות שבטח היה קל לה יותר לו זה היה הפוך.
אני מופנם ועקשן ואינני אדם אשר יכול להודות בבעיות שלי, למרות שאישתי ניסתה לדחוף אותי לזה כמה וכמה פעמים.
אני יודע שזה לאורך הזמן לא ישתפר אלא רק יגרום לעוד ועוד בעיות בחיי הזוגיות שלנו.
אני לחוץ כל הזמן, לא מוצא זמן לעודד ולתת כתף לאישתי כי אני כל הזמן עסוק בלחצים של עצמי.
ידוע לי שהחיים מלאים בשינויים כגון כניסה לגן, בתי ספר וכו' ואני יודע שבכל שלב כזה אני לא אתמוך באישתי כי אהיה עסוק בחרדות שלי על הסתגלות הילד לשינוי.-(גם בקשר לזה שייכנס לגן הייתי נגד,אבל היא רשמה אותו כי היא אומרת שילד בן שנתיים צריך להיות במסגרת של גן)
אני מאוד מגונן והיסטרי, גם כשאישתי הייתה בהריון הייתי לחוץ שלא יגעו לה בבטן, שלא תהיה במקומות הומים כמו קניון או שוק.
אני כל הזמן אומר לה לשמור על הילד, להשגיח עליו, להאכיל, לתת לשתות, לטפל בו טוב.
והיא מתעצבנת ואומרת שהיא כל היום איתו (היא איתו בבית עד שייכנס לגן בספטמבר) ואני לא צריך לתת לה הוראות שנובעות מהלחץ שלי.
בקיצור היא טוענת שאני רק מקשה עליה במקום להוות בשבילה כתף תומכת ואוזן קשבת.
היא אומרת שבכל תהליך של שינוי שגרה לילד, כמו גמילה מהנקה והקניית הרגלי שינה עצמאיים אני רק מקשה עליה, מנסה לטרפד את השינוי שאמור להיעשות בטענה שהילד עוד לא מוכן לזה ושהוא יסבול ויבכה ויהיה עצוב.
בסופו של דבר היא עושה את התהליך לבדה, אני אומר לה שבדיעבד צדקה כשרצתה לעשות את השינוי אבל היא טוענת שזה כבר מאוחר מדי ושכשהייתה זקוקה לתמיכה בהתנעת התהליך ובמהלכו לא הייתי שם בשבילה.
מה ניתן לעשות?

* יש לציין כי הכותב הוא בעצם כותבת- אישתו המאוכזבת, אני מאוד רוצה שיקרה השינוי אבל הוא נגד שיחות לשינוי דרך המחשבה שלו או טיפול כלשהו, אנא עיזרו לי.
אני אעביר אליו התכתבות זו כשתענו לי.

שלום,

אני בת 32, נשואה ואמא ל-2. סה"כ יש לי חיים טובים, עבודה טובה וזוגיות מצויינת. עברתי ילדות לא קלה אבל בעזרת טיפול פסיכולוגי הצלחתי להתגבר.
הכל לכאורה נורמאלי, עד שלפני חודשיים באמצע החיים התחילו לי לי כאבים בחזה, קשיי נשימה כאילו אני עוברת התקף לב. בהתחלה לא הבנתי מה זה, כשההתקפים התחילו לחזור בתדירות של פעם בשבוע, כל התקף למשך 10 עד 15 דקות. לאחרונה ההתקפים מגיעים אפילו פעמיים ושלוש בשבוע, כל התקף חזק מאוד וזה מרגיש כאילו אני הולכת למות. יכול להיות שבגלל האינטנסיביות של העבודה ושל חיי היומיום גורמים לכך. הנקודה היא שלא התחשק לי לחזור לטיפול, וכן הייתי וצה להתחים טיפול תרופתי שיפתור לי די מהר את ההתקפים הללו. על איזו תרופה אתה ממליץ

שלום.
ביקרתי עם בני בן ה-9 אצל רופא עיניים והסתבר שהוא סובל מאלרגיה בעיינים. לצורך כך נרשמו לו טיפות. בני מסרב בכל תוקף לשים טיפות הוא טוען שהוא פוחד, כבר שוחחנו על כך והוא בכה, ואז הבטיח שישים למחרת ושוב לא הצלחנו, ניסיתי להעזר באבא וסבתא וכל פעם הוא הבטיח שישים את הטיפות ולא היה מסוגל. האם זאת חרדה?האם יש משהו שאפשר לעשות? פחות חשוב לי הטיפול בעיניים, יותר חשובה לי תחושת המצוקה והכשלון של בני.יש לציין שבעבר פחד לשחות ואחרי שנתיים התגבר, והיו איי אלה פחדים נוספים אך לא כאלה קיצוניים.תודה אורה.

שלום.
אני לוקחת ויפאקס XR לטיפול בדיכאון וחרדות מהם אני סובלת, בחודשים האחרונים מצבי השתפר פלאים וחזרתי לתפקוד מלא, גם החרדות והפחדים נעלמו.
מה קורה כשרוצים לסיים את הטיפול, האם צריך להפסיק את נטילת התרופה בהדרגה? לאיזה מינון יורדים מ- 150 מ"ג?

שלום רב,
כשנה וחצי שאני סובל מעיניים אדומות ודומעות כשאני נמצא במצבי לחץ וסטרס.
זה התחיל בחברה שבה עבדתי והיה הרבה לחץ בעבודה אבל גם אחרי שפוטרתי משם וכיום לא רק שזה מופיע סתם כך אפילו שאני לא מרגיש שום לחץ, נגיד שאני בחברת חברים,משפחה,קורס שאני לומד וכו,
אלא כשזה מופיע אני מגלה שהעיניים לא רק אדומות אבל גם דומעות (לא זולגות) ואין מילים לתאר כמה זה מביש ומביך ביום יום.
אני משתמש בטיפות עיניים אבל זה עוזר רק מעט ובכלל זה לא בריא להשתמש בהם יותר מידי.
רופא המליץ לי לפני כחצי שנה להשתמש באסטו אבל למרות שישנו שיפור מסויים זה לא ממש פותר את הבעיה הכל כך מביכה .
רציתי לציין שחוץ מזה אני בן 40 ובריא

תודה רבה.

שלום ...
אני בת 22 סטודנטית ומאורס. לפני שבועיים היה ריב וויכוח חד ביני לבין ארוסי בעקבועת הויכוח , הרגשתי חנוקה ולא יכולתי לנשום וסתימה בחזה ואחר כך כאבי בגרון ודקירות חדות , עד שהיה לי קשה לדבר , וגם זה נלווה לנודודי לילה, תופעות לוואי המשיכו איתי עד היום אני נורא סובלת ולא יכולה לשבת ולא מרגישה נוח ויציבה וגם זה בגע בשגרת החיים והתפקוד היום יומי שלי, למרות שאני אוהבת ארוסי והקשה ביני לבינו מאד חם ואינטימי.
אני ממש נואשת וחסרת אונים אין לי מושג מה הטיפול לבעיה. אשמח אם תוכל להדריך ולעזור לי
תודה רבה

שלום,אני בת 17 וחשוב לציין שאני לומדת במגמת פסיכולוגיה אז כך שאני יודעת הכל,ולכן פניתי לכאן,המקום היחידי שאני ?(ילדה ביישנית ומופנמת מאוד) יכולה להיפתח בו.
במשך 5 שנים הייתה לי דרך לבית הספר שמאוד פחדתי ממנה,אין לזה הסבר או סיבה,פשוט פחדתי ותמיד חשדתי בכל מי שעובר שם,המקום הזה זה סמטה צרה שלא עוברים בה הרבה אנשים וכשהייתי עוברת שם זה היה בשעות הבוקר המוקדמות כך שזה היה מקום לא כ"כ הומה אדם.
מעולם לא ידעתי את הסיבה לפחד,ואתמול בלילה חלמתי חלום שמישהו שם אונס אותי,ממש כאילו כל הפחד שלי יוצא החוצה,זה היה נראה כ"כ אמיתי עד שכבר חשבתי שזה באמת קרה.
זה היה יותר זיכון עמום מאשר חלום.
לפי הפסיכולוגיה (פרויד) ניתן להבין שחלומות הם פחדים מהתת מודע,והפחדים האלה הם מציאותיים. תמיד חשדתי (יש לי הפרעות של ביישנות,פחד ממגע,חוסר אמון בבני זוג) שקרה לי משהו בילדות או לפני הרבה זמן שמונע ממני ליצור מערכת יחסים. האם ניתן להבין מהחלום שאנסו אותי?

מקווה שתענו לי ברצינות ולא תשלחו אותי לפסיכולוג:)עדי

שלום.
הנני בן 23 וחצי, אדם בריא מאוד, ללא בעיות חברתיות כלשהן, שירתתי ביחידה קרבית מובחרת בצה"ל.
כל הסיפור החל לפניי כשנתיים, קצת לאחר השחרור מהצבא, כשבמהלך אימון בחדר כושר הרגשתי מן חולשה כללית בכל הגוף זרמים בכל מיני אזורים בגוף, מהלחץ שהיה במקום פוניתי באמבולנס לבית החולים והשתחררתי יום לאחר מכן, בטענה שהכל בסדר. לאחר התקרית המשכתי מדי יום לסבול מלחץ בחזה , כאבי בלב, כאבי ראש, חולשות,קשיי נשימה ועוד.. אז התחלתי לבצע עוד בדיקות
ביצעתי בדיקות סיטי-מח, אקו -לב, מבחני מאמץ .. לאחר שתוצאות כל הבדיקות חזרו חיוביות לפני כשנה ו 11 חודש, החלטתי לבקש לבצע את הבדיקות שוב, כי עדיין לא הרגשתי טוב, התייעצתי עם כמה רופאים, וכבר אז היו כמה שהחלו לחשוב באמת כבר לכיוון הפסיכולוגי/חרדתי. מהתקרית עצמה במשך חודשיים הרגשתי דיי רע, והתקפים כאלה של כאבי בלב, לחץ בחזה, וכאבי ראש חזרו באופן דיי מוגזם (תקופה בה הרגשתי כאילו הולך לקרות לי משהו, כאילו הנני מפחד מההתעלפות או התמוטטות ושלא יהיה מישהו באזור שיעזור לי חחח). אך עם הזמן זה דיי נרגע, וחוזר פעם ב.. במקרים דיי צפויים. עם הזמן גם למדתי להתמודד עם ההתקפים האלה, וכיום ההתקפים הם לא מפחידים מדי ודיי חלשים, אבל בכל זאת פעם ב.. הם שם, ומלחיצים הרבה פחות היום אני מוצא את עצמי מתמודד עם התקף כזה חלש בהרבה פעם בשבוע זה גם בהתאם לאורך חיים כי אני דיי צופה את המקרים האלה מראש. לפני כשנה וחודשיים טסתי עם חבר לטיול של 3 וחצי חודשיים , טיול לאחר הצבא בחו"ל, עבר דיי יפה- היו כמה תקריות אבל אני מתמודד איתן אפילו שהחבר שלי לטיסה לא ידע מזה - ידע שהרגשתי לא טוב מדי פעם אך לא יותר מדי. והיום אני לומד באוניברסיטה הנדסת חשמל, ולא מרגיש איזשהי הפרעת ריכוז כזו הפוגעת במהלך הלימודים שלי, אולי רק בימיים עמוסים ממש אני מרגיש
חולשה מוזרה, אך הציונים מעולים. ההתקפים היום באים בעיקר בעומס, אם זה עומס פיזי (אימונים בעיקר), או עומס בראש בתקופת מבחנים, יש גם השפעה קטנה במועדונים עמוסי עשן.
התייעצתי עם פסיכאטר - ואני שוקל אם להתחיל טיפול משולב עם ציפרלקס/וויפאקס , אני קצת חושש מתופעות הלוואי השונות שקראתי על התרופות בפורום כמו חוסר ריכוז, הפרעות שינה, בעיות מין, משך הטיפול הארוך, בעייה בהתחלת והפסקת הטיפול, השמנה. כלומר אני דיי מפחד להיכנס לצרות ללא צורך, התגובות פה בפורומים דיי מלחיצות. למרות שאני יודע שאני צריך טיפול- אמנם לא טיפול רציני מדיי (כלומר אני מנהל חיים כמעט רגילים כעט) אני פוחד להסתבך בצרות רציניות בהרבה.
מקווה שתעזרו לי להחליט. אני דיי תקוע וצריך להחליט באיזה אופן להמשיך.

בתי בת כמעט 3 גמולה מחיתולים מגיל מאוד מוקדם (שנה ו- 11 חודשים), ישנה בד"כ לבד בלילה
עברה מספר שינויים לאחרונה:
א. אני בהריון- נראה שהיא מרוצה מהעניין, שכן יש לי המון חברות באותו המצב ולכן התרגלה לרעיון מהר מאוד (מנשקת את בטני ואת האחיין החדש שלה).
ב. אני מוציאה אותה בחודש האחרון מהגן בשעה 13:00 שעד לא מזמן היתה רגילה להיות עד השעה 17:00

רקע: מאז ומתמיד פחדה מרעשים של מקדחות ומכסחות דשא.
היום החלה לפחד מרעשים של גרירות רהיטים והליכות מהקומה העליונה (שכנים) ומדברת על פחד מדובים ושועלים, מפלצות.
ניסיתי להסביר שאלו השכנים או לגרש את "הדובים" עם בושם, היתה הטבה ושוב חזרה להיות בחרדה. היא דורשת שנשב לידה לפני השינה, במשך 45 דקות היא נאבקת בעיניה שלא לעצמן, בלילה מתעוררת לפחות פעמיים ומבקשת חיבוק ושנשב לידה (רצתה למיטה שלנו אך הבהרנו שלא).
מתחילה להרטיב את תחתוניה בפיפי בכל הזדמנות (נראה שלא רוצה ללכת לשרותים לבד) ומגלה מעט תוקפנות בעיקר לסבתא וסבא שלה, אותם החלה לראות פחות לאחרונה.
אני חשה רגרסיה עצומה בהתנהגותה. היא מפחדת במשך היום להיות לבד ולו לרגע לא בסלון ולא בחדר, אם אני הולכת לשרותים היא רצה אחריי, אסור לי להשאיר אותה חצי דקה לבד!
יש לציין שלפני כן היתה ילדה סופר עצמאית.
נראה שהיא חרדה וממש מפחדת!
מזה תקופה ארוכה....מה עושים??????

אמא מודאגת

שמי קרן

אני בת 36 נ+2

מטופלת בלוסטראל קרוב ל 10 שנים כמעט ברציפות.

בשנתיים – שלוש האחרונות לא חשה את יתרונות התרופה באופן ממשי.

אומנם מטפל מתסמיני החרדה אך לא במצבי הנפשי ולהיפך:

אני חשה (ובעצם מאז גיל 12 בערך) בבעיות זיכרון ומצב נפשי ירוד.

ההיסטוריה ארוכה וילדותי לא היתה נעימה במיוחד הן בבית והן בבי"ס,

אבל.. הענין הוא שקיום

חזרתי ללמוד באוני. הפתוחה.

קשה לי שוב לעכל את החומר ולזכור.

בעיות זיכרון קשות בזכירה לטווח קצר וגם בעבודה מעירים לי וקוראים לי "יובל המבולבל".

תחושת ערפול בראש "עננים" אני קוראת לזה.

כעת קראתי על הפרעת קשב וריכוז ונראה שגם בזה אני לוקה (מתוך ויקיפדיה ADHD)

אני חרדה מהתעמלות במאמץ – דופק מהיר ומפחדת שאקבל התקף לב.

אני עצבנית ואימפולסיבית וחסרת מנוחה ושקט באופן ניכר בשנה האחרונה

וחסרת חשק ביחסי מין לרוב.

אני לא מעזה להתרחק מהבית ונחנקת רק מהמחשבה על נופש מחוץ לבית ועוד...

חלומות רעים מאד וחולשה.

ועודי נוטלת סיטראלין(לוסראל) 1 כדור לערב.

ניסיתי לפני חצי שנה להעלות את המינון אך גם זה לא עזר.

אני רוצה עוד ילדים אך מפחדת נורא מהלידה וההריון והכל בעצם.

האם יש פיתרון באמת או שאני משלה את עצמי.

בנעורתי וילדותי אני חושבת שדובר על דיכאון

אח"כ הפך לחרדה בעלת תסמינים קשים, סחרחורות ואי שיווי משקל.

ואח"כ שוב מעין דיכאון שכזה.

גם טיפולים פסיכולוגיים ניסיתי ללא הועיל

אפילו סדנת חרדה בתל השומר.

אני בחורה בתוכי בעלת שמחת חיים רבה ואנשים אוהבים אותי מאד

אני גם לא ממש נחשבת טיפשה ואולי להיפך

אבל כלום מזה לא יוצא לפועל בהכל כמו תחת פקק בתוכי.

לא עוזר ממש לתחושת התסכול מעצמי וההלקאה העצמית.

לא יודעת איבדתי כיוון....

האם יש באמת מרפה למצבי או...



אודה לך על תשובתך

וסליחה על ההשתפכות.

יש לי חבר שהטיפול איתו לא מצליח.
הוא כל הזמן עסוק במחשבות.
הבחור עונה ל"סיפור של הילד המחונן", רק שמדובר בגרסא קיצונית.
הוא לא יוצא החוצה לבנות מציאות, תרופות לא עזרו.
ניסיתי להקשיב לו אבל זה רק הופך את זה ליותר גרוע.
הבחור לא מסוגל להשלים עם מה שהוא עבר.
האם ישנם המלצות לאופן ההתנהגות איתו.
האם זה נכון שישנה גישה ש"להכנס" בו כשהוא נכנס לרחמים עצמיים?
האם גישה כזאת יכולה לעזור?

תודה,
ארז