פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

אלונה שלום, מכתבך כואב ועולה מתוכו הרגשה של חוסר מוצא לנוכח הקשיים עמם את מתמודדת ותחושת אכזבה על כי אינך נראית על ידי הורייך עד כדי חוויה שהבית אינו מקום בטוח עבורך במובן הפיסי והנפשי כאחד. כמו כן, את מתארת בדידות גם מחוץ לגבולות הבית והכרה כי לאף אחד לא אכפת ממך. בצד זאת, יש במכתב שלך גם ביטויים של כוח ונדמה לי שאפילו כתיבתו מבטאת מאבק חשוב על עתידך תוך בקשת סיוע מהפורום. להבנתי, חשוב שתקבלי תחושה ממישהו או ממישהי שאת משמעותית ושהיא לצידך. להבנתי המקום בו יש סיכוי שתרגישי כך הוא בטיפול נפשי אולי אפילו טיפול קבוצתי. ישנן מרפאות לבריאות הנפש שניתן לקבל בהן טיפול נפשי כמעט ללא עלות (יחד עם זאת יש זמן המתנה לעתים). כיוון שאת בת 17 הטיפול יכול להכין אותך לקראת שלב משמעותי בחייך שהוא שירות צבאי/אזרחי /לאומי שעשוי להוות פתח לצבירה של חוויות טובות יותר מאלו שסיפרת עליהן לאורך בחייך. כמובן אנחנו כאן שי

שלום אלונה,

קראתי את מילותיך כפי שנדמה לי שכתבת אותן, בתחושה של כאב ושל אכזבה. במהלך חייך עברת חוויות קשות, כאשר שוב ושוב נתקלת באדישות ובחוסר הבנה של אלה הסובבים אותך, וכך לא היתה לך דמות כלשהי שתהיה איתך במקומות הקשים בהם היית. את מתארת בדידות גדולה אל מול עולם שמפנה את המבט ולא רואה אותך. יחד עם זאת, מדבריך עולה שיש בך כוחות - את מנסה לחשוב חיובי, את לא מוותרת על הקשר עם משפחתך, ויש לך תקווה לעתיד טוב יותר. אני מניחה שזה מה שאיפשר לך להמשיך קדימה למרות הקשיים.
האם יש אדם כלשהו אליו את מרגישה קרובה? שאיתו תוכלי להתייעץ ואולי אפילו לשתף מעט את שעובר עליך?
נדמה לי שהגעת לשלב שבו את זקוקה למקום בו תוכלי לחלוק את כובד המשא, ולקבל הבנה ותמיכה. אני חושבת שטיפול רגשי יאפשר לך את המקום הזה. יש מספר אפשרויות דרכן תוכלי לקבל טיפול, כגון מרפאות בריאות הנפש וקופת חולים.
אם יש אדם מבוגר בחייך עליו את סומכת יותר, יתכן והוא\היא יוכלו לעזור לך בתהליך הזה.
וכמובן, את מוזמנת להמשיך ולהגיב כאן בפורום.

בברכה,

היי, אני לא דוקטור עדיין. לא פסיכולוגית לשום דבר ולא כלום. ועוד משו. אני גם בגיל שלך. אני מבינה אותך כמו שאף אחד לא יכול להבין! וממה שקראתי כאן, את בן אדם חזק ומדהים !!! את לא צריכה טיפול פסיכולוגי, יפה. את צריכה חברה. את צריכה מישי או מישו לסמוך עליו ברגעים הקשים! לבכות על הכתף שלו! לחשוף את כל הרגשות שלך אליו ולפרוק הכל עד שתרגישי טוב יותר! מבינה את הקיפוח. גם ההורים שלי לא מתים עלי בלשון המעטה. גם לי יש אח עם בעיה. אמנם הוא קטן ממני בשלוש וחצי שנים אבל הוא עדיין עושה מה בראש שלו. אם את רוצה לדבר, באמת! תפני אלי. בפייסבוק זה Daniela asraf כתוב שאני מרמלה , אין תמונת פרופיל, שם את יכולה לשלוח הודעה ואפילו אשלח לך את המספר שלי ותוכלי לדבר ולפרוק. ואני פה בשבילך, בדיוק כמו השם שלי כאן, ואני אוהבת אותך ומבינה את הכאב שלך!

דנה שלום,מכתבך אמיץ ונוגע ללב.נדמה שעולה מתוכו תחושה של בדידות ומחסור במשענת תומכת כך שאת נותרת לבד למול המציאות המורכבת שאיתה את צריכה להתמודד.מלבד הבדידות הדרך שבה את מתבוננת על עצמך היא של חוסר תקווה ואמונה בעצמך.להרגשתי במכתב הבאת את קצה הקרחון של סיפור חיים מורכב.נדמה שיותר מכל היית יכולה להיעזר בטיפול נפשי אולי דרך קופת החולים או במרפאת בריאות נפש ציבורי (כמעט ללא עלות כספית).הייתי מציע לך להיעזר באחת העמותות שמסייעות בתכנון כלכלי.העיקר שתכנס לחייך דמות תומכת שתישא איתך את משקל ההתמודדות עם חייך ותלווה אותך.כמובן שאנחנו כאן.שי

שלום לך,

ראשית אפתח ואומר שפורום זה מיועד לבני נוער הזקוקים לתמיכה נפשית עקב מצוקה או קושי, ואשר מוזמנים להעלות על הכתב את מחשבותיהם\תהיותיהם\קשייהם במסגרת הפורום. מכאן, הסיטואציה שהעלית אינה מתאימה לדיון במסגרת פורום זה.

בכל זאת, אתייחס בקצרה לדבריך על מנת לתת מענה כלשהו לתהיותיך. הקשר שנוצר בין מטפל ומטופל הינו גורם משמעותי להצלחת הטיפול, והוא מורכב מאלמנטים רבים, ביניהם יחסי עבודה תקינים, התגובות הייחודיות של המטפל והמטופל אחד כלפי השני, ותחושה כללית של מפגש ושותפות. בדרך-כלל, ככל שהטיפול ארוך ומעמיק יותר אז הקשר נהפך למשמעותי וחזק יותר. מימד נוסף ביחסים בין מטפל ומטופל מורכב ממשאלות לא מודעות של כל אחד מהצדדים, או רגשות שבעבר יוחסו לדמויות משמעותיות, המשפיעים על הקשר הטיפולי. קורה שלעיתים משאלות לא מודעות אלה, או רגשות אלה, מתפרשים גם כרגשות אהבה או משיכה כלפי המטפל. חלק מהתהליך הטיפולי הינו לחקור ולהבין משאלות לא מודעות כאלה, ולהתמודד איתן במסגרת הטיפול.

חשוב לציין שליחסים הטיפוליים יש גבולות, הכוללים בין השאר איסור על יחסים מיניים בין מטפל ומטופל. כמו כן, במסגרת הטיפול יש חובה על שמירת סודיות ולכן שאלת שיתוף גורם חיצוני במה שמתרחש בטיפול הינה מורכבת.

בדרך כלל, כשיש רגשות חזקים כלפי מטפל עדיף לברר אותם קודם כל במסגרת הטיפולית וכך לנסות ו"להשתחרר" מהם.

בברכה,

שלום לך,
טוב שבחרת לפרוק מעט את שעובר עלייך במסגרת הפורום, וכך להרגיש פחות לבד.
מדברייך עולה תחושה של חוסר בטחון במקום שלך בקרב חבריך ובקרב משפחתך. נראה שבשלב מוקדם בחייך אימצת את הרעיון שכדי שירצו להיות בקירבתך את צריכה להיות "חזקה" ולא להראות כאב או נזקקות. אכן הצלחת להשתלב בצורה כזו, אך הצד השני של מצב כזה הוא תחושות של חרדה ובדידות שנשארת איתן לבד. נראה שכרגע היחסים בינך ובין חבריך משתנים - חברים עוזבים או מתרחקים - וזה גורם לך להרגיש דחויה ופגועה. התחושות האלה מתחברות לך עם חוויות כאובות מעברך, וכך הן מתעצמות.
אני רוצה לציין שיש לך כוחות - כשעלית לחטיבה ידעת לקחת את ההזדמנות שהייתה לך והצלחת להתחבר עם ילדים חדשים ולהרגיש טוב. חשוב שתיזכרי את זה גם בשעה שאת כואבת - שיש בך את היכולת ליצור חברויות, ושאחרים רוצים להיות בקירבתך.
האם יש איזושהי דמות בחייך שאליה את מרגישה קרובה ואותה תוכלי לשתף מעט ברגשותיך? זה חשוב שתדברי עם מישהו\י, תקבלי תמיכה, ותחשבו ביחד על מצבך.
הקשרים שלנו עם אנשים אחרים הם דינמיים, לפעמים אנשים מתרחקים מסיבות שלהם ולאו דווקא מסיבות שקשורות בנו.
הייתי רוצה להזמין את חברי הפורום להגיב, שכן רבים מאיתנו חוו מצבים חברתיים בהם הרגשנו דחויים ופגועים.

הי,
את מוזמנת ליצור קשר למייל הפרטי על מנת לקבל מספר פרטים על אודות מאפייני הטיפול ואנסה לסייע לך. שי

שלום הדר,
בדבריך את מתארת רגשות קשים שיש לך סביב אובדן של אנשים בחייך. נראה שחווית רצף של אובדנים של אנשים שהיו משמעותיים עבורך, וכל אובדן שכזה הוביל לתחושות בלתי נסבלות עד כדי רצון למות. מהדברים שהבאת יש לי הרושם שאת נוטה להיקשר בצורה חזקה לדמות מבוגרת ממך עד כדי כך שהיא הופכת להיות כל עולמך, וברגע שמתרחשת פרידה, או כשאת חוששת מפרידה עתידית, את מתקשה להכיל זאת. אולי עולות בך תחושות של ריקנות, בדידות וחוסר וודאות. נראה שאת מתמודדת עם חוויה שממנה עולה השאלה של עד כמה אפשר להיות קרוב למישהו אחר. את נעה בין קצוות, כשמצד אחד האדם השני מרגיש כאילו חלק ממך, ומצד שני הפרידה מאדם כזה נחווית כנטישה. אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו באופן טבעי ולא תמיד ניתן לשלוט בזה. זה מאד כואב לאבד מישהו יקר לך, אך חשוב לדעת להתמודד עם פרידה ואובדן על מנת להיות מסוגלת להמשיך הלאה ולאפשר לאנשים חדשים להיכנס לתוך חייך. הייתי ממליצה לך לפנות לאיש מקצוע שיעזור לך להבין ולהתמודד עם השאלות הללו.
לגבי האירוע שתיארת עם הילד שניסה לנשק אותך ולגעת בך בכוח, את צודקת בהחלט שאת לא צריכה לאפשר לאף אחד לעשות לך דברים בניגוד לרצונך. חוויה כזאת מעלה תחושות לא פשוטות כמו חוסר מוגנות, חוסר אונים, ופגיעות. הייתי ממליצה לך לא לחשוש ולספר זאת למישהו\י שאת מרגישה קרובה אליה ולחשוב ביחד איתה כיצד את רוצה לפעול. אם את חוששת, את לא חייבת לנקוב בשמות.
נראה שכרגע את חווה הצפה של אירועים ורגשות ומרגישה לבד אל מול כל הדברים שקורים לך. חשוב מאד שתמצאי מישהו\י לשתף אותו ולחשוב איתו ביחד כיצד להתמודד. מכיוון שציינת שיועצת ביה"ס מעורבת, אולי תוכלי לפנות אליה או שהיא תוכל להפנותך לאיש מקצוע מתאים.
את מוזמנת להמשיך ולהגיב.

האמת שאת די צודקת, קלעת בול לרגשות שלי. בזמן כל התקופה שעברתי ושאני עדיין עוברת אז שלחו אותי לפסיכולוגית. פעם אחת הייתי אבל זה בגלל ששלחו אותי בכפייה ועכשיו אני הבנתי שזה הדבר היחידי שיוכל לעזור לי כי זה קשה להתמודד עם זה לבד ואני ממש אוהבת לשתף ומה שקרה שכבר לחברים שלי קשה לשמוע על זה אז החלטתי לעשות צעד עם עצמי וכן ללכת לפסיכולוגית אבל אני לא יודעת איך לספר לאמא שלי כי היא ממש מתנגדת שאני אלך לפסיכולוגית. יש לך הצעה איך אני אוכל להגיד לה שאני כן רוצה פסיכולוגית כי פעם ממש לא רציתי והיא חשבה שאני סובלת מזה. ותוכלי לתת לי טלפונים של פסיכולוגיות שאת יודעת שיעזרו לי ואני אוכל לשתף אותם בהכל כי זה רק חלק ממה שאני עוברת.. אם תוכלי לעזור אני ממש אשמח אני גרה בחולון אז אם יש פסיכולוגיות שגרות בסביבה ויוכלו לעזור זה יקל עליי, תודה הדר!

אני חושבת שחשוב שתלכי לדבר עם איש מקצוע וזה בהחלט יכול לעזור לך. אין לנו אפשרות בפורום הזה לתת שמות של אנשי מקצוע נוספים, או לחילופין לאפשר בו פרסום עצמי, שכן הפורום מנוהל על-ידי שני אנשי מקצוע. אני שוב מציעה לך לפנות ליועצת ביה"ס ויתכן שהיא תוכל להפנותך לאדם המתאים לך.

שלום המצב בו חיים את משפחתך הוא מצער ומפחיד כאחד ואולי משאיר אותך בתחושה של חוסר אונים.כי הרי אין ביכולתך לעצור את הטילים שמגיעים מהשמיים. יחד עם זאת תחושת הביטחון שלך ושל תינוקות קשורה אחת בשנייה.תינוקך מפרש ומרגיש את העולם דרכך.הוא מרגיש כשאת שמחה כשאת עצובה וגם כשאת מפוחדת. לכן השלב המשמעותי הוא לספק עבורך תחושת ביטחון במידת האפשר וכשאת תרגישי ביטחון כך גם בנך ירגע.הזמן בממד יכול להיות זמן של משחק וקרבה כפי שניתן לעשות במקום בו מרגישים מוגנים.במילים אחרות כל דבר שירגיע אותך ירגיע את בנך.לגבי העתיד אין לדעת כיצד המצב ישפיע או לא.אירועים קיצוניים בינקות הובילו אנשים למקומות שונים בחייהם ועוד מוקדם להעריך אם ואיזו השפעה תיהיה למצב על בנך.את מוזמנת להמשיך ולהגיב.שי

צופית הי נדמה כי המכתב מביא את הצורך הכל כך חזק שלך באדם שתרגישי פחות בודדה בחברתו.אך אולי צורך זה דווקא מקשה עלייך לשמור על הקשר לאורך זמן, שכן נדמה כי אינך מאמינה שאותה חברה תיהיה בקשר איתך אם תהיי פשוט את.מלבד זאת הקרבה "החונקת" כפי שכתבת אינה אלייך אלא לדמות מדומיינת שמשאירה בשאלה"האם היא רוצה להיות חברה שלי" .
הייתי שואל אותך מדוע אינך מאמינה ביכולת שלך להתחבר לאחרים אם תשארי כמות שאת? הייתי מציע לך לשוחח עם יועצת בית הספר או דמות טיפולית אחרת. מלבד זאת אולי יכולת לעיין בפניות קודמות בפורום בנושא דומה.את מוזמנת להמשיך ולהגיב

משמח ומרגש כאחד לשמוע על היציאה מהדיכאון, ואנחנו כאן עבורך

הי, הייתי רוצה להזמין את חברי הפורום להגיב למכתבך, שכן אפשר לחשוב שרבים מבינינו חוו התמודדויות חברתיות מורכבות.
ישנם שני דברים שהייתי רוצה להתייחס אליהם. תחילה בתחום העצות - להבנתי, כיוון שיועצת בית הספר מעורבת בחלק מההתרחשות הייתי מציע לך להמשיך ולערב אותה על מנת שתתווך בינך לבין הנערה. היא יכולה לזמן אתכם למספר מפגשים משותפים בהם תשוחחו יחדיו ואולי תשובו לראות אחד את השנייה כבני אדם (אפילו אם לא תחזרו ליחסים קרובים).
החלק השני קשור לחוויה שאתה מביא. אפשר לשמוע את הפגיעה הכואבת ביחסים שלך עם חברייך ובהרגשה שמעוותים את מי שאתה. שדברים טובים הופכים לרעים ואתה מתקשה להסביר את הצד שלך. אתה גם מביא בכנות את השבריריות של המעמד החברתי שלך, שרק עכשיו התקבלת למעגל החברתי אליו אתה מעוניין להשתייך.
יחד עם זה, אתה מביא גם חוויה שהיחסים שלך עם הסביבה שבריריים ובכל עת ניתן לחתור תחתם. כאילו למול הנאמנות שלך כלפי החברים אתה זוכה ליחס שונה. יחס לא עקבי שמתקשה לראות אותך כפי שאתה באמת. ובמקום זה, להרגשתי, ראוי להבין מדוע בקשרים שתיארת יש מקום נרחב לאכזבה ותסכול. יתכן ואם תפנה ליועצת או פסיכולוגית בית הספר תוכל להעלות גם חלק זה בשיחה אישית ביניכם.

הי, תחילה התנצלות על משך הזמן עד למענה. הכינוי בו בחרת אולי מרמז גם על משהו ביחס שלך לעצמך ועל האופן שבו את חווה את יחס הסביבה אלייך,כ"סתם אחת" שאינה מעוררת תחושת ייחודיות ואת תשומת הלב למתחולל בתוכך כפי שהיית מעוניינת. נדמה שבמכתבך עובר כאב נפשי שקשור לקושי לייצב את החוויה שלך עם עצמך. את מדברת על "רכבת הרים" שאפשר רק לדמיין עד כמה רכבת זו היא מתישה, מפחידה ובשונה מבלונה פרק אינה נתונה לשליטתך ואין ביכולתך להפסיק כאשר תחפצי בכך. להבנתי, יש לך יכולת התבוננות עצמית שמאפשרת לך לסמן חלק מרכזי בכאב שאת חווה והוא בדיאלוג שלך עם עצמך - שהוא מחמיר ומעניש ועם הסביבה - שנחוות כשיפוטית ושממנה את צריכה לשמור על עצמך.
הייתי רוצה לדעת בת כמה את, והאם יש לך דמויות בחיים עמם מתאפשר לך קשר אחר או שלידן את מרגישה עצמך מעט ככזו שהיא לא "סתם אחת"? את מוזמנת להגיב, שי

הכול יהיה בסדר, אנחנו איתך!=)

קודם כל שתדעי שאת השלב הקריטי בדרך לטיפול עברת בהצלחה! זהו השלב של איתור הבעיה. לרוב אנשים מדחיקים שבכלל קיימת בעיה ואף לומדים לחיות איתה והדבר יכול להוביל להידרדרות נפשית קשה שלעיתים אין ממנה דרך חזרה.

מכירה לא מעט אנשים במצב שלב ויכול להיות שזה סך הכל חוסר איזון בחשמך הנמצא במוח (נוירוטרסמיטר שמשתחרר ואחראי על מצבי הרוח) ולכן ממליצה לך בחום לפנות לפסיכולוג ואף לשלב טיפול פסיכיאטרי ושחס וחלילה לא תיבהלי מכך! את לא חולה ולא משוגעת וסתם שתדעי שיותר מ85% מהאוכלוסייה מקבל טיפול כזה או אחר.

בהצלחה

חמודה :
החיים אמנם לא קלים, אך מההתנסות שלי שכל חוויה שאנו עוברים בחיים היא לצורך שיפור וקידום
תשתדלי לחפש מאיפה נובעת הבעייה ולנסות לחפש פתרון ותיקון
וכל חוויה מאחוריה יש חוכמה וזה לא קורא סתם והזמן יוכיח לך זאת
חשיבה חיובית היא המפתח
אני אומרת משפטים אלו בעקבות חוויות מאוד קשות שעברתי
ומשפטים אלו עזרו לי לצאת ממצבים קיצוניים

עמית הי, נדמה כי כרגע אתה נמצא בהמתנה לתוצאות ההערכה ובמילים אחרות התחלת תהליך טיפולי שמטרתו לראות כיצד ניתן לסייע לך. ישנם סוגים שונים של האבחונים ואיני יודע איזה מהם עברת ומכאן גם איני יודע איזה מידע ניתן להפיק מהאבחון. אני מציע לך לשוחח עם מי שהעביר את האבחון כדי שתקבל תשובות לשאלות שהעלית. חשוב שתדע מה מטרת האבחון ושתמשיך במסלול בו התחלת. שי

יובל הי, תחילה התנצלות על זמן ההמתנה להתייחסות. מהמכתב שלך עולה כאב למול הפגיעה שהרגשת מיחסו של אביך. גירושים הם מצב מורכב שבו ההורים מחליטים להיפרד כאשר בדרך כלל הילדים הם אלו שמושפעים ביותר מהמעשה אך לא יכולים להשפיע מהותית על המעשה. יחד עם זאת, קשה לי לחשוב על מצב בו הורה מפסיק לאהוב את ילדו בשל גירושים גם אם מערכת היחסים הופכת למסובכת וטעונה יותר (בוודאי כאשר אביך התחתן בשנית). נדמה כי את הולכת עם כאב וחווית פגיעה מאביך שנותרת בתוכך ומייסרת אותך במהלך הלילה. ויחד עם זאת אני רוצה להסתכל על העתיד. אומנם זמן רב אינך בקשר קרוב עם אביך אך עדיין נותר לכם עתיד שאפשר לחולל בו שינוי לטובת שניכם. על מנת לעשות כן, אני מציע לך לשוחח עם עם אביך, אפילו שאת כועסת עליו, שכן המצב שבו את שומרת בבטן לא מיטיב איתך. אולי זה יאפשר גם לו לומר על שעל לבו. יכול להיות שאפילו כדאי להציע לו שתיפגשו עם מטפל שיאפשר לכם לשוחח בפעמים הראשונות והטעונות בעזרתו וכך יקל עליכם.

שי הי,
המכתב שלך מכאיב ועוברת בתוכו תחושה של חוסר אונים לנוכח המצב הכלכלי בו מצוייה משפחתך, שבמכתב אתה מתאר כיצד מערער את היסודות המשפחתיים העמוקים ביותר. אני מציע לך בחום לשתף אולי את יועצת בית הספר כדי שיהיה לך מישהו לשוחח איתו ושידע על ההתמודדות שאתה ובני משפחתך עוברים.
לצערי ככל הנראה לא אוכל לשמח אותך, אבל אולי דווקא דרך תיאור תחושת הכאב והאמירה שההורים אוהבים אחד את השני, אתה גם מעביר את הדברים הטובים והחזקים שיש בתוך המשפחה שלך ושיעזרו לכם ובייחוד לך לעבור את ההתמודדויות שאתה נאלץ לעבור. אתה מוזמן להמשיך ולהגיב. שי

אני עושה אתו גם דברים ברחוב ואני מפחד מתגובות של אנשים

אבי הי,
האם תוכל להרחיב מעט לגבי הקושי שלך בלחשוף את נטייתך המינית בפני חברייך.שי