פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום.
ממה שאת מתארת אני מבינה שתוקף אותך דחף חזק ששולט בהתנהגות שלך וגורם לך למעשים מאוד קיצוניים. זה מסקרן מה גורם לך להתפרצויות כאלה? ומה גורם לך בסופו של דבר לעצור?
ניתן לעזור גם בטיפול תרופתי וגם בטיפול נפשי. לצורך כך כדאי לפנות לפסיכיאטר ופסיכולוג להמשך בירור וטיפול.
שיהיה בהצלחה. קרן

שלום.
אני מבינה שאת שונאת בנים! וגם שאת סובלת מאוד ומפחדת. אני שומעת שאת במצוקה רבה. אני מזמינה אותך לכתוב קצת את גילך ועוד על עצמך.
מתוך מה שכתבת - את מזמינה אותי להפנות אותך לסיוע נפשי ואולי אף לעובדת סוציאלית ברווחה כדי לברר מה קורה לך שם בבית שכל כך רע לך ואיך ניתן הכי טוב לעזור לך.
את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. קרן

צוף הי, האם את יכולה לתת דוגמא שאבין יותר את המקור להרגשה הרעה אותה את מתארת? שי

יונתן הי, תחילה התנצלות על ההמתנה למענה. הבאת את המורכבות של יחסיך הבין אישיים ונדמה כי ניתן להתבונן דרכם על "חצי הכוס המלאה" שהיא השינוי המשמעותי שהתרחש אצלך מזה שנה- שנתיים ומאידך "חצי הכוס המלאה" שהיא תחושה של חוסר שביעות רצון ממידת הקירבה וממידת הנוחות שלך בתוך קשרים אלו. תחילה אתייחס ל"חצי הכוס המלאה", להיות בתוך קשר עם אחר (או אחרת) זו חוויה מורכבת שכל אחד מתחיל לתרגל אותה מרגע בו הוא נולד, בעיקר עם הוריו. בהמשך מתחילים להיווצר קשרים עם בני גילנו שתופסים מקום משמעותי יותר ויותר ככל שחולף הזמן. נדמה כי בתיאור שלך, לאורך תקופה ארוכה לא התאפשר לך לחוות קשר בין אישי קרוב, באופן שהותיר אצלך רישום בכל הנוגע למיומנות ביצירת קשרים בין אישיים. כלומר, עברת כיברת דרך ביכולת ליצור קשר אך עדיין חלק ניכר מבני גילך מיומנים יותר וחווים את הקשרים כסביבה מוכרת ונוחה יותר ואילו עבורך סביבה זו נוחה ונעימה פחות. באופן מעשי, יתכן שזה מאפשר להם להיות יותר משוחררים בחברת אחרים ואולי אף להרגיש עצמם רצויים יותר.
יחד עם זאת, בהקשר של "חצי הכוס המלאה" אודה לך אם תגיב/תשיב על שאלות אלו: האם יש לך קשרים בתוך המשפחה עם אחים/אחיות וכיצד אתה מרגיש בתוכם? כיצד הקשרים שלך עם דמויות בוגרות (הורים/ מורים)? ואיך אתה מבין את השינוי שחל בך לפני שנה שנתיים?
שי

זה התחיל משהגעתי לחטיבת הביניים (אני בן 18 אחרי י''ב) היו לי 4 חברים בלבד, שניים מהם עזבו אחד מהם נשאר והרביעי השתנה ונהיה אדם אחר ומגעיל, לא התייחסו אליי אף פעם כמו אחד מהחברה, היה לי קשה להתחבר לחברים חדשים, תמיד הייתי בצד, משלב מסוים בכיתה ז' התחילו לצחוק עליי המון, היו מכנים אותי בכינויים מעליבים מאוד וצוחקים עליי מול הפנים שלי, שהייתי חוזר לבית לא היו לי חיי חברה חוץ מלפעמים שהייתי נפגש עם החבר היחיד שהיה לי.. החבר הנוסף שאמרתי שהשתנה היה גם לפעמים מתנהג אליי כאילו אני זר ופעם אפילו איים שיפרסם תמונה מביכה שלי, זה המשיך ככה עד כיתה ט שכל שנה זה היה נהיה גרוע יותר ויותר, אני הייתי ועד היום פגוע מזה בצורה קשה מאוד, הייתי בוכה בלילה על כל מה שקורה לי, אומנם בכיתה י עד יב הכרתי חברים חדשים שעזרו לי מאוד לפתח חיי חברה קצת אבל זה היה עדיין ממשיך קצת, אפילו שלא הייתי מראה אני עד היום פגוע מזה ויוצא לי כמעט כל לילה לחשוב על הדברים ולבכות.. הם פגעו, השפילו אותי בפניי כל הכיתה, אני עד היום מרגיש קצת שקוף, לא שמים לב אליי ואם כן צוחקים עליי..
היו פעמים שרציתי לחתוך את עצמי אבל לא הצלחתי, נמאס לי מהמצב הזה כבר, מה לעשות ?

הי, נראה כי החוויות הכואבות, בהקשר החברתי, שעברת עודן מהדהדות מכאיבות ומביאות אותך להישמר מלהפגע שוב. אפשר להבין עד כמה אתה זהיר בקשרייך עם הסביבה מתוך רצון לשמור על עצמך. יחד עם זאת, מהתיאור שלך עולה כי יש בך כוחות לחולל שינוי וליצור קשרים חדשים, גם אם הדבר אינו פשוט בשבילך.
כיוון שגם היום אתה מתאר כאב נפשי עד כדי רצון לפגוע בעצמך, להבנתי, חשוב שתשוחח עם איש מקצוע מתחום הנפש, כלומר מטפל, שיסייע בהבנה ויצירת שינוי בתחושות שאתה מרגיש (שקיפות, פגיעות). כך, גם לא תישאר לבד עם הכאב אותו אתה חווה ותוכל לחלוק אותו מתוך ביטחון שהדברים שלך משמעותיים, נשמעים ואתה לא שקוף.שי

שלום שי.התשובות לשאלותיך:
יש לי אח ושתי אחיות, כולם גדולים ממני בלפחות 10 שנים, מה שמקשה על יצירת קשרים איתם, אי אפשר להחשיב את אחי ואחיותיי גם כחברים. סך הכל אני מרגיש שלמרות שהקשרים ביננו מדרך הטבע לא יכולים להיות חזקים מאוד בגלל הפרשי הגיל, עם אחיותיי ולעיטים אפילו עם אחי יש קושי בתקשורת, בהבנה ובהסכמה. מבין שלושתם אני הכי קשור לאחי, אנחנו מבינים אחד את השני בצורה הטובה, ואף חולקים במספר אמונות ודעות משותפות, אני לומד מאחי הרבה בהקשרים רבים, אפשר אפיל להגיד שלעיתים אני אף מחקה אותו בדרך החיים.
ביני ובין אחיותי יש קשר הדוק הרבה פחות, עם שתיהם יש לי הרבה פחות תקשורת ונושאי שיחה ואפילו יש ביננו הרבי חילוקי דעות, אפילו ריבים, ואי הסכמות..אני מרגיש מרחק ושוני גדול מאוד בינינו. לעיתים רחוקות מאוד אני מדבר עם אחד מהם על חיי האישיים, או על בעיותיי..גם ביני ובין שאר המשפחה המורחבת שלי אין קשרים הדוקים, למרות שיחידים מהם כן בסביבות גילי, הקשרים ביננו לא חזקים, נחלשו רבות לעומת שנים רבות קודמות.
אין לי קשרים מיוחדים או הדוקים עם מורים או דמויות סמכותיות אחרות.

מבחינת ההורים, עם אמא שלי יש לי קשר הדוק יותר מאשר עם אבי, יוצא לנו לדבר מדי פעם שיחות ארוכות, אנחנו מתקשרים יחסית טוב, רבים פעם ב.. כמו כל ילד בגילי, אם לא פחות. אני מרגיש די פתוח בקשר שלי עם אמא שלי, נוח לי לדבר איתה בחופשיות.
הקשר עם אבי סך הכל הוא אותו קשר, אמנם רק פחות הדוק, יוצא לנו לדבר הרבה פחות, ולרוב גם לא שיחות ארוכות מאוד, אבל אנחנו מתקשרים מצוין ונהנים אחד מחברתו של השני..
הורי התגרשו לפני כשנתיים, הגירושים היו סך הכל סבילים על כל בני המשפחה, אני גר עם אמא שלי מכאן שהקשר עם אבי פחות חזק.. למרות שאנו מסתדרים מצוין אבא ואמא שלי שונים אחד משני בהמוון תמוחים ובעיקר בדעות ובהתנהגות, מהבחינה החברתית אמא שלי מאוד "סוליסטית", ואבי לא, יצא לי לדבר עם שניהם על תפיסות חברתיות, אך רק עם אמא שלי דיברתי על הבעיות החברתיות שלי.

לפני השנה והשנתיים האחרונות היו לי מספר מאוד מצומצם וקבוע של חברים. היו לי בערך 4 חברים קבועים, איתם היה לי כיף וטוב והייתי סגור ומסוגר לכל שאר הסביבה, נמנעתי מכל אפשרות להיפגש עם אנשים חדשים, תמיד סלדתי מפגישות ויציאות עם אנשים נוספים מלבד ל-4 החברים שלי, לא הייתי שומר על קשר, לעיתים במודע ובכוונה, עם אנשים אחרים שהייתי מכיר לאורך השנים, תמיד רציתי להתבודד ולהתסגר במסגרת סגורה ובטוחה אחת, הייתי באיזושהיא חבורה סגורה של 4 חברים, לא תמיד הייתי מנסה ממש לא להתחבר לאנשים אחרים אלא פשוט הדבר "לא בא לי בטוב" , תמיד הרגשתי מעין מעמסה בקשירת קשרים נוספים, בתקשורת עם אנשים אחרים.
בשנה שנתיים האחרונות התחילו להיווצר ריבים רבים והחל להתפתח שוני מובהק ביני חברים מתוך ה"חבורה" הקודמת, לאט לאט היא נפרמה הבנתי שיותר טוב לי לנסות ולהיפתח ולאט לאט התחלתי לדבר עם יותר אנשים ולנסות להכיר אנשים שונים, לא באינטנסיביות רבה, תוך כדי שמירה על קשר עם חבריי הקודמים. עם הזמן נכנסתי למצב בו אני חבר טוב של 3 מחברי הקודמים, ועם שאר הסביבה יש לי קשר פחות הדוק, אותו אני לא מצליח לפתח לממדים של אותם חברים קרובים, בנסוף יש ביני לבין הסביבה את אותו ריחוק וקושי בתקשורת.. "חצי הכוס המלאה".

יונתן, קראתי את תגובתך ונדמה כי יש ביכולתך להבין את הצרכים ואת מורכבות מערכות היחסים שלך עם סביבתך ובתוך כך עם משפחתך הקרובה. יחד עם זאת, בהתייחס לפנייתך הראשונה, אתה מתאר סבל נפשי שמכביד על חייך. עצתי לך היא לבדוק אפשרות של טיפול פסיכולוגי. מפנייתך ניכר כי יש בך הבנה ויכולת התבוננות עצמית שיסייעו לך ליצור שינוי משמעותי בסיוע של איש מקצוע. שי

הי, מהמכתב שלך עולה כי בינך לבין חברך יש קשר שקיימים בו עוצמות רגשיות שלעיתים יש לה כוח חיובי ולעיתים הן יש בהן דבר מה מכאיב. בחלק החיובי קיימת דאגה ואהבה ורצון לחלוק ולעזור ובחלק היותר מכאיב קיימים מעשים שמערבים גם רגשות ופעולות שמסבות כאב האחד לשני וכל אחד לעצמו. נשמע כי חברך פעול לשנות את הכאב שלעיתים חש עם עצמו, באמצעות פגישה עם פסיכולוגית. נדמה שאולי גם את יכולת להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, שכן נשמע כי גם את סובלת כאב וממעשים שמסבים לך ולגם לחברך צער, לאחר מעשה. את מוזמנת להמשיך להגיב. שי

הי חן.
מתוך דברייך אני שומעת את הייאוש ובעיקר תחושה של התקפה מכל הכיוונים (בית ספר, הורים, חברים). נדמה לי שהסיפור רחב יותר מהמעט שאת פורשת כאן.
חן- את בהחלט כותבת במקום הנכון, לפחות בשביל לשתף באופן כזה, אך למידת המצוקה שאת מבטאת זה נשמע לי לא מספיק. האם יש מישהו שקרוב אליך, שאת מרגישה שאת יכולה לסמוך עליו ולשתף אותו בתחושותייך? חבר, חברה, יועצת, מורה, דוד? אני חושבת שכדאי לספר, לשתף ואפילו לבחון את האפשרות לפנות לעו"ס נערות או לטיפול נפשי אחר כדי לנסות לעזור לך במצוקתך שנשמעת רבה.
את מוזמנת להמשיך לשתף בפורום. שיהיה בהצלחה. קרן

המצוקה שלי באמת יותר גדולה ממה שאני כותבת אבל לא נראלי הגיוני לכתוב פה הכל.
יש לי עם מי לדבר אבל אני פשוט לא יכולה קשה לי אני יכולה רק לכתוב קשה לי לדבר עם מישהו שמכיר אותי פנים מול פנים אני מעדיפה לדבר עם מישהו שלא מכיר אותי בטלפון או משהו כזה אני כבר לא יכולה עם הלחץ הזה להיות טובה בהכל
אפשר לשאול במה עובדת סוציאלית יכולה לעזור לי?

הי חן.
אני מתנצלת על ההמתנה הארוכה - כנראה לא ראיתי שענית והמשכת את ההתכתבות ביננו.
בכל אופן בנוגע למה שכתבת - אני בעד לדבר וגם לקחת את ה"סיכון" הכרוך בלדבר פנים אל פנים. שיחה בטלפון לא מספיקה כדי לעשות שינוי אמיתי בתחושות.
עובדת סוציאלית עם הכשרה לטיפול נפשי יכולה לסייע לך מאוד. להקשיב, לייעץ, לעזור לך לראות כל מיני סיטואציות מזוויות שונות. אם יש לך הזדמנות כזו אני בעד לנצל אותה! שיהיה בהצלחה. קרן

הי, לפני שאשיב. האם בנך היה לאורך השנים בטיפול נפשי בצד הטיפול התרופתי? כמו כן, האם הייתם אתם בהדרכת הורים שתסייע לכם להתמודד עם המצב המורכב בו אתם מצויים? שי

כן הוא היה בטיפול נפשי לכלח אורך הדרך.
וגם היינו לא פעם בהדרכת הורים שהרבה לא יצא ממנה כי אנחנו כהורים עשינו את מה שנדרש בטיפול והוא סירב.

הי, תחילה חשוב לי להדגיש כי בשל המצב המורכב כעת, רצוי שיהיה לכם ליווי של מטפל הן בהבט של סיוע לכם ההורים, הן בהבט של סיוע לבינכם והן בהבט של סיוע לביתכם שנתונה בחרדה. אני כותב זאת, אם כעת אין ליווי שכזה.
יש בעיני צורך להבחין בין האבחנה של בנך כמצוי על הספקטרום האוטיסטי לבין התוקפנות שעולה כלפי אחותו. אין באבחנה זו משום עדות לתוקפנות השונה מזו של נערים רגילים, ובהתייחסות לחלק התוקפני יש צורך להבין אותו בהקשר הנפשי כשם שמבינים כל קושי נפשי אצל נער או בוגר. זה נושא שחשוב להבין אותו לעומק עם קשר וללא קשר לאבחנה. בהקשר זה,ייתכן והמאמצים שבנך משקיע בהסתרה של קשייו ובצורך להראות "נורמליות" כלפי חוץ במסגרת הישיבה, מתבטאים בבית בדרך של פורקן רגשי ותוקפנות כלפי אחותו. בהמשך לכך, ייתכן ויש לחשוב מחדש על המסגרת בה הוא מצוי, שכן גם אם הוא מצליח להתמודד בהבט הלימודי ייתכן שבהבטים חברתיים (ששם קשייו בולטים יותר) הוא אינו מתאים למסגרת. בהקשר זה, חשוב כי המקום בו הוא שוהה חלק ניכר מהשבוע יהיה כזה שער לקשייו וישתף פעולה עם הטיפול שכן אחרת הטיפול אינו אפקטיבי, כפי שציינת.
אולי כעת הדבר החשוב מכל הוא לספק תחושת ביטחון לביתכם שמצויה מזה תקופה ארוכה תחת איום פיזי ונפשי מתמיד.
אתם מצויים בהתמודדות מורכבת שדורשת ככל הנראה מענה שונה מזה שניתן עד כה. אשמח להמשיך לחשוב יחד איתך. שי

יש כמה אספקטים עליהם צריך להסתכל בו זמנית:

מבחינת הבחור עצמו, צריך לחפש את האדם המתאים שיכול לעבור איתו תהליך ולסייע לו להבין מדוע עליו לקבל את הלקות ואת העובדה שהוא צריך לקחת כדורים
חשוב למצוא את האדם הנכון, עפ"י ההכרות שלו איתכם - גבר / אישה, צעיר / מבוגר, ואולי לבקש מהמטפל להתחיל את הטיפול בבית / בישיבה - במקום בו הבחור מרגיש בטוח, ולסייע לו לא למצוא תירותים ללמה לא להגיע אל המטפל. לאחר שייוצרו יחסי אמון ביניהם, ניתן יהיה להעביר את הסטינג אל הקליניקה.

אני חושבנ גם שיש להבין שההבנה וההכרה, הינם תהליך, ארוך ולא פשוט, ואולי מאדם חיצוני יהיה קל יותר לקבל את ה"דין" מאשר מההורים, בכל זאת מדובר גם על אספרגר, עם הקשיים האופייניים לו, וגם עם גיל ההתבגרות וקשייו, מה שעושה את הסיפור ליותר מורכב.

מבחינת אחותו הקטנה, אין ספק כי אתם חייבים להגן עליה, בלי שום קשר למידת האהבה שלכם כלפי בנכם, וכאן יש לומר את הדברים בצורה אסרטיבית, שאינה משתמעת ל - 2 פנים. מותר לך להרגיש מה שאתה מרגיש, אבל אסור לך בשום פנים ואופן לגעת בה. ולתת לו סנקציה חריפה מיודעת מראש, על מה יקרה אם חלילה יגע בה. משום שהכל תהליכי, תאלצו להיות על המשמר ביתר שאת
בהצלחה
ניגם חפר

תיכוניסטית הי, הייתי רוצה תחילה לפתוח את השאלה ולבקש מחברי הפורום לשתף במחשבות שלהם ומניסיונם על אודות השאלה שהבאת. שי

הי תיכוניסטית.
אני מבינה שאת כרגע במצב לא נוח של ריב עם החברות שלך. אני חושבת שכדאי לך בראש ובראשונה לבחון עם עצמך וגם איתן מה קרה שם? ואולי ללמוד מכך בנוגע להמשך דרכך..
בנוסף, אני מניחה שלכל אחד יש דרכים ייחודיות להתחבר עם אנשים אחרים - למשל יש כאלה שמתחברים יותר טוב למישהו מסויים ודרכו נכנסים לתוך קבוצה, יש כאלה שמתחברים לבני מין מסויים ודרכם מתחברים לאחרים, יש כאלה שמרגישים נוח בתוך קבוצה ודווקא האינטימיות קשה להם. מעניין מה הדרך שלך להתחבר? אני חושבת שאם תגלי את הדרך הייחודית שלך, שהתנסת בה בעבר, שעבדה לך, שאת מרגישה בה בנוח - תוכלי למצוא דרך גם להתקרב לבנות מהקבוצה השנייה ולהיות חלק מהן.
שיהיה בהצלחה. קרן

הי, נראה שהחברות שלך הן חברות אמת שעשו מעשה שאינו קל - ללכת לדווח ליועצת על הרצון שלך למות. חשבתי על כך שלא קל להודות בדבר כל כך אישי כמו רצון למות ואולי בקשיים שהביאו אותך להרגיש כך מול דמות שאולי אינך מכירה לעומק וכך גם היא אותך. אולי אם תמשיכי להיפגש עם היועצת יתאפשר לך לדבר ביתר חופשיות. אני מאמין שלא תמיד את רוצה למות, ואם יש לך חברות כפי שתיארת, יש לך גם סיבות משמעותיות לחיות. את מוזמנת לספר קצת יותר. שי

אם היועצת התחלתי להיפגש כבר שנה שעברה מפני שההורים שלי גרושים ואני לא מדברת עם אבא שלי שנה וחצי ואח שלי גר עפ אבא שלי עשרה חודשים והקשר שלנו לא בשמיים עכשיו יש לי פעם בשבועיים שיחה עם היועצת ואין לי מושג איך לספר לה מה אננ עושה?

הי, תחילה טוב שיש לך שיחות קבועות עם היועצת. זו התחלה של תהליך משמעותי. אולי כדאי לך לחשוב מה הדבר הכי לא נעים שעשוי להתרחש במידה ותספרי על קשייך. שכן חברותייך כבר סיפרו כי את חושבת לפגוע בעצמך והיועצת כאשת מקצוע מבינה כי יש דברים משמעותיים שאת מתמודדת אתם. לצערי אין לי תוכנית ברורה איך לספר לה וזה חלק מהדברים שקשורים לקשר שלך עם היועצת ולמידת האמון שלך בה. ברור כי אי אפשר לספר דברים אישיים מבלי להרגיש בנוח בחברת אדם אחר וחשוב שתרגישי בנוח בחברתה. יחד עם זה אולי את אותה שאלה שאת מעלה עכשיו: "כיצד להתחיל לספר" את יכולה לשאול אותה וייתכן שזה יסייע לך למצוא תשובה לשאלה כל כך חשובה. שי

הי, השאלה שלך נגעת ללב, אך איני בטוח שיש ביכולתנו לסייע לך. יחד עם זאת, האם פנית לאחת העמותות בנושא זה? ובכל מקרה אני מזמין את כל מי שמרגיש שרוצה להגיב ולשתף בהרגשה שעוררה בקשתך בפורום. אולי בכך, תרגישי מעט מעט פחות לבד בחג. את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי

הי, אפשר להבין את הכאב ואולי גם את תחושת ההחמצה שאתה חש כאשר יש בך רצון ליצור קשר עם סביבתך אך אתה מתקשה לעשות כן. כמו כן, החוויה כי אתה "לא נראה" הופכת את הלבד שאתה מתאר לקשה עוד יותר. עולה ממכתבך כי קיים קושי ממושך לאורך שנים שבו אתה מרגיש כי בבית אתה מצליח לבטא עצמך ביתר קלות אך מחוצה לה לא. חשבת פעם מדוע זה כך, והאם בבית אתה מרגיש "נראה"?
אחד המאפיינים השליליים שתיארת את עצמך הוא היותך ביישן.אתה מוזמן להגיב כיצד התכונה "ביישן" היא שלילית עבורך ואולי ממה אתה מתבייש?
הרצון שלך ביצירת קשר הוא חשוב ומשמעותי ועם הכוונה נכונה יש את כל הסיכויים שתצליח בכך. עצתי לך, מלבד הפנייה בפורום, היא לפנות לאיש מקצוע. יכולה זאת להית יועצת בית הספר או דמות אחרת (אפשר להיעזר בהורים בכך). אולי אם תרגיש שמסייעים לך תוכל אף יתאפשר לך להרגיש את עצמך כיותר "נראה". אתה מוזמן להמשיך ולהגיב. שי

הי עומר.
כתבת מעט -אך מתוך המעט הזה אני מבינה שמשהו במצב החברתי שלך השתנה. בשנה שעברה היית המצחיקן של החבר'ה? וזה נתן לך מקום של כבוד ויחס. והיום אולי נוספו מצחיקנים אחרים ומקומך נתפס? או שאולי בנוכחותם אתה מרגיש פחות בנוח לבטא את מה שיש בתוכך? אולי נוצרה תחרות?
אני מבינה שקשה לך ושאתה מתוסכל. אולי תכתוב עוד קצת על הסיטואציה בה אתה נמצא ועל מה זה גורם לך להרגיש ולהתנהג ונראה אם ניתן לעזור לך יותר. קרן

אני מרגיש כאלו אני לא יכול באמת לבטאות את עצמי שנה שעברה הייתי בעמדה חברתית מאוד גבוהה עכשיו אפילו יש ילדים שתופסים ממני ילד כאפות אני מנסה כל הזמן לא להתייחס כי יש לי עדיין חברים טובים אבל אני חייב להיות אני אני גם מרגיש שכדי להצחיק ולהיות אני אני צריך להתאמץ

הי עומר.
אני מבינה שמשהו קרה וזה מסקרן איך אתה מבין את השינוי הקיצוני הזה משנה שעברה לשנה הזו?
האם יכול להיות שהזמן שיחלוף וההסתגלות לחברה חדשה יעזרו לתחושת הביטחון שלך וכך תוכל לחזור להשתמש בכישוריך?
או שמשהו אחר מפריע לך לבטא את מי שאתה?
אני מציעה להתמקד כרגע בחברים הטובים שלך שם אתה חש ביטחון ונינוחות, שם מכירים ומעריכים את יכולותייך כמצחיקן. ולאט לאט אולי תצבור עוד ביטחון גם עם אחרים. שיהיה בהצלחה. קרן

היי עומר

יש דרך לשוחח איתך במייל ?

איריס הי, הקושי שאת מעלה הוא חשוב ואפשר לחשוב כי בנות ובנים יכולים להזדהות איתו. ייתכן שרבים מהם מודים לך על האומץ להעלות שאלה בדרך כנה ורגישה, שכן ההתמודדות שאת מתארת גובה ממך כוחות רבים עד כדי, כפי שכתבת, רצון למות וספק במידת הנשיות שלך.
כשכתכתבי כי רבים מזדהים איתך אני יכול לחשוב על בני נוער רבים (למעשה כולם) שנחשפים כמוך לחוסר המושלמות של הגוף וחשים כי חוסר מושלמות זו (כמו: במשקל, בגובה, בצבע, בשער ובעוד תחומים רבים) היא הרסנית ופוגעת ביכולת לחיות חיים בכלל וחיי חברה בפרט, כפי שיכולים אחרים. נראה כי לתחושתך שעירות היתר ממנה את סובלת היא הדבר הנורא והדוחה ביותר שקיים, יותר מנכות ויותר מכל פגם אחר שעשוי להתקיים. יתרה מכך, על אף שפעמים פעמים את שומעת לעצת חברים או הורים, במקרה זה את אינך משתכנעת כי הם "באמת" חושבים שאת נפלאה ובעלת תכונות ושהשיער על גופך הוא רק חלק קטן ולא משמעותי מהם. בעינייך, עדיין, שיער זה ממלא ומאפיל על כל תכונותייך האחרות ומקשה על חייך.
חשוב לי לומר לך שלמעשה כאבך מגיע מהמקום העצום שהשיער על גופך תופס בנפשך
ולא מהמקום שהוא תופס על גופך.
כפי שציינת יש דרכים להתמודד עם שעירות יתר, דוגמת קוסמטיקאית, ואני מציע לך ללכת לשוחח עם אישה בוגרת ואולי עם קוסמטיקאית שתאמר לך מה ניתן לעשות בנושא. ממש כפי שמי שסובלת מהשמנה תלך לדיאטנית ולחדר כושר. במילים אחרות, תחילה עלייך לפעול ולאסוף מידע ממישהי שמבינה בנושא. כאשר יש מידע מבוסס ואמין פעמים רבות אפשר להרגע. מעבר לכך אולי תגלי שההתמודדות שלך היא למעשה דבר נפוץ ודומה לזו של נשים (וגם גברים) רבים.
בהיבט הנפשי ייתכן שאת יכולה להיעזר במספר שיחות עם איש או אשת מקצוע בתחום הנפש אם אינך מרגישה הקלה בתקופה הקרובה, שכן כפי שאמרתי הקושי שאת מעלה אינו בתחום הגוף (שם ניתן להתגבר על השיער בקלות יחסית) כי אם בפרשנות הנפשית שלך. את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי

הי גפן.
זה באמת מאוד פוגע ומעליב ששופטים אותך מבלי לברר ומבלי לבדוק, אלא ישר בטוחים שזו את אשמה במשהו שאת לא. וכמובן שזה עוד יותר קשה כאשר זה נעשה לעיני בית הספר. לאור מה שכתבת אני סקרנית לברר איתך על הקשר עם החברה הטובה, עד כמה היא טובה? מה קורה בתוך השלישייה הזו? האם אתן רבות על החברות עם אותה הילדה ולכן כל אחת מנסה למשוך אותה לצד שלה? אני סקרנית איך את נוהגת ומה החלק שלך בתוך החברות הזו והמאבק הזה?
אני חושבת שהכי נכון יהיה לגשת לשוחח עם החברה וגם עם החברה השנייה ולברר מה בדיוק קרה שם, לא כדי לפתוח את הריב מחדש, אלא כדי שהדברים יוכלו להיות מדוברים. תוכלי לתאר להן את תחושותייך אך גם לשמוע את מה שיש להן לומר. ולסכם בניכן שגם אם יש כעסים, זה צריך להיעשות מתוך כבוד אחת לשנייה. אני מאמינה שהכל יסתדר בסופו של דבר. שיהיה בהצלחה. קרן

לקרן (טוב שיש שיעורי תקשורת בבי"ס ככה אני יכולה להתכתב איתך)

התשובה שלי: אני והחברה שלי היינו חברות צמודות בהפסקות כמו דבק מגע עד שנוספה החברה החדשה שאני לא אוהבת את האופי שלה היא שקרנית ועושה הכל כדי להרחיק את החברה שלי שהיתה חברה טובה ממני

אני חושבת שבגיל 17 אפשר לעשות דברים אחרת ואולי אני מפגרת שלא מבינה כלום.

אני רוצה שהדברים יצליחו לי בטוב.......אפשר?

נכון לרגע זה אנחנו לא מדברות ואם לא נצליח לדבר על מה שהיה אז בייוש לחברות שכנראה לא היתה

אני מבואסת בכל זאת(אמא שלי אמרה שזה שיעור שכנראה הייתי צריכנ לעבור)

הי גפן.
לאיזה שיעור אמא שלך מתכוונת?
אני מסכימה שאפשר לעשות אחרת- מה היית רוצה שיהיה אחרת? אולי כדאי שתגדירי לך. ואז יהיה יותר פשוט להעביר את המסר לחברה שהיתה כל כך קרובה אלייך.
שיהיה בהצלחה וחג שמח. קרן