פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

לנה הי, התשובה הקצרה היא ללכת לפסיכולוג או לעובדת סוציאלית על מנת לברר את הגורמים שבשלהם את מרגישה כך. רצוי בהקדם, שכן ניתן לטפל במצבים אלו. במידה ואת מתקשה לבצע את הפעולה או מרגישה חוסר תקווה באשר לאפשרות שדברים ישתנו, בקשי ממישהו/מישהי שניתן לסמוך עליה לסייע לך בכך. במילים אחרות, יש מה לעשות ורצוי בהקדם. את מוזמנת להמשיך ולהגיב. שי

הי חסויה.
צר לי על התגובה המאוחרת, אך עדיף מאוחר מאשר לא בכלל..
אהבה לא ממומשת היא אכן מכאיבה ומציקה כמו שאת מתארת שאת חשה. זו הרגשה קשה, ואני מקווה שתצליחי למצוא פתרונות שיקלו עליך.
ציינת כי את אוהבת בת, ורציתי לשאול קצת על זה - האם זו התאהבות ראשונה? האם משיכתך לבנות מינך היא משהו שאת עסוקה בו? האם זה ידוע לסביבתך?
אשמח לתשובתך ואולי אולי להעמיק את ההתייחסות לדברייך. קרן

תודה רבה על המענה.
זו לא התאהבות ראשונה כבר היו לי קשרים בעבר אמנם לא ארוכים מאוד אבל היו..
המשיכה שלי לבנות זה משהו שמעסיק אותי אבל לא באופן תמידי או יומיומי, וזה ידוע לאמא שלי ולרוב הסביבה הקרובה אליי..

אני שמחה בשבילך. שיהיה בהצלחה. כל אהבה קשורה גם בכאבים באכזבות ובויתורים. זה לא כמו באגדות ולא רק פרפרים והתרגשות. אני בטוחה שתמצאי את דרכך בתוך הסביבה האוהדת. מוזמנת להמשיך לכתוב. קרן

הי, כתבת מכתב מכאיב שעולה בתוכו תחושת בדידות עמוקה. כפי שאת מספרת מתקיים בתוכך חוסר אמון בדאגה של מישהו כלפייך.כאשר מאבדים את ההרגשה שמישהו דואג לנו בעולם בוודאי עולות גם תחושות של עצבות עמוקה שיוצרות שינוי בכל תחומי החיים. ממש כפי שתיארת את השינוי בו כיום את לא מרגישה את עצמך כפי שהכרת את עצמך באותו אופן כבעבר.
להרגשתי, בפניה לפורום עשית צעד משמעותי, שכן אולי לראשונה את חולקת את שמתרחש אצלך ובתוכך מתוך הכרה שלבד קשה להתמודד עם עוצמת הקשיים אותם את חווה ומתוך תקווה שאולי למישהו יהיה איכפת. נדמה לי כי הצעד הבא הוא לפנות לסיוע נפשי מקצועי שיהיה איתך בכל ההתמודדויות שאת חווה, ושתקוותי כי במהלכו תשובי להרגיש כי למישהו איכפת מהמתרחש בתוכך.
אסיים בכך, שלהרגשתי, מהמכתב העשיר ומהתיאור הכל כך חי בתוכו ניכר כי לא איבדת את האיכויות שנמצאות בתוכך, אלא אולי כעת הן נחבאות מעט. בתהליך טיפולי כולי תקווה כי תשובי להרגיש אותן ותשיבי לעצמך את תחושת המוכרות עם מי שאת. את מוזמנת להמשיך ולהגיב.שי

היי, קודם כל תודה על התגובה, חיקיתי בקוצר רוח שיענו חחח..
אממ.. חשבתי לפנות לעזרה מקצועית, אבל יש לי בעיה מבחינת ההורים.. הם לא יודעים על המצב שלי, ואני מפחדת מעצם זה שהם ידעו, כי הם לא יגיבו לזה טוב, ואני יודעת שהם יתחילו לצעוק עלי, אולי אפילו להתחיל להעניש אותי. בנוסף גם יש לי בעיה עם העזרה המקצועית, אף פעם לא נתתי בהם אמון, עדיין קצת קשה לי לעקל את זה שביקשתי כאן עזרה מפסיכולוגים (בלי להעליב, פשוט כל החיים שלי לא הכי חיבבתי את הפסיכולוגיה), אני גם מפחדת שהם יתחילו לתת לי כדורים, או שישלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אני פשוט מפחדת מכל התגובות האלו :(

הי, בתגובה עולה הזהירות הרבה לשתף בהתמודדות שלך את הסביבה, שמא יכעסו עלייך (הורייך) או יכפו עלייך טיפול בניגוד לרצונך (פסיכולוג). כאילו משהו בהרגשה שיתכן ומי שישמע על כאבייך יהיה לטובתך התערער והתחושה היא כי הדברים שתבטאי יופנו נגדך. איני אומר את הדברים מתוך ביקורת כי אם מתוך צער על חוסר המוצא שאת מרגישה, שבו את מבינה כי קשה להתמודד לבד עם שעובר עלייך ומנגד אם תאמרי משהו למישהו הוא עשוי לכעוס ואולי אף לשלול ממך את החופש שלך. במובן הזה הפניה לאתר היא צעד אמיץ ולתחושתי נכון עבורך.
מהיכרותי עם הורים רבים שילדיהם מטופלים מרביתם מעדיפים לשמוע ולדעת על ההתמודדות של ילדיהם מאשר שהילד יתמודד לבד, גם אם הידיעה מכאיבה ולעיתים מעוררת תגובה. יתכן ובביתך הדברים שונים, אולם חשבי גם על אפשרות זו. מעבר לכך, בבית ספרך ישנה יועצת שמכירה מקרוב מצבים בהם נערה מתמודדת עם קשיים ומבקשת להיעזר באיש מקצוע.
הצעתי היא שתשוחחי איתה ייתכן והיא תוכל לדבר עם הורייך ואולי אף להשתתף בשיחה יחד איתך.
לעניין התרופות והאישפוז. המצבים בהם נכפה טיפול תרופתי או אישפוז הם קיימים אך נדירים ביותר. לכן, להבנתי, הסיכון שכך יהיה הוא מועט בעוד שהסיכוי שתחושי הקלה לאורך זמן הוא רב. את מוזמנת להמשיך ולשתף. שי

הי, תחילה התנצלות על ההמתנה למענה מהמכתב שלך עולה הרגשה של תחושת ביחד נעימה עם אמך שבה חשת קירבה אליה ושמחת על היכולת שלה לקבל אותך כפי שאת. בהמשך, בעקבות המריבה עם אחותך והבילוי בו היית, כאילו הסתובב הגלגל וחזרו ביטויים של אלימות מילולית והשפלה. תמיד כואב יותר ליפול לקרקע מקומה שניה מאשר משרפרף ונדמה כי התיאור שלך מכאיב, כי כבר הרגשת שטיפסתן יחד מספר קומות שלאחריהן נחתתן בעוצמה לקרקע. משתמע מהתיאור כי זו לא הפעם הראשונה שיש אכזבה כואבת כל כך מהקשר של אימך ושלך והתנפצות של התקווה כי דברים ישתנו. בתוך כך, את גם מתארת קשר סוער אם אחותך שמקרין על הקשר עם אמא. מתיאורך עולות עוצמות שבוודאי הופכות את החיים בבית לרצופי מכאובים. לכל הצדדים.
לתחושתי, רצוי כי תערבו גורם טיפול במתרחש בבית. יש מרכזים עירוניים שאפשר לעבור באמצעותם תהליך טיפולי שיעזור לכן (וגם לאחותך) לדבר אחת עם השנייה בדרך שונה ופחות אגרסיבית. נדמה כי היכולת "לדבר" במשפחתך הוא מרכזי. את מוזמנת להמשיך להגיב. שי

שירלי הי, החוויה הרגשית שאת מתארת היא מכבידה הן בשל הריק הרגשי, חוסר הכוחות והפסימיות שמשתלטת עלייך והן בשל התחושה שאת לא מוצאת הסבר מספק מדוע העוצמה הרגשית מתרחשת בתוכך כאשר החיים בחוץ נראים מספקים עבורך.
גילך עשוי לזמן שינויים תכופים ואף קיצוניים במצב הרוח. אולם נדמה כי את מתארת הרגשה שהיא כאילו זרה לאופן שבו את חווה את עולמך הרגשי ואולי מכאן היא אף מטרידה.
עצתי הראשונה היא לשתף את הורייך או דמות בוגרת שיש לך עימה קשר קרוב. קשה לשאת כאב נפשי לבד. העצה השניה היא לגשת לפסיכולוג או עוס קליני לצורך הערכה של המצב הנפשי אותו את מתארת. כיום יש טיפולים יעילים למרבית מצבי הדיכאון (במידה ואכן האבחנה תעלה שזו הבעיה) ועל כן רצוי לאבחן במדוייק מוקדם ככל הניתן.שי

שלום לך יסמין (שם בדוי)
את מתארת מצוקה קשה ביותר בתוכה את מתגוררת. מציאות חיצונית שמשפיעה באופן ישיר וברור על מציאות נפשית פנימית. אני חושבת שאת זכאית לפינה משלך, שבה תוכלי לחוש מידה של פרטיות, שבה תוכלי לאסוף את חפצייך האישיים ולהניח דברים שחשובים לך. ומעבר לכך כמובן שמגיע לך יחס הגון ושיראו אותך ואת צרכייך, ללא אלימות כלשהי.
האם המשפחה שלך מטופלת? ברווחה או במקום אחר? אני חושבת שכדאי מאוד שתפני לעובדת סוציאלית לנערות בסיכון באיזור מגורייך (יש בכל מחלקה לשירותים חברתיים) ותתייעצי איתה בנוגע לאפשרויות העומדות שפנייך. יש כמובן אפשרות לעשות התערבות בתוך המשפחה, בתקווה שבכך יתאפשר לפנות לך מרחב פיזי ונפשי.. וכמובן אפשרויות יותר מרחיקות לכת כמו לצאת לפנימייה (יש פנימיות טובות מאוד!). יש דרכים שיכולות להקל על סבלך. במידה ואת זקוקה לעזרה בפנייה. כתבי היכן את מתגוררת ואנסה לעזור לך יותר.
בהצלחה. קרן

שלום סיסיל.
קראתי את שכתבת ובעיקר חשתי שאת מצויה בעומס רב של המון דברים שקורים לך בחיים ואת לא מוצאת להם מקום ופינה בתוכך. יחסים עם אמא טעונים ומלחיצים, יחסים קשים עם אבא, מחלה, בדידות מחברים וחוסר אמון בבית הספר. בהחלט שק גדול של התמודדויות קשות. מטיש, מעייף ומייאש.
האם פנית בעבר לטיפול כלשהו? האם היה מישהו שיכולת לדבר איתו לאורך השנים?
אני מאמינה שאם תוכלי לפנות לעזרה מקצועית, קבועה וארוכת טווח, תוכלי לחוש בטווח הקצר הקלה ושיפור בתחושת העומס הפנימית, ובטווח הארוך אני מקווה שתוכלי לעבוד על הקשיים השונים ואפילו להצליח לשנות משהו.
אם את זקוקה בייעוץ לאן לפנות או כיצד אשמח לסייע לך. ובנוסף את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. בהצלחה. קרן

מילי הי, את מספרת על מצב מורכב ומכאיב, ודרך הכתיבה שלך עוברת תחושה של חוסר אונים לנוכח מצבו של בנך. את מספרת על ניסיונות טיפוליים ומערכתיים שנעשו ומעורבות של גורמי טיפול שונים, ללא הצלחה. לכן, הייתי רוצה לשאול מספר שאלות לפני שנדבר על "מה לעשות"? 1. האם במהלך השנתיים היו גם תקופות של הטבה מסוימת במצב? 2. האם לבנך קשר עם אביו כיום והאם ניתן לגייס אותו לסייע (בהתחשב בסיטואציה המשפחתית המורכבת)? 3. מהו מצב רוחו של בנך? 4. ממה מורכב העולם הוירטואלי של בנך? האם הטיפול הפסיכולוגי סייע לו במידת מה?
אודה לך אם תשיבי ונמשיך לחשוב יחד. שי

בוקר טוב

קודם כל תודה שענית לי כל כך מהר...
לשאלותיך<<במהלך השנתיים היה שיפור קל של רגיעה במצב הרוח.השיחות אצל הפסיכולוג ש"נלחם עליו" עזרו לו במעט.וגם ההתנהגות שלו בבית היתה יותר רגועה כלפיי וכלפי האחים שלו.בתחילת שנת הלימודים הוא חזר ללימודים בבית ספר חדש לאחר כחצי שנה בערך לפני שלא היה הולך.אבל לצערי זה לא החזיק מעמד הרבה זמן כי הוא שוב בנטייה להפסיק ללכת.ששואלים אותו למה לא הולך..אין לו תשובה מוצדקת או שהוא עונה תשובות כמו "גם ככה זה לא משנה אם אלך או לא".
כיום הקשר אם אביו הוא ירוד מאוד<אבא שלו לא מתנה לו אהבה בכלל,מצידו שאני אשים אותו בפנימיה שזה הדבר האחרון שארצה לעשות.כי לדעתי במקום כזה הוא יהרס נפשית.
אני לא בטוחה שלאבא יש מקום לאהוב את הילד.או רצון כזה.מי שכן יכול לעזור זה דוקא הסבא {אבא שלי} שכן מעורב וכן מוכן לתרום לשיפור המצב.
מצב רוחו של בני כיום זה עליות וירידות.לרב הוא שקט שקוע בעצמו במחשב ובעולם הוירטואלי שלו.הוא די מחפש את השקט.מידי פעם {פעם פעמים בשבוע יכול להיות לו התפרצות זעם כלפי האחים שעושים רעש בחדר או בבית}יש ימים שהוא שקט ויש ימים שהוא מסוגל להתחצף מבלי באמת לחשוב או לדעת מה הוא אומר.
העולם הוירטואלי זה המחשב<פייסבוק משחקים עולמיים כאלה<בשיחות שהוא מדבר עם חברים בפייסבוק שהוא אף פעם לא נפגש איתם ולדעתי הוא לא מכיר אותם בכלל.ששם הוא מציג את עצמו כילד חברותי .

הי, מדברייך עולה שקשר טיפולי ויתכן שגם ההרגשה "שנלחמים עליו" היא משמעותית עבור בנך, ומאפשרת מידה של הקלה. למעשה את מספרת כי היחס שהוא זוכה לו מאביו הוא בדיוק הפוך ומתבטה במידה של דחייה וחוסר עניין. יחד עם זאת, מנקודת מבט טיפולית אני חושב שחשוב גם "להילחם על המעורבות האבא", דבר שהוא משמעותי הן עבור בנך והן עבור אביו (גם אם כעת הוא לא רואה זאת כך).
אני מתרשם כי לבנך יש רצון ליצור קשרים והוא אף לא מתייאש מכך, ודבקותו בכך היא חשובה וחיובית. שכן, אפשר להתבונן על שמתרחש בדרך מעט שונה: נדמה כי כעת הוא דווקא מנסה לשמר קשרים עם העולם החיצוני, אך כפי יכולתו. כלומר, הוא פגיע וחסר כוחות והדרך הטובה ביותר עבורו היא להמצא בקשרים וירטואליים שם הוא מרגיש עצמו מוגן ויתכן וזוכה למעט מתחושת הקירבה לה הוא כל כך זקוק. ייתכן וההתעניינות בעולם המחשבים מהווה דרך לחזק את קשריו עם העולם "האמיתי". זאת, באמצעות חונך שישב וילמד אותו וכד'.
מעבר לכך, אי אפשר לשלול שבנך מבטא תסמינים של דיכאון ועל כך יש לשוחח עם הפסיכולוג המטפל ולשאול את עמדתו ביחס לכך. בהקשר זה, לא הייתי שולל הערכה של פסיכיאטר וייתכן אף טיפול תרופתי לזמן מוגבל שייתכן וייתן לו אנרגיה לחלץ עצמו מהמצב בו הוא נתון. לעיתים טיפול תרופתי יכול לסייע בהתקדמות גם בתוך הטיפול הנפשי והן ביכולתו לצאת לפעולות מחוץ לבית. שי

שלי הי אתחיל מהשורה התחתונה שרצוי שתעברי עם ביתך הערכה מסודרת אצל איש מקצוע מתחום הנפש. מעבר לכך הייתי רוצה לדעת מספר פרטים: מתי התנהגות זו החלה? האם בעבר היו תקופות בהן התנהגה באופן דומה? האם יש קרחות בשיער? האם היא נוהגת גם לאכול מהשיער?האם תלישת השיער היא בתגובה לאירועים רגשיים? שי

חיה הי האם תוכלי לפרט מעט למי ומהו הצורך שבשלו את מעוניינת במטפלת באומנות ואנסה לסייע.שי

יש הרבה בעיות שהגורם הסופי שלהם זה חוסר ביטחון ומשקעים מהעבר..זה בשתי מילים שמסכמים הכל.כל השאר זה פילוסופיה שנגרמת מהדברים האלו..אצלי זה נבע מזה שהתקשורת ביני לבין אמא שלי הייתה ממש גרוע ועדיין..ביקרתי אצל אין סוף אנשי מקצוע מה שבסוף התברר שיש אנשים שאת הבעיות שלהם במקום לפטןר יוצרים על אנשים אחרים ודרכם מנסים לפטור..אני בת 21 עובדת בטור גננת..להשפיע על מהלך היום זה לא..כי אני עובדת על זה שלא יסבלו...אבל בבית זה בהחלט כן..אני ממש לא מצליחה לשנות את התקשורת ביני לבין אימי בגלל שעשתה ממני מפגרת..וכל המשקעים שלה נופלים עלי..כי אני היחידה שמתייחסת..וגםשאני מתעצבנת כשאומרים דבר שלא לדעתי ולא מקבלים את זה..בקיצור הכל זה פילוסופיה למה שכתבתי בהתחלה..

חיה הי, את מסמנת את מקור הקושי במערכת היחסים בינך לבין אימך שמתבטאת בפגיעה בתחושת הערך העצמי שלך. יחד עם זאת, את מספרת על דאגה להורייך והפניה לטיפול היא כדי לסייע לך ביחסים עם עצמך ועם אימך. 2 שאלות: 1. האם היו לך בעבר מטפלים/מטפלות שהרגשת כי סייעו לך? 2. האם אימך מוכנה להשתתף בתהליך טיפולי? שי

יפה אמרת..ואני לא מעוניינת לערב אותם בזה..לא יועיל לא יזיק.אני לא בגיל שאני חייבת לערב אותם..יש משפט כזה שאומר שלפעמיים בן אדם צריך טיפול ושולח בן אדם אחר בתקווה שזה יעזור..אצלי זה לא עזר כי לא הייתי צריכה.ביקרתי אצל מלא תמיד עזבתי מסיבה כל שהיא ואני חושבת שהסיבה שבשבילה אני צריכה תרפיה זה רק כדי להוכיח לעצמי שאני בן אדם נורמלי ושפוי;) שזה אומר לדעת לקבל החלטות ולא להתעצבן על אנשים שרוצים בטובתי..כרגע נראה לי שמצאתי משהי אומנם היא גרה באזור רחוק ממני אבל שווה..הסיפור של המורה עם התלמיד שהמורה שלח את התלמיד לשתות כדורים וללכת לטיפולים וזה לא עזר..עד שהתלמיד יום אחד שם למורה בכוס והכל היה בסדר..נאמר עלי...רק שאני לא הבאתי לאף אחד כדורים במקומי..אני זרמתי עם המצב למרות שידעתי בוואדאות שאין לזה כל סיבה שאני בן אדם שמתפקד עובד.רץ..מתפעל מסיבות וזה החבל שבסיפור..לפעמיים אנשים מנסים לעזור ורק הורסים..כן..לפעמיים גם הורים טובים!גם ההורים שלי שהם טובים נכשלו בזה .

במידה ותרגישי בהמשך כי את מעוניינת להמשיך ולשתף את מוזמנת. שי

בטוח שאצל פסיכולוג כבר לא אבקר יותר...כי אני ביררתי ואני ממש לא צריכה..רק תרפיה ..

גלי הי, כיווון שאת מתארת חוויה כואבת עם מחזוריות של הקלה ולאחריה נפילה חזרה לכאב, אני מציע שאולי רצוי למצוא עבורך דמות מתאימה שתשוחחי איתה. אני מציע שתפני אלי למייל שלי ותתני מעט יותר פרטים וכך נחשוב יחד לגבי הסיוע שאפשר לתת לך. שי

יש אפשרות ליצור איתך קשר דרך אימייל ?

הכוונה לנערה לגלי....

הי כרמל.
קראתי בעיון רב את שכתבת ואני מבינה שמשהו הסתבך לך כשהיית יותר צעירה אפילו לפני כיתה א'. הלך והסתבך עם השנים והפך היום למצב שבו את כמו שכתבת את חושבת על עצמך כמגעילה, את עצובה ואפילו חושבת על להתאבד.
אני מעריכה את החשיפה שלך ואת הפתיחות לספר על אירועים כל כך קשים שעברת. נראה שכיום יש לך את היכולות להבין את המשמעויות של מה שקרה אז, מה שפעם, בכיתה ב', כמובן לא היה.

אני חושבת שלא כדאי להמשיך להיות לבד עם הזכרונות ועם החוויות היומיומיות שלך, וכדאי לפנות לקבלת סיוע נפשי כמה שיותר מהר..! עומדות בפנייך מספר אפשרויות: יועצת בית הספר, פסיכולוג בית הספר, עובדת סוציאלית ביישוב בו את מתגוררת, או באופן פרטי לפנות עם ההורים למטפל.
יש הרבה דרכים לעזור לך להרגיש יותר טוב לגבי עצמך ולעבד את הטראומה הזו שעברת ואולי גם אחרות. אני מסכימה שלהישאר לבד זה מאוד קשה וכדאי לבחור אחרת.
את מוזמנת להמשיך לכתוב בפורום. בהצלחה. קרן

הי, תחילה התנצלות על המענה שהתעכב. הייתי רוצה שתכתבי האם יש שינוי בהרגשתך בהשוואה למכתבך. שי

הי, תחילה התנצלות על ההמתנה למענה. תיארת תהפוכות רבות בחייך בעת האחרונה ולבסוף נדמה כי יש אמירה בנוגע לחשיבות של מסגרת עבורך. אני מציע כי תפנה לאגף הרווחה בעירייה שבאיזור מגורייך. קיימות מסגרות, לימודיות ואחרות, שאולי דרך הרווחה יתאפשר לך למצוא מסגרת שתתאים לך. כמו כן, קיימות הכשרות למקצועות שונים, לאו דווקא במסגרת לימודית, ובהקשר זה ייתכן וכדאי שתיצור קשר עם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה. מחיפוש קצר באינטרנט ישנן חברות המבקשות גםעובדים מתחת לגיל 18. בהצלחה, שי