פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

הדר שלום,
שיתפת בכנות ובכאב בחוויית הבדידות ותחושת חוסר המשמעות שמלווה אותך מזה זמן. תחילה אומר שיש מה לעשות ומצבך יכול להשתנות משמעותית. נדמה שהשינוי יעבור דרך יצירת קשר עם האחר, קשר שיש בו משמעות והרגשה שהוא מפיג את הבדידות. יחד עם זה ברור שזה לא עניין פשוט כי אולי לא כתבת אך זה עולה מבין השורות שחווית אכזבות לאורך הדרך באופן שעורר אובדן אמון . עצתי לך היא לפנות ליועץ או פסיכולוגית בית הספר ולשוחח אתם (על אף הקושי). לעיתים תוך כדי שיחה אפשר להרגיש של מישהו איכפת ממך. שי

יעל הי,
אני חושב שפורום זה אינו כתובת מתאימה לשאלתך אלא פורום משפטי שיתן לך מענה.
יחד עם זאת, אולי תרצי לשתף בסיבה שמביאה אותך לשקול שכירת דירה בגיל 18. שי

במקרה נכנסתי להודעה שלך..ורציתי לשתף אותך. אני סיימתי השנה כיתה ט וגם אני חתכתי את עצמי ורבתי עם המון חברות ולקחתי גלולות. האמת היא שעד היום אני לא בטוחה למה עשיתי את זה אבל אם להיות כנה עם עצמי אני מניחה שעשיתי את זה בשביל תשומת לב. מההורים ממישהו שהייתי דלוקה עליו והיתה לו חברה.. וכל מה שבעצם הייתי צריכה זו חברה אחת שלא תשפוט אותי בגלל מה שעשיתי ושלא תנסה לתת לי עצה, אלא באמת תקשיב לי. לא הייתי צריכה שהיא תבין אותי, רק תקשיב לי. אז זו העצה שלי אלייך - פשוט קחו לעצמיכן יום שבו היא מדברת ואת מקשיבה. אל תנסי לנחם אותה או לתת לה עצה כי המצב יכול להיות עדין מאוד. אבל אני חושבת שאם היא תדע שבאמת יש לה מישהי שתקשיב לה ושתתן לה תשומת לב היא תשתפר. אם זה לא יעבוד אני חושבת שהיא צריכה אולי לדבר עם מישהו מוסמך. זה עזר לי. לא שהפסיכולוגית עצמה עזרה אלא העובדה שהרגשתי שאני לא היחידה בסירה הזאת.

תודה רבה.. וואו יש מצב שאני אוכל לדבר איתך במסן,אימייל ,משהו?

הי,

אני שומעת את הדאגה שלך לק' ואת שאלתך כיצד ניתן לעזור לה? וגם את שאלתך "האם זה אמיתי או הצגה?"
אני נוטה להאמין שהתנהגותה של ק' שהחלה לחתוך את עצמה, להיות דכאונית ולדבר כמו מ', גם אם החלה לאחר שהכירה את מ' וגם אם באופן מסויים מחקה את התנהגותה - בכל זאת מצביע על מצוקה עמוקה, על כאב נפשי וסבל שבאים לידי ביטוי בדרכים הללו.
אני מסכימה אם אחת המגיבות שכתבה שאת יכולה להיות בשבילה חברה טובה בכך שתקשיבי לה ולמצוקתה. אך גם תציעי לה להעזר - למשל לפנות ליועצת בית הספר או לאחד מההורים או לכתוב כאן בפורום.
הסיבות למצוקה ולכאב הנפשי יכולות להיות רבות ומגוונות ואותן יש לברר..
בהצלחה. את מוזמנת להמשיך ולכתוב
קרן

תודה רבה על התגובה של שתיכן!! עזרתן לי מאוד.
נפגשנו אתמול כל החבורה של הבנות שאנחנו יוצאות בד"כ
ואחר כך יצא לי לעשות איתה שיחת נפש רצינית של בערך שעתיים שהיינו לבד
הקשבתי לה,עיכלתי את כל מה שהיא אמרה (והיא סיפרה לי ה-כ-ל)
למרות שהיה לי קשה
וממש ממש השתדלתי שלא לשפוט אותה,
אבל מה שקרה זה שהתפרקתי לה מול הפנים,פרצתי בבכי כי לא יכלתי לשמור אותו בפנים..
אני יודעת שאני חייבת לפנות ליועצת אבל אני מפחדת שק' תעלה על זה ,
הבטחתי לה שזה הסוד שלנו,ושאני תומכת בה.
למרות שמספר פעמים אמרתי לה ללכת לפסיכולוג,היא אמרה שהיא ביקשה מאמא שלה והיא לא הסכימה (כנראה לא מודעת לבעיות)
ק' אמרה לי שהיא מנסה לצאת מזה,למרות שהיא לא רוצה ושהיא לא יכולה,שהיא כבר ממש עמוק בפנים
אגב,היא אמרה לי שהיא תשמח למות בשנתיים הקרובות:\ שהיא לא רוצה למות כמו כולם.. משהו כזה..
אחרי השיחה של אתמול אני בטוחה שזו לא הצגה.
שוב תודה

שמחתי לקרוא שהצלחת לשוחח איתה גלויות.
אני רוצה להדגיש שאם את מבינה ממנה שהיא חושבת על התאבדות - גשי ושתפי יועצת, מורה או הורה. אל תשארי עם המידע בתוכך - במקרה שכזה את לא עוזרת לה לחיות יותר טוב ואת לא חברה טובה.
אשמח להמשיך ולשמוע
קרן

אני ושתי חברות שלי פנינו ליועצת של בית הספר,קבענו איתה פגישה..
האמת שהיתי מעדיפה ללכת לבד אבל הן חשבו על הרעיון ויזמו,בעקרון אני יודעת ממש הכל על ק' והן רק חלקים מתוך הכל.. אז מקווה שיהיה בסדר


ושוב-תודה רבה

יופי - אני חושבת שפעלתן נכון כדי לשמור על חברתכן ולהגן עליה.
לא חייבים לספר הכל, מספיק להפנות את תשומת לב היועצת אל אותה נערה והיא כבר תמשיך משם
שיהיה בהצלחה בהמשך
קרן

מה קורה

היי
זה יופי שפנית ליועצת. לדעתי חברה שלך צריכה תמיכה וטיפול בהקדם. בני נוער פעמים רבות עושים דברים שעלולים לפגוע בעצמם מסיבות שונות, ולפעמים התוצאה יכולה להיות הרסנית.
את נשמעת חברה אמיתית.
רציתי לשתף אותך בזה שאני מכירה בחורה שהיתה חותכת את עצמה בגיל ההתבגרות.. לא מזמן פגשתי אותה והתברר שטיפלה בעצמה בעזרת טיפול פסיכולוגי. היום היא בריאה.

אז אפשר לצאת מזה.

היי
קודם כל אני חושבת שכדי בדחיפות לפנות למישהו מבוגר אולי ההורים שלה או אפילו שלך אבל בכל אופן מישהו מוסמך שיוכל באמת לעזור לה. אומנם את חברה שלה אבל בכל זאת את בכיתה ט׳ ויש כמות מסוימת של עזרה שילדה בגילך יכולה להעניק ולכן חשוב שגם ההורים שלה ואנשים שסביבה יוכלו להעניק לה את העזרה שהיא זקוקה לה. זה גם יועיל לשתיכן שיהיה מישהו מבוגר ואחראי שיודע על הסיפור הזה ויוכל לנהל את המצב הזה בצורה היעילה ביותר. כמובן, שבתור חברה אני חושבת שזה חשוב שגם את תשארי שם תתמכי תעזרי לה במה שאת יכולה, להראות לה שאת שם בשבילה וכו׳. אני חושבת שרצוי לערב בן אדם מבוגר זהו עסק רציני ולא משהו שאת ובעיקר לא היא צריכות להתמודד איתו לבד. אני ממליצה שבדחיפות לערב גורם מבוגר/מוסמך כי ככל שהיא תמשיך לעשות את זה כך היא תגרום לעצמה נזק גדול יותר.
דבר שני אם באמת מדובר באיזשהו ניסיון שלה לחכות מצב קיצוני של בן אדם אחר אני חושבת ששווה לדבר איתה על זה ועל העובדה שדברים כאלה לא עושים. הייתי אפילו שוקלת לקחת אותה לייעוץ מסוים בנסיון להבין למה דברים הלכו כל כך רחוק והכל מתוך כוונה לחכות מישהי אחרת.
עם זאת לא צריך לקפוץ מהר למסקנות. אל תקחי את העניין הזה שהיא מחכה מישהי אחרת כמובן מאליו, גם אם יש דומי בין שתי החברות והאופן שבו הן פוגעות בעצמן יכול להיות שהחברה ש״מחכה״ את החברה מהפייסבוק לא באמת ״מחכה״ מישהי אחרת אלא באמת עוברת משהו מאוד קשה.
אני חושבת שבין כך או כך יש לערב בן אדם מבוגר/מישהו אחראי ולקחת אותה לייעוץ כלשהו שבו תוכל לדבר על מה שכואב לה, להסביר מה קשה וכו׳

קרן שלום,
המכתב ששלחת כמעט ואינו מותיר מילים של נחמה. הפער בין תיאור יום העצמאות לבין המוות הפתאומי של אביך כאילו נלקח משני עולמות שונים שנדמה שעכשיו את מנסה לגשר בינהם בתוכך ואולי להתבונן על חלקים בחייך באור אחר.
ובכלל המוות הפתאומי ואי היכולת להיפרד מאביך בעודו בחיים, מביא אותך עכשיו למסע פרידה אישי ופנימי למול אבא כפי שנמצא בתוכך.
מכתבך שם את הקוראים כעדים לטלטלה בחייך וכשותפים לחיפוש אחר מזור לכאב החד. שי

הי ג'ני.
מוות של אב הוא אובדן קשה וכואב ביותר כפי שציינת, ובמיוחד בגיל צעיר כל כך. את מתארת כיצד חזרת למסלול חייך די מהר, ואני תוהה כמה מקום נתת בתוכך לעיבוד האבל בטרם חזרת "לאיזון". החרדות שאת כותבת עליהן יכולות להיות ביטוי של הכאב ושל האבל שלא הסתיים.
אני חושבת שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי ויכולה לשפר בצורה ניכרת את איכות החיים שלך והקשרים שלך עם אחרים באמצעות טיפול שכזה. ישנם מרכזים טיפוליים ציבוריים שבהם ניתן טיפול פסיכולוגי בחינם. כיתבי לי את איזור מגורייך ואוכל להפנות אותך באופן יותר מדוייק.
שבת שלום. קרן

אני גרה באשדוד

הי ג'ני.
ישנה מרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער ברי' הסייפן 10, רובע ח'. באשדוד.
שם תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי ללא עלות. אני מציעה שתשתפי את אימך בכך, שכן טיפול בילדים וגם בנוער כרוך באישור של ההורים.
הטלפון ליצירת הקשר: 08-8664854/5
פתוח בין השעות 08-15

שיהיה בהצלחה! קרן

שלום אני במצוקה

הודיה הי
האם תוכלי לכתוב קצת יותר כדי שנחשוב איך לעזור לך? שי

מאיה הי, החשש שלך מפני האפשרות שמשהו מסוכן התרחש ללא שליטתך הוא מובן. בנוסף על כך את מתמודדת עם החרדה לבד וכפי שאת כותבת אינך יודעת מה לעשות. נדמה לי שרצוי שלא תמשיכי להיות עם החרדה לבדך ושתשוחחי עם הורייך או מבוגר שיש לך אמון בו. נכון, יתכן והדבר יוביל לשיחה קשה אך לא תהיי לבד עם המצב. לעיתים רק הפחד יכול להביא למצב של תחושת שכרות. מקווה שסיימתי, שי

היי, קראתי את ההודעה שלך ואני חייבת להגיד לך שאת ראויה להערכה רבה. את מבטאת בצורה כל כך בוגרת מה שעובר עלייך ואת כל כך מלאה במודעות לרגשות שלך. התחברתי מאד לכתיבה הכנה שלך, את נערה מאד אמיצה. אין ספק שאת עוברת חוויה לא נעימה, אני יכולה לספר לך שבדיוק בגילך עברתי משהו דומה. בחופש הגדול בין כיתה ח' לכיתה ט' עברתי עם הוריי לגור בעיר אחרת והגעתי לבית ספר חדש. הרגשתי מאד בודדה במשך שנה שלמה. כשהבנתי שזה לא עושה לי טוב החלטתי לעשות שינוי. אני מציעה לך לנסות כמה דברים: דבר ראשון, כהתחלה מאד קשה לפתח חברות עם כיתה שלמה, תנסי להתחבר עם ילדה אחת, אולי להזמין אותה אלייך הביתה או לזהות קושי לימודי אצל מישהי מהכיתה ולהציע לה שתבוא אלייך ותעזרי לה בחומר. דבר שני, תנסי לפתח חברויות מחוץ לבית הספר, אולי להירשם לחוג מעניין ולהכיר שם חברות שימלאו לך את החסר והדבר השלישי, תמשיכי להיות מי שאת ותאפשרי לעצמך תמיד את היכולת לבטא את עצמך, את תראי שהמצב ישתנה. כל פעם תעשי צעד קטן ותראי שיהיה שינוי. את עושה רושם של נערה מקסימה, אין לי ספק שבסוף הכל יסתדר לך. אם תרצי לשתף אותי בשלבים בדרך את מוזמנת:)

שלום לך,
ראשית, קבלי התנצלות על התגובה המאוחרת.
בדבריך את מבטאת את התחושה הקשה בלהיות לבד, תחושה שאת לא יכולה ליצור קשר עם אף אחד סביבך וזה מגביר את הבדידות שלך. נראה שהקשר שהסתיים ללא סיבה מבחינתך עם החברה הטובה הותיר בך פגיעה. מערכות יחסים בחיים לעיתים מסתיימות שלא מרצוננו, וזה דורש מאיתנו התמודדות. אולי מתוך המקום הזה גם קשה לך יותר להתקרב לאנשים אחרים, מתוך פחד שתיפגעי שוב. אני מציעה לך לא להישאר לבד עם התחושות שלך, עם החוויה הלא טובה של סיום הקשר עם החברה הטובה. את יכולה לפנות למישהו\י שקרובים אליך, ליועצת ביה"ס, או לאיש\ת מקצוע, שאיתם תוכלי לדבר על תחושותיך ובעזרתם תוכלי להבין מה שאת חווה. ברגע שהרגשות והחוויות שלך יעברו מספיק עיבוד, תרגישי משוחררת יותר ליד אנשים ותנסי יותר ליצור אינטראקציות עם אחרים.
את מוזמנת להמשיך ולהגיב כאן בפורום.
בברכה,

שלום לך,

הסיפור שלך נשמע מורכב, ונראה שעדיין לא הסתיים. גם מה שכתבת נראה כאילו נקטע באמצע. מדבריך עולות תחושות רבות ואולי גם בלבול לגבי משמעות הדברים. ישנה קירבה רבה ועוצמתית שהתחלפה בריחוק שלא ברור לך ולא ברור לבת זוגך. מכיוון שנראה שישנן שאלות רבות לגבי מה שקרה, רצוי שתנסה לעצור ולחשוב על השתלשלות העניינים ולנסות לבדוק מה הרגשת וחשבת בכל שלב ומה הוביל אותך להתנהל כפי שהתנהלת. כמו כן, אולי כך תוכל להבין מה אתה מרגיש כעת ואיך ברצונך לפעול. אתה יכול להתחיל בלדבר עם מישהו קרוב אליך, עליו אתה סומך, שיוכל ביחד איתך לחשוב על הדברים ולארגן את מחשבותיך ורגשותיך. גם פנייה לאיש מקצוע טיפולי יכולה לתת לך מענה לבלבול ולעומס.
אתה מוזמן לחלוק עוד ממחשבותיך ותחושותיך כאן בפורום.

בברכה,

דבורית שלום, את מביאה חלקים ממערכת היחסים בינך לבין אמך, שצבועים בתחושה של פגיעה בפרטיותך. נדמה שהחיטוט בטלפון מהווה את הדרך של אמך להשקיט את החרדה שלה לאחר שלהרגשתה האמון בינכן נפגע. הטלפון הוא סמל לחלק בעולם שלך שאימך מרגישה שאין לה גישה אליו ו מעורר אצלה חרדה מפניו. כך שאתן נעות בין חרדה של אימך לבין תחושת חדירה לפרטיותך.
רציתי לדעת האם תחושת החדירה לפרטיות היא גם בתחומים אחרים או שרק סביב הטלפון? נדמה שהדרך לשיקום הקשר עובר דרך בניית אמון במינכן ולמול זאת שמירה על פרטיותך. האם תוכלי לשוחח עם אמך על כך ואולי לומר לה המשמעות הכבדה לקשר בינכן לבדיקת הטלפון שלך מבלי הסכמתך? שי

אבל היא לא מודה שהיא מחטטת לי בטלפון...
אז אולי גם היא לא ממש אומרת את האמת.
נכון שאני לא תמיד אומרת את האמת, מה אני חייבת לה ????
אימא אומרת שההורים הם אלו שהכי ידאגו לילד שלהם ושאין להם שום אינטרס ושהדאגה שלהם היא הכי אמתית ולתמיד
אני כבר ילדה גדולה, אני חיילת וזכותי להיות עצמאית.
אימא אומרת שזה חובתה לדאוג לי ואם היא רואה התנהגות שלי שתסכן אותי או תפגע בי היא חייבת לדאוג לי. היא אומרת שזו לא זכותה אלא חובתה.

דבורית הי
נדמה שאולי את ואמך זקוקות למתווכת בשיח בינכן. נדמה שאת מביאה בין היתר את הצורך שלך לקבל הכרה כאדם בוגר מאמך בעוד אמך מתקשה לקבל את נקודת מבטך.
אפשר לפנות לרווחה או לאיש טיפול על מנת לאפשר לכן לשוחח האחת עם השנייה בדרך שתאפשר להקשיב האחת לשנייה. שי

אנה שלום, אפשר להרגיש את המצוקה שאת מביאה אתך. המעמסה הכלכלית היא גם מעמסה נפשית וכשאת מתארת את העוני של משפחתך את מדברת על חוויה של להיות לבד ובודדה מול הקושי עמו את מתמודדת. המצוקה הכלכלית מקשה על מימוש של רצונות ותוכניות לעתיד ומביאה תחושת חוסר אונים וייאוש.
לגבי החלק הכלכלי אולי כדאי לך ליצור קשר עם עמותה של מתנדבים שמלמדת כיצד לארגן תקציב ולהשיב לעצמך תחושה של שליטה בשמתחולל אצלך. בחלק הנפשי באפשרותך לפנות למרפאת בריאות נפש שעובדת עם קופת חולים ולקבל טיפול ללא תשלום.
כך או כך חשוב שתקבלי סיוע אפילו רק כדי שיהיה אתך מישהו בתוך ההתמודדות ותרגישי פחות לבד. שי

שלום,
תחילה טוב שעשית ופנית לפסיכולוג שיסייע לכם כמשפחה להתמודד עם הבלבול והחרדה שעולים במכתבך.
בנך החל לחוות את השינויים בגוף ובנפש שמתחוללים בגיל ההתבגרות בדגש על התגברות הדחף המיני. דחף זה ככל דחף מחפש פורקן אך כללי החברה (לעיתים חוקים דתיים) מהווים מסגרת שמלמדת על האסור והמותר וגווני הביניים בהקשר של פורקן דחפים. נדמה שבנך חסר את הידע הבסיסי שעשוי לסייע לתעל את דחפיו לאזורי "המותר". הוא נע בין פורקן לבין חוויית אשמה ו בתוך כך יתכן וחצה במידת מה גבולות. נדמה שהוא זקוק לדמות שתסייע לו להכיר את עצמו ואת שמתרחש בתוכו.המטפל עשוי להיות בתפקיד זה. אני מניח שחשוב שגם את תוכלי להבין דרך המטפל כיצד לגשת לנושא עדין זה של מיניות ובכך תוכלי לסייע לבנך.שי

שלום לך,

נשמע שאת מוטרדת מאמירותיה של אחותך, והיית רוצה למצוא דרך לעזור לה.
לא פירטת מה מצבה, אך מדבריך נראה שאת קולטת שהיא במצוקה כלשהי. אכן דבריה, אותם שמעת שלא במתכוון, נשמעים תקיפים וקיצוניים. יחד עם זאת, יש לקחת עוד כמה גורמים בחשבון. בגיל ההתבגרות חווים התפתחויות ושינויים במספר מוקדים - פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, קוגניטיביים - ושינויים אלה יכולים להיות מלווים בסערות ובמשברים כחלק מגיבוש הזהות והמעבר מילדות לבגרות. כמו כן, לעיתים לבני נוער יש נטייה להקצנה ולראייה של "שחור או לבן", דבר היכול להתבטא באמירות או במעשים קיצוניים. ייתכן שאת מזהה חלק מנטיות אלה אצל אחותך, ואולי את גם יכולה להזדהות איתה במקום הזה מתוך החוויות שלך כנערה מתבגרת. אין ספק שיש משמעות לאמירותיה, ואולי דרכן היא מבטאת תחושות קשות איתן היא מסתובבת. אני חושבת שמה שחשוב זה שתוכלי להיות שם עבורה - להקשיב לה, לתת לה תמיכה, להיות זמינה עבורה עד כמה שתוכלי. את אומרת שהיחסים ביניכן טובים, אז את יכולה להתעניין בשלומה ולבסס אמון ביניכן כדי שתוכל להיעזר בך. חשוב שתהיה לה דמות עליה היא יכולה לסמוך. אם את מרגישה שאת לא מצליחה לתמוך בה, או שהיא זקוקה למענה נוסף, הייתי ממליצה לך להציע לה לפנות לטיפול רגשי בכדי שתוכל לבסס לעצמה מקום שבו תהיה מוכלת ומובנת וכך תוכל להבין את עצמה. את מוזמנת להמשיך ולהתייעץ כאן בפורום.
בברכה,

הי, כתבת בדרך כנה וחשופה על החיפוש אחר אהבה. לא רק אהבה לאחר אלא גם חיפוש אחר אהבה לעצמך, כי ממש כפי שכתבת ככל הנראה שני הדברים קשורים זה לזה. משהו ביכולת שלך לקבל את עצמך ולהיות בקשר מיטיב עם עצמך כרוך ביכולת להיות בקשר שתרגישי בו טוב עם האחר. חשבתי האם יש לך קשרים שאינם קשרי אהבה "סתם" קשרים של ידידות וקירבה? שכן נדמה שההתאהבות בבן הזוג חשובה כל כך כיוון שאולי היא אמורה "להציל" אותך מהמחסור באהבה ובקשרים קרובים שקיים בחייך. ממקום של צורך כל כך גדול, קשה ליצור קשר שתרגישי בתוכו טוב עם עצמך לאורך זמן.
צר לי שהיו לך התנסויות לא מספקות עם עולם הטיפול, אך יש סוגי טיפול שונים וכמובן מטפלים שונים והייתי מציע לך לחשוב על חזרה לטיפול. יתכן שכמו עם הקושי במציאת בן זוג כך גם עם המטפלים הקודמים הרגשת שהקשר לא מספק עבורך וזה המקום עליו יש צורך לעבוד בטיפול. את מוזמנת להמשיך ולהגיב, שי.

דליה שלום, את מספרת על מצב מורכב.בתך חוותה פגיעה כואבת מחברתה שאמורה הייתה להיות דמות קרובה שניתן לבטוח בה. נדמה שאת מספרת גם על חוסר האונים למול עוצמת התגובה של בתך לאירוע. מנערה בעלת שמחת חיים לנערה עצובה וחרדה מהסביבה. אחד מהמאפיינים של גיל ההתבגרות הוא הרצון להשתייך לקבוצה והטלטלות של העולם הרגשי.נדמה שבתך מרגישה שהוציאו אותה אל מחוץ לקבוצת החברות ושאין בכוחה לצאת מול ההאשמה נגדה. אולי אפשר לשוחח איתה מדוע היא מרגישה כל כך חסרת אונים? אפשר לשתף אותה במצבים דומים מחייך שלך ו כיצד התמודדת.חשוב לתמוך בה ו להיות איתה בצערה.יחד עם זאת במידה והמצב הרגשי אינו משתפר כדאי לשקול להתייעץ עם פסיכולוגית בית הספר והיועצת.שי

שלום לך,
ניתן לשמוע במילותיך את האירוע הקשה שעברת ואת השפעותיו עליך עד היום. אתה מתאר בצורה נוגעת ללב את התהליך שעברת להתמודדות עם תאונת הדרכים, שכנראה נחוותה אצלך כאירוע טראומטי. חלק ממה שקורה כשמנסים לעבד אירועים טראומטיים זה עלייה בלחץ הנפשי כשנחשפים לגירויים שמזכירים את המאורע הטראומטי, וניסיון להימנע ממצבים, מחשבות או רגשות הקשורים למאורע הטראומטי. עקב כך יכולות להיווצר תחושות של ניתוק מאחרים, ירידה בעניין בפעילויות חברתיות, אי מנוחה, קושי להתרכז, ועוד תופעות. נשמע שהבחילות מהן סבלת לראשונה היו קשורות ללחץ מהתאונה, והתמודדת איתן היטב עם עזרה פסיכולוגית. ייתכן שהתופעות מהן אתה סובל עכשיו קשורות אף הן לתאונה, שעדיין לא עברה עיבוד אצלך, ולכן מופיעים התסמינים של הרגשת ניתוק, ירידה בריכוז, חשיבה פסימית וכו'. אני ממליצה לך לפנות למקור שיכול לתת לך עזרה נפשית על מנת שתוכל לעבד את התאונה, ולקבל כלים להתמודדות.
אתה מוזמן להמשיך ולהגיב גם כאן בפורום.
בברכה,